עמית סגל הוא ככל הנראה איש התקשורת המפורסם והפופולרי ביותר בישראל, וכמעט שאין דבר שהוא מפרסם שאינו זוכה לתהודה רבה. למרות זאת, ההשתתפות שלו בתוכנית הפופולרית של אחד העיתונאים המפורסמים בבריטניה, עברה כמעט מתחת לרדאר כאן בארץ.
פירס מורגן נוהג לעסוק רבות בסכסוך הערבי-ישראלי בתוכנית שלו, כאשר הוא מארח דרך קבע דוברים מכל צד. באחד הדיונים האחרונים שהוא ערך בנושא הוא הזמין את סגל, כעיתונאי ישראלי, לייצג את הצד שלנו.
עוד כתבות בנושא
הסיבה שמורגן הזמין את סגל להתארח בתוכנית, היא כדי לעסוק בביקורת שנשמעת נגדנו לא פעם בהקשר של המלחמה בעזה - בעיקר מצד גורמים לכאורה אובייקטיביים ובראשם מורגן עצמו: למה ישראל מסרבת להכניס לרצועה תקשורת זרה? לטענתם, אם ישראל לא מבצעת בעזה פשעי מלחמה כפי שהיא טוענת, תתכבד ותאפשר לעיתונאים זרים להיכנס לרצועה ולסקר ממנה את המלחמה - וכך אפשר יהיה לקבוע אם היא דוברת אמת או לא.
הכי מעניין
יתרה מכך, אומרים המבקרים, זהו אינטרס ישראלי לאפשר לתקשורת הזרה להיכנס לעזה. היעדר עיתונאים עצמאיים מכלי תקשורת בינלאומיים ברצועה משאיר את במת הדיווח ל"עיתונאים" מקומיים, שכידוע אינם אובייקטיביים ורבים מהם אף הוכחו כמחבלי חמאס - מה שהופך אוטומטית את הסיקור התקשורתי היחיד מתוך עזה לאנטי-ישראלי.
ביקורת לגיטימית?
על פניו, הביקורת נראית לגיטימית; יש כאן רצון לחופש התקשורת וירידה לחקר האמת, ולא חסרים אזורי קונפליקט אחרים בעולם אליהם נכנסים "עיתונאי מלחמה" זרים ומדווחים מהם (איתי אנגל הוא הדוגמה הישראלית הבולטת לכך). ייתכן אפילו שישראלים רבים יסכימו עם הביקורת, שהרי אין לנו מה להסתיר ואף ייתכן שנרוויח מכך בקרב התודעתי. אלא שעל טענה זו יש להשיב מספר דברים.
עוד כתבות בנושא
ראשית כל, היא עובדתית לא נכונה. יש כלי תקשורת בינלאומיים שנכנסים לעזה ומדווחים ממנה על המלחמה. נכון שהם עושים זאת במסגרת סיורים בליווי צה"ל, והמבקרים יגידו שהדבר מונע סיקור אובייקטיבי - שכן הם מוגבלים לאזורים שכוחותינו לוקחים אותם אליהם - אך זה מוביל אותנו לנקודה הבאה.
שנית, אם ישראל הייתה מאפשרת לעיתונאים זרים להיכנס ולפעול עצמאית בעזה, הדבר לא היה מבטיח סיקור אובייקטיבי והוגן כלל ועיקר. להווי ידוע שלמרבית כלי התקשורת הבינלאומיים הגדולים ישנה נטייה אנטי-ישראלית מובהקת, עוד הרבה לפני 7 באוקטובר. אם עיתונאים מטעמם ייכנסו לתוך הרצועה, סביר מאוד להניח שהאג'נדה המוטה שלהם נגדנו תשלוט בסיקור - והפעם עם גושפנקא של "כלי תקשורת עצמאי ואובייקטיבי".
בין בימות העולם לסיורים בשטח. דגלאס מארי עם חיילי צה"ל ברצועת עזה בסיור עיתונאים. | צילום: משה מזרחי
שלישית, בניגוד לאזורי מלחמה אחרים בעולם, רצועת עזה קטנה מאוד באופן יחסי ואין בה ואקום. כל אזור שאינו נמצא בשליטה ישראלית, נמצא בשליטת חמאס. אם עיתונאים זרים ייכנסו לרצועה ולא יהיו תחת אחריותו של צה"ל - הם ייפלו מיד לידיהם של ארגוני הטרור. במצב כזה יקרה אחד משני דברים:
מכיוון שלא נוכל להבטיח את ביטחונם של העיתונאים, האפשרות הראשונה היא שהמחבלים יחליטו לפגוע בהם - ומי שתואשם בכך תהיה כמובן ישראל. חמאס לא מהסס לטבוח בבני עמו ולהאשים אותנו ברצח, אז למה שיהיה אכפת לו מאירופאי לבן כלשהו שנקלע לסיטואציה? האפשרות השנייה היא שארגוני הטרור יחייבו אותם בכוח ובאיומים לדווח אך ורק את מה שהם יורו להם לדווח, וסיקור המלחמה מתוך הרצועה ייראה בהתאם. בשני המקרים נצא מהסיפור רע אפילו יותר מעכשיו.
עוד כתבות בנושא
הסיבה האחרונה, ואולי החשובה ביותר, היא שהימצאות תקשורת בינלאומית ברצועה שלא תחת אחריותנו - תפגע באופן משמעותי בחופש המבצעי של צה"ל. הימצאות עיתונאים זרים סמוך למטרת תקיפה צבאית (מחבל או תשתית טרור, לדוגמה) - דבר שישראל לא תוכל למנוע - תביא בהכרח לאחת משתי תוצאות:
הראשונה היא שנתקוף באופן לגיטימי את המטרה, העיתונאים ייפגעו וישראל תואשם בהרג אנשי תקשורת זרים. כבר כעת אנו מואשמים בהרג חסר תקדים של עיתונאים מקומיים (על אף שרובם הוכחו כאמור כמחבלים), אז למה שנרצה שיתווספו לרשימה כתבי CNN או BBC? הדבר השני שעלול לקרות, שאינו פחות חמור, הוא שצה"ל - בהיותו "הצבא המוסרי ביותר בעולם" שהוא - יימנע מתקיפת המטרה. מה אם לדוגמה היה מגיע לידינו מודיעין על מיקומו של סינוואר, אך היינו מגלים שיחד איתו נמצאת עיתונאית AP?
מה שטוב לאיראן
את התשובות הנ"ל אפשר וצריך לענות לביקורת על אי-הכנסת עיתונאים זרים לרצועת עזה, ועמית סגל אכן עשה זאת ודיבר על חלקם בתוכנית. אך מעבר לכך, סגל העלה שם נקודה נוספת, מדהימה בפשטותה, שעליי להודות שטרם שמעתי בהקשר של המלחמה.
"אם ישראל הייתה רוצה להסתיר את 'רצח העם' שלה בעזה", שאל סגל את מורגן, "למה היא לא פשוט ניתקה את האינטרנט? זה הדבר הכי קל לעשות. היא יכולה הייתה לסגור את קווי החשמל, למה היא לא עשתה את זה?".
איראן, כידוע, ניתקה את האינטרנט במדינה בתחילת השנה הקלנדרית, עת מחאות העם האיראני נגד המשטר החלו להתלקח ברחובות. כתוצאה מכך, עד היום אין ודאות באשר למספר ההרוגים האיראנים, כאשר חלק מהמקורות טוענים שתוך ימים ספורים בלבד המשטר טבח בבני עמו בכמות העולה על מספר ההרוגים בעזה במהלך המלחמה כולה. וכפי שראינו, ניתוק האינטרנט התברר ככלי יעיל להחריד להסתרת הטבח, דיכוי המרד ושרידות המשטר. אז למה ישראל לא עשתה את אותו הדבר?
עוד כתבות בנושא
למורגן, כמו גם לשאר האורחים בתוכנית, לא הייתה תשובה, שכן הם טרם נאלצו להתמודד עם שאלה כזו. אל דיבייטים רבים שני הצדדים מגיעים עם מעין "רשימת נקודות דיבור" (המוכרת בשם "Talking Points"), במסגרתה הם יודעים אלו טענות ברצונם להעלות ומתכוננים מראש מה לענות לשאלות שהיריב צפוי לשאול. אך מה עושים כאשר הצד השני מעלה טענה שלא התכוננת אליה ואין לך עליה תשובה? כמובן, מנסים להתעלם ממנה באלגנטיות ולהסיט את הדיון חזרה למקום שנוח לנו בו.
זה בדיוק מה שמורגן עשה, ועד עתה טרם שמעתי תשובה לשאלה הזו, לא מהעיתונאי הבריטי המוביל, לא מהאורחים בתוכנית שלו ולא מאף איש תקשורת או פעיל פרו-פלסטיני אחר.
לסיכום, אפשר בהחלט להחזיק בדעה שעל ישראל לאפשר כניסת תקשורת זרה לעזה, או לכל אזור בו היא נלחמת. אך חשוב להבין מדוע היא מסרבת לעשות זאת, לדעת שיש לכך סיבות טובות והגיוניות ביותר וחשוב מכל - שאנחנו לא מנסים "להסתיר" את מלחמת המגן הצודקת וההכרחית שלנו.
בין אם אנחנו פוגשים ברשתות או במציאות אנשים המטיחים בנו האשמות כישראלים ובין אם לאו, אנחנו חייבים להכיר את הביקורות נגדנו ולדעת מה לענות להן. וחשוב מכך: במקום רק להתגונן כנגד מתקפות אנטי-ישראליות מצד שונאינו, אנחנו צריכים ליזום את נקודות הדיון בשיח ולגרום לצד השני להיות זה שנאלץ להתגונן. עמית סגל הדגים זאת נהדר באמצעות שאלה אחת פשוטה.
עוד כתבות בנושא
