כאשר אני שואלת את פרופ' חמוטל בר־יוסף על תחושותיה בעקבות זכייתה בפרס ביאליק למפעל חיים בשירה לשנת 2026, היא מבקשת להסתייע בציטוט מיצירתה. הספר "אפיטפים" שפרסמה בשנה שעברה, מכיל סדרה של אפיטפים – כתובות על מצבות – ביחס לעצמה, "חצי ברצינות וחצי בהומור עצמי", כדבריה. כל שיר כזה מתחיל במילים "פה נטמנה אישה ש...". באחד מהם כתבה: "פה נטמנה אשה קשה / עיקשת / מחוספסת / שאת אהבתכם ביקשה / והיא עוד מחפשת".
"לא כל כך קל להודות בצורך הזה", היא אומרת, "אבל בכל אחד מאיתנו יש צורך לקבל אהבה. וכשמקבלים פרס, יש שמחה שקובעי הטעם חושבים שהשירה שלי טובה". בר־יוסף כבר זכתה בעבר בפרס ברנר, פרס זלדה, פרס עמיחי, פרס אקו"ם למפעל חיים ועוד, אך היא עדיין תוהה האם הכרה ממסדית אכן אומרת משהו מכריע על ערכה של יצירה. היא שולפת שורה אחרת שלה, "האם העננים זקוקים לתהילה", ומזכירה ש"כבר ראינו זוכי פרס נובל שנשכחו מליבנו, ולעומתם כאלה שלא זכו בפרסים או נדחו על ידי קובעי הטעם, כמו לאה גולדברג, שיצירתה הפכה לנצחית".
חמוטל בר-יוסף | צילום: מאיה משל
בנימוקים לזכייה כתבו השופטים כי שירתה של בר־יוסף היא "מוקפדת ואלגנטית, יונקת מן המסורות השונות של השיר ונקשרת בדרכה העצמאית אל שירת המערב ואל השירה העברית לדורותיה. עם זאת, אין שיריה מסתגרים במגדל השן; הם מצליחים להפתיע תדיר".
הכי מעניין
"פעם הגיעה אלי משוררת צעירה והראתה לי קעקוע שהיא עשתה ממשפט מתוך אחד השירים שלי", מספרת בר־יוסף. "אני שואלת את עצמי מה יותר משמעותי בשבילי כמשוררת – פרס ביאליק או הקעקוע הזה. שניהם מרגשים, וכמובן גם שירים שלי שנכנסים לתוכנית הלימודים מרגשים אותי. אני חווה הכרת תודה עמוקה למי שבחרו להעניק לי את הפרס, אבל אני לא סומכת על זה כאישור אמיתי. יש לי את הלוקסוס לסמוך על דברים אחרים".
מיטב השיר כזבו
אנחנו נפגשות בביתה הירושלמי המעוצב בטוב טעם; הפסנתר בסלון והחצר המלבלבת מסגירים תחביבים נוספים שלה. פרופ' חמוטל בר־יוסף היא מהבולטות שבקרב אנשי השירה, התרגום והמחקר הספרותי בארץ. היא בת 86, ילידת קיבוץ תל־יוסף, בת להורים שעלו מאוקראינה ב־1936. אחיה הבכור, מנחם, נהרג במלחמת העצמאות כשהיא הייתה בת שמונה, אובדן שהשפיע עליה עמוקות. שנים אחר כך איבדה גם את בנה בנסיבות טרגיות. הפרטים הללו עשויים להזמין קריאה ביוגרפית בשירתה, ואולם בר־יוסף עצמה מתנגדת בחריפות לנטייה לקרוא שירה דרך חייו של המשורר.
"אני מזלזלת ברצון הזה לעסוק בביוגרפיה של היוצר", היא אומרת. "ההתעניינות הרכילותית במשורר, בחייו, במה שקרה לו ובמה שעבר עליו, היא לא לרוחי, כי היא לא עוזרת להבין את השיר. אני, למשל, מעריצה את באך, אבל סיפור חייו לא עוזר לי להבין לעומק את המוזיקה שלו. הרבה יותר עוזר לי להכיר למשל את יתר היצירה בזמנו. כשמדובר במשורר אפשר לבדוק את ארון הספרים שלו, לדעת מה הוא קרא, את מי הוא מעריך. אין קשר בין היצירה שלו ובין הטראומות של חייו".
כדי להמחיש את הטיעון הזה היא חוזרת אל לאה גולדברג, שידידתה הציעה לה פעם לצאת לעמק הירדן, לשבת ליד המים ולכתוב. גולדברג השיבה שהיא אינה כותבת כך. כאשר אותה ידידה תהתה כיצד נכתבו אפוא "משירי הנחל", ענתה גולדברג: "בתור לרופא השיניים". בר־יוסף מזכירה גם את "מעריב היום על האגם" של חיים לנסקי, שיר המתאר את שפת האגם, צללי שקיעה ורשרוש קנים, אשר נכתב בעת שהמשורר שהה בכלא הסובייטי, בצינוק, ועבר חקירות ועינויים.
"טעות לחשוב ששירה היא תיעוד", קובעת בר־יוסף. "שיר הוא לא אוטוביוגרפי, לא היסטורי ולא פוליטי. שירה שעוסקת בתיעוד לא מעניינת אותי, מה גם שאין לה סיכוי לעמידות. עמידות לאורך שנים היא הקריטריון לאיכות, לא פרס זה או אחר. בסוף, השאלה היא מה ירשים וירגש וייגע לליבו של הקורא בעוד מאה שנה, ומה ייגע גם לליבו של הקורא היפני. כמו ביאליק".
בשירי בית המדרש של ביאליק דווקא יש ממד ביוגרפי, ובשירו "על השחיטה" יש ממד תיעודי.
"בעוונותיי השתתפתי בהפגנה אחת בחיים שלי, נגד אירועי סברה ושתילה. זה היה בכיכר המדינה בתל־אביב. אנשים התהלכו עם שלט ועליו מילות 'על השחיטה' של ביאליק בעברית ובערבית, והטקסט כאילו נכתב אתמול. הגדוּלה היא לא התיעוד אלא זה שהשיר מזעזע אותך, בין אם את יודעת את ההיבט התיעודי של השיר ובין אם לא. שיר לא אמור לתעד, ומשורר הוא לא עיתונאי. כשמתייחסים לשיר דרך פריזמה ביוגרפית מצמצמים את השיר למינימום שלו. כשהייתי מקריאה לסטודנטים את 'בתשובתי' הם היו מזדהים עם החוויה הנוראית שביאליק מתאר שם, עניין הביוגרפיה שלו לא רלוונטי".
השתתפתי בהפגנה אחת בחיים". ההפגנה בתל־אביב בעקבות אירועי סברה ושתילה, 1982 | צילום: מיקי שוביץ, לע"מ
בר־יוסף מציגה דוגמה מובהקת עוד יותר, הפעם אישית, ומקריאה את "מתנה", אחד משיריה המוכרים. הדוברת בשיר מתארת את עצמה כילדה בת תשע המבקשת להכין לאימה מתנת יום הולדת. היא גוזרת את שמיכת הבובה לפיסות בד צבעוניות ותופרת כמה פריטים: ממחטה, מפית, מטלית ו"משהו שדומה לארנק". תגובת האם למתנה היא: "יותר טוב היה לעשות דבר אחד גדול". יותר מחמישים שנה, אומר השיר, נשארה הילדה המומה מן המשפט הזה, עד שהיא יכולה לבסוף לומר: "אמא, זה מה שעשיתי. זה מה שיכולתי".
על פניו, אומרת בר־יוסף, זהו שיר על טראומה בגיל תשע, "והוא נראה תיעודי כי עשיתי כל מיני טריקים שמייצרים תחושת אותנטיות. על פניו השיר נראה כמו רצון של המשוררת לספר על משהו שהכאיב לה בגיל תשע, אבל לא – הוא על הרגע שבו אני יכולה להגיד 'אמא, זה מה שיכולתי'. היכולת הזאת, שמגיעה בשלב מסוים בחיים, היא סוג של גאולה, ואת הגאולה הזו אני רוצה להעניק לקורא שלי. אם הקוראים יבדקו הם יגלו ששום דבר כזה לא קרה לי בגיל תשע, צר לי לאכזב".
הצד האפל של הירח
לצד שאלת התיעוד והביוגרפיה, בר־יוסף מבקשת לחדד את סוגיית תפקידה של השירה. מבחינתה, על השיר לצאת מן הפרטי אל חוויה שהקורא יכול להשתמש בה. "השירים אמורים לתת את הכתף שלהם לקורא. הייתי רוצה שהשירים שלי יהיו כאלה שהקורא יוכל להניח עליהם את ראשו. שיעניקו לו משהו, אולי אפילו שיסובבו לו את הראש, שיאירו את עיניו. אני חושבת ששירים צריכים לעזור לבני אדם לחיות".
את המאה האחרונה של השירה היא מתארת, בהכללה מודעת, כתקופה שנטתה יותר אל הצד האפל. "השירה חיפשה לעשות פעולה הפוכה, להניח את ראשה שלה על כתפו של הקורא. היא שאפה שנראה את הצד השחור של הירח. אבל הצד השחור כבר התחיל להיות משעמם. בשירה שאני כותבת בשנים האחרונות, ואני אגיד את זה בשיא הגסות, אני אומרת לאנשים איך הם צריכים לחיות. אני יודעת, זה לא מקובל, זה נחשב דידקטי. זו לא מחמאה לשיר שאומרים שהוא חינוכי, זו ממש מילת גנאי. אבל התרבות היא כמו שמיכה שלא מכסה את כל הגוף. הגוף זה העולם, השמיכה זו התרבות, והתרבות תמיד משאירה את הידיים והרגליים לא מכוסים, כמו הצד המואר או האפל של הירח.
"בתרבות הבולשביקית היה מותר להראות רק את הצד המואר של הירח, אז טבעי שאנשים הרגישו צורך להראות את הצד השחור. ספרות ואמנות מטבען רוצות להפתיע ולהראות את מה שלא רואים, אז כששמיכה נמצאת הרבה זמן במקום מסוים, הגיע הזמן למשוך אותה למקום שנותר לא מכוסה. השירה התבקשה להיות אנוכית, לשים את הראש על הכתף של הקורא ולספר מה כואב, מה מציק ולעסוק בשיגעון שנמצא מתחת לתודעה, כמו אצל יונה וולך, דליה רביקוביץ וחדוה הרכבי. אבל אני לא בקו הזה. אני בקו של לאה גולדברג, זלדה ויהודה עמיחי".
את הגישה שלה היא מנסחת בשתי מילים שעלולות להישמע זרות זו לזו: "אני חושבת שהגיע הזמן לכתוב שירה אחראית, כלומר שירה שעוזרת לקורא לחיות. זה כמעט בגדר הדברים שאסור להגיד, וזה אחד הקרחונים שאני רוצה להבקיע. התפקיד של כל אמן הוא לעשות חורים בקרחוני הקלישאות. בזלדה, למשל, היה שילוב של רגש קיצוני ואחריות. שני דברים שנראים כאילו הם הפכים, יושבים אצלה יחד באופן מופתי".
מומחית להתגברות
כשעוברים מן השירים אל חייה, בר־יוסף איננה מתעכבת על הביוגרפיה שלה ומבקשת לכוון את המבט למקום אחר. "אני רואה את עצמי כמומחית להתגברות", היא אומרת. "בתוך חיי הייתה סדרה של טראומות, לא אחת ולא שתיים ולא שלוש. טראומות חמורות, שכל אחת מהן הייתה יכולה להכניס אדם לאשפוז. לפעמים אני לא מבינה איך יצאתי מהן בשלום וחיה את חיי בשביעות רצון, עם רצון להמשיך לחיות ולהזדקן בנועם. אם אני צריכה לטפוח לעצמי על השכם, זה על שיצאתי מזה והתגברתי על זה. למדתי בדרך הקשה את העוצמה והכוח של ידידות בחיים, בייחוד בתקופות אסון. ידידים ליוו אותי במצבים בלתי אפשריים, ואני לא שוכחת להם את זה. אסונות קורים לכולם, אין חיים נטולי אסונות, בדרך זו או אחרת. העיקר הוא לא הסיפור על האסון אלא האופן שבו מתייחסים אליו".
בעידן שאחרי שבעה באוקטובר, כאשר טראומה הפכה למילה מרכזית בשיח הישראלי, בר־יוסף חושבת שצריך לתת מקום מרכזי הרבה יותר לשיח על חוסן. "אני חושבת שכל הארץ הזאת היא של פוסט־טראומטיים שרובם ככולם לא נדבקו אל תוך הפוסט־טראומה שלהם. לא מספיק מדברים על חוסן, על היכולת המדהימה לקום. אולי זה בגנים היהודיים. אני חושבת שהארץ הזאת מראה לנו יותר מכול את היכולת היהודית הזו. איזה מין בן־אדם אתה כשאתה קם, זו כבר שאלה אחרת".
שבר האובדן מוכר לבר־יוסף מקרוב כבר מגיל צעיר: אחיה היחיד היה גדול ממנה בעשר שנים, ונהרג כשהייתה בת שמונה. "הוא היה עמוד חיי", היא אומרת. "את המכתבים הארוכים שהוא כתב מן החזית הוא שלח אליי, אחותו הקטנה, ולא אל הוריי, ותיאר בהם בפירוט מה עובר עליו. הוא היה כל עולמי. מותו ממש הרס אותי, הייתי חולה לאורך כמה שנים". האח השאיר אחריו שירים, ועבורה זו הייתה דרך להמשיך לשוחח איתו. כאשר שירהּ הראשון התפרסם בגיל 17, הרגישה בר־יוסף שהיא יוצאת מן הבור ומתחילה לחיות. באותו גיל עזבה את הבית ועברה לירושלים. "המחלה שלי עברה. אפשר לומר שירושלים ריפאה אותי".
"בכל אחד מאיתנו יש צורך לקבל אהבה. וכשמקבלים פרס, יש שמחה שקובעי הטעם חושבים שהשירה שלי טובה" | צילום: מאיה משל
מתוך החוויה הזו צמחה אצלה התנגדות עזה להפיכת האבל לזהות. היא מדברת על כך מבלי לנסות לרכך את הסוגיה, מודעת היטב לכך שאלה אינם דברים שנאמרים היום בקול. היא מברכת על הנכונות לדבר על טראומה ולטפל בה, אך מזהה גם סכנה של היצמדות לפצע. "אני אהיה חריפה ואומר שיש אנשים שהאבל נותן להם זהות וערך עצמי ולכן הם נדבקים אליו".
הביקורת הזו, מתברר, מגיעה אף היא ממקום אישי מאוד. "אימי הייתה כזו. היא הייתה אם שכולה במשרה מלאה. הייתי עומדת איתה בתור לאוטובוס, והיא הייתה דוחפת את כולם ואומרת 'אני בלי תור, אני אם שכולה'. תארי לך מה הרגשתי. פיתחתי התנגדות לתווית של השכול כמשהו שנותן לאדם זהות. זה נראה לי דבר לא טוב, וצריך להילחם בזה. יש נטייה אנושית להתביית על אסון אם אין דברים אחרים לאחוז בהם. זה נותן כבוד, ומי לא רוצה כבוד?
"בעולם המערבי של ימינו יש אידיאליזציה של הסבל. מי שסובל יותר, צדיק יותר. התדמית של מדינת ישראל פגועה במערב גם בגלל זה. הפרוגרס והווק יושבים על הברכיים של הנצרות שמעריכה את הסבל, והמוסלמים הבינו את זה ומשתמשים בזה. ביהדות, בית קברות הוא מקום טמא והגוף המת הוא טמא ומטמא. אנחנו מבקשים לדבוק בחיים. זה ההבדל המהותי בינינו. כיהודים אנחנו לא אמורים לטפח את זה".
גם ביחס לעצמה היא מעדיפה את המבט אל החיים. השנים, היא אומרת, הכניסו לשירתה יותר הומור. "כשהתחלתי לכתוב, השירה שלי הייתה מקברית בהרבה. אני חושבת שהומור הוא סימן לפרספקטיבה על הדברים, והיכולת לפרספקטיבה היא תרפויטית. אבלות היא לא מצב יפה, ואין סיבה לעשות לה אידיאליזציה או לשמר אותה. היא סוגרת אותנו".
נס תחיית השפה
לצד ההתגברות על מכשולי החיים ומכאוביהם, בר־יוסף התמודדה עם האתגרים הקלאסיים של משפחה וקריירה, לצד מהמורות שהגיעו בהמשך מצד האקדמיה. "משאת חיי מגיל צעיר הייתה להקים משפחה נורמלית, כי לי לא הייתה משפחה נורמלית, והרגשתי מאוד את החסר הזה. ראיתי סרטים של משפחות עם אבא, אימא וילדים שמטיילים יחד וסועדים יחד, וזה נראה לי הדבר הכי נפלא שרציתי שיקרה לי. בגיל 29 כבר היו לי ארבעה ילדים, ורציתי להיות אשתו של טולסטוי. התחתנתי עם גבר כותב, אבל לא הייתה לו אחוזה והוא לא ידע ולא רצה לפרנס".
במשך שנים הייתה עקרת בית, אם, מורה ואסיסטנטית של בעלה דאז. רק בגיל 40 החלה בכתיבת דוקטורט. כשהגיעה לאוניברסיטה העברית בגיל 45, התברר לה שאיחרה את הרכבת: המערכת העדיפה חוקרים צעירים יותר. לבסוף הגיעה לאוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע, תחילה כמרצה וחוקרת, ובהמשך כראש המחלקה לספרות עברית. עם כניסתה לתפקיד פעלה להפרדת החוגים ללשון ולספרות ולקידום לימודי תואר שני ודוקטורט, והקימה מסלול לכתיבה יצירתית כחלק ממסגרת אקדמית, לראשונה בארץ. "היו הרבה התנגדויות לפתוח מסלול לכתיבה, כי חששו שמשוררים יורידו את הרמה האקדמית. אמרתי למתנגדים שלפי מיטב ניסיוני, המשוררים שאני מכירה הם בעלי איי־קיו בכלל לא נמוך, והתברר שזה נכון".
במהלך השנים לימדה בר־יוסף כפרופסור אורח בשורה של אוניברסיטאות ברחבי העולם, וכן במכללת הרצוג באלון־שבות ובמדרשת עין־פרת בכפר־אדומים.
למרות הקריירה האקדמית הענפה, בר־יוסף שימרה את סדרי העדיפויות שלה. "העבודה באוניברסיטה הייתה מבחינתי כדי להתפרנס. זו לא הייתה שאיפת חיי. השאיפה הייתה להקים משפחה. אבל אין לך ברירה, כשאת במסלול המקצועי את צריכה להתקדם או לעוף החוצה, אז עשיתי כל מה שצריך, וכתבתי לא מעט ספרי מחקר".
לצד הכתיבה היצירתית והמחקר, עסקה בר־יוסף לאורך השנים בתרגום ספרות מאנגלית, רוסית, צרפתית ויידיש. בילדותה, ההימנעות משפות זרות הייתה עניין דומיננטי. בבית דיברו עברית בלבד, זאת אף ששפת האם של אימה הייתה רוסית; הוריה של אימה אפילו דאגו לה בינקותה למינקת רוסייה כדי שמבטאה יהיה רוסי טהור, והיא גדלה על הספרות והלשון הרוסית. ובכל זאת, בבית המשפחה בישראל ההכרעה הייתה חד־משמעית.
אף שרכישת השפות הייתה כרוכה במאמץ גדול עבור מי שהייתה יכולה לזכות בהם מבית, בר־יוסף מוקירה תודה להוריה: "אני חושבת שהם עשו טוב, כי רק ככה קרה הנס הזה, החד־פעמי, שעַם הצליח להחיות שפה מתה. עוד בפולין, הוריי דיברו עם אחי רק בעברית. אימי כתבה ביומן שלה, 'הילד חזר היום עם מילים בפולנית, מה נעשה'. כשהם עלו לקיבוץ הם מיד דיברו עברית. רבים כמותם בימי טרום המדינה החיו את השפה העברית והפכו אותה לשפה טבעית. אז יש לי קשר עמוק לעברית, ואין שפה שאני אוהבת כמו העברית".
מתוך הרוסית תרגמה, בין השאר, את שלושת הכרכים של כתבי איסאק באבל, "סופר מדהים שהייתה לי הזכות להיות הראשונה שתרגמה את כל כתביו". יקרה לה גם עבודתה על ארבע הפואמות של יוליה וינר, "על כסף, על זקנה, על מוות וכו'", שאחת מהן, "העיר של הוריי", ראויה לדעתה להילמד כיצירת חובה בבתי הספר. בימים אלה נמצא בדפוס תרגומה ל"רשימות של צייד" מאת איוון טורגנייב. העבודה הזו גרמה לה להכיר בערכו של הסופר הרוסי בן המאה ה־19. "לפני כן החשבתי אותו כסופר נעים ונחמד אבל לא גדול, אבל מהתרגום הזה למדתי להעריץ אותו – את הסובטיליות, את ההומור ואת היכולת שלא לעשות אידיאליזציה משום דבר".
שקט בבקשה
ספר השירים הראשון שלה, "לולא היה עלי למהר", יצא כשסביבה ילדים קטנים והיא חיה בתחושה מתמדת של דחיפות. מאז פרסמה עוד 16 קובצי שירה; האחרון שבהם, "תוחלת", ראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. בשלהי העשור השמיני לחייה, היא אומרת, יש פתאום זמן, וגם הזקנה הפכה לנושא שהיא כותבת עליו."אני כותבת על הצד הבהיר של הזִקנה. להיות כיום אישה זקֵנה זה הרבה יותר טוב מבעבר. היום הזקנה לא כל כך מהירה, ואיכות החיים ותוחלת החיים טובות יותר. בעבר לא הייתה לגיטימציה לזוגיות, אהבה ונישואים בגיל הזה, והיום זה מובן מאליו. עכשיו, כשאני לא צריכה למהר, אני יכולה גם להתפנות לכתוב על הסוף. נכון שיש היחלשות ובעיות גופניות ודברים שאני כבר לא יכולה לעשות, אבל ככה זה צריך להיות. אני בת 86, לא 25, והימים שלי מלאים. אני מטפחת גינה, עוסקת בנגינה מידי יום, ושותפה בקבוצה מוזיקלית שנפגשת מדי שבוע. אני בזוגיות, יש ילדים, נכדים ונינים. רק מלחשוב על הנינים שלי אני עפה".
עיסוק נוסף של בר־יוסף בשנים האחרונות הוא במרחב האקטיביסטי־חברתי: לפני כחמש שנים הקימה את "ירושלים שקטה", ארגון המבקש לצמצם צפירות ורעשים מוגזמים. היא מספרת על מאבק להפעלת אכיפה נגד צפירות בלתי חוקיות, ועל ניסיונות להגביל את עוצמת הקול באירועים עירוניים. "יש דברים בירושלים שאי אפשר לקלקל. את האוויר למשל, את הבתים הישנים. אבל הרעש הגובר – בכבישים, באירועים, בפסטיבלים – הוא בלתי נסבל. כשנהג אוטובוס צופר ללא סיבה אני ניגשת אליו ואומרת לו 'אתה איש כל כך יפה, וכשאתה צופר כל היופי שלך הולך'. אני לא יודעת אם זה יעזור, אבל במקום לשבת ולהרגיש שרע לי, אני עושה מה שאני יכולה. אני ממליצה לכולם לנהוג כמוני, כי לשבת ולהתלונן זה קל מאוד. בחודש הקרוב יחלו לפעול בירושלים מצלמות אקוסטיות שיתעדו צפירות לא חוקיות ויקנסו במאות שקלים את מי שיעשה זאת. אני מקווה שהמצב ישתנה".
הרעש הפיזי מתחבר אצלה לרעש תרבותי. "ירושלים של טדי קולק הייתה עיר הרבה יותר תרבותית מירושלים שאני חיה בה היום, וזה קשה לי. הבעיה היא שמה שנחשב היום לתרבות זה מה שהיה מכונה בעבר 'פולקלור'. פעם היה פולקלור והיה תרבות, והיום כל המשאבים הולכים אל מה שמכונה בטעות תרבות אבל הוא לא יותר מפולקלור. חסרה לי תרבות גבוהה. התיאטרון ברובו נגוע בוולגריות שנועדה למשוך קהל, והמפלט התרבותי היחיד שעוד נותר במיטבו זו המוזיקה. עדיין יש קונצרטים טובים.
"המפלט התרבותי היחיד שנותר במיטבו". קונצרט בתיאטרון ירושלים | צילום: יעקב נחומי, פלאש 90
"מה שחסר לי בתרבות הישראלית על כל שכבותיה זו עדינות. כבר פגשתי פועלים פשוטים בעלי נפש עדינה ורגישה, לעומת בעלי תואר פרופסור שהיו וולגריים מאוד. לאדם יש עוד צרכים רוחניים – להיטהר, להתגבה. השירה שלי נמצאת שם, אני מקווה. יקבל פרס או לא, לא אכפת לי".
כשאת מסתכלת על ישראל העכשווית לעומת זו שגדלת בה, מה עובר בדעתך?
"בילדותי היו בארץ חצי מיליון איש, שחלק ניכר מהם הגיעו מהאימפריה הרוסית שבה ספרות הייתה דבר הכרחי. להיות משכיל הייתה זהות שנתנה מעמד. היחס של ההנהגה לספרות היה אחר, הספרות והקשר עם סופרים היו דבר חשוב. דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי הגיעו פעם לתערוכת ספרים. איזה פוליטיקאי מגיע היום לתערוכת ספרים? מיד עם קום המדינה, בן־גוריון קיים מפגש עם סופרים שבו ביקש לשמוע את דעתם על המשימות הלאומיות. לאה גולדברג אמרה שעכשיו לא חשוב לכתוב שירים, אלא ללכת אל העולים שהגיעו מארצות שבהם לא קראו ספרים ולחנך אותם לקריאה, אחרת לא יהיו לנו קוראים. היא הבינה כבר אז שזהו צו השעה. מערכת החינוך במצב איום ונורא, ורואים את זה בשטח. אם יש לי חרדה היא לא לעתיד הפוליטי של המדינה, אלא לעתיד התרבותי שלה. קיומה של העברית הוא סיבה לגאווה, ואנחנו צריכים לעזור לטוב הזה לקרות. הוא לא יקרה לבד".
עוד כתבות בנושא
