בשבוע שעבר שטף את הפיד טרנד כזה שבו אנשים בחרו תשעה אלבומי מוזיקה שעיצבו את חייהם. היות שאני מחבב במיוחד טרנדים מהסוג הזה אני מרשה לעצמי לדייק רגע בהגדרה ולהדגיש שהמשימה לא הייתה לבחור תשעה אלבומים אהובים במיוחד או תשעה אלבומים שתיקח איתך לאי בודד, אלא תשעה אלבומים שהפכו אותך למי שאתה. לדוגמה, אפשר לבחור אלבום שלא האזנת לו שנים רבות, ובכל זאת הוא עונה על ההגדרה. 

ניגשתי בחדווה למשימה ורק כשנכנסתי לעובי הקורה הבנתי שזו בעצם משימה בלתי אפשרית. יש הרבה יותר מתשעה אלבומים שעיצבו אותי, ובכלל, אני בנאדם כזה שעדיין מקשיב לאלבומים ונאמן לפורמט. אני אוהב ללחוץ פליי על שיר מספר אחת ולהקשיב לשירים ברצף ולפי הסדר. יש, למשל, אינספור שירים שאני זוכר את המספר שבו הם מופיעים באלבום. התברר שעבורי המשימה הזו קשה כפליים. הבנתי שאני מוכרח לחלק אותה לשלושה חלקים ולבחור תשעה אלבומים ישראליים, תשעה לועזיים ותשעה חסידיים. אז נכון, זו בעצם חריגה גסה ממהותו של הטרנד, אבל ברוך השם לא חסרות מצוות מדאורייתא ומדרבנן לדקדק בהן, אז בטרנדים יש מקום להקל. 

וככה ניגשתי לבחירת תשעת האלבומים הישראליים שלי. הראשון היה ללא ספק ״ירח״ של שלמה ארצי. אלבום שיצא בשנה שבה נולדתי ושירים מתוכו מתנגנים בזיכרונות הילדות הכי מוקדמים שלי. אני זוכר שמתישהו כשהייתי בן 15 בערך עברתי בפנימייה של הישיבה ומאחד החדרים התנגן השיר ״כמו אז״, ואני עצרתי והקשבתי מאחורי הדלת והרגשתי שהנשמה שלי זוכרת אותו אפילו שאז אני עצמי לא זכרתי. ״ירח״ הוא לא האלבום האהוב עליי ביותר מאלבומיו של שלמה, אבל הוא בפירוש זה שעיצב בי איזו מהות יותר מהאחרים. 

ככה גם עם ״מנגינת הנדודים״ של מאיר בנאי ז״ל, אחד מהדיסקים הבודדים שאבא שלי השאיר בבית אחרי שנפרד מערמות הדיסקים שלא הלמו את החזרה בתשובה שלו. הקלוז־אפ של מאיר ז״ל על העטיפה הפך עבורי ברבות השנים לאיזה אימג׳ שמזוהה עם שינויים משפחתיים. גם את ״האחרון שבעם״ של עדי רן הכנסתי לתשיעייה שלי. כי הוא היה הדיסק הראשון שהתנגן אצלי בדיסקמן שקיבלתי במתנה ליומולדת 12 וגם כי יש בו את ״אל תסתכלי אחורה״, שזה אחד השירים היפים בעולם. 

אחר כך שיבצתי בקלות את ״נאמנות ותשוקה״ של אלג׳יר. וכשבחרתי בו כיוונתי לצאת ידי חובה ולכלול גם את אלבומי הסולו של אביב גדג׳ וגבריאל בלחסן ז״ל שכל אחד מהם בפני עצמו היה עבורי בגיל עשרים אבן דרך ועוגן ותפילה ליחיד. 

עם אביב גפן, ברי סחרוף והחברים של נטאשה המשימה הייתה לחתוך בבשר החי. הרי איך אפשר לוותר על אלבומים שהלכו איתי יד ביד לכל כך הרבה מקומות? אבל אתגר הוא אתגר ותשעה אלבומים הם תשעה אלבומים. אז בחרתי את "סימנים של חולשה"," חלולים" ו"שינויים בהרגלי הצריחה". 

במקרה של אביתר בנאי הבחירה הפכה למורכבת עוד יותר. כי האלבום הראשון זה אובייס. והאלבום השני הוא כל ההליכות הליליות האינסופיות שלי בירושלים, והשלישי זה "תחרות כלבים" ו"הרמח״ל", אז בחרתי בסוף את ״לילה כיום יאיר״ כי יש בו את הדבר הזה ששינה לי את החיים וגרם לי להבין שהכול יכול ללכת יחד: תורה ואמנות וחיים ואהבה וסטייל ויראת שמיים. ככה גם עם ״נקודה טובה״ של שולי רנד שהוא במובנים רבים האלבום המשמעותי ביותר עבור בעלי תשובה והדור השני שלהם. השירים בו הם שירים עם ריח וטעם ותחושות ממשיות. 

כך השלמתי את תשעת האלבומים הישראליים שלי תוך כדי שאני מתנצל בפני ״ירוקות״ של מאיר אריאל שדיבר איתי עברית שאף אחד אחר לא דיבר, ו״לפעמים אני מאושר״ של עמיר לב שלימד אותי איך כותבים זולת ואיך יותר משצריך לדעת לכתוב צריך לדעת למחוק, ו״אפר ואבק״ של פוליקר שבכל יום זיכרון מזכיר לי שאני ישראלי יותר מכול, ו״הכול עד לכאן״ של עמיר בניון שגרם לי לזקוף קומה בחי"ת ועי"ן שורשיות ו״כמו צמח בר״ של חוה אלברשטיין שמוכיח שאני יכול להתרגש עד עמקי נשמתי מיצירות שלכאורה רחוקות ממני מנטלית, ודודו טסה שהעיף לי את המוח ב״סחרחורת״ והאלבום הראשון של ״המדרגות״ שהתנגן לי בילדות והאלבום השלישי של אהוד בנאי ששמעתי כל יום בטיול ההוא ללונדון ו״איך שאתה רוצה״ של הפיל הכחול שהיה פסקול השנה הראשונה של החיים של שולי ושלי. 

יש עוד אלבומים רבים ולא אמרתי מילה באנגלית, אבל ספירת המילים של הטור מאותתת לי, אז די. עד הטרנד הבא.