גם שנת הלימודים הנוכחית, שיצאה לדרך השבוע, נפתחה בצל המחסור החמור והמתמשך במורים במערכת החינוך. אמנם כלפי חוץ נראה שהכל התנהל כסדרו, אך מאחורי הקלעים נאלצים בתי הספר לאלתר פתרונות כדי לקיים שגרת לימודים סבירה. אלא שבית הספר הוא בסך הכל התחנה האחרונה ב"פס הייצור" של עובדי ההוראה. תחילת הדרך מתרחשת במקום אחר - באקס טריטוריה של מערכת החינוך, מעין אזור דמדומים שפחות מוכר לציבור וחומק מתשומת הלב המקצועית: המכללות האקדמיות להכשרת מורים. שם מתעצבת המציאות שתכריע לא רק אם יהיו מורים בעוד שנים אחדות, אלא גם מה תהיה איכותם ומה יהיו כישוריהם הפדגוגיים שיביאו עמם אל הכיתה.
עוד כתבות בנושא
בשנים האחרונות מתרחבת מגמה מדאיגה: מוסדות ההכשרה להוראה נאבקים עם אתגר קיומי. חלקם מתקיימים תוך הישרדות כלכלית, לא רק בגלל מנגנון התקצוב הבעייתי בין משרד החינוך לוות"ת, אלא בעיקר בשל מיעוט בסטודנטים. על כן, חלק מהמכללות לחינוך פונות לאסטרטגיות גיוס ומשיכת מועמדים שמבוססות על קיצור דרך, באריזה של מסלולים מקוצרים ואטרקטיביים: יום למידה אחד בלבד בשבוע, לימודי ערב, תוכניות מקוונות במודל אסינכרוני, למידה היברידית, ועוד. לעניין זה נרתם גם מטה משרד החינוך שהעניק לתוכניות הסבה להוראה את השם "תוכניות מקוצרות".
לקברניטי המערכת במשרד החינוך ובמל"ג יש תרומה נוספת למצב העגום - זהות הדרג הניהולי. אם בעבר עמדו בראש המוסדות לחינוך אנשי ונשות חינוך ששילבו ניסיון ניהולי, אקדמי ופדגוגי, הרי שכיום רבים מהם מנוהלים בידי אנשים מתחומים זרים לעולם ההוראה, נטולי זיקה ממשית להכשרת מורים. כך הפכו המכללות מזירה מקצועית־חינוכית למוקד שליטה ניהולי הנשען בעיקר על תקצוב. לניסיון ניהולי יש חשיבות רבה, במיוחד בעידן של משברים כלכליים ותחרות בין מוסדות, אך בהיעדר חזון פדגוגי ותפיסה חינוכית מגובשת, מינויים לתפקידים אלה הופכים לשאלה של קשרים אישיים ותדמית חיצונית. הדבר מייצר אדוות שליליות עד שמגיעות לכיתות עצמן, מבלי להכיר אתגרים כמו שחיקה, מחסור בכוח אדם, אלימות בבתי הספר, רפורמות בלתי פוסקות, והצורך לעצב תפיסה חינוכית בעידן של מהפכות טכנולוגיות.
הכי מעניין
ולצד זאת, קיים גם כשל מגדרי עמוק. למעלה מ־80% מהמורות בישראל הן נשים, אך מתוך 18 מכללות לחינוך רק שלוש מנוהלות על ידן. נשים רבות צמחו בתוך המערכת - ממורה בכיתה ועד מחקר וניהול פדגוגי - והן מכירות היטב את צורכי המורים לעתיד ואת מסדרונות משרד החינוך. ובכל זאת, כשמגיעים לתפקידי ההובלה, נבחרים פעמים רבות גברים שאינם נושאים את הדגל החינוכי כחלק מסיפור חייהם המקצועי. כך נוצר פרדוקס: מוסדות שנועדו להכשיר בעיקר נשים - מחנכות, גננות, יועצות - מתנהלים בתוך היררכיה גברית שמדירה מתפקידי המפתח את קולן של נשות חינוך מנוסות ומובילות בתחומן.
מנקודת מבט של הסטודנטים המעטים שבוחרים בהוראה, שהלכו שבי אחרי הפשרות המפתות שמציעות יום בשבוע, הפרקטיקה נתפסת כחזות הכול, כשהלימודים התאורטיים נתפשים כבלתי רלוונטיים. כך נוצר דור של מורים לעתיד שמואס בלמידה ומעדיף פתרונות מהירים וזמינים בכליAI . יתרה מכך, חלק מהסטודנטים חוזרים למוסדות החינוך, לא כמתבוננים ביקורתיים או כמי שעברו טרנספורמציה זהותית מקצועית, אלא כמי שמדמים את עצמם פשוט ב"צד השני של השולחן". היינו תלמידים - עכשיו אנחנו מורים.
עוד כתבות בנושא
בהעדר טיפוח שיטתי של חשיבה ביקורתית, יצירתיות ופתיחות רגשית במהלך ההכשרה המקצועית - קשה לצפות שאותם מורים יובילו תלמידים לרכישת ידע, לסקרנות, לשאילת שאלות ולדחיית סיפוקים. כשההכשרה "רזה" - גם ההוראה מתרוקנת, וכשהמורים לעתיד אינם מתפתחים כאנשים לומדים, פתוחים וסקרנים - מה יישאר ויחלחל לתלמידים? אם באמת תם העידן של הכשרה מקצועית-אקדמית מעמיקה, מהי האלטרנטיבה? האם נוותר על תהליך ההבשלה המקצועי, על עיצוב הזהות החינוכית, על הכלים הרפלקטיביים ועל הקשר העמוק בין תאוריה לפרקטיקה המאפיין כל מקצוע? האם נסתפק בהכשרה פונקציונלית ונקרא לה חינוך?
עולם החינוך ניצב מול מהפכות טכנולוגיות, תפיסות חדשות, אתגרי זהות בחברה רב-תרבותית ושינויים משמעותיים בציפיות מהמערכות האזרחיות. התחום הזה זקוק לריענון, להתחדשות טכנולוגית רציפה ולשינוי והתאמה ערכית במציאות המשתנה. דווקא בשל כך, נדרשת הנהגה שאינה מסתפקת במנהלים שבאים מ"ניהול" אלא הנהגה שמבינה את ליבת ההכשרה. למערכת הכשרת המורים נדרשים יזמים אמיצים, חפצי שינוי, בעלי חזון פדגוגי, אמונה חינוכית וניסיון ממשי בעיצוב תהליכים מקצועיים. אלה אמורים להיות בחזית: לא רק ללמד מורים כיצד ללמד, אלא לסייע להם להוביל מחוץ לכותלי האקדמיה שינוי חינוכי, חברתי ותרבותי.
כדי להציל את מערכת החינוך שמשוועת למורים יש להציל את מוסדות ההכשרה האקדמיים ולהחזיר להם את השיח שעליו מושתת חינוך, את הרוח החינוכית, את הקול הערכי ואת ההובלה הפדגוגית מקצועית, המשלבת עולמות טכנולוגיים. ומעל כל אלה - על ההנהגה החינוכית של העתיד להיות בעלת שורשים איתנים, הן מוסרית והן אקדמית. אילולא כך, בעתיד לא יהיו לא מורים מעוררי השראה, לא תלמידים מצליחים, ולא תקווה. ודווקא עכשיו, ישראל זקוקה נואשות לכל אלו.
עוד כתבות בנושא
