הסאגה הקצת משונה של הפריימריס במפלגת "המילואימניקים", אליה נחשפנו בימים האחרונים, מעלה את ההשערה שלא מדובר בהתארגנות פוליטית שתחזיק מעמד עוד זמן רב. ולמען האמת - טוב שכך. "מילואימניק" זו לא זהות פוליטית, ואם היא תהפוך לזהות פוליטית זה יהיה איום ונורא.
עוד כתבות בנושא
השורות הללו נכתבות בעיצומו של שירות מילואים ממושך, ומכך ניתן להבין שעבדכם הנאמן הוא בהחלט "מילואימניק" (אף שמן היושר חשוב לומר שאני אינני משיאני ימי המילואים. ישנם כאלו שעשו הרבה יותר ימי מילואים ממני, מה גם שכתותחן לא לחמתי בחורבות עזה ואף לא שכשכתי רגליים בנהר הליטאני).
כ"מילואימניק" אני מטבע הדברים חש תחושות אחווה וקרבה לחברי ליחידה, לתותחנים כמוני, ובכלל לכל מי שמאז ה-7 באוקטובר 2023 "טחן" מאות ימי מילואים תוך שהוא משאיר מאחוריו בית ומשפחה, עבודה וחיים אזרחיים מלאים וגדושים. תחושת הקרבה הזו היא אותנטית מאוד, משום שחוויית המילואים של השנתיים ו-2/3 שנה האחרונות היא אינטנסיבית מאוד, הרבה הרבה יותר מזו שאיזה שהוא דור של מילואימניקים חווה ב-50 השנה האחרונות.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אבל זו לא רק תחושת קרבה שמבוססת על רעות לנשק ועל חוויות משותפות. למילואימניקיות יש גם ממד מסוים של זהות אידיאולוגית. כל מי שעשה מאות ימי מילואים מאז פרוץ המלחמה, עשה את זה משום שהארץ הזו, המדינה הזו ובעיקר העם הזה יקרים ללבו מאוד. עד כדי כך שהוא מוכן להקריב למען הגנתם את חייו האזרחיים, לוותר למענם על שאיפות, להניח בצד תכניות רבות וחשובות ולעצור פעם אחר פעם את החיים תוך תשלום מחיר גבוה, שאף מענק כזה או אחר לא מפצה עליו באמת. מחיר שאותו לא משלם רק המילואימניק, ממש לא. בת או בן הזוג, הילדים, לעיתים ההורים, לא פעם גם מקום העבודה, כל אלו משלמים גם הם את מחירה של ההגנה על העם והמדינה. בלי אידיאולוגיה מוצקה של אמונה בחשיבות קיומנו כאן, על האדמה הזו, אי אפשר להחזיק את כל זה.
משפחות מילואים מבקרות בגבול הצפון, אילוסטרציה | צילום: מיכאל גלעדי, פלאש 90
מעבר לזה, מילואימניקים ומשפחותיהם הם במידה מסוימת, גם אם מוגבלת, סקטור. כזה שיש לו אתגרים משותפים, צרכים משותפים וגם (אפילו אם קצת מביך לומר זאת כך) אינטרסים משותפים. נכון שראוי היה שהדאגה למילואימניקים תהיה משותפת לכל מי שחי במדינה הזו, ועדיין ברמה מסוימת "אם אין אני לי - מי לי". סוגיות כאילו קטנות ויומיומיות שמשותפות לאנשי מילואים ובני משפחותיהם לא יבואו על פתרונן אם אלו לא ידאגו להציף אותן ולהעלות אותן על סדר היום הציבורי. וממילא, אין מנוס מלהביא את סדר היום הזה במידה מסוימת גם לתוך המגרש הפוליטי. אלא שגם אם למילואימניקיות יש ממד פוליטי מסוים, היא בשום פנים ואופן לא זהות פוליטית וחשוב מאוד שהיא לא תהפוך לכזו.
ההגנה על העם והארץ איננה עניין מחנאי, ולא קשורה לגוש פוליטי כזה או אחר. בין חברי שאתם אני משרת ממש בימים אלו ישנם ימנים ושמאלנים, יהודים ודרוזים, דתיים וחילונים, תושבי מרכז ופריפריה, וכן על זו הדרך. אכן, נטל המילואים איננו מתחלק בשווה בין כל חלקי החברה בישראל, ועם זאת לאף קבוצה אין בלעדיות על הנשיאה בעול. ודאי שלאף גוש פוליטי. מפלגה פוליטית מעצם טיבה חייבת לייצר לעצמה סדר יום בסוגיות מרכזיות שעל הפרק. להיות "בעד מה שטוב ונגד מה שרע" זה לא סדר יום שיכול להחזיק בפוליטיקה. אין שום סיבה לקשור בין המילואימניקיות ובין שאלת הרפורמה המשפטית או עתיד מדינת הרווחה. ממילא, המודל המתאים להנכיח את הסוגיות שמטרידות אנשי מילואים ובני משפחותיהם במגרש הפוליטי הוא לובי על מפלגתי, ובשום אופן לא מפלגה פוליטית.
עוד כתבות בנושא
גם אם עבור פוליטיקאי פלוני, שלא נחל הצלחה מסחררת בפעילותו הפוליטית, חווית המילואים הייתה דרמטית ואפילו משנת תודעה, זו לא סיבה להפוך אותה למנוע מפלגתי. כי למילואימניקיות אין זהות פוליטית ואסור שתהיה לה כזו. הרוח הזו, של אהבת העם והמדינה, הרעות, המסירות והנכונות להקרבה, צריכה להיות נוכחת בכל אגפי המפה הפוליטית, וגם הדאגה לאנשי המילואים צריכה להיות בסדר היום של כמה שיותר מפלגות. למילואימניקיות מותר וצריך להיות גם ממד פוליטי מסוים, היא יכולה וצריכה להביא איכויות מסוימות לחברה בכלל ולמערכת הפוליטית בפרט, אבל אסור לה להפוך לעוד מפלגה, בטח לא במציאות הפוליטית המקוטבת כל כך של ישראל 2026.