"באמת יש לך קומפוסטר בבית?", היא מרימה גבות תמהות מול פרט טריוויאלי שנזרק בסוף השיחה, רגע לפני שהמחברת והעט חוזרים לתיק.כן, יש קומפוסטר. בחצר. לתוכו נזרקת הפסולת האורגנית הביתית, או לפחות חלק ניכר ממנה. "וואו, יש לי עוד לאן לשאוף", מחייכת עו"ד מירב עבאדי.
על השאלה מה השתנה ביומיום הפרטי שלה מאז שהחלה לעסוק בענייני סביבה, היא משיבה: "התמזל מזלי, והרכבת הקלה נמצאת עשר דקות הליכה מכאן" – מביתה בגבעת־שמואל. "בעבר החזקנו שני כלי רכב, ושנינו השתמשנו בהם כדי לנסוע לעבודה. היום שנינו נוסעים ברכבת, יש לנו רק מכונית אחת, וגם היא רוב הזמן לא זזה מהחנייה. אני מודה שזה בזכות הקרבה והנגישות של הרכבת. זה גם מביא אותי לפעול למען פתרונות תחבורתיים נגישים, אחרת אף אחד לא ישתמש בהם.
"מעבר לכך, תמיד הייתה לי מודעות לעובדה שהמשאבים מתכלים. לא בקלות אני מפעילה מייבש כביסה, מעדיפה לנצל את השמש. לא אוכלת הרבה בשר, אבל זו באמת העדפה אישית. הייתי רוצה שתהיה לי השפעה על הדברים הגדולים יותר, כמו הרגלי צריכה, שמשפיעים מאוד על הסביבה. אבל אם להיות כנה, זה שלב ב'. שלב א' הוא מה שעומד עכשיו על סדר היום. כמו המאבקים הסביבתיים שאני מנהלת".
חייבת לשאול בכל זאת: מה לגבי כלים חד־פעמיים?
"אני משתמשת ברב־פעמי ב־99 אחוז מהמקרים. להשתמש בחד־פעמי על בסיס יומיומי, זו פגיעה בבריאות וכמובן בסביבה. אתרי הטמנת הפסולת הולכים ונסתמים, וכשאתה שותה מתוך כוס שתוך פחות מחמש שניות הופכת לאשפה, יש לזה מחיר".
אתר פינוי פסולת בבנימין | צילום: נעמה שטרן
היא בת 52, אם לארבעה וסבתא לנכד. זה שש שנים היא נושאת בתפקיד מנהלת הרגולציה בארגון "אדם טבע ודין", האמון על מאבקים סביבתיים־משפטיים. מעטים הם עורכי הדין שבוחרים לנהל את הקרבות שלהם בין בריכות אידוי, ערמות פסולת וסעיפים נשכחים בחוק המים, אבל עבאדי לגמרי שם. לפני כחודש ניצחה באחד הקרבות האלה - עתירה שהגישה לבג"ץ נגד מפעלי ים המלח, שיידרשו כעת להעביר סכומים גדולים לקופת המדינה.
"במשך שנים עבדתי במשרדים פרטיים, ייצגתי אנשים בכל מיני מאבקים וסכסוכים עסקיים, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני לא עושה משהו משמעותי", היא מספרת. "יום אחד קראתי ריאיון עם עו"ד עמית ברכה, המנכ"ל של 'אדם טבע ודין', ואמרתי לעצמי – שם אני רוצה לעבוד. רצה הקב"ה, ונפתחה שם משרה.
"היום אני מוצאת שהנושא הסביבתי חובק עולם. הוא משהו אחר לגמרי ממה שאפילו אני חשבתי כשהתחלתי להתעניין בזה. עיסוק בסביבה נשמע לפעמים כמו עניין פריווילגי, של אנשים שנלחמים למען דובי הקוטב או הלווייתנים, מחבקי עצים ועוד תדמיות. גם גרטה טונברג עשתה שירות רע מאוד לתנועה הסביבתית. כל הפעילות שלה סביב שבעה באוקטובר והמשט לעזה, זה רע מאוד, וזה חבל ועצוב".
מה ההסתכלות הנכונה מבחינתך על מאבקים בנושאי הסביבה?
"אני חושבת שכמו שאנחנו נלחמים על הזכות שלנו לחיות כאן בבטחה ובשלום, אנחנו צריכים להילחם גם על הסביבה שלנו. הבנתי תוך כדי העבודה ש'סביבה' זה הבית של כולנו. זה האוויר שאנחנו נושמים, המים שאנחנו שותים, התחבורה שאנחנו נוסעים בה. זו השאלה האם יהיה לידנו מפעל מזהם. האם ים המלח יתייבש. זה נוגע להרבה דברים שמעניינים את כולנו, אבל איכשהו הנושא ממותג בצורה שגויה, כאילו הוא מעניין במיוחד אנשים שמשויכים לצד מסוים במפה הפוליטית. בעיניי זו החמצה".
לקראת ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות שהפך לחג השמירה על הטבע, ביקש ארגון "אדם טבע ודין" לעורר מודעות סביבתית בקרב המגזר שעו"ד עבאדי משתייכת אליו, המגזר הציוני־דתי. האם מודעות כזאת אכן חסרה? "אני מסתכלת סביבי, על חברים שלי ואנשים שאני מכירה: בכל פעם שצריך להירתם לנושא כלשהו של חסד, הם הראשונים. בכל תחום שאפשר להושיט בו יד ולראות את האחר, יש מעורבות חברתית גדולה מאוד. זה ציבור שרוצה להשפיע על כל מה שקורה במדינה - ביטחון, כלכלה, פוליטיקה, חינוך. אבל כשזה מגיע לסביבה, אני מרגישה שהאוזניים לא מספיק קשובות. שזה נמצא בתחתית סדר העדיפויות, כי 'יש לנו פה כל כך הרבה אתגרים דחופים יותר, אז למה עכשיו, את מי זה מעניין בעצם'. בפועל, ההפך הוא הנכון. אי אפשר להתעלם מהחשיבות של הנושאים האלה ומההשפעה שלהם על החיים של כולנו. הייתי רוצה שגם הסביבה תהיה על סדר היום, שאנשים יחשבו גם עליה".
אולי הבעיה היא לא חוסר מודעות סתמי. הרי הארגון שלך מוביל גם מאבקים שנוגדים את השקפת העולם של רבים במגזר.
"כמו למשל?"
ההתנגדות שלכם להקמת יישובים חדשים.
"זה מתוך רצון לצופף את היישובים הקיימים, ולא לבנות על שטחים פתוחים. הציפוף הוא עיקרון תכנוני".
שלא תמיד תואם את מה שמתחולל במדינת ישראל - בנגב, ביו"ש או בגליל. ההגבלות מושתות על ההתיישבות היהודית, ובינתיים השטח לא נשאר ריק. מישהו אחר מתיישב בו.
"האמירה שלנו היא שצריך לצופף כדי שיישארו גם שטחים ירוקים, שמורות טבע. לא לבנות על כל המדינה, לא 'נלבישך שלמת בטון ומלט' בצורה גורפת, אלא לשמר אזורים שאנשים יוכלו פשוט ליהנות מהם, בלי למשוך לשם עוד תשתיות".
קודם הכסף, אחר כך הפתרון
ההצלחה הגדולה שרשמה עבאדי בתקופה האחרונה היא כאמור הניצחון בעתירה נגד מפעלי ים המלח. "לחברה הזאת יש מאז שנת 1961 זיכיון שמאפשר להפיק מתוך הים עצמו כימיקלים מסוימים, בעיקר אשלג", היא מספרת. "במקור זו הייתה חברה ממשלתית, ולימים היא עברה לידיים פרטיות - בהתחלה של משפחת אייזנברג ואז של משפחת עופר, כחלק מקונצרן 'כימיקלים לישראל'. המאבק שניהלנו יחד עם 'לובי 99' החל לאחר שהתברר שמפעלי ים המלח שואבים כמויות אדירות של מים משטח הזיכיון לצורך התהליך התעשייתי שלהם - לא מים של ים המלח, אלא מים מליחים. יש להם קידוחים בתוך שטח הזיכיון, והם לא משלמים על המים שהם שואבים משם. בעבר, למים ברמת מליחות כזאת לא היה ערך כלכלי, וכל גורם תעשייתי שהשתמש בהם לא שילם עליהם. אבל ב־2017 התקבל תיקון לחוק המים, ונקבע שגם מים כאלה הם בני חיוב. בהתאם לכך, מקורות הוציאה דרישת תשלום למפעלי ים המלח.
"כמו שאנחנו נלחמים על הזכות שלנו לחיות כאן בבטחה, אנחנו צריכים להילחם גם על הסביבה". צעירים מוחים בירושלים | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
"המפעלים טענו שהם כבר משלמים על המים דרך הסכם הזיכיון. משרד המשפטים הוציא חוות דעת שתומכת בעמדתם וגורסת שהם לא צריכים לשלם תמורת המים האלה - ומדובר בכמויות גדולות. אנחנו חשבנו שחוות הדעת שגויה, משפטית וציבורית. עתרנו לבג"ץ נגד כל מי שמעורב בהחלטה הזאת - מפעלי ים המלח, משרד המשפטים, מקורות, רשות המים. בתחילת דצמבר 2025, אחרי מאבק שנמשך שלוש שנים וחצי, בג"ץ פסק שחברת מפעלי ים המלח תשלם בעד המים שהיא משתמשת בהם, למרות חוק הזיכיון. זה הישג יוצא דופן, קודם כול מבחינה כספית. ההערכות מדברות על חצי מיליארד שקל שייכנסו ל'קופת המים' של כולנו. תחום המים במדינה מתנהל כמשק סגור: אם נכנסים חצי מיליארד שקלים, תעריפי המים שנגבים מהציבור אולי יופחתו, או לא יעלו".
זה הישג בהחלט מרשים, אבל הוא לא "סביבתי" בהגדרה, אלא כלכלי.
"אני חושבת שיש כאן גם אמירה רחבה יותר על צדק ציבורי. אם אני לוקח משאב טבע ששייך לכלל הציבור, ומשתמש בו בלי לשלם תמורה, אני גורע מהסביבה. אם אני משלם, אולי ניתן יהיה לשקם דברים שנהרסו. בכלל, כשמישהו צריך להוציא כסף על שימוש במשאב, זה משנה את היחס שלו כלפי מה שהוא צורך. אם את למשל יודעת שהמים הם חינם, יכול להיות שלא תסגרי את הברז כשאת מצחצחת שיניים. אותו עיקרון חל על פליטות חומרים לאוויר. התחילו לתמחר אותן, כי מפעלים פלטו לאוויר כל מה שהתחשק להם, ומבחינתם זה היה חינם. גם כאן, מדובר במשאב ציבורי שהשתמשו בו בלי לקחת בחשבון את המחיר שלו.
"כשאתה לא משלם על דבר שהוא נחלת הכלל, הנטייה גם תהיה לנצל אותו ככל האפשר עד שהוא פשוט יתכלה. גם במקרה של מפעלי ים המלח, השאיבה דיללה את מאגרי מי התהום של האזור. אם אתה משלם, אולי תשתמש בזה בצורה אחראית יותר, והכסף גם יכול להיות מופנה לשיקום, או לשמש לצרכים אחרים של הציבור. אז כן, אני חושבת שזה מאבק סביבתי שלוקח את הסביבה ומשלב אותה עם כלכלה".
בשנת 2030, מציינת עבאדי, יפוג תוקף הזיכיון של מפעלי ים המלח, וחברות אחרות יוכלו לזכות במכרז להפקת כימיקלים. "במסגרת הערות הציבור היה חשוב לנו לדרוש שמתוך הפעילות הכלכלית במקום, יופנה סכום כסף לקופה ייעודית שתשמש לשיקום מפלס ים המלח והאזור בכללותו. זו נקודה חשובה מאוד: ארבעים אחוזים מים המלח התייבשו במאה השנים האחרונות, חלקם בגלל הפעילות התעשייתית וחלקם בגלל הטיית מי הירדן".
והמעבר לזיכיון חדש יוכל להשפיע על המפלס?
"זו הזדמנות. שיקום המפלס הוא מסובך מאוד, זה יכול להיות כרוך למשל בהזרמת מים בתעלת הימים. זה לא דבר פשוט, ולא נמצא עדיין פתרון מובהק. אבל אם לא נשים כסף בצד לצורך הפתרון הנכון, גם אחרי שהוא יימצא לא נוכל לממש אותו. זה מה שאנחנו טענו בפני נציגי משרד האוצר. נפגשתי עם צוות שלם של החשב הכללי שעוסק בנושא הזה. הם אמרו שכשתגיע העת לשקם את ים המלח, יוחלט אם יש תקציב או אין. אבל אנחנו יודעים איך זה עובד".
אם מזכירים משאבים לאומיים, מה חושבים אצלכם בדיעבד על מתווה הגז, שהארגונים הירוקים התאמצו לסכל בשעתו?
"לא הייתי בתקופה ההיא באדם טבע ודין, אבל אני יודעת שלא התנגדנו לשאיבת הגז. הייתה עתירה נגד המתווה בגלל סעיף יציבות יוצא דופן שכבל את המדינה בחוזה לתקופה ארוכה. לא התנגדנו להצבת האסדה, הבנו שזה חלק מהצורך האנרגטי של ישראל, ושהמיקום צריך להיות בתוך המים הטריטוריאליים של ישראל. זאת בניגוד לעמדתם של ארגוני סביבה אחרים".
הזעקה הציבורית הביאה להגברת אכיפה. שרפת פסולת ביו"ש | צילום: נעמה שטרן
"אדם טבע ודין" התנגד גם לחוק התשתיות הלאומיות, שנועד לקצר הליכי תכנון. לפעמים נראה שההתעקשות על פתרון מושלם שיתחשב בכל ההיבטים הסביבתיים מעכבת פרויקטים, גם תחבורתיים. בינתיים אנחנו מקבלים עוד שנים של פקקים, זיהום אוויר ובזבוז זמן.
"זה לא התחום שלי, אבל אנחנו ארגון פרקטי שיודע לעשות איזון אינטרסים. הייתי רוצה למשל לבוא עם עמדה שאומרת 'תפסיקו לנצל את ים המלח, פשוט תעצרו'. ים המלח הוא לא רק משאב כלכלי, אלא פלא טבע ברמה עולמית. אבל יש עובדים שמתפרנסים מהמפעלים הללו, ויש מלונות שיושבים על בריכה תעשייתית. אני לא יודעת כמה מהקוראים מכירים את הפרט הזה - כל החלק הדרומי של ים המלח, שעל החוף שלו עומדים המלונות, זו בריכה תעשייתית. אם מפסיקים את הפעילות התעשייתית, הבריכה הזאת תתכווץ, קו המים יתרחק מהמלונות וזה יפגע בתיירות. ויש גם רצון של מדינת ישראל להרוויח כסף ממשאב טבע שלה. אז אני לא באה ואומרת 'תפסיקו הכול כאן ועכשיו'. אני אומרת - אם אתם מנצלים, תדאגו גם לשקם. אם אתם פוגעים, תדאגו להחזיר. תעשו משהו משולב. תדאגו שלצד המשאב הכלכלי, זה יהיה גם משאב של טבע ושל נוף".
כשהתרגיל הופך לאסון
רשימת המאבקים שעבאדי מלווה בימים אלה ארוכה. "אחד מהם נוגע לזיהום מי שתייה בכימיקלים שנקראים PFAS, 'כימיקלי נצח'. זו משפחה שלמה של חומרים שנמצאים בעיקר בקצפי כיבוי. הם יכולים להיות גם בשלל מוצרי צריכה כמו טפלון, אריזות מסוימות, בגדים שאטומים לגשם, אפילו באיפור. כל דבר שמונע חדירה של מים יכול להכיל את הכימיקלים האלה, אבל בקצפי כיבוי לא הייתה תקינה. חברה שמשתמשת בקצף כיבוי, אפילו לצורך תרגיל, יכולה פשוט לתת לו לחלחל לתוך האדמה ולזלוג לנחל הסמוך. יש לכך השפעה ישירה על הבריאות של כולנו. בעקבות דו"חות שהוציאה רשות המים, גילינו שלאט־לאט זה אכן מחלחל למי התהום, וכתוצאה מזה נסגרו שמונה קידוחים של מי שתייה. צריך להבין שמבחינה הידרולוגית, גם אחרי שסגרת קידוח, החומר שהגיע אליו ימשיך ויזלוג למקום אחר.
צדק ציבורי, לא רק סביבתי. מפעלי ים המלח | צילום: משה שי, פלאש 90
"הכימיקלים האלה מגיעים גם לשפכים, וזה מטריד מאוד, כי השפכים שלנו היום מטוהרים ומשמשים לחקלאות. כלומר, אנחנו גם שותים את זה ואוכלים את זה. המשימה שלי הייתה שהמשרד להגנת הסביבה יאמץ תקנות שמסדירות את הנושא של קצפי כיבוי - איך משתמשים בהם, מי משתמש, איך מסלקים אותם. שהחומרים האלה לא יהיו נפוצים כל כך אם יש תחליפים, ויש כבר תחליפים".
אתם עוסקים גם במפגע של שרפות הפסולת בשטחי הרשות הפלסטינית, שמייצרות עשן בלתי אפשרי וחונקות יישובים שלמים?
"בהחלט. יש החלטת ממשלה בנוגע למפגעים חוצי גבולות, והמטרה שלה היא לטפל בדיוק בבעיה של שרפות פסולת פיראטיות מעבר לקו הירוק ובכל ההשלכות שלה. פנינו לשרה להגנת הסביבה ואמרנו שהיא לא מימשה את ההחלטה הזאת. השרה הקימה איזשהו צוות שבדק, שהוציא מסקנות - אבל המסקנות האלה לא הפכו לשום דבר של תכל'ס. לא עם תקציב, לא עם תוכנית פעולה. לשמחתי ראיתי בדיוק היום שבזכות הזעקה של תושבי שוהם ומודיעין, ובכלל הזעקה הציבורית סביב הנושא הזה, הגבירו את האכיפה באמצעות יחידת דוד (הפועלת תחת המנהל האזרחי – הכ"ח) ויחידת אכיפה במשרד להגנת הסביבה. לנו אין אמצעי אכיפה. אנחנו לוחצים על המשרד להגנת הסביבה לנצל את כל הכוח שלו ולהשיג תקציב ייעודי למטרה הזאת: להגדיל את היחידות כדי שתהיה יותר אכיפה, ולהפוך את ההחלטה ואת ההמלצות של הצוותים למשהו מעשי".
לאחרונה דווח שבעקבות לחץ אמריקני, ישראל שוקלת לפרוש מ"הסכם פריז" למאבק בשינויי האקלים. מה את חושבת על האפשרות הזאת? הרי בסופו של דבר טביעת הרגל הפחמנית של ישראל קטנה יחסית.
"מטרת ההסכם היא לצמצם את פליטות גזי החממה ולהאט את ההתחממות הגלובלית, וישראל לקחה על עצמה יעדים בעניין הזה. לדעתי, המחויבות של ישראל בהקשר הזה היא קודם כול אינטרס פנימי של האזרחים כאן. כי אם המדינה מחויבת להפחית את פליטות גזי החממה, היא תפעל לסגירת תחנות הכוח הפחמיות, היא תפעל לאסוף את המתאן ממטמנות האשפה, היא תפעל ליצירת פתרונות של אנרגיה מתחדשת. ואם ישראל פורשת מההסכמים האלה, אז אנחנו, אזרחי המדינה, נפגעים באופן ישיר.
"בנוסף יש גם אינטרסים גלובליים. אם אני, לצורך העניין, סוחרת עם מדינות אחרות, או רוצה לפתח בישראל תעשיית קלינטק (טכנולוגיה נקייה – הכ"ח), או זקוקה מחר לעזרה בינלאומית בהתמודדות עם שרפה, אבל פרשתי מהסכם פריז - יגידו לי 'תתמודדי בעצמך'. אני לא רוצה להיות מבודדת מבחינה בינלאומית. ברגע שכל המדינות מחויבות לעשות משהו ואני לא, זה אומר שיש כאלה שסוחבים את האלונקה, ויש כאלה שאומרים - אני פורש".
מעבר לגודלה הזעיר של ישראל, יאמרו לך שיש לנו כמדינה לא מעט אתגרים אחרים.
"יש הבדל בין אמירה כמו 'אני לא מסוגל לעמוד ביעדים שלקחתי על עצמי', ובין אמירה 'אני שובר את הכלים, אני לא במשחק, זה לא מעניין אותי'. זה כבר עניין אחר לגמרי, ואת זה אני לא יכולה להצדיק בשום צורה".
פוליטיקאי מהאגף הימני־דתי שהיא דווקא מציינת לטובה הוא חבר הכנסת יצחק קרויזר ממפלגת עוצמה יהודית, שעומד בראש ועדת הפנים והגנת הסביבה. "יש חוק פסולת בניין שמקודם בוועדה שלו, והוא הבטיח לנסות להעביר את זה עד ט"ו בשבט. הלוואי, אמן. זה תקוע כבר שנים. פסולת הבניין מושלכת ברובה לשטחים פתוחים, זו מכת מדינה. החוק החדש יחייב להתקין אמצעי מעקב על משאיות, ולגבש פתרונות טכניים כדי שהפסולת לא תושלך במרחב הציבורי. זה לא מתנגש עם איזה עיקרון כלכלי. בכלל, הסביבה והכלכלה לא תמיד מתנגשות. דוגמה טובה לכך היא חוק הצל: הצללה של המרחב הציבורי תאפשר הליכתיות, ותביא להורדת הטמפרטורה, הפחתת השימוש באנרגיה, ויותר רווחה ציבורית. זה win-win. ויש הרבה דוגמאות כאלה".
תקלה במעבדה
מאבק נוסף שעבאדי מעורבת בו נוגע לתוכנית להרחבת שינוע נפט באמצעות הצינורות של חברת קצא"א. "החברה הזאת אחראית לאסון הסביבתי החמור ביותר שהתרחש בישראל, דליפת הנפט בשמורת עברונה", היא אומרת. "מיליוני ליטרים של נפט נשפכו שם, זיהמו את השמורה ויצרו נזק עצום שייקח עוד שנים עד שישוקמו, אם בכלל. למרות זאת, מקבלי ההחלטות מסייעים לקצא"א להגדיל את שינוע הנפט במפרץ אילת ולאורך קווי הצינורות - וזה באמצעות צינור שהוא כבר עתיק, מלא פגמים וכאמור אחראי לדליפה הנוראית ביותר שהייתה בארץ. הצינור הזה עובר על פני כ־300 קילומטר, בתוך האזורים הכי רגישים, בתוך שמורות טבע".
האסון הסביבתי החמור ביותר בישראל. דליפת הנפט בשמורת עברונה | צילום: רשות הטבע והגנים
הארגון של עבאדי עתר בזמנו נגד הסכם רד־מד, עסקה שנועדה לאפשר ייצוא נפט מאיחוד האמירויות לאירופה דרך ישראל: הזהב השחור יוסע במכליות דרך ים סוף לנמל אילת, יוזרם משם בצינור אילת־אשקלון של קצא"א עד לנמל שלחוף הים התיכון, ואז יוטען מחדש על מכליות וימשיך לאירופה. במסגרת העסקה, שנחתמה זמן קצר לאחר כינון הסכמי אברהם, קצא"א הייתה צפויה להגדיל בשיעור ניכר את היקף פריקת הנפט הגולמי בנמל אילת. אלא שבנובמבר 2021, בעת כהונתה של השרה תמר זנדברג, קבע המשרד להגנת הסביבה מדיניות "אפס תוספת סיכון למפרץ אילת", שמנעה את הרחבת השינוע. במאי 2024 השלים צוות בין־משרדי בהובלת משרד ראש הממשלה את הליך בחינת הסכם רד־מד, ומצא כי בהרחבת השינוע יש תועלת לביטחון האנרגטי של המשק הישראלי ולרציפות התפקודית בשעת חירום.
"יש לנו חוות דעת שמדברת על הנזקים האפשריים ועל מה שזה יכול לעשות לאילת", אומרת עבאדי. "אם חלילה תהיה שם דליפה של מכלית, היקף הפגיעה הוא פשוט דמיוני. אני לא אומרת שאסור להשתמש בקו הצינור הזה גם אם הדבר נחוץ לצרכים האנרגטיים של מדינת ישראל. אם זו המטרה, איכשהו היה מקום לשקול זאת. אבל אם משרתים כל מיני אינטרסים אחרים, כלכליים בעיקר, צריך לקחת בחשבון גם שיקולים נוספים. אז אפשר לומר – 'הכלכלה מושלת בכיפה, אני אעשה כל מה שיכניס לי כסף, ולא אכפת לי מה יהיה המחיר'. זה יכול להיות מחיר בריאותי, או של פגיעה בשמורות טבע. אם זו הגישה, נגדיל את השינוע של קצא"א. אבל אם אתה לא רוצה שיהיה לך עוד אסון עברונה, ואם אתה לא רוצה להרוס את שונית האלמוגים באילת - שהיא שונית ייחודית בעולם כולו, ודליפה אחת קטנה ממכלית אחת קטנה יכולה להרוס אותה, להרוס את כלכלת אילת, להרוס את התיירות - אז לא".
מה הסוגיה הסביבתית שהכי מטרידה אותך כיום?
"אני חושבת שאיכות מים זה דבר חשוב מאוד. מים הם משאב שנחוץ לכולנו, בסיסי מאוד, אין לו חלופה. דליפה של כימיקלים לתוך מים זה נושא שמטריד אותי מאוד. אין לך דרך להתגונן מפני זה. אם הרשויות לא עושות את העבודה שלהן כמו שצריך, כולנו שותים מים מזוהמים, ויהיו לזה השלכות בריאותיות. ישראל היא מספר אחת בעולם בטיהור מי שפכים והשבתם לשימוש בחקלאות, אבל אם ידלפו אל המים שלנו חומרים מסוכנים, לא כל כך נשמח שהיינו המעבדה הראשונה בעולם לנושא הזה".
מה המשמעות של ט"ו בשבט מבחינתך?
"כאישה דתייה אני חושבת לא מעט על הסיפור שמופיע במסכת תענית, על חוני המעגל שפוגש אדם שנוטע עץ, ושומע ממנו שהעץ הזה יניב פירות רק לאחר שבעים שנה. יש משמעות בעיניי לאחריות בין־דורית. אני שואלת את עצמי לא מעט מה אנחנו משאירים לדורות הבאים, אני שואלת מה היהדות קוראת לנו לעשות, ואני חושבת שחלק גדול מאהבת הארץ והחיבור אליה זו גם אהבת הסביבה.
"תראי", היא מוסיפה בגילוי לב, "יכול להיות שזה לא מקרה שיש פחות דתיים בארגונים האלה, שאיכשהו הפכו מזוהים עם צד אחד. אבל אני מרגישה נוח מאוד, גם מבחינה אישית, במקום שאני עובדת בו. בכלל, אני חושבת שלעבוד בסביבה הומוגנית, לגור רק בשכונה עם אנשים שדומים לי ולהיות מוקף רק במי שהוא בדיוק כמוני, זה דבר מצמצם מאוד. מצמצם אותך כבן־אדם ובסופו של דבר גם מצמצם אותנו כחברה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il