הספר שמלמד אותנו על המעלה הרוחנית של המוזיקה

הספר שלפנינו – קרוב ל־600 עמודים, כולל צילומי טקסטים, תרשימים, ציורים ותמונות – מכיל אוצרות של ידע אדיר־ממדים, מהמם ממש, בעיקר בשני תחומים: המיסטיקה היהודית ותורת המוזיקה. מי שמתעניין בתחומים אלה יכול ללמוד מהספר המון דברים גדולים וקטנים (ידעתם שצפירת אמבולנס משמיעה את מרווח הטריטון?), אפילו אם יקרא רק את ההסברים המוזיקולוגיים ואת המובאות ממקורות יהודיים ומן הפילוסופיה, ההיסטוריה, התיאולוגיה ועוד. בסופו ימצא הקורא גם פירוש חדש ל"ספר יצירה" המסתורי, וגם מילון מקורי למונחים מוזיקליים.

הצצה ברשימת המקורות, המכילה מאות פריטים בעברית, ארמית, אנגלית וגרמנית, עלולה ליצור את הרושם המטעה שלפנינו מחקר מדעי. אבל את "פירוש ספר יצירה בדרך השמעית" אסור לקרוא כמחקר מדעי, לא במיסטיקה ולא במוזיקולוגיה, אלא כמו שקוראים יצירת ספרות או טקסט מיסטי. מטרתו היא לא מדעית אלא "נבואית": לזעזע את התודעה ואת השקפת העולם של הקורא, למלא שליחות, לגרום לשינוי מהפכני ביחס הנפשי והערכי למוזיקה, ואפילו להציע נקודת ארכימדס חדשה להתייחסות לחוש השמיעה לעומת חוש הראייה.

מיכאל מלצר קורא טקסטים מיסטיים ואחרים כמו שמנגן קורא פרטיטורה, וכמו שבעלי המדרש קראו את פסוקי התנ"ך. כלומר, במקום לחקור את כוונתם המקורית של דבריהם, הוא מעביר אותם אל עולם הצלילים. לטקסטים המתארים את העולם העליון הוא מעניק פירושים אישיים־יצירתיים, שמנקודת מבט מדעית קשוחה עלולים להיראות מרחיקי לכת, דחוקים ואפילו גחמניים ומופרכים. ואולם מנקודת מבט שונה, מאוהבת במוזיקה ורגילה לחשיבה מדרשית, הם עשויים להיראות מקסימים ומעוררי השראה.

המחבר משתמש בסימבוליקה מיסטית כדי לתאר את מבנה המערכת הטונאלית ואת היחסים בין רכיביה. הוא שב וטוען שזהו בדיוק מה שהתכוון בעל הטקסט המקורי, או שעבור מוזיקאי, הפירוש פשוט "זועק" מהטקסטים הללו. וראו זה פלא, הקורא נוטה להשתכנע. ואכן הספר הזה, כמו יצירה מוזיקלית או שירית, בעיקר מפליא.

את כל זאת מבצע מלצר כמו היה מורה־אמן בכיתה: במקום להציג טענה ברורה ואז לנמק ולאשש אותה, כנהוג בחיבור מדעי, הוא שופך על הקורא כמות רצינית של טקסט המשתרעת על עמודים שלמים, ומצפה שכאשר תגיע (אם תגיע) הטענה המפורשת, הכול כבר יהיה ברור. סגנונו עובר בגמישות מטרמינולוגיה מקצוענית־מוזיקולוגית לרטוריקה משעשעת כגון זו: "רק רגע! הבה נעצור את דהרת סוסינו כדי לתת שהות להרהור קצר! נשוב למשפט זה בעוד כמה שורות (בהן צדק!)", ואינו מהסס לשלב בדיחות של שייקה אופיר, לייצר דיאלוג מדומיין בין ראובן לשמעון המתווכחים על עליונות הראייה או השמיעה, או לומר על איור מיסטי בעל אפקט פסיכדלי שהוא "בעברית עכשווית: מטַמטם".

ככלל, הספר מזמין את הקורא לא רק ללמוד אלא גם להתרגש, להתפעל, לראות דברים באור חדש, להשתעשע ברעיונות מפתיעים, נועזים ומאתגרים כגון הצעות לחידושי לשון, הצעה להשתמש בסמל המגן דוד כתרשים למעגל הקווינטות, לקרוא לצלילי הסולם בשמות שנים־עשר השבטים, או לתת שמות עבריים למרווחים. נדיר למצוא מוזיקאים בעלי רגישות כה גבוהה ללשון העברית וידע כה מעמיק בארון הספרים היהודי. מלצר מגדיל לעשות כשהוא כולל בספר שתי יצירות מוזיקליות־מיסטיות פרי עטו שלו, האחת כתובה בתווים והשנייה במילים.

מלצר, נציין, הוא מוזיקאי ותיק ונודע; במהלך השנים הוא הופיע כסולן וכמנצח עם תזמורות ישראליות רבות, שימש כמנהל האמנותי של פסטיבל קול המוזיקה בכפר בלום, וכיהן כסגן נשיא האקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים.

כוח לשנות את העולם

הטענות המהפכניות המוצגות בספר נובעות מדחף לשנות את המציאות התרבותית, ובמיוחד את ההתייחסות למוזיקה. המחבר מבקש להמיר את ההתייחסות האינטלקטואלית, הלמדנית והמדעית אל המוזיקה, בהתייחסות רגשית־אמונתית, כמו־דתית. אך טבעי הוא שהספר כולו כתוב בצורה בלתי מדעית בעליל, חופשית מאוד, פה ושם אפילו אישית־וידויית. מלצר חושף בצורה ישירה, שאינה מקובלת בחיבורים מדעיים, את טעמו האישי ואת השקפותיו, לא רק בענייני מוזיקה אלא גם בענייני תרבות וחברה.

מהן ההשקפות שהספר הזה שואף להנחיל לקוראיו? במרכזן עומדת הטענה שהַשְּׁמיעה, לא פחות ואף יותר מהראייה, היא מוקד החוויה המיסטית, זאת לעומת הדגש שנתנו חוקרי מיסטיקה על סמלים ויזואליים. המוזיקה עלי אדמות, ובמיוחד המוזיקה הטונאלית, היא שמיימית, אלוהית במובן המיסטי של המילה. לפיכך מוזיקאי אמיתי – במיוחד מי שיוצר או מבצע מוזיקה טונאלית – עוסק בעבודת קודש מיסטית, שכן הוא זוכה להיות בן בית ולחולל נפלאות בגן העדן של העולמות העליונים, עולמות המוזיקה השמיימית: "נראה שכל תורת הסוד העברית היא בעצם תורתה של המוזיקה", טוען מלצר.

לכאורה לפנינו רק המשך של רעיון עתיק, רעיון ההרמוניה המוזיקלית בין הספירות השמיימיות, שנזכר במקורות קלאסיים ויהודיים. ואולם הספר שלפנינו מבצע מהלך מהפכני, ומייחס למוזיקה הארצית קדושה אלוהית. גן העדן המוזיקלי נמצא עלי אדמות, ולמי שמכיר ומפעיל אותו יש כוח לשנות את העולם, או לפחות את רוח האדם. המחבר מוסיף וטוען שהשינוי הזה הוא לא רק רגשי ותרפויטי, אלא גם מוסרי: המוזיקה מחנכת את הנפש למעלות טובות ועושה אותו ל"אדם המעלה", המסוגל לראות בבירור את "הטוב והרע במלואם". לדבריו, המוזיקה מעניקה לאדם גם ידע ויכולת להבין את החוקיות של שורה ארוכה של מדעים. הוא מוצא במוזיקה הטונאלית גם העדפה של נשיות (במובן של הפנמה, מתינות, רוך, אימהיות, סלחנות) על פני הגבריות (תוקפנות, שתלטנות, אנוכיות).

בבסיס הטיעון הזה עומד רעיון לא פחות מהפכני: יש לשנות את סדר החשיבות המקובל של חמשת החושים, אשר מימי אריסטו עומדת בראשו הראייה, ורק לאחריה השמיעה. בעיני אריסטו, הראייה הייתה החוש השכלי ביותר. המחבר טוען, ומאשש זאת בדברי חכמינו, שהשמיעה היא החוש הרוחני ביותר, וממליץ להשקיע יותר בטיפוחה. זוהי לא רק הצעה למהפכה בחיינו האישיים, אלא גם הצעה למהפכה תרבותית: המחבר דורש לשקם את מעמדה של המוזיקה הטונאלית שקופח באכזריות בתרבותנו השטחית, הצעקנית והוולגרית.

מתוך כך נובעות גם הצעות מעניינות לחידושים בתחום המוזיקולוגיה, כגון: לראות את צלילי האוקטאבה לא כסדרה קווית, עולה או יורדת, לא כסולם, אלא כמעגל הבנוי משתי קווארטות; לראות במערכת המוזיקה הטונאלית שדה אֶתי, שבו הטריטון הוא לא רק צרימה (שיש לה ארבעה דרכי פתרון והרפיה) אלא בגידה כואבת, טעונה תרפיה הרמונית. אבל כאמור, במוקד מתנוססת הטענה שעל פי מחשבת ישראל, המוזיקה הטונאלית מייצגת את עולם האלוהות.

ומדוע דווקא מוזיקה טונאלית? הרי באופן זה אנו משאירים מחוץ לגן העדן הארצי־שמיימי את כל המוזיקה המזרחית, הבנויה לא על ההרמוניה כי אם על המלודיה (אם כי מלודיה שיש לה מרכז, ועל כן יכולה להיחשב גם היא לטונאלית) וגם מוזיקה אירופית טרום־טונאלית, ובמיוחד מוזיקה מודרניסטית א־טונאלית, החל מארנולד שנברג? הסיבה היא שהמוזיקה הטונאלית היא מערכת השואפת למצב של רגיעה הרמונית, על כל המשתמע מכך מבחינה רגשית, מוסרית ותרבותית, והיא גם בנויה על המספרים המקודשים 7 ו־12. המוזיקה המזרחית, העשירה יותר מבחינה מלודית, היא נטולת הרמוניה, כלומר היא לא מערכת צלילים המקיימים בינם לבין עצמם בו־זמנית יחסים מורכבים של מתח והרפיה. הספר נועד אפוא להחזיר לעולם המוזיקה ולתרבות זמננו בכלל את האהבה וההערצה למוזיקה של הרנסנס והבארוק ולמוזיקה קלאסית, ויותר מכול למוזיקה של באך. די לקרוא את ההסבר של המחבר לשאקון של באך כדי להיווכח בזאת.

עורו המשוררים

הספר הזה נכתב על ידי אוהב מוזיקה מושבע, השואף להרים את קרנה של המוזיקה בעזרת המיסטיקה היהודית. הוא לא נכתב על ידי יהודי שמקיים את כל המצוות, אלא על ידי יהודי שאוהב אהבת נפש לא רק את המוזיקה אלא גם את התרבות היהודית ואת הלשון העברית, והוא עשוי למצוא אוזניים קשובות במיוחד בקרב קהל המתייחס בחרדת קודש לטקסטים יהודיים מיסטיים. האם הוא אכן יתקן את הצעקנות, הוולגריות והשטחיות של תרבות זמננו?

ולבסוף, הערה מהכיוון של מצב השירה: עברו למעלה מאלף שנים מאז קריאתו־דרישתו של ורלן: "שתהיה קצת מוזיקה לפני הכול!", כאשר משוררי הסימבוליזם (הנטוע בלב המיסטיקה האירופית) שאפו לקרב את שירתם אל המוזיקה ככל האפשר. כיום ההיבט המוזיקלי של רוב השירים הוא זניח, כמו גם צורות שיר הרמוניות אחרות. התופעה הזו אינה מנותקת מתמונת העולם המשתקפת בשירה – תמונה של עולם לא הרמוני, לא טוב. ההזנחה הזאת של המוזיקה בשירה, כמו גם תמונת העולם המתוארת, היו בזמנו חידוש שריצה את המאוכזבים וההמומים מהמציאות של המאה העשרים. אבל החידוש הזה מתחיל להתיישן, שלא לומר להימאס, ויש רצון לקרוא למשוררים להתמודד מחדש עם האתגר השמיימי של שירה מוזיקלית, עשויה היטב, המייצגת את הטוב, הנאצל והנשגב האפשריים במציאות.

חמוטל בר־יוסף היא משוררת, סופרת ומתרגמת, ופרופסור אמריטה לספרות באוניברסיטת בן־גוריון