בדרך כלל אני כותב כאן על חשיבות החיסכון, על החשיבה למרחק ועל הדרך לצבור הון, אך לפני מספר ימים נתקלתי בסיפור ששיתף קורט סופ, מתכנן פיננסי ורואה חשבון אמריקני, ברשת החברתית X (לשעבר טוויטר). הסיפור הזה תפס אותי לא בגלל שהוא נדיר, אלא להפך - בגלל שהוא נפוץ, כואב ומשקף טרגדיה שקטה של דור שלם.
למשרד של סופ נכנסה לקוחה חדשה. אישה בת 68, גיל פרישה קלאסי. כשסופ פתח את התיק הפיננסי שלה, הוא גילה נתונים שכל ישראלי היה חולם עליהם: שווי נקי של 2.8 מיליון דולר (כ-10 מיליון שקלים). הבית שלה, בשווי של כמעט מיליון דולר, היה משולם במלואו ללא משכנתא. על הנייר, האישה הזו ניצחה את המשחק הכלכלי. היא הייתה אמורה להיות בשיא חייה, לשתות קוקטיילים על סיפון של אונייה או לפנק את הנכדים (כמעט) בלי חשבון.
בפועל, המציאות הייתה עגומה להחריד. האישה חיה אך ורק מקצבת הביטוח הלאומי שלה, סכום צנוע של 38 אלף דולר בשנה. היא הייתה מגיעה למסעדות עם קופונים גזורים מהעיתון, קונה את המוצרים הזולים ביותר בסופר, ונמנעת מכל הוצאה "מיותרת". כשסופ שאל אותה למה היא חיה ככה כשיש לה מיליונים בבנק, התשובה שלה הייתה מפתיעה: "אני לא לוקחת כסף מחשבונות הפרישה שלי. אני צריכה את זה למקרי חירום".
הכי מעניין
הציוץ של סופ | צילום: צילום מסך מרשת X (טוויטר)
הדיאלוג שהתפתח ביניהם הוא השיעור הכי חשוב שתלמדו היום על כסף. "איזה מקרה חירום עולה 2.8 מיליון דולר?", שאל אותה היועץ. הוא הטיח בפניה את האמת הכואבת: היא מונעת מעצמה נוחות בסיסית בגיל 68. היא לא ביקרת את הנכדים שלה בפיניקס כבר שנתיים כי "זה יקר". לקרן החירום שלה הייתה קרן חירום משל עצמה. אבל היא התעקשה: "ההורים שלי לימדו אותי לעולם לא לגעת בקרן" .
מלכודת החינוך הפיננסי המיושן
הלקוחה הזו לא משוגעת. היא תוצר של חינוך פיננסי שנכון לגיל מסוים, ועכשיו צריך להשתנות במידה כזו או אחרת, כאשר גם המציאות כולה בה אנו חיים השתנתה לגמרי. ההורים שלה, כפי שציין היועץ, פרשו כנראה עם פנסיה תקציבית ומתו בגיל 74. הם לא היו צריכים לנהל תיק השקעות, והם חיו בתקופה שבה תוחלת החיים הייתה קצרה יותר. המשפט "לא אוכלים את הקרן, חיים מהריבית" היה נר לרגליהם.
אבל העולם השתנה. תוחלת החיים עלתה, הפנסיות התקציביות נעלמו, והאחריות עברה לחוסך. הבעיה היא שהפסיכולוגיה שלנו לא השתנתה. אנשים עובדים 40 שנה במצב של "צבירה". המוח שלהם מחווט לחסוך, לצמצם, לדחות סיפוקים. ואז, יום אחד, הם מגיעים לפרישה וצריכים לעשות סוויץ' של 180 מעלות - להתחיל "לבזבז". עבור רבים, המעבר הזה הוא בלתי אפשרי מנטלית. הם מרגישים כאב פיזי כשהמספר בבנק יורד, גם אם הירידה הזו נועדה למטרה שלשמה חסכו מלכתחילה.
תמונה של גרף תוחלת החיים בישראל ובעולם | צילום: מקור: מרכז טאוב למדיניות
ביל פרקינס, בספרו המרתק "Die With Zero" (למות עם אפס), קורא תיגר על התפיסה הזו. הטענה שלו פשוטה ופילוסופית: הכסף הוא כלי להמרת אנרגיית חיים לחוויות. לכל דולר שיש לכם יש "תאריך תפוגה" מבחינת היכולת שלכם ליהנות ממנו. טיול מאתגר במאצ'ו פיצ'ו שאפשר לעשות בגיל 40 או 50, אי אפשר לעשות בגיל 80, לא משנה כמה מיליונים יש לכם בבנק. כשאתם דוחים את השימוש בכסף לגיל מבוגר מדי, אתם למעשה נותנים לאינפלציה הביולוגית של הגוף שלכם לשחוק את הערך האמיתי של הכסף, הרבה יותר ממה שהאינפלציה הכלכלית עושה לו.
במאמר מוסגר, אני עדיין אעדיף להיות אדם חסכן על פני אדם פזרן, אבל יש ציר ארוך מאוד בין פזרנות יתר לחסכנות יתר ואנו מנסים למצוא את דרך האמצע.
האשליה של "להוריש לילדים"
אחת ההצדקות הנפוצות ביותר לחיסכון האגרסיבי בגיל השלישי היא "אני שומר את זה לילדים". זוהי כוונת מכוון אצילית, אך שגויה מיסודה ברוב המקרים. מחקרים התנהגותיים מראים (כמו במחקרו של Thomas Gilovich מ-2015) שילדים מעדיפים הורים מאושרים, פעילים ומלאי חוויות, על פני הורים חרדתיים שיושבים על ערימת מזומנים.
יתרה מכך, הירושה מגיעה בדרך כלל במועד הלא נכון. אם תוחלת החיים הממוצעת נעה סביב 85, הרי שהילדים יקבלו את הירושה כשהם עצמם כבר בני 60, כנראה מסודרים כלכלית ופחות זקוקים לכסף באופן נואש. המתנה הגדולה ביותר שהורה יכול לתת לילדיו היא לא צ'ק שמן אחרי המוות ("יד קרה"), אלא חוויות משותפות בעודנו בחיים ("יד חמה"). לקחת את הנכדים לדיסנילנד, לממן לימודים אקדמיים לנכד בזמן אמת, או פשוט לטוס לבקר אותם בפיניקס או באילת. הזיכרונות הללו שווים יותר מכל תיק מניות.
נקודת המפנה והמספרים – איך עושים את זה נכון?
נחזור ללקוחה של קורט סופ. אחרי שמונה חודשים של מאבקים ושכנועים, משהו נסדק בחומה. הם בנו תוכנית משיכה של 120 אלף דולר בשנה מתוך התיק שלה. מבחינה מתמטית, מדובר בשיעור משיכה של 4.3 אחוזים בלבד - מספר שמרני ובטוח שמשאיר את התיק יציב לשנים רבות.
השינוי באיכות חייה היה דרמטי ומיידי. היא התחילה לטוס לבקר את הנכדים בפיניקס כל רבעון. היא לקחה את כל המשפחה לדיסני. והכי חשוב - היא הפסיקה להתייסר על כל רכישה של 12 דולר בסופר. במשך שלוש שנים היא הייתה אומללה עם 2.8 מיליון דולר בבנק, רק בגלל מחסום פסיכולוגי. הכסף היה שם כל הזמן, אבל החופש היה חסר.
הפילוסוף הרומי סנקה אמר פעם: "עני אינו מי שיש לו מעט, אלא מי שמשתוקק ליותר". בהקשר שלנו, אפשר לנסח זאת כך: עני הוא מי שיש לו הרבה, אך מפחד להשתמש בזה.
מתי עוצרים את המירוץ?
אין כאן קריאה לחוסר אחריות. אף אחד לא מציע לשרוף את כל החסכונות בקזינו בגיל 65. הפחד מכך שהכסף ייגמר לפני שהחיים נגמרים (Longevity Risk) הוא פחד אמיתי ומוצדק. תכנון פיננסי מקצועי נדרש בדיוק בשביל זה - כדי לוודא שאתם יכולים לישון בשקט. אבל יש הבדל תהומי בין זהירות לבין קיפאון.
"אין תחליף לזמן איכות עם המשפחה ובצבירת החוויות המשותפות - גם המחקרים מראים את זה" | צילום: שאטרסטוק
השאלה שכל חוסך צריך לשאול את עצמו כשהוא מגיע לעשור השישי או השביעי לחייו היא לא "כמה עוד אני יכול לצבור?", אלא "מה הכסף הזה אמור לשרת?". אם התשובה היא רק "ביטחון", אז תגדירו מהו סכום הביטחון וכל שקל מעליו - מיועד לחיים.
החיים הם משאב מתכלה. היכולת שלנו ללכת, לראות, לטעום ולהתרגש יורדת עם השנים. המטרה של צבירת הון היא לא להיות האיש הכי עשיר בבית הקברות. כפי שסופ סיכם זאת במשפט מחץ: "אתה לא מקבל פרס על למות עם הכי הרבה כסף".
אם אתם צעירים ורוצים להגיע לרווחה כלכלית - חיסכון אגרסיבי זה בשבילכם!
אך אם אתם בעשור השישי או השביעי לחייכם, עם תיק השקעות יפה וחרדה קטנה בלב, תעשו טובה לעצמכם ולילדים שלכם: תזמינו את הטיסה הזו. תקנו את היין היקר יותר. תפסיקו לגזור קופונים אם אתם לא חייבים. הכסף עבד קשה בשבילכם 40 שנה; הגיע הזמן שאתם תתנו לו לעבוד בשביל האושר שלכם.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
