את התדר המיוחד של ערב יום הכיפורים אין יהודי שלא מכיר. הצום שזה עתה החל. נחילי האדם הזורמים מכל עבר אל בתי הכנסת. האוויר המלא בקדושה שאפשר לגעת בה בידיים. אצל אילנה ואצלי, כבר שני עשורים, לשעה הזו נלווה רטט נוסף. רטט שלנו. רק שלנו. בערב הזה, לפני עשרים שנה בדיוק, ילדנו את בננו המת. מעטים ממי שמקיפים אותנו מכירים את הפרק הזה בחיינו, והתלבטנו רבות לפני שהחלטנו לספר אותו כאן. אולי היה זה הלחץ של עורך המוסף, ששכנע שחשוב לשתף, לטובת אחרים שעברו את החוויה הקשה הזו ושומרים אותה עמוק בפנים. אולי החבר לעבודה שהיה עם רעייתו במקום הזה בדיוק לפני חודשים ספורים, ועודד אותנו לכתוב.
הכול התחיל יום קודם לכן, בשבת בבוקר. היינו אז בשבוע ה־29 להיריון, כשהתעוררנו מבוהלים ושיתפנו זה את זה בחלומות דומים, חריגים ומפחידים שחלמנו, חלומות שבדיעבד נראה שהקדימו ובישרו את מה שעומד להתרחש. במוצאי השבת, אחרי שלא הרגשנו תנועות כמעט יום שלם, החלטנו לקפוץ להיבדק, רק כדי להרגיע את עצמנו. על הגרוע מכול אפילו לא חשבנו. כמה רגעים אחרי שהגענו לבית החולים – משום מקום, בלי הכנה מוקדמת - נפלו לנו השמיים על הראש. המוניטור שמולנו שידר דממת מוות. מכשיר האולטרסאונד שלידו העביר את התמונה המוכרת כל כך של תינוק ברחם, אלא שהתינוק הזה היה חסר תנועה. בתוך זמן קצר, בטרם היה בידנו סיפק להבין מה מתרחש סביבנו, כשאנחנו באירוע שלא חלמנו עליו ולא ידענו איך מתמודדים איתו, מצאנו את עצמנו בתוך שגרת נוהלי העבודה של בית החולים. אשפוז, חלוק, הכנסת בלון לפתיחת צוואר הרחם, כל הפרוטוקול. רק עכשיו השארנו את הילדים בבית, מבטיחים להם שנחזור בתוך שעה וחצי לכל המאוחר, והנה, משום מקום, אנחנו מוצאים את עצמנו מסתובבים המומים על מדשאת בית החולים, חבוקים ובוכים, ספק מחכים ללידה שתביא את הסיוט הזה לסיומו כמה שיותר מהר, ספק לא רוצים שתגיע.
לפנות בוקר, בסוף לילה שכולו סערת רגשות מטלטלת, נסעתי הביתה כדי לארוז כמה דברים, מריץ כל הדרך סימולציות שיכינו אותי למפגש עם חמשת הזאטוטים העליזים והשמחים שמחכים שם ולא מודעים למצב. את השיחה הזו איתם לא אשכח לעולם. נדמה לי שהשעון הראה חמש או שש בבוקר. הערתי את כולם – הבכורה בת 12, הקטנה בת שלוש - הושבתי אותם על המיטה, וכשאני חנוק מדמעות סיפרתי להם. הגדולים הבינו מיד, הקטנים, מטבע הדברים, לא ממש. "החיים שלנו הם טיפוס אחד ארוך על הר גבוה", ניסיתי להסביר, אולי להם, אולי לעצמי. "כל יום אנחנו מגיעים למקום גבוה יותר, כל יום אנחנו כובשים עוד פסגה. אבל לפעמים", לקחתי אותם לחוויות שהכירו מההווי המשפחתי, "כמו שקורה לנו בטיולים, אנחנו מחליקים על סלע ונופלים. וזה מה שקרה לנו עכשיו. נפלנו. נפלנו וקיבלנו מכה חזקה. והמכה הזו כואבת לנו מאוד. ואנחנו בוכים. ומותר לנו לבכות. ואחרי שנגמור לבכות, אנחנו נחבוש את הפצעים, וננגב את הדמעות, ונמשיך לטפס". נפרדתי מהם בנשיקה, השארתי אותם בידיהם האמונות של שניים מאחייניי ומיהרתי לשוב אל אילנה לבית החולים.
הכי מעניין
כמעט 24 שעות עברו, הצום כבר עמד בפתח, והצירים סירבו להגיע. בננו הקטן נאחז ברחם וסירב להיפרד ממנו. סמוך לסעודה המפסקת התגייסה המשפחה המורחבת שלנו לקריאת שלושה ספרי תהילים. עם התקדש היום יצאנו מהמחלקה, מצאנו מקום מבודד יחסית בחצר בית החולים, וקראנו יחד את תפילת כל נדרי. אילנה ישבה על הספסל, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע, ואני, החזן, לצידה. אם יום הכיפורים הוא יום שבו אפשר לשמוע את השקט, על הדשא של בית החולים השקט הזה מחריש אוזניים. רגע אחרי שסיימנו להתפלל, החלו הצירים הסדירים. חמש לידות מוצלחות עברנו באופן הכי טבעי שרק אפשר, השתיים האחרונות מהן בלידת בית, בלי תרופות, בלי התערבות רפואית, בלי משככי כאבים. הפעם זה היה אחרת. הפעם לא היה עבור מי ועבור מה לסבול. הפעם החלטנו לזרום עם מה שנגזר עלינו. לידה עם פיטוצין, ופטידין ואפידורל ובלי שמן נבט חיטה. לידה שבה הבכי היחיד שיישמע יהיה זה של אבא ואימא. חמש שעות של צירים עברנו יחד לפני הכאב החד שאחריו החליק התינוק החוצה. התלבטנו הרבה, בזמן שהיה לנו להתכונן, מה לעשות ברגע הזה. להביט בו או לא, לגעת בו או לא, להחזיק אותו או לא. בסופו של דבר בחרנו ללכת עם עצה טובה שהעניקה לנו מניסיונה חברה שעברה עשר שנים קודם לכן מקרה דומה, וכמעט הכריחה אותנו לא לפספס דבר מהליך הפרידה. עשינו כדבריה, ועל העצה הזו שלה לא נשכח אותה לעולם. הילד שלנו היה קטן, חמוד ודומה להפליא ליתר אחיו. ליטפנו אותו בשיער ראשו ובלחיו הרכה ונפרדנו ממנו בבכי מר. נגה, המיילדת הרגישה וטובת הלב שליוותה אותנו והבינה את עוצמת הרגע, הודיעה לנו שהחליטה שלא תיסע הביתה בתום המשמרת, ותישאר לתמוך בנו.
למחרת, במשך היום כולו לא הלכתי לבית הכנסת. במקום זה, ישבתי ליד המיטה של אילנה והתפללתי בלחש. כשהגעתי לקטע שבו יוצא הכוהן הגדול מבית קודשי הקדשים ומבקש על השנה החדשה "שלא תפיל אישה פרי בטנה", התפרקתי. עשרות שנים קראתי את השורה הזו בתפילה, ואף פעם לא שמתי לב שהיא שם. בערב, עם צאת הצום, שלחו השכנים הטובים שלנו מסרון, ובישרו לנו שאחר הצהריים נולד להם בן בשעה טובה, והם נמצאים בקומה שמעלינו. איזו רכבת הרים מטורפת. רגע לפני שעזבנו את בית החולים, אספנו את עצמנו והלכנו לתת להם חיבוק ולאחל להם מזל טוב. אותה מיילדת, נגה, שיילדה אותנו אתמול, התברר, יילדה אותם היום.
בימים שלאחר הלידה, בין פרץ בכי אחד למשנהו, והיו רבים כאלה, קיבלנו החלטה שמהמקום הקשה הזה אנחנו ממשיכים הלאה בסימן של צמיחה והתחדשות. חלקנו עם חמשת ילדינו הכול, ענינו לכל מה ששאלו ואפשרנו להם למצוא את מקומם הפרטי בתוך האבל המשפחתי. כל אחד מהם הגיב אחרת. בננו היחיד, שהיה אז בן עשר וקיווה והתפלל כל כך לאח קטן שישחק איתו כדורגל, לא ידע את נפשו מצער. כמה חודשים לפני כן הוא הטמין פתקים בכותל וביקש שאימא תלד בן. מדי יום הוסיף בתפילה בקשה מיוחדת לבורא עולם שישמע לתחינתו. שבוע וחצי קודם לכן, בערב ראש השנה, כשהלך איתי לסליחות, לא יכולתי להתאפק. הפכתי אותו לשותף הסוד היחיד שידע את מין העובר, ועשיתי אותו לילד השמח ביותר בעולם. עכשיו התהפך עלינו הכול. "למה זה היה צריך לקרות דווקא כשזה בן", הוא שאל, ואנחנו לא ידענו להשיב. ילדה נוספת ביקשה מהגננת לדבר על האסון שלנו בגן. אחותה שבכיתה ב' סיפרה למורה שכשהיא חושבת על מה שקרה היא מרגישה קצת כאבי ראש. הגדולה הבטיחה שבהיריון הבא לא תקניט את אחיה ולא תתעקש שזו תהיה עוד בת. "הפעם, רק יהיה חשוב לי שהכול יהיה בסדר", התחייבה.
עבר הרבה זמן עד שהצלחנו לחזור לעצמנו. הביחד המשפחתי והזוגי נתן לנו המון כוחות, וכמוהו החברים שעטפו אותנו באהבה. אני מודה שבתקופה שבה אנחנו חיים בשנים האחרונות - עם הייסורים, היגון והשכול שסביבנו – הרגשנו מעט לא נוח להעלות את הסיפור הזה. רבים עברו חוויות קשות מזו שעברנו אנחנו. ועדיין, למרות זאת, ראינו לנכון לתרום מניסיוננו, הן למי שעברו "לידה שקטה" - אותה הגדרה שכל כולה סתירה פנימית עצובה - והן לסובבים אותם. מהאחרונים - השכנים, החברים, הקרובים – אנחנו מבקשים: אל תמעיטו בכאב. אל תנסו להרגיע בנוסח "יש לכם עוד ילדים" או "יהיו לכם עוד ילדים" או "בטח תיכנסו עוד מעט שוב להיריון". האובדן הזה הוא אבל לכל דבר ועניין. אז תתמכו, תקשיבו, תעטפו, ותנו להתאבל.
ולכם, אבא ואימא צעירים, שעברתם את החוויה הקשה הזו, דעו לכם שהקושי העצום הזה הוא אחד מרגעי המבחן הגדולים של הזוגיות שלכם. השכנים יכולים להניח יד, החברים יכולים להגיד מילה מנחמת, הקרובים יכולים להכניס ארוחת צהריים, אבל חוץ מכם, אף אחד לא באמת מבין. שימו ראש, זה על הכתף של זה. תבכו יחד. משם יבוא הכוח. ורק אחרי שתעברו את זה, ותצאו מחוזקים זה מזה, תוכלו להזכיר לעצמכם שעוד יבואו ימים טובים יותר. ימים של שמחה, ימים של אור, ימים של ידיים מלאות. לפני עשרים שנה, כשחזרנו הביתה מבית החולים, ישבנו עם אחת הבנות, שהייתה אז כמעט בת חמש. בתוך הבלבול הגדול, היא ביקשה לחלק סוכריות בגן, כמו שעושים ילדים שאימא שלהם יולדת. ליטפנו אותה וניגבנו דמעה. לפני שבוע עמדנו תחת חופתה של הילדה הקטנה הזו.
עוד כתבות בנושא
