רגע לפני שיצאו הביתה לשבת, הודיעו ללוחמי הגדוד שמאריכים להם את המילואים בשבועיים. "אז אחרי שסגרנו את יולי־אוגוסט, ואחרי שהפסדנו את 1 בספטמבר עם הילדים, עכשיו גם לקחו לנו את כל החגים", הוא אמר לחברים סביבו. "מישהו בצה"ל ממש מתעקש שהשירות הזה ייגמר בגירושין". כן, הם מתבאסים, אבל האווירה בכל זאת חגיגית ומגובשת. איך הוא אומר? "אם כבר נדפקנו, לפחות נדפקנו יחד". וברגע אחד, אחוות הלוחמים מגויסת למשימת־העל: איך מבשרים את הבשורה לבנות הזוג ולילדים.
הוא מתגלגל מצחוק כשהוא מתאר לנו את החלוקה בין שולחי ההודעות הביתה ובין אמיצי הלב שהרימו טלפון. אשתו מצטרפת לצחוק שלו, אף שהיא כבר שמעה את הסיפור על הלוחם הג'באר שהתקפל לגודל של חתלתול מבוהל כשראה שאשתו מתקשרת להגיב. שלא נתבלבל, הוא מבהיר, הם כולם שלמים עם המשימה ומבינים את הצורך, גם אם קשה. רק שיש פה שני מישורים שלפעמים מתנגשים. במישור הלאומי, הוא אומר, אנחנו על זה עד הסוף, מבינים את חשיבות הלחימה ולא רואים סיבה להפסיק אותה לפני שהחטופים חוזרים וחמאס מוכרע.
גם בקטע החברתי, המורל גבוה. אף אחד לא חתך או ויתר על המילואים, למעט כמה אילוצים. אולי כי מי שנמצא מבין את הצורך, אחרת לכתחילה לא היינו מגיעים למילואים. אלא שיש גם מישור נוסף, המישור האישי. "אתה יודע שבזמן שאתה עושה את המשימות שלך כאן, אתה דופק אנשים שם. בעבודה, בבית. והם אפילו לא מקבלים את הקרדיט על המשימות שאנחנו עושים".
הכי מעניין
כשקוראים להם הם באים. חילי מילואים בשטחי הכינוס | צילום: צפריר אביוב, פלאש 90
וזה באמת לא פשוט, גם לא לאלה שנשארים להתמודד בבית. לא קל לחיות באי ודאות של מתי המילואים הבאים וכמה ימים הם יימשכו באמת. והדאגה, אוי הדאגה לשלומם. והניסיון לברוח ממנה למחוזות פרקטיים וטכניים, כדי לא לומר לו את האמת הפשוטה: אני חייבת לדעת שאתה חוזר בשלום. חייבת. ואני לא יכולה להגיד לך את זה. אז אני רבה איתך על הארכת המילואים. ורבה איתך על שקשה לבד עם הילדים. אבל באמת־באמת, מה שקשה זה אתה והמתח והדאגה ומה שקרה לכל מסלול החיים.
והם שם, מה הם מבינים בסאב־טקסט. עם כל הפיצוצים וקולות המנוע של ההאמר, איך ישמעו גם את קולן של נשות החיילים? ומול ההתמודדות הזאת עם הבית, כולם חסרי אונים באותה המידה – מהחייל הכי פשוט ועד לסמג"ד. ככה הוא מספר לנו. ככה הוא רואה, ככה אנחנו שומעים. והגברברים הצעירים האלה, הם הרי דור אחר. דור שאשכרה יודע איפה המטבח בבית, ולא כדי לחפש אוכל אלא כדי להכין אותו. הם שותפים מלאים בטיפול בבית ובגידול הילדים; זוכרים תאריכי לידה ומקפלים כביסות. הם ממש כפסע מלהבחין בין פטרוזיליה לכוסברה, ולהבין את ההבדל בין בת דודה לאחיינית. אז הם לא סתם חסרים. הם ממש־ממש חסרים. שרק ישובו לשלום, שרק יהיו בריאים.
וככה הם, כשקוראים להם הם באים. הבעיה היא שקוראים להם מכל כך הרבה כיוונים. הלימודים והצבא והבית וכמובן גם העבודה. ודווקא שם, במקומות התעסוקה, הדברים נפרמים באמת. כן, קשה לנשים בבית, המתח והדאגה מכרסמים, אבל לרוב הן מבינות את הצורך ואת החשיבות. מקומות העבודה, לעומת זאת, הולכים ומאבדים סבלנות הרבה יותר מהר, הולכים ונאטמים. לוחם אחד בפלוגה כבר פוטר מעבודתו, הוא מספר. לאחר נרמז היטב שבמשרד לא יספגו עוד סבב כזה של מילואים. השלישי נפרד מהבונוס השנתי שלו. הוא דווקא עובד מצטיין, אבל איזה בוס יפרגן למי שנפקד ממקום העבודה יותר ממאה ימים בשנה, וזה עוד אחרי חודשי המלחמה הארוכים הראשונים.
אז מילא הארכה של עוד שבועיים, אבל כבר הודיעו לגדוד על עוד חודשיים וחצי של מילואים ב־2026, עם אופציה להרחבה. לך תגיד את זה לבוס שרק עכשיו התחלת לעבוד אצלו. שרק לפני רגע הבטחת לו שאתה עוד רגע מצטרף ולוקח אחריות על העניינים. אפשר להבין אותם, את הבוסים. גם הלוחמים מבינים. הבוסים עצמם הרי צריכים להתפרנס, ואין להם כוח עבודה, אז נמאס להם לחכות. אבל מה הם בכלל יודעים. דברים שרואים מרצועת עזה לא רואים בחלונות הגבוהים של המשרדים.
מילואימניקים בלבנון | צילום: דובר צה"ל
הם בדיוק בגיל הזה, שכבה רחבה של מילואימניקים, גיל של עבודה ראשונה. של התמחות. של הקמת משפחה והרחבתה, של גידול ילדים. הם לא חוששים לימי המלחמה, זה לא מה שיוציא אותם מפה. הם חוששים שגם בעתיד הדברים לא ישובו להיות סבירים. וככה בלי ששמנו לב, הסעיף שהכי התגאו בו בקורות החיים, הנתון שעד לא מזמן היה אות ומופת למסירות ולמצוינות, הופך לחיסרון בראיונות עבודה ובשיח מסדרונות משרדיים. אתה נהיה פחות אטרקטיבי מאישה בהיריון, הוא צוחק, אבל צחוק אחר כזה. טיפה מריר. מודע מאוד למלכוד הימים הללו, והימים הבאים. גם אם תמחק את שורת השירות הצבאי מקורות החיים, סביר להניח שהמראיין ישאל: מה עשית בצבא? קרבי או לא קרבי? ואתה יודע למה הוא שואל. לא כדי לקנח בצ'פחה מעודדת, אלא כדי לסמן לעצמו שהבחור הזה עוד עלול להיעלם לו בנסיבות די סבירות לחודשיים־שלושה.
עוד כתבות בנושא
והם צודקים, ברור. עסקים נועדו להצליח. חברות צריכות עובדים. אבל אם יש לנו, בעורף, דרך לקחת חלק במאמץ הקיומי הזה שלנו, נראה שבדיוק פה היא מתחילה. במחוות הקטנות והגדולות, שמתעלות מעל למנת פלאפל בהנחה לחיילים, ומעבר לעוגות לשבת וממתקים במחסומים. לוחמינו המסורים זקוקים לנו גם ביום שאחרי, ביום שתוך כדי, בהחזקת היקום המקביל של העולם האזרחי. במקומות התעסוקה של בנות הזוג ובני המשפחה, במקומות התעסוקה הנוכחיים והפוטנציאליים של הלוחמים.
זה קשה, זה דורש לוגיסטיקה משמעותית. אבל הילד הזה בחזית הוא הסבא שלכם ב־48', הדוד שלכם ב־73'. הוא אתם בלבנון הראשונה והשנייה. הוא מגש הזהב שעליו ניתנת לנו מחדש מדינת היהודים. שמרו עליהם ועל מקומם כדי שהם יוכלו להמשיך ולשמור עלינו. האזינו בקשב רב לקולות החיילים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com