כשענת גורן יצאה לדרך עם "חם לי קר לי'", לא היה שם מסר שרצתה להעביר. "הייתה בעיקר תחושה של כאוס", היא אומרת. "תחושה שמדובר בתחום כאוטי, שאם אני לא מבינה בו כלום ובכירות הרופאות לא מבינות בו כלום, אז כנראה שגם כמעט בכל מקום ומכל מגזר, כל אישה לא מבינה בו כלום.
"וזה לא קשור לפריפריה או מרכז, לאישה משכילה או לא משכילה. לנשים באשר הן יש איזה חור שחור. ואל החור השחור הזה נכנס המון רעש של 'תקני את זה, תעשי את זה, אל תעשי את זה, קחי הורמונים, אל תקחי הורמונים, הכדור הזה יעזור לך, העשב ההוא יציל אותך'. הרגשתי שאני מאבדת את הידיים ואת הרגליים. זאת אומרת, חלק מכך שלא ישנתי אז בלילות היה נעוץ בגלילה האינסופית באינטרנט. את פשוט נופלת כמו אליס בארץ הפלאות למחילת ארנב כזאת של צמחי מרפא, הורמונים, טאי צ'י, דיקור, כל מה שיש לעולם להציע לנשים בגיל הזה.
"ובלילות האלה, פשוט התחלתי לכתוב. ככה, כותרת על דף: חם לי קר לי, ראשי פרקים. פירטתי את האיברים שהפסיקו לעבוד בזה אחרי זה, את התחומים - פסיכולוגיה, סוציולוגיה, פיזיולוגיה, טכנולוגיה, שגם בה את כבר לא שולטת, ממש כמו בגוף ובנפש שלך. כשהלכתי עם זה למכרז בתאגיד, בפגישה הראשונה ישבנו בשולחן מלא נשים. אחת לובשת סוודר, אחת פושטת, אחת מנופפת ביד כדי שיהיה לה רוח. אמרתי, אוקיי, זה מקום טוב לפרזנטציה. בת כמה את?"
אמממ, דקה לחמישים.
"אז את בשלב הכי מזעזע. אחר כך יהיה כיף. את תראי".
אבל לא כזה מזעזע.
"באמת?"
כלומר, מה זה מזעזע? אתמול, למשל, היה איזה בכי באוטו, אבל היה מעורב בפרוצדורה צו גיוס שהגיע בדואר לבחורצ'יק קרוב לליבי. אז הייתה עילה לבכי, הוא לא פרץ בגלל הגיל.
"יכול להיות שבמצב הורמונלי מאוזן, לא היית בוכה מזה. זה היה עובר עלייך או יותר חלק, או יותר בטוח. בלי כל האפ אנד דאון הזה".
בחודש האחרון שודרה בתאגיד כאן סדרה בת שלושה פרקים שהפכה לשיחת היום, או לפחות לחישת היום, אצל נשים בגיל הרלוונטי. כתבה ויצרה אותה, וגם מככבת בה, ענת גורן. בסדרה היא מביאה מבט משועשע, אישי מאוד, על גיל המעבר הנשי ושפע תסמיניו הבריאותיים. מנגישה באמצעותה לא מעט ידע רפואי, ובעיקר מציפה עד כמה חסר ידע כזה לא רק אצל נשים, אלא גם אצל גורמים רפואיים, שאמורים להיות מודעים יותר. נשים, בנות 45 ומעלה פחות או יותר, שסובלות משלל תסמינים - לא רק הפרעות שינה אלא גם גלי חום, שינויים במצב הרוח, ירידה בריכוז ובזיכרון, הנחשבים לכאורה "קלאסיים" יותר בתקופת סיום הפוריות - אבל לרוב לא נשאלות את השאלות הנכונות כשהן מגיעות להתלונן, ואז מוצאות את עצמן נודדות מרופא לרופא, בניסיון להבין מה קורה אצלן.
אחת הטענות המרכזיות של הסדרה היא שהטיפול ההורמונלי שהיה מקובל בעבר סווג לפני קצת יותר מעשרים שנה כמסוכן ומסרטן, במאמר רפואי שפורש לא נכון. כך הוא הפך שלא בטובתו ושלא בצדק למעין מפלצת, במקום שימשיך ויהיה הפתרון המתבקש והנדרש, שמשפר דרמטית את איכות החיים ואת בריאותן של נשים בגיל המעבר, המנופאוזה, ובתקופה שלפניו, הפרימנופאוזה. במהלך העבודה על הסדרה, בנובמבר 2025, הסיר מנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) את אזהרת ה"קופסה השחורה", ההתוויה החמורה שהייתה מוצמדת לתכשירים הורמונליים חליפיים לגיל המעבר והזהירה מפני הסיכון למחלות לב, לסרטן השד ולדמנציה - צעד שחיזק את הטענה שבמשך שנים נשים ורופאים חששו יתר על המידה מהטיפול ההורמונלי.
מי שקצת נעדרת מהסדרה היא המציאות הנוכחית. למשל, נושא חוסר השינה עולה בה הרבה, אבל, אני אומרת לה, היו לנו לא מעט סיבות לא לישון בשנים האחרונות.
עוד כתבות בנושא
אם מישהו שאת דואגת לו נמצא בטנק בעזה, למשל, את לא ישנה.
"ממש עכשיו דיברתי בטלפון עם מישהי מהתעשייה, לא חשוב השם, שאמרה 'איפה היית לפני שלוש שנים? איפה הסדרה הזאת הייתה לפני שלוש שנים? החבר הכי טוב של הבן שלי נהרג ושלוש שנים לא ידעתי להתמודד'. כי הדרמה פה. היא מתרחשת. אבל אם לוקחים טיפול הורמונלי, אפשר להתמודד איתה, להכיל אותה, לקבל אותה. ואני כל הזמן מקבלת שיחות כאלה. כי החיים האלה לא קלים. לי לקח לי הרבה זמן להתחיל טיפול. הרבה זמן והרבה רופאים. וחבל".
שליחות כבקשתך
"אני שונאת את המילה הזאת, 'שליחות'. אני גם לא מרגישה שליחה של אף אחד ושל שום דבר. אבל שיחות טלפון כאלו מגיעות כל הזמן", מוסיפה גורן בריאיון בבית קפה תל־אביבי בתחילת השבוע. ממש כמו בסדרה שלה, הנושא כאן הוא לכאורה רפואי וכבד ראש, אבל השיחה עליו הופכת לא פעם מצחיקה במיוחד. כי איכשהו, יש בכל האירוע הזה גם עניין משחרר מאוד. עם האסטרוגן הצונח מתקלפת גם האכפתיות הכללית ממה יגידו, או מהצורך ארוך השנים להיות מוצלחת ונהדרת.
"תוך כדי עבודה הכינו אותי למה שקרה בבריטניה", אומרת גורן: שם, לאחר פרסום על כך שנטילת תחליפי הורמונים בעצם אינה מסוכנת כפי שהשתרש במיתוס הציבורי, הביקוש אליהם הרקיע שחקים. "בבריטניה עשו סרט מאוד משעמם, עד כדי כך שראיתי אותו בעודי הולכת על ההליכון שלי ועדיין נרדמתי מרוב שעמום. ובכל זאת - הוא עשה את העבודה. אגב, זה כבר קורה. זה קורה עכשיו בארץ ביג טיים".
בגלל הסדרה?
"אני לא יודעת. אני כן יודעת שיש עכשיו מחסור מטורף. זה מדובר בכל הקבוצות הרלוונטיות ברשתות. נכנסתי לקבוצות האלה בגלל הסדרה, ויש שם המון שיחה על זה שאין להשיג בארץ הורמונים. כולן מחכות למשלוח שיגיע בתחילת ספטמבר או בסופו, או לא ידוע מתי.
"הזמינו אותנו למשרד הבריאות ביום ראשון, לשיחה עם בכירים שם. וזה חשוב, כי יש המון דיבור על גיל המעבר, אבל אין שום דבר מעשי שקורה, ויש המון דברים שצריך לעשות. תקנים של רופאים, מלאי של תרופות, הכשרות לרופאים. בבריטניה קרו דברים שלא קרו פה. יש שם עכשיו שרה לענייני מנופאוזה. האמת שכששמעתי על זה אמרתי לעצמי שאם פה הייתה שרה כזאת, אז מנופאוזה הייתה כנראה נראית כמו נתב"ג באוגוסט, אז אולי עדיף שלא", היא צוחקת.
גם בבריטניה אין באמת שרה ייעודית לגיל המעבר, אלא צוות בין־משרדי שממונה על העניין בהיבטי הבריאות, השוויון והתעסוקה. על פי חוק שעבר בשנה שעברה, מעסיקים גדולים בבריטניה עם 250 עובדים או יותר נדרשים לתת לעובדות בגיל המעבר תמיכה; כרגע זוהי התחייבות התנדבותית, ובשנה הבאה תהפוך להיות חובה חוקית. התמיכה הנדרשת כוללת הסדרי עבודה גמישים, בקרת טמפרטורה או הקצאת חללים שקטים. אגב, מרחבים דומים שמיועדים לאותו הצורך בכמה דקות שקט לנשים בגיל הזה קיימים כבר במפעל אחד בארץ, שאימץ את הרעיון.
בשבוע הבא ענת גורן תהיה בת 53. היא נשואה לעיתונאי רביב דרוקר, אם לארבעה בנים, ויש בה מעשיות עניינית ונטולת פאסון, שגורמת לה בין השאר לפנות בעצמה את השולחן משאריות צלחות של סועדים קודמים, כשהמלצר מתמהמה מלבוא. היא חתומה על שלל מיזמים דוקומנטריים שיצרה בשנים האחרונות, והיא גם כלת פרס סוקולוב לעיתונות אלקטרונית לשנת 2025. נימוקי הזכייה: היא "העניקה קול אמיץ לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית וחשפה עוולות חברתיות ומשפטיות", כשהביאה את סיפורה של הילה צור, שנאנסה לעדותה בידי אחיה בילדותה, ויחד איתו את סיפוריהן של נשים נוספות שהתמודדו עם פגיעה, ודרשו תיקון של החוק שגזר התיישנות על היכולת להתלונן. המיזם שודר בתוכנית התחקירים "המקור" שמגיש דרוקר בערוץ 13.
אנחנו נשארים פה. רביב דרוקר | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
אבל ההד הציבורי לתחקירים המעוטרים ההם לא מתקרב להד שזוכה לו הסדרה הנוכחית. "לא ידעתי שזה מה שיהיה בתחילת הדרך של העבודה על 'חם לי קר לי'. כל נושא שאני באה אליו, אני מגיעה אליו בלי אג'נדה".
היה ברור לך שכחלק מהיצירה את צריכה להיחשף, להגיד "זאת אני, זה קורה לי", כדי שיקשיבו?
"זה נראה לי לגמרי באוטומט לעשות. כי זה קורה לי, זה עובר עליי, זה עובר על בן הזוג שלי, זה עובר על המשפחה שלי, כולנו באותו סח'לה. אני נמצאת עם הרבה נשים אמיצות פי אלף, שחושפות דברים כל כך הרבה יותר משמעותיים ומשלמות מחירים כבדים, מה זה לעומת זה?"
במהלך המסע את מגיעה למדקרת, לטיפול בדיקור סיני, והיא אומרת לך: "נשים מזדקנות, למה כל העניין?". ובאמת, עולה השאלה למה לקחת מצב טבעי ולהפוך אותו לבעיה רפואית. מתברר שאני כבר לא אהיה צעירה ובשיא עלומיי. בסדר.
"אני לא עושה את זה כדי להיות צעירה, למרות שהייתי מתה להיות צעירה. אני עושה את זה כדי להמשיך במסלול שאני נמצאת בו. בעבודה, בתחושה, במשפחה. אני לא צריכה את הנפילה הזו, לא הנפשית ולא הפיזיולוגית. ויש נפילה פיזיולוגית. יש חוקר שמראה ממש נפילה בכל המדדים, כאשר רמות ההורמונים בגוף יורדות. למה זה טוב? בעבר מתו מדלקת ריאות, לפני שהתחילו לקחת אנטיביוטיקה. זה טוב? למה לא לטפל בדברים? אני לא בגישה הזו.
"המדקרת ההיא ספציפית לוקחת בעצמה הורמונים. זו הגישה שלה והיא גם לוקחת הורמונים. זה לא או־או. את יכולה להגיד שאת לוקחת את הגיל הזה בסבבה. אני יודעת שההורמונים עוזרים לי לקחת אותו בסבבה. אני לא יודעת איך הייתי בלעדיהם. איתם חזרתי לישון, המוטיבציה הראשונית שלי. אבל בטח אחרי ההצהרה של ה־FDA שהסיר את התווית השחורה, זו התרופה גם למניעת כל מיני זוועות שעלולות להגיע בשנים שאחר כך – פגיעה בכלי דם למשל. המחקר על המוח הוא רק בתחילתו, אבל זה הולך גם לכיוון הזה".
אני חושבת שהאמירה הבריאותית הכי מפחידה שעולה בפרקים היא של רופא שטוען שכל גל חום פוגע במידה מסוימת במוח, ומגדיל בסופו של דבר את הסיכוי לדמנציה. אז בריאותית העניין ברור. אבל יש איזו תחושה שפעם היינו מזדקנות לכדי תפקיד חכמות השבט, זו הייתה דרכו של עולם, ועכשיו יש להישאר צעירות ונאות.
"כדי להיראות כמו שנראיתי פעם יש דברים אחרים. הזרקות ואיפור ותכשירים. אני לא מדברת על זה. אני שומעת סיפורים קשים נורא של נשים שמגיעות עד כדי לאשפז את עצמן בבתים מאזנים מרוב שהכול משתבש להן. נשים מאבדות את עצמן. זה לא רצון להיראות צעירה. וזקנת השבט, לא יודעת. לי לא מתאים. גם כשאהיה סבתא, אני מתכוונת לשהות בגלגל ים שלי ביוון, לא מדברת אליי הגישה הזו. למה להזדקן בגיל חמישים? את בעניין של להזדקן בגיל חמישים?"
לשם החיים הולכים. לזקנה. מה יש לי להילחם בזה.
"ולשמור על הבריאות של כלי הדם? לשמור על הלב? סיבת המוות מס' 1 של נשים היא התקף לב. לא מצליחה להבין את הגישה הזו, לא של חברת הכנסת טלי גוטליב, שפגשנו בצילומים בכנסת ואמרה דברים בסגנון הזה, לא של חברת הכנסת לימור סון־הר־מלך, שאפילו לא נכחה בוועדת הכנסת כשהתקיים בה הדיון בנושא למרות שהיא חברה בה, ואמרה שהפתרון לגיל המעבר הוא 'ללדת, ללדת וללדת'. אני ילדתי. יחסית למגזר שלי אני ולדנית מצטיינת. ארבעה בנים, הכול בסדר. כולם גם ישרתו בצבא, והכול טוב ויפה. ויש לי גיל המעבר. הגיע גיל המעבר. למה לא לטפל בו? למה לא לעזור לו? למה לא לעבור אותו בחן, בתחושה טובה, בבריאות טובה?
"בריאות נשים לא נחקרה מספיק לאורך השנים, בגלל כל השינויים הפיזיולוגיים שעוברים עלינו. נשים נחשבו 'לא יציבות מספיק' למחקר, ובנוסף היה המאמר שפורסם ב־2002, שעשה נזק עצום, ובן לילה הפסיק את נטילת ההורמונים. הוא גרם לנו לחשוב שזה מסרטן, וזהו. ממנו והלאה - אין מה לחקור, אין מה לתת, תתמודדו לבד, תזדקנו. עכשיו מבינים שהוא פורש לא נכון".
מחיר התהילה
הסדרה אינה פוליטית, ופונה לכולן (ולכולם), אבל אני מספרת לגורן על רגעים קטנים ש"הקפיצו" אותי: למשל, קטע שמשתמע ממנו שכולן קוראות "הארץ", או התנסחות כמו "אם היינו ערוץ 14, היינו אומרים כך וכך".
מי שלא קוראת הארץ וכן צופה ב־14 אומרת לעצמה: היא כאילו מדברת אליי, אבל לא באמת.
"אלו טקסטים שאני כתבתי, וזה סתם הומור נמוך שלי", עונה גורן. "אני צוחקת על קוראות הארץ שהן קרות ופריג'ידיות. דווקא ערוץ 14 - זה מחמיא להם. אני אומרת שם שהם רואים מחלפים במקום פקקים. אני אומרת שצופות ערוץ 14 אופטימיות יותר. זה הומור, זו הדרך שלי להחליק דברים, לגרום לכך שיחליקו בגרון.
"בסוף זה נושא מאוד מסובך. הייתי עורכת התוכן של הדבר הזה, והרגשתי שאני הולכת לאיבוד. זה נושא רציני, רפואי, שדורש קריאת מחקרים, צילום דוקומנטרי ומוקומנטרי, כתיבה, עיבוד, סינתזה בין הדברים. את כל הדברים שאני עושה אני עורכת לבד, אבל כאן היה באמת שפע של מידע, וכדי להכניס הכול לשלושה פרקים ועוד לייצר משהו שידבר לאנשים, היה צריך קצת הומור. ולא סתם זה 'תפס'.
"זו השפה שלי, זה הסגנון. גם סרטים פוליטיים שאני עושה יוצאים משעשעים למדי. גם השימוש ברביב ובילדים שלי בסדרה. את יודעת, זה לא באמת שאני חוזרת הביתה וצורחת על כל מה שנקרה בדרכי, כמו שהצגנו שם, אבל עשינו שואו", , היא מחייכת: "בכל פעם הילדים אומרים לי, 'אמא, אבל למה שיימינג כזה?'. אמרתי להם, אין מה לעשות, זה מחיר התהילה. נשפיל אתכם קצת".
רביב אמר לאחרונה בפודקאסט של נדב פרי, שאם לא יתחלף השלטון בבחירות הקרובות, הוא לא יודע אם ימליץ לילדים שלו לחיות כאן. את מזדהה?
"יש לנו ילד אחד שהוא לא במוזיקה שלנו, הוא לא בשפה שלנו, הכול אצלו באנגלית. כשהוא יגיע לגיל שבו הוא כבר יכול להתעופף מפה, אנחנו נגזור לו את הקצוות של הדרכון. רביב - שלא יבלבל במוח. הוא לא ייתן לילדים שלו להתרחק ממנו".
ואתם נשארים פה.
"אנחנו נשארים פה. אנחנו מאוד מקווים שהממשלה הזאת תוחלף. אבל אנחנו נישאר פה גם אם היא לא - ונעבוד כנראה חזק יותר כדי שהיא תוחלף בפעם הבאה".
אם כבר מדברים על עבודה קשה, יש תחושה רווחת, אפילו הלצה כבר בקרב עיתונאי ימין, שהם לעולם לא יקבלו פרס סוקולוב. זה משהו שהוא במודעות אצל אנשים כמוך, שכן קיבלו את הפרס?
"לא יודעת מה לומר. קיבלתי פרס סוקולוב אחרי 25 שנה. זה כיף, אבל היה אפשר לצפות שאחרי שקיבלתי את הפרס על נושא מאוד מסוים, פגיעות מיניות, אמשיך לטפל בפגיעות מיניות. ולא עשיתי את זה מאז, עברתי לתחומים אחרים לגמרי. הפרס הזה לא שינה את מסלול חיי. המסלול שלי התחיל בסרטים פוליטיים - הסרט הראשון היה על ההתנתקות, ואז 'כל אנשי הקמפיין', והסרטים על הנשיא הרצוג ועל דוד ביטן, ואז הלכתי לכיוון של נחצ'ה היימן ושלום חנוך. זאת אומרת, אין שום ועדה מסדרת לקריירה שלי.
"אז קיבלתי את פרס סוקולוב, היה נחמד, הצטערתי שאמא שלי לא זכתה לראות שאני מקבלת פרס, והמשכנו הלאה. רביב קיבל 15 שנה לפניי. אז מה? לא עשיתי את החלוקה הזאת של גברים־נשים, ולא מזרחים־אשכנזים, ולא חילונים־דתיים. זה לא עובד אצלי ככה, אבל יכול להיות שזה כי אני תל־אביבית, פריבילגית, בלונדינית. בת זוגו של רביב דרוקר השמאלן. אולי אני לא רואה משהו. יכול להיות".
עמית סגל מעולם לא קיבל את הפרס.
"לא יכול להיות. רגע, אני צריכה לבדוק את זה", היא גולשת אל תוככי הסמארטפון. "הוא זכה בפרס דיג'יט לעיתונות דיגיטלית, וגם באות אומ"ץ".
שזו מעין מקבילה שהוקמה לפרס סוקולוב, מתוך אמירה שאם אתם לא נותנים פרסים, אנחנו ניתן בעצמנו.
"אבל יש לו שניים, ולי יש אחד. אז בסדר. בואי לא נעשה השוואות. נראה לי שיש מספיק פרסים לכולם. זה גם לא כזה מהותי. זה לא השפיע על הקריירה שלי באיזשהו אופן, זה בטח לא השפיע על מצבי הכלכלי. רק שמחתי שזה העלה נושא על סדר היום. לא קיבלתי פרס סוקולוב על 'כל אנשי הקמפיין', למרות שזה סרט שמלמדים אותו עד היום באוניברסיטה. קיבלתי פרס על משהו מסוים, על עבודה שהיא לא רק שלי, חבורה שהלכה יחד, והצליחה להעביר חוק שלא הצליחו להעביר 20 שנה עם ממשלה שלא הייתה הכי פוזיטיבית בעניין הזה. השר יריב לוין אמר לנו שצריך לשכנע את הדרג המקצועי בצורך בשינוי חוק ההתיישנות, והם השתכנעו, חצו את הרוביקון, הבינו שזה מה שצריך לעשות, וכשזה הגיע חזרה ללוין, הוא אמר שעל אף הדרג המקצועי, הוא בוחר לא לבטל את התיישנות בעבירות מין נגד קטינים, אלא רק להאריך את תקופת ההתיישנות. זה מתסכל".
לא משתגעת
בואי נחזור לגיל המעבר. מה הכי הפתיע אותך, מכל המידע שנחשפת לו בסדרה?
"ההשפעה על המוח. זה היה מטלטל, ללמוד שהפיזיולוגיה משפיעה על הפסיכולוגיה. כשהאסטרוגן יורד את מרגישה שינוי ביכולת שלך להתנהל בעולם הזה, בחשק שלך לדברים, בסבלנות שלך, בעצבנות שלך. מאוד הרגשתי את זה, תחושה ש'תעזבו אותי באמא שלכם'. זה די מטלטל, ההבנה שאנחנו יצורים הורמונליים, ושזה לגמרי בסדר. בגיל צעיר תמיד אומרים לך, 'מה, את לפני וסת?', ואת הודפת את זה. אומרת, לא, אל תגידו. נכון?"
נכון, אבל למה זה כל כך מעצבן נשים? כי קורה משהו, למשל, ביקשת ממישהו לשטוף כלים וזה לא נעשה, ואז את כועסת. וכשאת כועסת, מייחסים את זה למצבך החודשי. ואת אומרת לא, אני כועסת כי מה שביקשתי לא קרה. גם פה. זה האסטרוגן, אבל זו גם המציאות.
"בעיניי יש בזה משהו מאוד מנחם. הידיעה שאישה היא יצור הורמונלי היא מאוד משחררת. כל הסבל הזה שאנחנו סובלות - ואנחנו סובלות, בואי: המחזורים, ההריונות, הלפני לידה, האחרי לידה, המנופאוזה, את הכול אנחנו נושאות - בעיניי מעודד לדעת שלא השתגענו. שיש לזה הסבר פיזיולוגי.
"ואני מקבלת אלפי תגובות, בלי סוף. מישהו, גבר, סיפר לרביב השבוע שפרודתו התקשרה אליו ואמרה לו 'אני רוצה שתראה את הסדרה כדי שתבין מה עבר עליי'. והוא אמר לרביב: 'שתיתי את זה כמו מים חיים'. גם רופאות. עשיתי השבוע פאנל של רופאות. הן אמרו לי, כל אישה שנכנסת אומרת, 'ראיתי חם לי קר לי'. אישה שנכנסה בלי שצפתה - רופאה בכירה אמרה לה לצפות ואז לחזור אליה, כדי לומר מה היא רוצה, מה היא לא רוצה. כי היא מרגישה, כרופאה, שההסברים שם, על ההשפעה של נטילת תחליפי אסטרוגן, פרוגסטרון, טסטוסטרון, הם פחות או יותר מסודרים".
קצת מטריד שאת מקור ידע למערכת הבריאות.
"אני לא מקור ידע, אני מביאה איתי את אנשי הידע. אספתי אותם, העמסתי על שכמי לתוך האוטו ואמרתי בואו. גם הדיון בכנסת - זו הייתה יוזמה שלנו להעלות את הנושא הזה על סדר היום. את הדיון הראשון יזמנו וצילמנו, והדיון השני כבר נעשה בלעדינו, שזה מאוד משמח. לדיון השני כבר התקשרו אל... נו, איך קוראים לה. נו, עוד מעט זה יעלה לי, השם שלה", היא צוחקת על השכחה המזוהה עם תסמיני הגיל. "אמרתי לה, תקשיבי, תמלאו את הימ"חים, המלאי עומד להיגמר. זה היה עוד לפני שהסדרה עלתה, ובינתיים עוד לא הצליחו למלא את החוסרים. אבל תזכירי לי, מה הייתה השאלה שלך? שכחתי".
ענת גורן | צילום: מאיה משל
לא זוכרת.
"תראי, אני ממש לא שגרירה לנושא. בעיקר מחכה שהגיל הזה יעבור. אני רק רוצה לקפל כביסה בשקט בסוף שבוע, לא לענות להודעות, לא לראות תגובות. יש המון תגובות. בשלושת השבועות של שידור הפרקים זה היה מטורף לחלוטין, בכל קנה מידה. הלכתי יום אחד עם הילדים שלי לנמל תל־אביב, ואני רואה מאיזה חנות מישהי רצה לכיווני. 'רק לומר לך', ו'אני חייבת להגיד לך'. כל אחת רוצה לחלוק מה דיבר אליה בסדרה ומה לדעתה השמטנו. הייתי בנתב"ג, הרגשתי שאני שוס. גם נשים שלא פונות, מסתכלות עליי, וככה, מחייכות, את יודעת, כאילו יש לנו איזה סוד. סוד משותף".
ואחרי שהיא מסיימת את התשובה היא טופחת לי על היד: "אני רוצה שתיקחי הורמונים".
לא יודעת. יש לך איזה חשש, שבגלל "חם לי קר לי", דווקא השוק של הפתרונות הלא מוסדרים, המסחרה, יגדל?
"קודם כול, אני לא פוסלת את כל השוק הזה, אני חושבת שגם הרופאים שדיברנו איתם מדברים על פתרון הוליסטי, שכולל ספורט, תזונה, וגם דברים כמו דיקור או צמחי מרפא, כל מה שיגרום לך לבוא למצב הזה ברוגע. הם אומנם מציינים בכל פעם שכדאי לקחת גם הורמונים, אני מאוד בעד. אני עושה ספורט, משתדלת לאכול כמו שצריך, וגם רוצה להתחיל לקחת פטריות, שאמורות להקל על תסמינים. אבל יותר מתאימה לי הרפואה הקונבנציונלית. אני לוקחת אקמול כשכואב לי הראש, או זריקה למיגרנה. אני מאמינה ברפואה, אבל כל מי שלא - בי מיי גסט.
"אני חושבת שבסוף, כלכלית, העולם הזה פרוע מאוד. אני משלמת היום ארבעים שקלים בחודש על גיל המעבר הזה - על הורמונים. אני לוקחת אסטרוג'ל וכדורים של אסטרוגן ופרוגסטרון. אם תוסיפי לזה פטריות, שיעורי ספורט, המחיר יאמיר. אבל הבסיס של הטיפול לגמרי שווה לכל כיס. לא רק נשים תל־אביביות פריבילגיות יכולות להרשות לעצמן את זה. את לא משתכנעת? נו, אז תבכי באוטו, מה אכפת לי".
סגור. מה החלום שלך, איפה ישראל תהיה בעוד עשר שנים בנושא גיל המעבר?
"אין לי חלומות על מהפכה. אני לא מהמהפכנים, אני עושה את שלי. עושה סדרות וסרטים לטלוויזיה, לא צ'ה גווארה של גיל המעבר. מה שייקחו מזה - ייקחו. אלך לדיון במשרד הבריאות כי חשוב שישמעו את אנשי המקצוע. אני רואה שיש המון צמא לנושא הזה, ובאמת לא מרגישה שאני נציגה של הגיל. גם יש פודקאסט שעוסק בנושא ויש משפיעניות שמדברות על זה. אבל הייתה בשלות למשהו כמו הסדרה הזו שכינסה את הדיון, וזה באמת תפס.
"אישית, אני מבסוטה אש. טוב לי במקום שלי, הכול סבבה. אני לא מתכחשת לשום דבר, אני רוצה להרגיש טוב. רוצה שהגוף שלי ימשיך לשאת אותי כמה שיותר שנים בבריאות קדימה. זה הכול. לא מתחרה באף צעירה סביבי. אני לא מנסה לעצור את הזמן, ולא צריך לעשות עניין מלא לקחת הורמונים. יש סיכונים שהיום אנחנו יודעים שהם מזעריים מאוד. בקיצור, דברי איתי אחרי שאת מתחילה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
