חסינות, עין טובה ועבודה קשה: השיעורים שהטבע מלמד אותנו בט"ו בשבט

ט״ו בשבט הגיע ואיתו שפע השוואות בין האדם לעץ השדה. מה מושך אותנו להמשיל את עצמנו דווקא לצמחים עבי הגזע האלו? גובהם, ותיקותם, פירותיהם? אולי ההשתרגות המהפנטת של הענפים, הצל שהם מטילים או ההגנה מפני הרוח והגשם? יהיו הסיבות אשר יהיו, ט״ו בשבט הוא הזדמנות טובה לחשוב מחדש על מטאפורות של עצים ואנשים, ולמרות החורף הקריר, לחשוב מחשבות על צמיחה והתפתחות.

ההבדל בין חסינות לחוסן

דודה שלי מטבעון, בכל פעם שפגשה אותי הייתה מחמיאה לי בצמד המילים ״בחור כארז״ ואף פעם לא הבנתי מה היא רוצה. מה לי ולארז, ואם כבר עצים, התעניינתי יותר בעץ השזיפים שגדל אצלה בגינה ושהייתה רוקחת ממנו ריבה ועוגות מופלאות. אולי זו הסיבה שהזדהיתי כל כך כשנתקלתי באמירה המפתיעה של רבי אלעזר ברבי שמעון במסכת תענית: ״לעולם יהא אדם רך כקנה - ואל יהא קשה כארז״. רבי אלעזר מכריז מלחמה על אחת המטאפורות הבוטניות המרכזיות שלנו. ״מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן - בָּחוּר כָּאֲרָזִים״ מחמיאה היפה בנשים לדודה (שיר השירים ה, טו). עצי הארז הבאים מלבנון היו הדימוי המרכזי לעוצמה, פאר ויציבות תנ״כית. מהם בנו את "בית הארזים״ שהוא ארמון המלך, ולאחר מכן ייבאו אותו בכמויות כדי לבנות ממנו את ביתו של מלך מלכי המלכים, בית המקדש.

אבל העולם השתנה, ואיתו תפיסת היציבות. רבי אלעזר מבין שיש רוחות שגם העץ החזק בעולם לא יעמוד בפניהן. הקנה לעומת זאת, על גמישותו ורכותו, יכול לתת לרוחות להתעופף סביבו, ואף להתמסר אליהם בריקודים - ובכל זאת לא להישבר. כשהרוח תישכך, הוא יעמוד שוב ניצב על מכונו.

הארז והקנה מלמדים אותנו משהו על ההבדל בין חסינות לחוסן. הארז הקשה חסין מפני רוחות מצויות, אבל לקנה יש חוסן, היכולת ליפול ולקום. בקורונה רצינו חיסונים, אבל מ־7 באוקטובר למדנו את סוד החוסן: שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם. הקנה הוא הנחום־תקום של הטבע. מה מקור החוסן של הקנה? הוא יודע להשתנות, להתעצב, להסתגל. אך לצד הגמישות יש לו עוד רובד: שורשים. אומנם במבט מעל פני הקרקע הקנה נדמה כפרט בודד, אבל במבט מלמטה הוא סבוך במערכת יחסים שורשית עם האדמה שבה הוא צומח ועם הקנים האחרים שסביבו. השילוב הזה של גמישות מלמעלה ושורשים רבים מלמטה הוא שמקנה לו את כוחו.

ידידי הפילוסוף ג׳רמי פוגל נוהג להזכיר שלבני אדם אין שורשים. כשאני מתחיל להתפייט על חשיבות השורשים, ג׳רמי מסתכל על כפות הרגליים שלו ומפגין את יכולת הניידות האנושית. אל תהיו עצים, אומר ג׳רמי, תהיו בני אדם. אבל אני מסתכל על הרוחות ואומר: עדיף להיות קנה. זה הכוח שאנחנו זקוקים לו כעת. העולם היציב שהכרנו בעשורים הקודמים איננו עוד. רוחות גדולות של שינוי - ביטחוני, נפשי, טכנולוגי, תעסוקתי, חברתי, זהותי, גיאו־פוליטי - מתרגשים עלינו. לא נוכל להיות חסינים לשינויים - עלינו לגלות חוסן, כלומר את השילוב הנכון שבין גמישות למושרשות. בט״ו בשבט הזה, אל תהיו עצים. תהיו קנה.

להסתובב בעולם עם קליפה

אחת התעלומות הגדולות של ארון הספרים היהודי היא זהותו של מחבר הספר ״חמדת הימים״ שהמציא את סדר ט״ו בשבט. זהו אחד הספרים היצירתיים ביותר. הוא יצר עשרות מנהגים, טקסים ותפילות חדשות. אולי דווקא בשל כך הצניע את זהותו תחת מעטה כבד של סודיות, מעטה שעד היום מיטב החוקרים והרבנים לא הצליחו לפרוץ. לכן זה אולי לא מפתיע שאת סדר הט״ו בשבט שחיבר הוא רקם סביב היגיון אחד: עובי הקליפה של הפירות.

בעקבות ר׳ חיים ויטל, הוא מחלק את עולם הפירות לכאלה שקרובים אל הקדושה, ולכן קליפתם רכה ואכילה, לפירות שרחוקים ממנה, ולכן זקוקים להגנה עבה של קליפה קשה. אני קורא בחלוקה של הפירות ושואל את עצמי: לכמה קליפה זקוק האדם? הלוואי שיכולתי להסתובב בעולם ״בלי עור״, להיות תמיד במקום פגיע ורגיש וכן. יחד עם זאת אני מודה על היכולת לעיתים לחבוש אפוד קרמי על גופי ולהתנהל במרחבים מורכבים פי כמה. אני מסתובב ברשתות החברתיות ורואה דימויי אדם שחושפים את קליפתם הנוצצת, וכואב את כמות השכבות שהם עטו על עצמם כדי להיתפס כפירות נאים. אני מגביר את המודעות שלי למרחבים שאיך שאני נכנס אליהם אני מרגיש את נשמתי מתעטפת בקליפה קשיחה ודוקרנית, ומתרגל את עצמי לא להיכנס אליהם בשעות הרגישות של הנפש – על הבוקר או בשעת לילה מאוחרת.

במעבר בין סוגי הפירות, אני חושב על המרחבים השונים שבחיי ובקליפות שאני לובש ופושט. ומתפלל לעצמי תפילה קצרה שלא אתבלבל בין קליפה לבין פרי, שלא אמצא עצמי עוטה קליפה שאינני יכול גם להסיר, שלא אמצא שהפרי בתוכי התקשה לגלעין. ושאזכה גם למדרגה המיוחלת ביותר, המקום שבו טעם העץ כטעם הפרי.

הגינה שבתוכנו

כשהתחלתי לעבוד בתחום ״פיתוח מנהיגות״, נתנו לי לקרוא ערמות של ספרים על מנהיגות. עברתי על מיטב ספרי תאוריות המנהיגות וכולן נראו לי דלוחות ומפספסות. עד שחברה השאילה לי ספר דק ואפקטיבי שנתן מילים למה שחשתי בלב. הספר טען שהצורה האפקטיבית ביותר לדבר על מנהיגות היא לא באמצעות תאוריות, אלא במטאפורות. שהבנת מנהיגות לא תנבע מעולם התאוריות המדעיות אלא מעולם הדימויים הספרותיים, על המורכבות, העדינות ועבודת הפרשנות הבלתי נפסקת בהן. בעברית, אפילו המילה ״מנהיג״ היא מטאפורה, הלקוחה מעולם רעיית הכבשים. איזה עולם מטאפורי מתאים לאופן שבו אתה פועל במנהיגות? שאל הספר. איזה דימוי היית נותנת למנהיגות הגדולות שפגשת בחייך? הספרון חילק את עולם המטאפורות המנהיגותיות לכמה אילנות של דימויים: החבר (שמנהיג בעידוד ומשחקיות), הבריון (שמנהיג באיומים וכוח), הסייבורג (שמנהיג באפקטיביות ושיטתיות), הצדיק (שעושה הכול בשלמות ומבקש שיעתיקו ממנו) ועוד. אבל מכולם אהבתי את הגנן: המנהיג שיודע שהוא עצמו אינו מצמיח, אלא תפקידו לעצב את המרחב האופטימלי לצמיחה של אחרים. הגנן מטפח ומדשן, לפרקים הופך את האדמה, גוזם או זומר, אבל בעיקר עסוק בנתינת התנאים המיטביים לצמיחה. מאז אני מחפש מנהיגים שהם גננים.

באופן לא מפתיע, הקבלה והחסידות נמשכו לשפה גננית ביחס לקב״ה. לצד ״אבינו״ ו״מלכנו״, הם רקמו שפה דתית של א־לוהים שמתאר את בריאת העולם כ״אל גינת אגוז ירדתי״. הא־ל מצמיח מאינסופיותו את אילן הספירות ובאמצעותו מזין את העולם בשפע. ואוי לבריות שמקצצים בנטיעות.

לא תמיד הגנן הוא המנהיג הנכון במקום הנכון. אני מפתח בעצמי גם את היכולות לקיים את הדימויים האחרים. לעיתים החבר המעודד או הסייבורג היעיל הם הכי נכונים למשימה. אבל בט״ו בשבט הזה אני בוחר להשקיע במקום המצמיח שבתוכי. ובענווה, לדעת שאני יכול לסדר קצת את הגינה, אבל מה יצמח ממנה ממש לא תלוי רק בי.

ארץ מבטיחה, לא מובטחת

דיברנו רבות על פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אבל על הארץ עצמה לא דיברנו. ארץ שנאהב, היא לנו אם ואב. ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה, יהיה מה שיהיה. ט״ו בשבט הוא שעת האפס של המצוות התלויות בארץ. בשנים האחרונות אנחנו מרגישים היטב עד כמה חיינו תלויים בארץ הזאת. אלא שהקשר שלנו עם הארץ הוא דו־סטרי: הארץ אינה מובטחת לנו, הארץ מבטיחה לנו שאם נקיים בה את מצוותיה, נזכה לחיות בה. אך והיה אם לא נמלא בה את ייעודנו, אם לא נהיה ראויים לחיי המוסר והקדושה שהיא דורשת מאיתנו, אז תקיא אותנו הארץ, והיא תרצה לבד את שבתותיה. זו לא הארץ המובטחת, זו הארץ המותנית.

החברה הישראלית נמצאת במחלוקת חריפה על הדרך הראויה לקיים את המצוות התלויות בארץ. ואני לא מתכוון לתרומות ומעשרות, אלא לאופן שבו כל קבוצה וקהילה מדגישה רשימה אחרת של מצוות שהקשר שלנו לארץ הכי תלוי בה. זו מחלוקת על השמיטה, מחלוקת על לימוד תורה, מחלוקת על חזון הנביאים, על קדושת העיניים וקדושת הלב, על היחס לגר, ליתום ולאלמנה. על היחס שלנו זה לזה. איפה הקב״ה בוחן אותנו אם אנו מקיימים את ההבטחה לארץ? מה עלינו לעשות כדי לא לאכזב את הבטחת האדמה?

ט״ו בשבט הוא אומנם ראש השנה לאילנות, אבל יש בו הזדמנות להבין שגם לבר הפלוגתא שלי במחלוקת על הארץ יש חזון, ואמונה בדרכו. דווקא ברגע החריף והקשה הזה במחלוקת על הארץ, עלינו לזכור שהארץ לא מובטחת לנו אלא מבטיחה לנו: או שתחיו בי כראוי או שתמצאו את עצמכם בחוץ. רק אם נבין שהשורשים שלנו במחלוקת הזו עמוקים, נזכה אולי גם למצוא את המקום שבו הדינים מתמתקים: בשורשם.