"המשרפות הן מגה-פיגוע": הזיהום של הרשות הפלסטינית הורג אלפי ישראלים

הריח החריף והבלתי נסבל התגנב לרכב כבר בפנייה מהכביש הראשי. בכניסה למזבלה עמד ערבי זקן שביקש לגבות דמי כניסה להררי הזבל שנערמו גם לגובה ארבע קומות. שני ילדים חיטטו באשפה. עשן דק היתמר מערימה נמוכה יחסית, שהאש כילתה כנראה חלק ממנה. מראש ערימה אחרת אפשר היה לראות את יישובי מערב בנימין ואת מודיעין, ולדמיין בקלות את המסע של העשן עד לשם.

זה לא סתם ריח רע או מראה כואב, מדובר במפגע קטלני: כ־1,300 ממקרי התמותה בישראל שנגרמו מזיהום אוויר מקורם בשריפות פסולת ביהודה ושומרון. כך לפי ארגון "ירוק עכשיו", שהצליב נתונים רשמיים של מדינת ישראל בדו"ח מיוחד שפרסם על משרפות הזבל ביהודה ושומרון.

על פי דו"ח משרד הבריאות מדצמבר 2024, כ־6,000 מקרי מוות מוקדם מיוחסים מדי שנה לזיהום אוויר. דו"ח של המשרד להגנת הסביבה מאוגוסט 2022 העלה כי 43 אחוזים מכמות פליטות האוויר של חומרים החשודים כמסרטנים, מקורם בשריפה לא חוקית של פסולת עירונית בשטחים פתוחים – כולל בשטחי יהודה ושומרון.מבקר המדינה קבע בדו"ח נוסף כי 62 אחוזים מכלל המזהמים משריפת פסולת בשנת 2022 מקורם ביהודה ושומרון, ומכאן עולה ש־27% ממקרי המוות המוקדם נגרמים משריפת פסולת ביהודה ושומרון, שהם כ־1,300 מתים בשנה.

שטחי יהודה ושומרון משתרעים על כרבע משטח מדינת ישראל, כך ששיעור הפליטות ביו"ש גבוה פי שלושה מהממוצע הארצי ביחס לתא שטח. העשן משפיע על האזרחים באופן מיידי: "בשנים 2017 עד 2022 התקבלו למעלה מ־50 אלף דיווחים ממאות יישובים ישראליים", כותב המבקר. הסיבות היו ריח חריף, קשיי נשימה, וצריבה בעיניים או במערכת הנשימה.

תנועת "ירוק עכשיו" הוקמה בשנת 2008 על ידי נחי אייל, מתוך הבנה שארגוני הסביבה הקיימים כמעט אינם מתייחסים למתרחש ביהודה ושומרון. "לטבע אין גבולות, המפגע לא יודע שיש פה קו שאסור לו לעבור, אבל בני אדם כן עובדים ככה, ויש מפגעים שאינם מטופלים", אומר מנכ"ל הארגון, ברק ורקר. "הדו"ח שפרסמנו מתאר מה קורה בשטח. לאחרונה יש הרבה תלונות בקו התפר, אבל מצאנו שהמפגעים מפושטים על פני כל השטח. אפילו באזורים שיש בהם מטמנות פלסטיניות מורשות יש משרפות, לפעמים במרחק של קילומטרים ספורים".

מאז ומעולם נחשבו יהודה ושומרון לחצר האחורית בעניין הזה, לעיתים באופן מילולי. מחוץ לכפרים ערביים רבים ממוקמת מזבלה, וככל שחלפו השנים והכפרים גדלו, גם המזבלות גדלו איתם. אחרי הסכמי אוסלו החלו לגבש תוכנית להקמת שלוש מטמנות פלסטיניות גדולות - ביהודה, בשומרון ובבנימין. שני אתרים מוסדרים נבנו בסיוע בינלאומי, זהרת אל־פינג'אן בשומרון (2007) ואל־מיניה ביהודה (2014). שניהם מתוחזקים ברמה נמוכה, ולפי הדו"ח הפכו בעצמם למפגעי סביבה; הדו"ח מציין כי אתר אל־מיניה אחראי לאחת הקטסטרופות הסביבתיות הגדולות ביהודה ושומרון. ב־16 באוגוסט 2024 קרסה הדופן המזרחית של האתר אל בריכות התשטיפים שתחתיה, ומזהמים רבים זרמו אל נחל עמוס ונחל דרגה שבמדבר יהודה.

המטמנה השלישית, ראמון בבנימין, לא הוקמה מכיוון שהרשות הפלסטינית דורשת שהיא תוקם בשטח C אבל לא תשמש יישובים ישראליים. לצד המטמנות הללו ממשיכים להתקיים כ־500 אתרי פסולת לא חוקיים בגדלים שונים; בשומרון, שבו יש מטמנה חוקית, שורפים באתרים הפיראטיים כ־32 אחוז מהפסולת הפלסטינית, נכון לשנת 2020.

עניין תרבותי

בניסיונו להבין את מקור הבעיה, צלל ברק ורקר לשאלת יחסה של הרשות הפלסטינית לנושא. "ניסיתי להבין אם זה מעניין אותם בכלל. קודם כול הבנו שזה לא סניף נוסף של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הסיפור פה הוא אחר, מדובר בחברת עולם שלישי. בכל המדינות המתפתחות, הפסולת היא משאב שהשלטון מפיק ממנו רווחים - אם זה צ'ופר למקורבים שמקבלים משרפה וגובים כסף, ואם זה רווחים דיפלומטיים. הפלסטינים למשל תוקפים את ישראל שהיא פוגעת בסביבה".

מחברי הדו"ח עורכים השוואה בין ההתנהלות הפלסטינית למדינות עולם שלישי כמו ירדן, גינאה, סרי־לנקה ועוד. "נגיד שכל השטח יהיה שלהם, המצב יהיה יותר טוב? התשובה הוודאית היא לא, הוא יהיה יותר גרוע, כי היכולת שלהם לנהל את זה היא נמוכה. היום עוד יש התערבות ופיקוח של ישראל. ממזרח לבית־לחם נמצא אתר הפסולת הגדול אל־מיניה, ובכל זאת לא רחוק משם יש אתרי שריפות ענקיים. אין בעיה להעביר פסולת מבית־פג'אר לאל־מיניה, זה שישה קילומטרים בלי מחסומים ועם כביש סלול, אבל זה לא קורה כי מישהו מרוויח כסף מהאתרים הפיראטיים. הוא גובה כסף על זה שזורקים אצלו, הוא ממיין את הזבל ומוכר מה שאפשר – עץ, מתכות, כל מה שיש".

כדי להתחיל להתמודד עם המפגעים הסביבתיים, מדגיש ורקר, יש להבין עניין בסיסי: "הרשות הפלסטינית היא חלק מהבעיה, לא מהפתרון. ואני לא אומר את זה בעיניים 'ימניות' אלא מתוך הבנה סביבתית שמדינות עולם שלישי לא מטפלות בבעיות סביבה. זה לא בראש מעייניהן, וזה עומד בסתירה לסדר ההיררכי בהן. בסקרים רואים שוב ושוב שלציבור הפלסטיני לא אכפת מהנושא הסביבתי. איתרנו למשל הודעה של הנהגת כפר ליד ביתר־עילית, שמודיעה לתושבים שמעלים את תעריפי הגבייה בכמה תחומים. לפי ההודעה, יותר מ־80 אחוז מהתושבים משלמים על חשמל ומים, אבל בפסולת הם נמצאים במצב גרעוני כי רק 50 אחוז משלמים. מצאנו גם סקר בשכם, שבו 70 אחוז הודו שהם משליכים פסולת במרחב הציבורי. הסוקר הוסיף הערה שלדעתו המספר גבוה יותר אבל חלק מהנשאלים התביישו להודות בכך. זו תרבות שמתייחסת בשוויון נפש לזבל במרחב הציבורי".

דפנה רביד־רבינוביץ', ראש עיריית שוהם: "המשרפות הן מגה־פיגוע. בסיור בנעלין ראינו ערימות של פסולת בניין, אלקטרוניקה, פלסטיק, ברזל, צמיגים, קילומטרים של זבל. זה פשוט גיהינום"

בתגובה לגלי הריח והעשן שחווים תושבי שוהם, דרשה מועצת שוהם את התייחסות משרד הבריאות. המשרד להגנת הסביבה הציב ביישוב ניידת ניטור בתחילת דצמבר, ובמהלך הבדיקה התגלו מדדים חריגים. בעקבות זאת פרסם משרד הבריאות המלצה לתושבי שכונת הדרים להסתגר בבתים בשעות הערב. עוד הומלץ לסגור חלונות ולכבות מזגנים, והודגש כי מדובר בהמלצות זמניות עד למציאת פתרון קבע לתופעה. תושבי העיר מחו ברשתות החברתיות על הצעד שנראה כבריחה מהבעיה. "במקום לטפל בבעיה מסדרים לנו מעצר בית. הזוי", כתבו. "זה זיהום מתמשך שפוגע בבריאות הציבור. האחריות היא לעצור את מקור הזיהום, לא לנהל את חיי התושבים סביבו".

דפנה רביד־רבינוביץ', ראש עיריית שוהם, חשה שאין לה ברירה אלא לצאת למאבק. "התושבים שלי נחנקים מהעשן", היא אומרת. "אנחנו על קו התפר, המשרפה של הכפר נעלין נמצאת במרחק קילומטרים בודדים מאיתנו. האתר שם צבר תנופה, ועכשיו זה כמו לחיות ליד חירייה. עבריינים מעבירים לשם פסולת אלקטרונית כדי לחסוך בעלויות הטמנה, הם שורפים את הרעל הזה ואנחנו נושמים אותו. הם מציתים תמיד בשעות שהרוח מזרחית, כדי שהריחות לא יגיעו לכפר. נעלין נמצא סמוך לנחל, והאוויר המזוהם מתנהג כמו מים וזורם בתוואי הנחל, שבסוף מגיע לשכונת הדרים, נופל עליה כמו ענן ומתרומם למחרת בבוקר, כשהאדמה מתחממת והאוויר החם עולה למעלה".

כדי להבין את המצב לאשורו, היא יצאה לסיור בשטח. "יצאנו עם ח"כ צבי סוכות, יו"ר ועדת המשנה לענייני יהודה ושומרון, שמסייע לנו מאוד. זרקו עלינו אבנים בדרך. כשנכנסנו לשם הבנו שהמשרפות הן מגה־פיגוע. היו שם ערימות בלי סוף - פסולת בניין, פסולת אלקטרונית, פלסטיק, ברזל, צמיגים, קילומטרים של זבל. הכול מסריח, בקושי הצלחנו לנשום. יומיים אחר כך עוד הייתי עם טעם של ברזל בפה. זה אירוע שהמדינה צריכה לטפל בו".

הופכים זבל לזהב

ב־2024 פרסם מבקר המדינה דו"ח שכותרתו "זיהום חוצה גבולות", ומתח ביקורת על המדינה שהזניחה את נושא שריפת הפסולת והשפעתה על תושבי ישראל. למען האמת גם ממערב לקו הירוק יש מה לשפר, אבל רוב הפסולת מגיעה לאתרים מוסדרים. זה לא המצב ביהודה ושומרון. "המבקר העריך שמדי שנה נשרפים 420 אלף טון של זבל פלסטיני", מציין ורקר אך מבהיר "זו הערכה כללית מאוד, מכיוון שאף אחד לא סופר את כמות הפסולת שנאגרת באתרים הפיראטיים. אנחנו סקרנו יותר מ־500 אתרים, ואני מעריך שיש יותר. בשנת 2023 מצאנו ליד הכפר ביתילו שבבנימין מזבלה גדולה, השנה העליתי שם רחפן וראיתי ששיטחו אותה ובונים עליה מבנה מסחרי. אז עכשיו לביתילו אין מזבלה? מה פתאום, היא פשוט נדדה.

ברק ורקר, ירוק עכשיו: "כל שריפה כזאת יכולה ללוות אותנו שנים. אי אפשר לכבות אותה במים, הם מתאדים לפני שהם מגיעים למעמקי הערימה"

"אגב, המבנים האלה שבונים על האשפה מסוכנים מאוד. הקרקע לא יציבה כי החומרים מתפרקים, יש פליטה של גזים רעילים וגם דליקות פנימיות. אנחנו קוראים לזה 'בורות השטן'. אתר שנדלק וכיסו אותו ממשיך לדלוק מתחת לפני השטח, והאש מתפרצת שוב ושוב. המנהל האזרחי הרבה פעמים מכסה שריפות. לפעמים אותו קבלן פלסטיני ששפך שם פסולת עכשיו מפזר את העפר. ככה לא מכבים פסולת. נוצרים באדמה סדקים שדרכם העשן מיתמר, זה נראה אפוקליפטי מאוד, ואחרי שהאש שורפת בפנים חומרים, נוצר בולען והאדמה מתמוטטת. שיגעון לבנות על דבר כזה".

חלק מהזבל באתרים הפלסטיניים הפיראטיים מגיע בכלל מישראל. "אף אחד לא יודע לכמת את התופעה והנזק, אבל מצאנו באתרים פסולת ישראלית עם קבלות מפתח־תקווה או אריזות מראשון־לציון. צריך לעצור את המשאיות במחסומים ולאכוף את האיסור להעביר זבל. חוץ מהפסולת יש גם שפיכה של עודפי עפר מאתרי בנייה בכמויות אדירות. אנחנו רואים את זה בקו התפר ובעוטף בירושלים".

הבעיות הללו ייחודיות למציאות שבה חברה נחשלת חיה לצד מדינה מפותחת, מסביר ורקר. "הזבל אצלנו הוא זהב אצלם. לפני כשבועיים פרצה שריפה גדולה באתר גריסה ביריחו שמגיעה אליו פסולת מתכת, הם גורסים אותה לאבקה ומייצאים לירדן, שם מתיכים אותה ומשתמשים בה מחדש. לאחרונה משהו נדלק בערימות שם וגרם לזיהום אדיר. למה דווקא שם? כי זה זול. בישראל יש תקנים מחמירים אז התהליך יקר יותר. שם לא דואגים שהשמנים לא ייספגו בקרקע ויזהמו אותה, אין מערכות כיבוי וכדומה. זה נכון גם לפסולת אלקטרונית. כדי להוציא ממנה את המתכות היקרות הם שורפים את הפלסטיק, ובאים למחרת לחפור באפר ולהוציא. זו לא עבודה ששורדים בה, הרעלים הורגים. בהר חברון יש שוק לפסולת אלקטרונית כזאת, זה עולם של פשע שמגלגל הרבה מאוד כסף".

איך השריפות פורצות? הם מדליקים אותן?

"יש דליקות ספונטניות שנגרמות מפירוק של חומרים אורגניים, אבל זה נדיר. רוב השריפות נגרמות מהצתות, קודם כול כדי לפנות מקום כי אז אפשר להכניס עוד משאיות שמכניסות עוד כסף. שריפה כזאת, שמגיעה לבטן הערימה, יכולה ללוות אותנו שנים. ליד שער בנימין יש אתר שהדליקו בשנת 2023. זה הגיע למצב שסגרו את המרכז המסחרי שם והמנהל כיסה את המקום בעפר, אבל עד היום אפשר לראות משם עשן".

צוותי כיבוי לא יכולים לטפל?

"אני לא פוטר אותם מאחריות, אבל הסמכות שלהם נגמרת בשטח C ויש אתרים שדורשים ליווי צבאי. ובכל מקרה הם לא יעזרו, ערימות פסולת אי אפשר לכבות במים, הם מתאדים לפני שהם מגיעים למעמקי הערימה. הדרך לכבות באמת היא להכניס כלים כבדים, לחדור לערימות הבוערות, לפזר את הפסולת ואז לכבות אותה".

כסף לפח

אז מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם הבעיה? "קודם כול להבין שהרשות היא לא עזר כנגדנו, אולי רק נגדנו", אומר ורקר. "להבין שזה פשע שלהם שאנחנו משלמים עליו בחיי אדם, בבריאות, בערך נכסים, בתעשייה של כסף שחור. מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות ולתכלל את נושא הפסולת מהים ועד הנהר כמרחב אחד, וליצור תשתיות ואכיפה. אין שום טעם לאחד בלי השני. צריך להקים להם אתרי פסולת ולהחזיק אותם ברמה גבוהה בעצמנו, כי הם לא יודעים לעשות את זה. ביד השנייה צריך לאכוף. התשתיות החדשות לא יגרמו להם לסגור פתאום מרצונם הטוב את המזבלות הקיימות שהם מרוויחים מהן כסף. בלי אכיפה, כל מה שנשקיע בתשתיות זה כסף לפח. המחיר של עבירה על החוק צריך להיות כבד מאוד, כך שלא ישתלם לעבור עליו. גם מבחינה מוסרית המחיר צריך להיות גבוה, כי אנשים משלמים בחייהם.

"מצד שני, אם רק נאכוף זה לא יעזור, הם פשוט ישרפו את הזבל בתוך הכפר. פנינו למנהל האזרחי יחד עם עיריית ראש־העין, שהתושבים שלה סובלים מאוד מעשן השריפות, והצענו לקיים בכפרים הסמוכים פיילוט של הקמת תשתיות וביצוע אכיפה".

מה כן קורה היום?

"בזכות האזרחים נוצר לחץ על הדרגים השונים ורואים תזוזה במשרד הביטחון ובמשרד להגנת הסביבה. השרה להגנת הסביבה עידית סילמן אישרה 40 מיליון שקלים לטיפול מיידי ולתגבור קצין־מטה איכות סביבה במנהל האזרחי. אבל אי אפשר לדחות את הטענה של סילמן שעם כל הרצון הטוב אין לה סמכות, וממשלת ישראל צריכה להחליט שהיא פועלת ביהודה ושומרון. האחריות בפועל היא על המנהל האזרחי וגם שם יש תזוזה, הם מבינים את הבעיה, והגבירו את האכיפה באזור קו התפר".

לפני שנתיים החליטו במועצת שוהם לעתור לבג"ץ. "רשויות מקומיות לא אמורות להתעסק עם איכות האוויר, אנחנו הרי לא מבינים בזה", מתארת ראש העיר את השתלשלות הדברים. "היינו רואים שריפה ולא היה למי לפנות. כבאות לא מטפלים בשטחים, עם הצבא אין לנו קשר, אז אין לנו כתובת. הניתוק מהבעיה היה חמור כל כך, שמשרדי הממשלה לא ידעו להגיד עד כמה זיהום האוויר חמור ומה על התושבים לעשות. אנחנו דוחפים את הטיפול בנושא בכל הכלים שיש לנו. הבאנו לכאן ניידת אחת לניטור זיהום אוויר, אבל זה לא מספיק. למשרד לאיכות הסביבה נגמרו הניידות, אז הזמנו באופן פרטי. מכיוון שלפני שדרשנו אף אחד לא ניטר, לא היה למה להשוות וגם לא גובשו המלצות והנחיות לתושבים, אז עתרנו לבג"ץ שיעורר את המדינה".

הישג גדול מבחינתה נרשם כאשר שר הביטחון ישראל כ"ץ הנחה להגדיר את הזיהום כאירוע שמסכן את ביטחון המדינה. "זה אומר שאפשר לעבוד עם צווי אלוף ולאכוף, והצבא מכין תוכנית עם כל המשמעויות שלה. עכשיו אנחנו בקשר רציף עם משרד הבריאות, והתושבים מבצעים את ההנחיות, מסתגרים בבתים כשצריך ועוקבים אחרי הנתונים מניידת הניטור שמשודרים אונליין".

מבחינת רביד־רבינוביץ', המאבק לא יסתיים עם סגירת המשרפה בנעלין. "כיו"ר ועדת איכות הסביבה במרכז השלטון המקומי, אני אמשיך עד שהאוויר יהיה נקי אצל כולם. כרגע המאבק על הכתפיים של שוהם, וטוב שאנחנו יישוב חזק שיכול להרשות לעצמו להיאבק בזה ולהשקיע את כל המשאבים שצריך. אנחנו החלוץ לפני המחנה".

לא רואים דם

גלעד בן־ארי, מנכ"ל "איגוד ערים לאיכות סביבה שומרון", מסביר שגורמי האכיפה ביהודה ושומרון דלים בכוח אדם ובסמכות. רק חלק מהחקיקה הישראלית בעניין איכות הסביבה חל ביו"ש, וגם הוא תקף רק בתוך הקו הכחול של היישובים, כלומר בכשלושה אחוזים משטח C. שאר השטח נמצא תחת אחריות המנהל האזרחי, ושטחי A ו־B הם בפיקוח הרשות הפלסטינית. 

בישראל יש עשרה איגודי ערים, וכל אחד מהם מספק שירותים לכמה ערים, מועצות אזוריות ומקומיות. אך באיגודים של יהודה ושומרון מתמודדים עם מציאות ייחודית מכיוון שמאז הסכמי אוסלו אין להם אחיזה בכל השטח. "זה יוצר שתי תופעות שליליות", מסביר בן־ארי. "הראשונה היא שלפי הוראות קב"ט המשרד לאיכות הסביבה, לאנשיו אסור לעבור את הקו הירוק בלי רכב ממוגן־ירי, כך שהפיקוח הוא ברמה נמוכה. בכל איגוד שומרון יש תשעה עובדים בלבד. אנחנו גוף שנושא בנטל כבד מדי, והצוות לא מתאים למשימה.

"הבעיה השנייה", ממשיך בן־ארי, "היא שהתשתיות הסביבתיות הפלסטיניות לקויות ביותר. באזור בנימין המצב הכי חמור, אין תחנות מעבר וגם לא 'אתרי קצה', והם פשוט שורפים את הפסולת ומזרימים ביוב בנחלים. זה יוצר נזק בריאותי קשה מאוד משני צדי הקו הירוק, וגם מזהם את מקורות המים".

למה הם לא מטפלים בזה?

"חוסר מודעות ועניין כלכלי. החברה הזאת ענייה מאוד, ובחברות עניות איכות סביבה נמצאת בעדיפות נמוכה. יש להם גם רווח פוליטי, להראות שישראל מזניחה את הסביבה ושהם מסכנים. חשוב להגיד שכשיש להם פתרון הם משתמשים בו. אתרי הפסולת הרשמיים פעילים, ושם רוב הפסולת מוטמנת ולא נשרפת. יש יסוד להניח שאם יהיה פתרון לפסולת בבנימין, הם ישתמשו בו. בינתיים מי שסובלים הם האוכלוסיות הרגישות כמו זקנים, ילדים, נשים בהיריון. לאיכות סביבה אין יחסי ציבור טובים, כי לא רואים דם ואין פיצוצים אלא נזקים ארוכים וכרוניים. לאחרונה הנזקים בתוך הקו הירוק הפכו לבלתי נסבלים, עוד ועוד רשויות דרשו לפעול, והכוח הפוליטי שלהן התחיל להזיז דברים. אחרי עשרות שנים של הזנחה, לאחרונה היו דיונים בכנסת בנושא.

בן־ארי וחבריו הציעו פתרון בשלושה שלבים. "הראשון הוא שהמנהל האזרחי ישנה גישה. כרגע הוא מפעיל קבלנים שמכסים את השריפות, וזה גם לא עוזר כי האש ממשיכה לבעור וגם פוגע בנחלים. המנהל צריך לפנות את הפסולת לאתרים ישראליים. לפי חשבון שעשינו זה יעלה בערך 40־60 מיליון שקלים בשנה. היום ההצעה מקובלת על רוב הגורמים, וזה אפילו תוקצב. השלב השני הוא הקמת ארבע תחנות מעבר לפלסטינים, על ידי המנהל האזרחי, כל תחנה עולה כשני מיליון שקלים.

"השלב השלישי הוא הקמת האתר בבנימין שלא נפתח בעבר. אחרי שהוא היה תקוע בבג"ץ הרבה שנים, זה יכול להתאפשר בתנאים מסוימים. העניין הוא שהמנהל רוצה שהניהול יהיה פלסטיני ואנחנו מתנגדים לזה, כי אנחנו מכירים את המטמנות שעובדות והן קטסטרופה סביבתית. המנהל טוען שהפלסטינים לא יפנו לאתר בשליטה ישראלית, אנחנו חושבים שזה לא נכון, ובכל מקרה מדינת ישראל חייבת לקחת אחריות על הפסולת והביוב, וכל תשתית סביבתית צריכה להיות תחת החוק והרגולציה הישראלית".

במקביל, גלגלי השינוי התחילו לזוז. לפני כשנתיים וחצי קיבלה ממשלת ישראל את החלטה 592 ליצירת תוכנית אסטרטגית לטיפול במפגעי סביבה באזור יהודה ושומרון ומפגעים חוצי גבולות. באיחור מלוח הזמנים נכתבה תוכנית במשרד להגנת הסביבה בשיתוף המנהלת במשרד הביטחון, וכרגע כלל הגורמים מחכים לתקצובה.

"להחלטה הזאת יש כמה עמודים, בהם החלה של חוקים סביבתיים", אומר בן־ארי. "לנו הכי חשוב להרחיב את סמכויות האכיפה ולהשוות אותן לאלה שבתוך הקו הירוק. בגלל הרגולציה הסביבתית הרופפת פה, יש גם הרבה פסולת תעשייה ובניין שעוברת לאזור. יקר מאוד לטפל בה, ואנחנו רואים ואדיות מתמלאים ואין אכיפה. כדי להתמודד עם זה צריך לסגור את המעברים ולהגדיל את מצבת כוח האדם באיגודים ובמנהל האזרחי בצורה משמעותית, כי כרגע הם לא מגיעים לזה בכלל. אגב, ההחלטה על זיהומים חוצי גבולות לא עוסקת בכלל במפגעי הביוב הנוראיים כי רשות המים לא הצטרפה, לנושא הזה צריך החלטת ממשלה נפרדת".