הלילה בפתחת ניצנה היה לכאורה עוד ליל הברחות רועש. רחפנים כבדים נשמעו באוויר, כשהם מן הסתם נושאים נשק וסמים ממצרים לישראל. התושבים הלא מרוצים ניסו להתעלם מהרעש כמיטב יכולתם, ולקוות שמתישהו הבעיה תיפתר בטרם יופנו כלי הנשק המוברחים נגדנו.
הם לא הביאו בחשבון את הרחפנים עצמם. באותו הלילה הרחפנים לא נשאו סמים ומקלעים. הם נשאו חומרי נפץ ורחפנים אחרים. במקום לנחות ליד מבריחים, חלקם נחתו בוואדיות סמוך ליישובים והמתינו. בתוך מצרים טנדרים נושאי רחפנים התקרבו לגדר בחשאי, כל אחד מהם נושא 4־3 רחפנים כבדים נוספים וכמה רחפני תקיפה קלים.
עוד כתבות בנושא
עם בוקר, כשהתושבים החלו לצאת לעבודה, התרוממו הרחפנים. חלקם התפוצצו על מכוניות נוסעות. אחרים תקפו הולכי רגל יחידים. אחרים נכנסו לבתים דרך חלונות פתוחים והתפוצצו בתוכם. לא הייתה התרעה מוקדמת. התושבים מיהרו לממ"דים המעטים, ובתוכם היו בטוחים למדי מההתקפה האווירית. הם קראו נואשות לעזרה, וצה"ל מיהר לשלוח כוחות לאזור. אולם כאשר התגבורות הגיעו סמוך ליישובים, התרוממו רחפנים מעמדות המארב שלהם ותקפו אותן. רחפנים כבדים אחרים התקדמו עד לקצה הטווח שלהם, ואז שיגרו סדרה של רחפני נפץ הלאה, מול בסיסי קציעות ושבטה. כמה רחפנים אפילו התקדמו עד מדרשת שדה בוקר, נמנעים מגילוי באמצעות טיסה נמוכה בתוך ערוצי הוואדיות.
הכי מעניין
חלק מהרחפנים הכבדים השליכו מוקשים נגד טנקים על בניינים ופגעו בהם קשות. באחד הבסיסים הושמד חדר האוכל לגמרי בזמן שחיילים שהו בו. כמה כלי רכב צבאיים נפגעו מפצצות מרגמה שרחפנים השליכו בהפצצות צלילה שהזכירו את הפצצות מלחמת העולם השנייה.
צה"ל מיהר להפעיל משבשים, אולם חלק מהרחפנים הונחו בסיב אופטי והיו חסינים משיבוש. כטב"מים ומסוקי קרב הצליחו לזהות כמה טנדרים ולתקוף אותם בצד המצרי, אולם חלק מהרחפנים הונחו באמצעות שידורים מטלפון ישראלי, ומפעיליהם ישבו בעיר מרוחקת ושלטו ברחפן בקשר טלפוני, שהמערכות הישראליות לא זיהו כלל. את המפעילים הללו לא היה אפשר לתקוף, כמובן, כי לא הייתה דרך לדעת איפה הם נמצאים. יתרה מזו, כשהגיעו הכטב"מים והמסק"רים לאזור, התברר כי לאויב יש רחפני יירוט מהירים. כמה כטב"מים נפגעו וצללו ארצה, ומסוק קרב אחד ספג נזק קשה אך לא הופל.
איום מתהווה. נשק שהוברח ברחפנים ממצרים | צילום: דו"צ
הנחמה היחידה בסופו של יום הדמים הייתה שההתקפה הייתה מבודדת, ולא נועדה לפרוץ את הדרך לכוח תוקף קרקעי. אם היה כוח קרקעי מתמרן מאחורי המתקפה, או שכל כלי הנשק שהוברחו בחודשים קודם לכן היו מופעלים בתוך ישראל נגד כוחות צבא, התוצאות היו עלולות להיות איומות. אם ההתקפה הייתה מתואמת עם חמאס והוא היה מנצל את המהומה ואת ריתוק כוחות צה"ל כדי להוציא מתקפת נגד משלו, אבדותיה של ישראל היו כבדות הרבה יותר. כל זאת, עוד מבלי לדבר על ההלם שהיה נגרם לציבור אם חמאס, בחסות התקפה בפתחת ניצנה או בגזרה אחרת, היה מצליח לכבוש מגנן או בסיס של צה"ל. ואם, כמו באוקראינה, היו מוסתרים עשרות רחפני נפץ בתקרה כפולה של משאית המחכה לבידוק בצידו המצרי של מעבר רפיח, הנזק היה יכול להיות גרוע עוד יותר.
משחקים טקטיים
לפי דיווחיהם של תושבי פתחת ניצנה, כולל רכזי ביטחון המכירים את כל המתחולל בגזרה, מאות רחפני הברחה חוצים מדי שבוע את הגבול. רבש"ץ קדש־ברנע, למשל, סיפר השבוע בכנסת שבראש השנה, במהלך שלושה ימים התקיימו 550 הברחות רחפנים בגבול מצרים. הוא וחבריו בהתיישבות החלוצית בקו הגבול בוודאי יכולים לדמיין בעצמם את תרחיש המתקפה שתואר כאן למעלה.
התיאור הזה אינו כולל מדע בדיוני והוא רחוק מלהיות התרחיש הגרוע ביותר. כל האירועים המתוארים מתרחשים בשדות הקרב של מלחמת רוסיה־אוקראינה, בעצימות כזו או אחרת. יש גזרות לאורך החזית האוקראינית שבהן אפילו בני אדם יחידים הם מטרה למתקפת רחפנים מתאבדים. כטב"ם יירוט אוקראיני הפיל מסוק רוסי בספטמבר 2025.
עוד כתבות בנושא
בחזית נצפו לא רק רחפנים מתאבדים, אלא גם רחפנים נושאי נשק כמפציצי צלילה מדויקים למדי המשליכים פצצה ומסתלקים. רחפנים כבדים משליכים מוקשים נגד טנקים ומשמידים עמדות. רחפנים משתמשים בשיטות הנחיה רבות ומגוונות כדי לעקוף את הלוחמה האלקטרונית. רחפנים נושאים רחפנים אחרים, כדי לאפשר להם טווח ארוך יותר או נשיאת חומר נפץ רב יותר. רחפנים מיירטים מהירים, שנועדו תחילה להפיל בעיקר רחפנים אחרים, מפילים כטב"מי סיור, כטב"מים מתאבדים ומפעם לפעם מסוקים.
העוצמה של האירועים משתנה מגזרה לגזרה, ולא כל מה שמתרחש באוקראינה אפשר לשכפל לארצות אחרות, שכן שם יש מאפיינים ייחודיים מבחינת רוחב החזית והשטח הפתוח, המחסור בארטילריה מתאימה ומגבלות חיל האוויר, שהובילו לאימוץ הרחפנים גם היכן שיש לכאורה פתרונות עדיפים. בסרטונים מאוקראינה גם לא רואים את העובדה שרוב התקפות הרחפנים מסתיימות בכישלון. אבל בוודאי יש דברים שאפשר לאמץ מזירה לזירה – וחזקה על האויב שינסה למצוא מה הם.
חלקם כבר נמצאו. ב־2024 הפיל חיזבאללה כמה כטב"מים בלבנון, ונטען שעשה זאת באמצעות חימוש מדגם 358 האיראני, שהוא מעין רחפן משוטט סילוני יותר משהוא טיל קרקע־אוויר קלאסי. החימוש הזה היה אחראי כנראה להפלת כמה כטב"מים אמריקניים בתימן, ואחיו החדש והמשופר, דגם 359, אמור להיות מסוגל לפגוע גם במטוסים מסוימים. שניהם אומנם גדולים מרוב רחפני היירוט האוקראיניים, וקשה להסתיר אותם בטנדרים, אולם הם מדגימים רעיונות מקבילים שמיושמים בידי כוחות שונים בזמנים מקבילים.
מערכת הרחפנים האוטונומית "קויוטי" של ארה"ב, שנמכרה לקטאר, משתמשת בטילים קטנים הרבה יותר לצורך יירוט ותקיפה. איום הרחפנים על כלי טיס עלול לגדול במהירות, ואם יש רעיון שמופיע באוקראינה, בתימן ובלבנון – אפשר לצפות שהוא יגיע לחזית גם בישראל בצורה כזו או אחרת.
עוד כתבות בנושא
הרחפנים החוצים את גבול מצרים בפתחת ניצנה למטרות הברחה עלו לכותרות לאחרונה, אולם כמו שהתסריט לעיל מלמד - ייתכן שהשאלות שנשאלות אינן השאלות הנכונות. הבעיה אינה רק שהרחפנים יכולים להעביר נשק שיופנה נגדנו בהמשך (בעזה נצפו בידי אנשי חמאס רובים שבעבר היו נדירים אצלם, אך זהים לרובים שנתפסו לאחרונה בהברחות. סביר להניח שהנשק שמועבר בפתחת ניצנה משוגר לעזה בהברחה נוספת, ומופנה נגדנו שם). הבעיה היא שגם הרחפנים עצמם הם נשק, וששימוש בהם יכול לגבות מחיר יקר מישראל אם לא תיערך לכך.
יש אמצעי נגד אלקטרוניים שפוגעים בחלק מהרחפנים. כלי נשק קרקעיים יכולים להפיל רחפנים, וגם רחפני יירוט יכולים לתרום במערכה. אבל כל זה יהיה חסר משמעות אם אמצעי התגובה לא יהיו במקום הנכון בזמן הנכון. ההתייחסות לרחפנים כאל בעיית הברחה בלבד תתרום לכך שאם חלילה יתממש התרחיש שהוצג בפתיחה, הכוחות לא יהיו במקום הנכון בזמן הנכון.
ברמה הטקטית אפשר למצוא פתרונות משולבים. אפשר להתקין שבשי רחפנים מקומיים בכל כלי רכב צבאי. אפשר לרכוש טילים זעירים נגד מטוסים שמפותחים בכמה וכמה מדינות. אולם אי אפשר לצפות שמערכת "אור איתן" תכסה בקרוב את כל גבולות ישראל, וגם לא רצוי להציב אותה קרוב לגבול, מחשש שאויב יפגע בה בטיל נגד טנקים. אפשר להפעיל רחפני יירוט מחמ"ל מרוחק, ולא דווקא מהשטח. שב"כ יכול להתערב בתפיסת המבריחים ובחקירתם. אפשר לקבוע הוראות פתיחה באש מתירות יותר. גם את רכזי הביטחון וכיתות הכוננות ביישובי הגבול אפשר להכשיר בשימוש בשבשים מוגבלי טווח וברחפני יירוט.
אך הצד הטקטי צריך להשתלב בהבנה שישראל אינה יכולה להבליג על הברחות או להתייחס אליהן כאל פעולה פלילית גרידא. ההברחות מפרות את ריבונותה של ישראל, וזו פעולה מלחמתית שישראל צריכה להתייחס אליה בהתאם. ההברחות יכולות להיות חזרה גנרלית לקראת פעולה מלחמתית גלויה, וגם אם נניח שכוונתן פלילית בלבד – אין שום ערובה שכך יהיה תמיד.
כמובן, אין להניח שדווקא הפעם יהיה לנו מודיעין מלא מראש על כוונות האויב, והפעם לא ניפול שולל בהטעיה או לא נשגה בתפיסת ההגנה. כל זמן שישראל מתייחסת להפרת ריבונותה בסלחנות, היא צפויה לראות יותר ויותר הפרות כאלה.
עוד כתבות בנושא
בעניין זה אולי כדאי ללמוד מההיסטוריה של ההפגנות הפלסטיניות מול גדרות עזה ב־2018, שעוררו זעם בעולם והביאו לעתירות לגבי התנהלותם של צה"ל ומדינת ישראל. אף שהעתירות נדחו, בפסק הדין נאמר כי צה"ל התחייב ש"השימוש בכוח בעל פוטנציאל קטלני ייעשה כמוצא אחרון רק במקרה של 'סכנה ממשית וקרובה לכוחות צה"ל או לאזרחי ישראל', ולא לשם הבטחת החוק והסדר גרידא". בדיעבד ברור שההתייחסות להפרת הריבונות של ישראל בגבול כאל "הבטחת החוק והסדר גרידא" הייתה משורשי 7 באוקטובר.
שמירה על ריבונות אינה "הבטחת החוק והסדר גרידא". היא גם מניעת האויב מלכרסם בריבונות למטרותיו הוא, שעלולות לא להתגלות בזמן אמת או כאשר יש סכנה "ממשית וקרובה". כיום אנו יודעים שיחיא סינואר תכנן כבר ב־2018 חטיפת חיילים ופוגרום ביישובים. את ההפגנות הוא ניצל לכרסום הפרימטר, לאיסוף מודיעין ולהתקדמות בתכנון הטבח בשמחת תורה תשפ"ד.
התייחסות להברחות ולמבריחים כאל עניין של "הבטחת החוק והסדר גרידא" עלולה לזמן עוד ועוד הפרות ריבונות, עוד ניסויי כלים וחזרות גנרליות – עד לאסון הבא, שגם הוא לא בהכרח יהיה מה שישראל נערכת אליו.