שבוע וחצי לפני הבחירות מצאתי למי להצביע. זה לא היה קל, ולרגעים היה נדמה ששוב אמצא את עצמי ביום הבוחר, צועד בסמטאות השכונה עד למנהל הקהילתי, נכנס אל מאחורי הפרגוד ובלב כבד תוחב לתוך המעטפה התכולה פתק לבן. ככה עשיתי בבחירות הקודמות ואני לא מתחרט, אף שזה אקט חסר משמעות לכאורה. עבורי הוא היה מדויק וסמלי כמי שכבר כמה שנים עומד נבוך ותוהה מול המצב הפוליטי בישראל ולא מוצא שייכות בשום בית מפלגתי. למען האמת לא חשבתי שכך יהיה במערכת הבחירות הזו. הפעם הייתי משוכנע שהכול יתנהל אחרת, ושכל הדיבורים האלה על גוש שלישי ושובר שוויון - זה שיחלץ את המדינה מהלופ הכן־ביבי-לא־ביבי - יקרמו עור וגידים ויביאו בשורה של ממש, אך לצערי התבדיתי.
| צילום: איור: נעמה להב
ביום הגשת הרשימות התברר שאנחנו שוב באותו סרט. שוב אנחנו תקועים עם שני גושים שלמרבה האירוניה בכלל לא מתחלקים בין ימין לשמאל, שני גושים שלפי כל סקר אף אחד מהם לא יצליח להקים ממשלה יציבה שתחזיק מעמד לאורך זמן. איך אמר שלמה? ״מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש״, מתברר שגם לא תחת השמש העצובה של פוסט 7 באוקטובר.
במוצאי השבת האחרונה זרמתי עם גיסי לכנס של המפלגה החרדית החדשה, מפלגת ״הציבור החרדי״ בראשות מוטי לייטנר וד״ר נחומי יפה. הלכתי סקרן וסקפטי. מאז שהמפלגה הזו הכריזה על ריצה לכנסת אני עוקב אחריה באמצעות שתי העדשות הללו: סקרנות וסקפטיות. כי מצד אחד מה חשוב מבשורה פוליטית חדשה שתשמש אלטרנטיבה ראויה למפלגות החרדיות הרקובות, המושחתות והגזעניות? מצד שני, קשה עד בלתי אפשרי לתקן כל כך הרבה עוולות ודפוסים כרוניים של חילול השם בבת אחת. זו דרך ארוכה שמן הסתם לא יכולה לקרות תוך מערכת בחירות אחת.
הכי מעניין
נוסף על כך, הבנתי שעבורי באופן אישי - וכמי שפועל כבר שנים במה שאפשר לקרוא לו ״שדות ההתחדשות החרדית״ - יש סטנדרטים גבוהים מאוד לתיקונים הנדרשים, ובאמתחתי רשימה ארוכה של תיקונים כאלה. כך, עם שתי התחושות הסותרות האלה, התבוננתי מהצד במפלגה החרדית החדשה, מחכה לראות מה קורה איתה ולאן הדברים מתפתחים.
״טוב מראה עיניים מהלך נפש״, אמר החכם באדם המצוטט לעיל. יש דברים שפשוט צריך לראות. פיזית. ושם, בכנס של מפלגת הציבור החרדי, פשוט ראיתי והחלטתי. ראיתי ספרדים ואשכנזים וליטאים וחסידים ודתיים לאומיים וחילונים. שם, בכנס של מפלגת הציבור החרדי, ראיתי צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, בחורי ישיבה וחיילים, אברכים ובעלי בתים, ראיתי אנשים מחייכים, ראיתי אנשים טבעיים, ראיתי נדיבות ואחריות, ראיתי את דגל ישראל לצד דגל המפלגה, ראיתי תיקון ותקווה והכול משמש בערבוביה, טובה כזו, לרגעים דמיונית. מה שהעולם קוראים טו גוד טו בי טרו.
מה לא ראיתי? לא ראיתי עסקונה, לא ראיתי כניסת אח״מים, לא ראיתי אגו, לא ראיתי יד רוחצת יד, לא ראיתי בנש״קים ("בנן של קדושים", כלומר מיוחסים) ומקורבים, לא לעומתיות, לא שנאה בעיניים כלפי אף אחד, לא "שונאים" ו"מחבלים", לא צורך בהגדרות, לא תיעוב כלפי אף ״אחר״, לא ראיתי פוליטיקה ישנה ומסואבת. הבנתי שגם אם אצטרך לבלוע כמה צפרדעים בדרך, את הקול שלי אני נותן למפלגה הזו. אני נותן לה את האמונה שלי ואת התקווה שלי.
ועוד נקודה אחת לסיום. כחרדי ישראלי אני אומנם אולי נתפס כמו קהל היעד האולטימטיבי של מפלגה חרדית חדשה, אבל בתכלס, בשורה התחתונה, בעיניי, הבשורה הגדולה שלה היא דווקא עבור חילונים ודתיים לאומיים. כי אומנם על הנייר מדובר במפלגה חרדית, אבל היא מייצאת את מה שכל חילוני, שמודאג מעתיד הכלכלה; וכל דתי לאומי, שמתוסכל מסבבי מילואים אינסופיים - מייחלים לו כבר שנים.
החברה הישראלית צמאה לשותפת אמת מהמגזר החרדי. כזו שתביא איתה אחריות לאומית, ממלכתיות וערבות הדדית, בלי לוותר על זהותה ובלי לטפח איבה ושנאה. האפשרות הזו אינה רק בשורה פנים־חרדית, אלא אוויר לנשימה עבור המחנה הממלכתי כולו. היא מוכיחה שאפשר לבנות בית משותף על יסודות של כבוד ותקווה. בחירה במפלגת ״הציבור החרדי״ היא ההזדמנות הגדולה לשבור את הלופ הפוליטי המדמם. מי שמייחל לשוויון בנטל, לכלכלה חזקה ולברית ישראלית חדשה שלא מוותרת על הברית בין היהודית לישראלית, לא יכול להסתפק עוד במחאה. זהו הרגע של כל אזרח שמחפש שותפות אמת להושיט יד. ואל תגידו אפילו את צמד המילים אחוז החסימה. כי כדי לדלג מעליו צריך פשוט להצביע.
לעוד טורים של עדן אביטבול
