הגיע הזמן לערוך את החשבון - זמני, אך מדויק ככל האפשר - של ההשמדה השיטתית שעוברת האוכלוסייה האיראנית מאז נפלה המדינה בידי האייתוללות ומשמרות המהפכה.
אולי יום אחד יידרש לכך גם בית הדין הפלילי הבינלאומי. עד כה, אף שהועברו אליו דיווחים רבים, הוא הותיר את כולם במגירה. ובכן, את הספר השחור של הרפובליקה האסלאמית יש לפתוח בשנת 1979, עם פרוץ המהפכה החומייניסטית. נהרות הדם שנבעו מאותו אירוע עדיין גואים: מסע ההרג שנמשך יותר מארבעה עשורים, הגיע לשיאו במעשי הטבח שהתחוללו בין 28 בדצמבר 2025 ל־16 בינואר 2026.
זכר האלימות שהופעלה נגד העם האיראני כבר מתחיל להתעמעם במערב, שתשומת לבו נתונה כולה למתרחש ברצועת עזה. זאת אף שמאות סרטונים שפורסמו ברשתות החברתיות מתעדים את הרגעים הקשים ביותר של הטרגדיה: קרובי משפחה המחפשים את יקיריהם בין ערמות הגופות שנדחסו בחדרי המתים. על סמך העדויות האלה ניסתה האופוזיציה האיראנית הגולה לשחזר את שאירע. אנשיה פועלים בעילום שם מטעמי ביטחון, וכדי שלא לסכן את בני ארצם שנותרו באיראן. הם אספו עדויות וחומרי ראיות, ומעמידים אותם כעת לראשונה לרשות הציבור כבסיס לכמה השערות ראשוניות.
הכי מעניין

עצרת תמיכה בעם האיראני בפריז | צילום: ג'וליאן דה רוזה / AFP
גם הטכנולוגיה מסייעת בהרכבת החשבון. כלי המדידה של מפות גוגל מאפשר לחשב את שטחם של מבנים, ובהם המרכז לאבחון ולמעבדות פורנזיות סמוך לטהרן. מכאן מתחיל החישוב. שטחו של המבנה המרכזי, המסומן באות A ומתנשא לגובה חמש קומות, הוא 12 אלף מטרים רבועים - וזאת בהנחה זהירה שלצורך אחסון הגופות שימשה קומה אחת בלבד. לצדו ניצב מחסן, המסומן באות B, ששטחו כאלף מטרים רבועים. מתחם נוסף, המסומן באות C, כולל חדרי קירור בשטח של 390 מטרים רבועים. בסך הכול משתרעים שלושת המבנים על פני 13,780 מטרים רבועים.
בהתחשב באופן שבו טיפלו משמרות המהפכה בגופות המפגינים, המומחים מניחים כי שתי גופות תפסו כמטר רבוע אחד. הכפלת שטח המבנים בשתי גופות למטר רבוע מניבה את ההערכה הבאה: 24 אלף גופות במבנה A, אלפיים במחסן B ו־1,560 במתחם C, ששטחו 390 מטרים רבועים בכל אחת משתי קומותיו. בסך הכול: 27,560 גופות. אלא שעל פי העדויות, גם השטח הזה לא הספיק להכיל את כל ההרוגים שהובאו למקום במשך שבועיים. משום כך נעשה שימוש גם במדרכות ובשטחים הפתוחים המקיפים את המתחם, המשתרעים על פני 16 אלף מטרים רבועים נוספים ומסומנים באות D.
גם אם נעשה שימוש בפחות משליש מן השטח החיצוני, כלומר בכ־5,000 מטרים רבועים בלבד, יש להוסיף לחישוב עוד 10,000 גופות. במקרה כזה מגיע הסכום החלקי ל־37,560. אם מחצית מן השטח נוצלה, כ־8,000 מטרים רבועים, יש להוסיף 16 אלף גופות, וההערכה עולה ל־43,560. אלא שגם זהו, לטענת מתנגדי המשטר והמומחים שביניהם, חישוב חסר המתייחס ליום אחד בלבד. בפועל, גופות הוכנסו למתחם והוצאו ממנו ללא הרף במשך שבועות. בשלב זה אין דרך לקבוע כמה פעמים התמלא המקום מחדש. שלוש פעמים? חמש? שבע? עשר? תעלומה.
כדי לבחון את החישוב, יש להביא בחשבון כי החוק אמור, לפחות בתיאוריה, להבטיח את מסירת גופת המת למשפחתו בתוך 72 שעות. ואולם במצב החירום ששרר בטהרן וברחבי איראן ההוראה לא קוימה. זיהוי הגופות נמשך לעיתים שבועות, ובכמה מקרים הן נשרפו או הושחתו עד שלא היה אפשר לזהותן בבדיקה כללית שלאחר המוות. כך נוצרה תנועה בלתי פוסקת, ביום ובלילה, של בני משפחה וחברים שביקשו לאתר את יקיריהם. לעיתים הגיעו כשבידיהם פתק שמספרו תאם למספר שעל הצמיד שהוצמד לפרק ידו של המת. בכמה תצלומים שצולמו במקום נראה המספר 12,460.

מפגינה איראנית נגד המשטר בבריסל, בשנה שעברה | צילום: AFP
גם הנתון הזה אינו מביא בחשבון את העובדה ש"משלוחי" הגופות הגיעו באותם ימים בגלים. אלא שבין הגופות שתועדו במקום נראו, באופן תמוה, גברים בלבד. הנשים נעלמו, ומי שביקש לברר את גורלן נענה כי במקום אין גופות של נשים. לפי העדויות שנאספו, גופותיהן הועברו למקום אחר ועברו הליכים שנועדו למחוק סימנים אפשריים למעשי אונס שביצעו אנשי כוחות הביטחון, ובהם ריקון הרחם וכריתתו לאחר המוות. על פי טענת המתנגדים, המעשים נבעו בין היתר מן האמונה שלפיה בתולות זוכות להיכנס לגן עדן, ומרצונם של המתעללים למנוע מאויבותיהם את הגאולה הזאת.
הליכים אלה ארכו זמן. לאחר מכן העבירו הקברנים את הגופות למקומות אחרים, ולכן אין כיום נתונים מדויקים המאפשרים להעריך כמה נשים נהרגו. זהו נעלם משמעותי, שאי אפשר לשלב בשלב זה בחישוב, והוא מעורר שתי שאלות מטרידות נוספות: כמה קברי אחים מולאו בקורבנות שנעלמו בלי להותיר עקבות? ומה אירע בכמאה הערים האחרות שבהן יצאו מפגינים לרחובות? אחד האירועים התרחש ב־8 וב־9 בינואר 2026 בעיר רשת שבמחוז גילאן, בצפון איראן. לפי מידע שמקורו ברשויות, שדרות "האימאם חומייני" נחסמו, האזרחים נלכדו במקום וחלקם נשרפו חיים או נורו כאשר ניסו להימלט.
סוכנות החדשות של פעילי זכויות האדם, HRANA, תיעדה לפחות 392 הרוגים, רובם המכריע ב־8 וב־9 בינואר. ואולם מקורות מקומיים ועדויות נוספות מדברים על מספרים גבוהים בהרבה, ויש הטוענים כי בעיר לבדה נהרגו בין אלף ל־3,000 בני אדם. מאז חידוש החיבור לאינטרנט החלו להתפרסם עדויות גם על מעשי אכזריות דומים בעיר צ'אלוס שבמחוז מאזנדראן. על בסיס העדויות האלה מעריכים מתנגדי המשטר, בזהירות לדבריהם, כי יש להוסיף למניין עוד כ־50 אלף בני אדם שנרצחו ברחבי המדינה. לפי חישוב זה, מספר הקורבנות האיראנים עולה על 90 אלף.
היעדרם של נתונים ודאיים מחייב להמשיך בחקירה. בין היתר יש להתחקות אחר גורלם של פצועים שאושפזו בבתי החולים לאחר שנפגעו במהלך פעולות הדיכוי. לפי עדויות שנאספו, חלקם נרצחו בירייה בראש בעודם מחוברים לעירויים, למכשירי ניטור, לאק"ג ולצינורות הנשמה. אנשי צוות רפואי שנכחו בבתי החולים מעידים כי פצועים נחטפו זמן קצר לאחר שעברו ניתוח ונרצחו בדם קר. לדבריהם, גם אנשי הצוות עצמם אוימו, עונו ונאנסו בשל הטיפול שהעניקו לפצועים, ובכמה מקרים אף נרצחו. בשל הסכנה סייעו רופאים ואחים איראנים העובדים מחוץ למדינה בטיפול בפצועים מרחוק.

טיל איראני על רקע דגל הרפובליקה האסלאמית | צילום: יוטיוב
הפנייה לבתי החולים הייתה מסוכנת, שכן משמרות המהפכה חיפשו מפגינים ופצועים גם בתוך המחלקות. במקום זאת קיבלו האזרחים הנחיות מרחוק כיצד ליצור סביבה סטרילית ושדה ניתוח, באילו חומרי חיטוי להשתמש, כיצד להוציא קליע בלי לגרום לזיהום ובאילו תרופות להמשיך את הטיפול. מי שנזקק לצילום רנטגן פנה למכון פרטי ושלח את הצילומים בוואטסאפ, לעיתים לרופאים בקנדה או בארצות הברית. כך ניסו הצוותים הרפואיים לתכנן מרחוק את הוצאת הקליע בלי לפגוע בכלי דם, בעצבים או בשרירים. באותם ימים הם נותרו ערים יומם ולילה כדי להעניק סיוע לפצועים.
כדי להשלים, ולו באופן חלקי, את החשבון, יש לערוך רשימה נפרדת של אותם האסירים הפוליטיים שנעצרו באופן שרירותי ושמקום כליאתם וגורלם אינם ידועים. לכך יש להוסיף גם את ההוצאות להורג הנמשכות. לפי הארגון "איש בל ייגע בקין", לפחות 869 בני אדם הוצאו להורג בתלייה עד סוף יולי 2026. רבים מהם נידונו למוות בגין "מוחארבה" - "איבה נגד האל", "מופסד־א פיל־ארז" - "השחתה עלי אדמות", או עבירות ביטחון לאומי הקשורות לעימותים עם כוחות הביטחון. כל אלה לא הצליחו לעצור את המחאה הציבורית, שהתארגנה באופן ספונטני ויצאה לרחובות.
עוד כתבות בנושא
ואולם אחרי יותר מארבעים שנות שלטון הרפובליקה האסלאמית, נדמה כי העולם כבר התרגל למספרים. עוד אלף הרוגים או פחות, לא מצליחים לזעזע את דעת הקהל. דווקא לנוכח האדישות הזאת קיבלו על עצמם מתנגדי המשטר הגולים משימה כמעט בלתי פאשרית: להתחקות אחר כל קורבן, לאסוף כל עדות, לשחזר כל שם ולהשיב זהות למי שהמשטר ביקש להפוך למספר בלבד. ומי כמו העם היהודי מבין את הצורך הזה - לא להסתפק במניין המתים, אלא להעניק לכל אחד מהם שם, פנים וסיפור, כדי שלא ייעלם בפעם השנייה. הפעם, בזיכרון העולם.












