שמעו סיפור, לפני כמה שבועות נסעתי לצפון, לחגוג יום הולדת לחברה אהובה שלי, שחר. טיילנו בגליל המופלא, ואכלנו אוכל טעים, ובלילה עשינו מדורה ושרנו שירים. היינו שם כמה חברים, שאני מכיר ושלא. והייתה שם בחורה נחמדה אחת, שלא הכרתי, שרון שמה. ודיברתי איתה כזה. סתם, שאלתי אותה מאיפה היא, ומה היא עושה בחיים. והיא אמרה לי שהיא גרה בתל אביב עם בן הזוג שלה, ושהיא מורה, ושהיא מלמדת בתיכון אוהל שם ברמת גן.

וכשהיא אמרה את המילים "תיכון אוהל שם", אני הרגשתי שאני הולך להתעלף מולה, ממש הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. צמרמורת רעה, ולא נעימה. ושרון לא הבינה למה אני ככה. למה זו התגובה שלי לזה שהיא מורה. ואני גמגמתי כזה, ואמרתי לה, "אני מצטער, פשוט, יש לי זיכרון איום ונורא מתיכון אוהל שם". ושרון שאלה, "מה, למדת שם", ואני אמרתי לה, "לא לא, אבל זה סיפור קצת כבד", ושרון אמרה שהיא רוצה לשמוע. אז סיפרתי לה את הסיפור.

לפני עשר שנים עבדתי בכל מיני עבודות משונות, גם היום אני עובד בכל מיני עבודות משונות, אבל באותם ימים עבדתי, בין השאר, בעמותה ששמה "עלמא - בית לתרבות עברית", ודרך העמותה הזו העברתי סדנאות חינוך לצבא, וכל מיני השתלמויות למורים. ובגלל שעבדתי ביד ושם, ולמדתי קולנוע, בניתי מין השתלמות ארוכה ומעמיקה ששמה "ייצוג השואה בקולנוע". והעברתי אותה בכל מיני בתי ספר, לכל מיני מורות ומורים מותשים.

ובשנת אלפיים ושש עשרה, בחודש מרץ, שירה אשתי הייתה בחודש השישי להיריון. זה היה ההיריון הראשון שלנו. וכבר הייתה לה בטן גדולה ומתוקה. והלכנו לבדיקת אולטרסאונד שגרתית. והרופא שבדק אותנו אמר לנו שהוא רואה איזושהי בעיה, והוא לא בטוח לגביה. הוא שלח אותנו לסקירת מוח מכוונת. ואנחנו הלכנו, בבבוקר שלמחרת, למכון אולטרסאונד פרטי. ושם קיבלנו את הבשורה האיומה. לתינוק שלנו יש מום חמור במוח. ההמלצה היא להפסיק את ההיריון. לעשות הפלה יזומה. וללדת לידה שקטה. 

אני זוכר הכול מאותם ימים, מאותן שעות, מאותן דקות. נסענו הביתה, ונשכבנו במיטה, ככה, באמצע היום, ולא הפסקנו לבכות. הרגשתי שהחיים שלי נגמרו. פחדתי שאף פעם לא יהיו לי ילדים. וזה הרי היה החלום שלי. להיות אבא נוכח ואוהב. הייתי בשוק. ובאותו היום, ממש באותו היום שבו קיבלנו את הבשורה, הייתי צריך לנסוע לתיכון אהל שם ולהעביר שם השתלמות למורים בנושא ייצוג השואה בקולנוע. ומשום מה, לא חשבתי שאני יכול לבטל את ההשתלמות הזאת. הרגשתי שאני חייב להעביר אותה. אז נסעתי לתיכון אוהל שם, מבועת ומבוהל, ונכנסתי לבית הספר, והתקשרתי למורה שקיבלה את פניי, היא הייתה מקסימה, ושחומה, ונמוכה יחסית. והמורה ליוותה אותי לספריית בית הספר, ואמרה לי, בוא, אנחנו תכף מתחילים, אתה רוצה לשתות משהו. ואני מלמלתי משהו. הייתי ממש במצב נפשי לא טוב. והמורה הסתכלה עליי, ועצרה פתאום, ושאלה אם אני בסדר, וסיפרתי לה שבדיוק קיבלתי בשורה איומה, שאשתי ואני צריכים להפסיק את ההיריון. והמורה קפאה לרגע. ומיד אמרה "וואו, אז מה אתה עושה פה! תלך מכאן! תחזור הביתה! תהיה עם אשתך!", ואני התעקשתי, משום מה, אמרתי לה כזה, לא, לא, אני רוצה להעביר את ההשתלמות. אולי בסתר ליבי רציתי להאמין שהחיים יכולים לשוב למסלולם. עד כדי כך הייתי תמים.

ובאמת התחלתי להעביר את ההשתלמות. אבל כבר בשניות הראשונות הרגשתי שאני לא במצב. שבכל רגע אני עלול להתחיל לבכות. הקרנתי להם סצנה מתוך "הפסנתרן" עם דמעות בעיניים. ואחרי עשרים דקות בערך אמרתי למורה, ככה, מול כולן, שאני לא מסוגל להמשיך. והמורה, המתוקה כל כך, נעמדה, והסבירה לכל המורות מה קרה, וכולן הרעיפו עליי אהבה. ואמרו לי שברור שאני אלך הביתה. למי אכפת מייצוג השואה בקולנוע עכשיו.

ובאמת חזרתי הביתה, לשבוע של סבל נורא. ולשנה שלמה של כאב נפשי. ומאז ועד אותה פגישה עם שרון, לא ביקרתי בתיכון אוהל שם ולא זכרתי את הסיפור הזה. והנה, לפני זמן מה זה קרה. במפגש אגבי, בשיחת היכרות נינוחה, עם בחורה נחמדה שלא הכרתי. פתאום הסיפור הזה קפץ לי ללב. עכשיו זה לא נשמע לי סיפור כזה מטורף. אבל לפני עשר שנים, זו הייתה פשוט חוויה מוטרפת, לעמוד מול עשרות מורות שאני לא מכיר ולבכות על התינוק המת שעוד מעט ייוולד לי. ואז לנטוש הרצאה אחרי עשרים דקות. זה באמת היה מטורף.

ובעשרים במרץ אלפיים ושש עשרה זה קרה. שירה ואני נפרדנו מהעובר שלנו בבית החולים בילינסון. ואני שקעתי בעצב תהומי שנמשך כמעט שנה. ומאז, מדי שנה בשנה, אני מקפיד לכתוב על הסיפור הזה. איפה שרק אפשר. זה הסיפור שלי. ואני לא מתבייש בו, וחשוב לי לשתף אותו הלאה. לחשוף את הצלקת בראש מורם. אני יודע שיש עשרות זוגות שמתמודדים עכשיו, באמצע המלחמה, עם סיפורים דומים. הפלות, הפסקות דופק, לידות שקטות. אלו דברים שקורים. לא כל הפירות מבשילים. ואני כאן כדי לכתוב לכם, אהובים שכמותכם, שהסיפור שלכם הוא הסיפור שלי, והכאב שלכם הוא הכאב שלי. אני כאן כדי לשלוח לכם את כל הכוחות שבעולם. אני כאן כדי לומר לכם שאני אוהב אתכם. ושאני אוהַב אתכם כל החיים.