לפני כמה שנים נתקלה ג'וּן לאו ביהודי לבוש שחורים שעבר ברחוב ודרש בקול גדול: "משיח עכשיו!". ג'ון קראה לעברו: "אידיוט, המשיח כבר כאן, מה אתה צועק?"
ג'ון צוחקת כשבנה, הרב בני לאו, מזכיר את האירוע. "בדיוק ככה", היא מאשרת בעודנו יושבים במרפסת ביתה בירושלים, הצמוד לביתו של בנה.
מי זה המשיח הזה שכבר הגיע?
"אמא תמיד אומרת שמשיח הוא אנרגיה שממנה העולם נהיה טוב יותר: מקום נקי אנרגטית, נטול פוליטיקה וכוחנות", משיב הרב בני. "אנחנו עוד לא שם, אנחנו בדרך לשם. ואמא היא המורה שלי. אני מאמין בריכוז אנרגיה של הרעיון 'מלוא כל הארץ כבודו', וכשהוא מתנקז לנקודה ששומרים על ניקיונה, 'כטל חרמון שיורד על הררי ציון', אז מתקיים 'חיים עד העולם'. אבל המשיח בא עם הרבה באמפּרים בדרך. מי שחושב שמשיח הוא פנטזיה כזאת, שמתגשמת בבת אחת ומתקנת הכול, יישבר ברגע. את השברים הכי גדולים את רואה אצל אנשים חסרי אורך נשימה וחסרי יכולת לשאת את הדרך. משיח הוא לא מאפס למאה. הדרך היא חלק מהתהליך, והידיעה הזאת נותנת כושר עמידה. זו כל תורת המשיח כולה".
חתיכת באמפרים יש לנו בדרך.
"את יודעת באיזו נקודת זמן מסמן הרצי"ה קוק את תחילת הגאולה? לא בעליית הגר"א וגם לא בראשית הציונות. את האתחלתא דגאולה הוא מציין בגירוש ספרד דווקא. סגירת ספרד בפני היהודים היא הרגע שמנתב אותם ארצה, לשיטתו".
"יום שחרב בית המקדש נולד המשיח", כפי שמכריזה כותרת המדרש באיכה רבה.
"בדיוק כך. אנחנו מדברים על אירוע מלפני יותר מ־500 שנה. הרצי"ה היה מסוגל לראות תמונה מגה־היסטורית, מבט רחב על מציאות מתמשכת. בשביל גאולה צריך סבלנות".
את התנועה האיטית של הגאולה מתאר הרב בני לאו, בין השאר, בספרו "שיבת ציון", שראה אור בהוצאת ידיעות ספרים לפני ארבע שנים. הספר מלווה את תולדות עם ישראל כפי שהן מוצגות בספרי הנביאים, מנבואות הגלות של ירמיהו ועד שיבת ציון התנ"כית. רק בנספחים הוא מחבר בינה ובין שיבת ציון המודרנית: הרב בני מתאר כיצד ערב תשעה באב הוא צופה בזקנים וזקנות המממשים את נבואת זכריה כשהם מהלכים לאיטם ברחובות ירושלים, ומעיד שהוא "מתבונן בכל שפע הטוב הזה, מתרגש ומרסן".
"אז כן, אנחנו רבים והדמוגרפים עוד מגדילים לתאר את תמונת היהדות המתקרבת למציאות שבה רוב רובה של היהדות תתקיים על אדמת ישראל. ואז מה? אז תבוא הגאולה?", הוא שואל בספרו. "אני יודע היטב שלא רק המספר יקבע את ישיבת נכדיי וניניי כאן, אלא תוכן החיים היהודיים... אני רואה בקצה המחנה אנשים החולמים בהקיץ ומדלגים על משוכות הריאליה אל עבר הפנטזיה המשיחית שלהם. בין החולמים בהקיץ לבין הקצים בחלום צריך לנהל את חיי העם הזה בריסון, בשכל, בזהירות".
צילום: יונתן זינדל - פלאש 90
מצד אחד המשיח כבר פה, ומצד שני אתה משמיע ביקורת על "המדלגים לעבר פנטזיה משיחית".
"המושגים מקדש ומשיח, או גאולה שיש בה תמונת סיום, לא היו קיימים בבית הוריי. לא דיברו על זה. שרנו כמובן 'ייבנה המקדש' ו'אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב'. בילדות שלי, וכך גם בילדות של הילדים והנכדים שלי, מקדש הוא מושג ערטילאי, לא קונקרטי. גאולה וימות המשיח הם מושגים שמדברים על הדרך. בשבילי, העובדה שהנינים של אמי הם קצת מפולין וקצת מאנגליה ומתימן ומגרמניה, זה מה שאומר שהמשיח כבר פה. הנינים של אבי, ניצול שואה, הם מבחינתי תחיית המתים. ככה זה נראה. אלה לא פנטזיות, זו מציאות. האם המשיח הגיע במלוא כוחו? ודאי שלא. יש כברת דרך ללכת, וחובתי לשאול מה אני עושה כדי להתקדם עוד צעד בדרך הזאת.
"אבל נדגיש, זוהי תקופה, לא רגע. זה תהליך שקורה כל הזמן, אין רגע שבו אתה אומר: זהו, נגמר. ברור שיש תחנות בולטות לעין, כמו במסע של ישעיהו שאומר 'והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה'. יש גבשושיות בדרך. אבל אני לא מודד את הדופק לבחון באיזה שלב אני נמצא כעת, זו לא השפה שלי. אני חי פרק. אבא ואמא שלי חיו כל אחד פרק. הרב יעקב משה חרל"פ היה אומר שהציפייה לישועה גדולה מהישועה עצמה. לא עליך המלאכה לגמור, אבל גם אל תתבטל. תחשוב מה עליך לעשות היום כדי לייצר אנרגיה של שיבת ציון. כי אם אין 'מלוא כל הארץ כבודו', אז כמו שאמרה נעמי שמר - סימן שעוד לא הגענו".
כאבי שורש
הרב בני (בנימין) לאו, 64, נשוי לנועה ולהם שישה ילדים. הוא כיהן שנים ארוכות כרב של קיבוץ סעד, ואחר כך כרב בית כנסת הרמב"ן בשכונת קטמון בירושלים. בשנת 2014 הקים והחל להוביל את מיזם "929 – תנ"ך ביחד", וכעת הוא עומד בראש "מרכז בבואה – יהדות רואה פני אדם" שייסד. בין ספריו אפשר למצוא את סדרת "חכמים", "שמונה נביאים", "ירמיהו", וכאמור "שיבת ציון – כיונים אל ארובותיהם". את הספר הזה הוא הקדיש לאמו, שמי כמוה מכירה את תנועת היונים השבות הביתה, אל השובך הלאומי.
"ההורים שלנו קיימו יחד את הפסוק המלא מישעיהו", אומר הרב בני, ומכוון למילים "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם", המתפרשות כשני סוגים שונים של עלייה ארצה: האחת נובעת מהצורך לברוח מפורענות, כענן שנסחף ברוח סערה. האחרת מיוסדת על בחירה עצמאית לשוב לארץ, כיונים לשובך שלהן. "אבא ניצול השואה עלה כעב, אמא עלתה לבדה מלונדון ברוח ציונית שדבקה בה".
הרב משה חיים לאו הי"ד, סבו של הרב בני, הצטרף למפעל הציוני בשנת 1922, מאה שנים בדיוק לפני הוצאת הספר על שיבת ציון. כרב קהילה במזרח אירופה הוא עודד עלייה חרדית וקניית אדמות בארץ ישראל. בספר "עם כלביא" מספר נפתלי לאו־לביא, אביו של הרב בני, מה אמר לו אביו בדרכו לגיא ההריגה: "אם יעזור ה' ותצאו בשלום מהשרפה הזאת, תדעו למצוא את ביתכם, שהוא לא הבית הזה או כל בית אחר על אדמה מתנכרת ועוינת זו. ביתכם יהיה בארץ ישראל, גם אם יהיה צורך לקנותה בייסורים". את הדברים הללו תרגם נפתלי במחנה בוכנוואלד לאחיו הצעיר לולק – הרב ישראל מאיר לאו, לשעבר הרב הראשי לישראל – כשחשב שהוא נפרד ממנו לתמיד.
עוד כתבות בנושא
כאמור, ג'ון עלתה ארצה מבריטניה. אישיותה האצילית מלווה את השיחה שלנו, בשקט נחוש ובביטחון רך, מעורר השראה. בסלון ביתה ממוסגרות כמה תמונות שמספרות את סיפור הגאולה הפרטית של המשפחה. אחת מהן צולמה בטרבלינקה, במהלך מסע שערך בעלה עם אחד הנכדים: נפתלי נראה יושב על אבן שחרות עליה השם פיטריקוב – העיר שבה הוקם הגטו הראשון בפולין. שם שהה נפתלי בשנים הראשונות של המלחמה, ומשם נשלחה הקהילה כולה לטרבלינקה. "לרגע אחד הייתה לאבי ז"ל האפשרות לשבת שבעה על הוריו שנרצחו", אומר הרב בני.
על קיר אחר מונצחים ההורים של ג'ון, שלאחר מלחמת ששת הימים הגיעו מלונדון לנטוע חורשה בארץ ישראל. על המזנון מוצבת תמונה שלישית, שכמו מחברת בין האירועים ההם לכדי סיפור גאולי אחד. תמונה משפחתית מרובת משתתפים, שצולמה לפני שנתיים: ג'ון, ביום הולדתה ה־95, מוקפת בצאצאיה הרבים.
"ההורים שלי התחתנו ב־1956, בחיבור של שואה ותקומה", אומר הרב בני. "משפחתה של אמי נותרה באנגליה, ואמא התלבטה אם לחזור לשם בראשית נישואיה. בספרה 'על כל אלה' היא מתארת איך אמא שלה אמרה לה: 'את עכשיו נוטעת עץ. שלב התבססות השורשים כואב מאוד ולוקח זמן. אבל יום יבוא ויהיו ענפים, והענפים ייתנו פירות'. ביום ההולדת שלה לפני שנתיים אמרנו לה בדיוק את זה: נטעת עץ, והנה אפשר לראות את נחת הפירות".
סיפור ההמשכיות משואה לתקומה היה נוכח מאוד בבית המשפחה. "אבא ואמא ייצגו עבורנו שתי נבואות של יחזקאל – חזון העצמות היבשות, וחזון הרכבת האילנות של עץ אפרים ועץ יהודה. אלה לא נבואות סותרות או מנוגדות, אלא שתיים שמשלימות זו את זו. כשאתה מבין את המושג 'עצמות יבשות', אתה חש אותו בהמשכיות הדורות. הנביא יחזקאל לא רואה בתחילה אפשרות שיקום לעם ישראל, העצמות יבשות מאוד בעיניו. בחזונו הוא שומע אותן אומרות: 'אבדה תקוותנו, נגזרנו'. ההמנון שלנו מתכתב עם הדברים האלה, יוצא נגד נקודת הייאוש ומכריז שעוד לא אבדה תקוותנו. אנחנו לוקחים את העצמות היבשות ובונים אותן אחת לאחת לכדי שלד שלם. לאט־לאט, לא בבת אחת. כך, עד שהקב"ה נותן בהן רוח. בהיותנו דור שני לשואה, גדלנו על זה שאנחנו הילדים של העצמות היבשות. אנחנו 'והנחתי אתכם על אדמתכם'".
בנבואה האחרת שציין הרב בני, מצטווה יחזקאל לכתוב על עץ אחד "ליהודה" ועל השני "ליוסף עץ אפרים", ולאחד אותם לעץ אחד. החזון הזה, שנכתבו עליו תילי־תילים של פרשנויות, ממשיל את איחוד הממלכות של יהודה וישראל למעשה הרכבה המקובל בעולם הבוטני כחלק מתהליך השבחת הצמח. עם ישראל על שבטיו כמו מממש את החזון הזה בהתלכדו תחת הלאום היהודי.
חוד בלי חנית
נפתלי וג'ון לאו התיישבו ברמת־גן, שם גידלו את ילדיהם ושלחו אותם למוסדות חינוך דתיים־לאומיים. ג'ון נאלצה לדבר עם ילדיה בעברית - "כי לא הסכמנו אחרת", מספר הרב בני. "לפני ששת הימים, האויב הגדול היו הבריטים, לא הערבים. 'אמא שלך בריטית' הייתה קללה. סבא וסבתא היו מגיעים מאנגליה לבקר, ולא היה בינינו דיבור. המשפט הראשון שלימדו אותנו לומר להם היה Have a good journey. לא ביקור, מסע".
נפתלי לאו־לביא עבד עם משה דיין במשרד הביטחון, ואז עם שמעון פרס ושוב עם דיין במשרד החוץ. "זמביש סיפר פעם איך אבא תיאם להם פגישה עם פרס לטובת הכשרת סבסטיה", נזכר הרב בני. "אבי ז"ל היה איש המדינה. הוא לא תמיד חבש כיפה בפומבי, אבל תמיד היה דתי". שבת בר המצווה של נפתלי לאו, מספר בנו, הייתה בפרשת בלק, שבה מתואר עם ישראל כ"עם כלביא". "שבעים בני משפחה נכחו באותה שבת בבית סבא וסבתא שלי. אחרי חופשה קצרה כולם התפזרו חזרה לבתיהם, ואז פרצה מלחמת העולם השנייה. זה היה באחד בספטמבר, היום הראשון של אבא כתלמיד כיתה ח'. שש שנים אחר כך אבי השתחרר מבוכנוואלד. מתוך רשימת האורחים שנכחו בבר המצווה שלו, נספו כולם למעט חמישה. משימת חייו הייתה לשמור על אחיו ישראל, שהיה צעיר ממנו ב־11 שנים. בהלוויה של אבי, הדוד שלי אמר 'התייתמתי'.
"שבועיים אחרי סיום המלחמה הייתה לאבא הזדמנות ראשונה לשוב ולהניח תפילין. היו לו המון ספקות. מישהו בא ונתן לו פתק שאומר שאמא שלו נספתה בראוונסבריק, מחנה נשים מזעזע. אבא שלי ראה את דמות דיוקנה של אמו, שאומרת לו: 'קח את הילד, תלמד אותו להגיד קדיש'. זה הרגע שבו אבא החליט שהוא בפנים. הוא אף פעם לא עסק בתאולוגיה, הוא לא אהב את זה, הוא היה פרקטי, אבל הוא לא זז בלי תפילין. באחת הנסיעות הסודיות שלו עם משה דיין למרוקו דרך יוון, אנשי המוסד ביקשו לשמור על התפילין שלו אצלם. זו הרי נסיעה סמויה, אפילו דיין ויתר על הרטייה שלו. אבל אבא הבהיר: 'בלי זה אני לא נוסע'. דיין הצביע על אבא ואמר: 'ובלי זה אני לא נוסע'. אפרים הלוי סיפר לנו בשבעה של אבא: אל תשאלו איך, אבל התפילין הגיעו איתו לשם. על המצבה של אבא חרתנו את המילים 'משרת נאמן של מדינת ישראל והעם היהודי'. בעיניי, אבא הוא הפשט של 'עבד נאמן קראת לו'".
ג'ון מתרגשת כשבנה מספר לי על שני הימים הטובים במיוחד שהיא מציינת בהידור: יום הכיפורים, שהוא גם יום הולדתה, ויום העצמאות. במחזור שהוציא ליום העצמאות מתאר הרב בני איך כילד הוא היה חוזר מהתפילה החגיגית בבית הכנסת, ומוצא בית שלבש חג, עם שולחן מכוסה במפה לבנה וזוג פמוטים. "אמא הדליקה נרות ובירכה שהחיינו. כשדוד ישראל היה מגיע אלינו בחג הזה, הוא היה אומר: 'זה לא כתוב, אבל זה מנהג המקום'. ואז היינו יושבים ושרים שירי ארץ ישראל.
צילום: נעמה שטרן
"שאלתי פעם את אחד מרבני ישיבת 'עוד יוסף חי' שביצהר אם הוא אומר הלל ביום העצמאות. הוא אמר לי שזה מסובך. כי הוא רואה את אנשי הר־ברכה שרים הלל בכל הכוח, והוא מתעצבן עליהם - 'אתם כאלה ממלכתיים דפוקים? אתם לא רואים את העוולות שהממשלה עושה לנו?'. אבל כשבישיבה שלו לא אומרים הלל, הוא מרגיש שזו כפיות טובה - 'אתם לא רואים את כל הטוב?'. ואני מצטרף לשאלה האחרונה. אתה מסתכל על מאה השנים שעברנו, מהעליות הראשונות ועד לעליות מרוסיה ומאתיופיה, ושואל: כמה כפויי טובה אנחנו יכולים להיות?"
גם שחרור הר הבית ויש"ע הם חלק מפלאי מאה השנים האחרונות.
"השכונה שלנו ברמת־גן הקימה את גוש אמונים", הוא מחייך. "גרו שם אמנון ודניאלה וייס, שהיא בשבילי חברה טובה ובת פלוגתא פוליטית; כלילה ומאיר הר־נוי, ניסן סלומינסקי, מיכל שבות לבית חן מגרעין קדומים, ואפילו אליקים רובינשטיין, שהיה חבר בגרעין מערב שומרון. אני זוכר גם את עצמי בכיתה ט' הולך לסבסטיה, היו שם דתיים וחילונים. רוב דתי אומנם, אבל כולם היו ביחד. זה היה חלוצי. אבל אתה לא יכול להיות חלוץ אם אתה לא מסתכל אחורה".
הוא מספר על סיור שערך בירושלים לבקשתו של עמי אילון, מרחוב הגיא ברובע המוסלמי, דרך מורדות עולי הרגל ועד עיר דוד. "יצאנו בבריכת השילוח ואמרתי לעמי: 'אתה רוצה ירושלים? ירושלים זה כאן, בעיר דוד. למקום הזה אנחנו קשורים בטבור'. אנחנו יוצאים מהשילוח, מולנו סילואן. יש שם גרפיטי של הרבה עיניים גדולות על קירות הבתים. 'זה הסיפור שלי', אמרתי לו, 'אני כאן, אבל מסתכלים עליי. אל תעצום עיניים ואל תתחבא'. גם את זה למדנו מאמא: חיים שאין בהם בושה וכלימה, זה בדיוק זה. אני רוצה להיות ראוי לדבר הזה.
"אני מחובר מאוד לדרך, לא לקונקרטי. אני לא עולה להר הבית - ולא כי אני נגד, אפילו נלחמתי על זכותו של יהודה גליק לעלות, בשם ערכי השוויון. אבל אני אומר לעצמי: אם אתה נמצא בתהליך של שיבת ציון ושל ימות המשיח, זה חייב להיות מתוך קשב עמוק למושג 'יחד שבטי ישראל', 'למען אחיי ורעיי'. אין שום ערך לאוונגרד שלא נושא אחריו את העם. זה נכון בנוגע להר הבית, וזה נכון ביחס לריצה קדימה בהתיישבות. אתה לא כובש שום הר, אתה סתם בנתק. כשאני אומר 'ימות המשיח' אני מדבר על כלל ישראל בתנועה רחבה, ולא על אוונגרד שפורץ להר ומאמין שמתישהו גם העם יבוא. לא כך נראה חוד חנית".
החלוציות האוונגרדית הזאת חוללה מהפכים גם בהתיישבות, בעוטף מרכז, וגם בהר הבית.
"אני מפריד בין הר הבית כמקום בית המקדש, ובין החוות והגבעות. אני לא עולה להר הבית כי בעיניי הוא לא צריך להיות מקום לאומי, אלא דתי. זה הרעיון מאחורי 'של נעליך מעל רגליך'. דוד המלך כל הזמן מזכיר וזוכר שהקב"ה מלך על כל הארץ. כי כשאתה בונה מלכות, הסכנה הכי גדולה שלך היא שתיפול בחטא היוהרה, כמו שקרה לדוד במפקד העם. לכן התיקון של זה הוא רכישת גורן ארונה, מקום המקדש. אתה המלך נדרש להשתחוות. עליך לזכור: אתה לא אדון, אתה המשרת. המקדש הוא מקום הקב"ה בעולם, והתפקיד של המקדש הוא לרסן את כוח השלטון. גם לעוזיהו המלך לא נותנים להיכנס לבית המקדש, זה מקום השם.
"בעיניי, לעלות עם דגלים להר הבית זה חילול הרעיון והמקום. הייתי סוגר את כל המרחב הזה לכולם, כולל ערבים, עד שתעשו שלום או שתהפכו אותו למקום תפילה, 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים'. זה לא של לאום. מוטה גור אמר 'הר הבית בידינו' – אבל מוטה, התבלבלת. אנחנו בידי הר הבית, לא הוא בידינו. הלאומיות היא לא המטרה של ההר. הווקף מנצל את זה לעניין הלאומי, וכך אנחנו נגררים לשם בעל כורחנו. אבל לא השארנו מקום שהוא 'של נעליך מעל רגליך'. אז אני נשאר בעיר דוד".
עץ או אבן
בימים אלה יורד לדפוס ספר חדש של הרב בני לאו, "בדרך האבות – מסע אישי לחשבון נפש ציוני". הספר נע על ציר 60 במפגשים עם תושבי התנחלויות, חוות וגבעות, וכן עם תושבי כפרים ערביים. "גדלתי בערוגה הזאת של הציונות הדתית, אני כל כך חלק מזה, ולפעמים אני לא מבין את השפה, מרגיש שאני לא מכיר אותם", אומר הרב בני. "בספר הזה יצאתי למסע התבוננות מקרוב, במטרה לשמוע ולהקשיב ולהבין את הזרמים הפנימיים. עברתי דרך עשרים תחנות – מצפון השומרון ועד דרום הר חברון. גליתי שחלק מהתושבים עוד קשורים לציונות הדתית, וחלק כבר ממש רחוקים ממנה. אני מאמין בעץ, בבית גידול פיזי ורוחני. ניסיתי להבין אם הענף הזה של החווה או הגבעה קשור לשורש, או אולי הוא יונק מעוד מקום".
ומה גילית?
"יש מי שעבר דירה בנפש ועשה הרכבה פנימית, ויש מי שהוא המשך ישיר לשורשים שצמח מהם. המסע הזה מגלה בפניי זרמים עמוקים בין הצד שרואה את עצמו כחלק אינטגרלי של התנועה הציונית, ובין מי שלא. מי שאומר הלל ביום העצמאות, ומי שלא. יש מי שבונים כמה שיותר מהר ויותר רחוק, כמו תנועת אמנה, אבל תמיד פועלים עם הצבא והמדינה. לשיטתם הם חלק מהציבור. וישנה לדוגמה תנועת נחלה של דניאלה וייס, שהיא אוונגרד מוצהר. אנשים כאלה חושבים שהם ישנו את המציאות, והמדינה כבר תבוא אחריהם. מדובר בתנועת נפש אחרת. היא ודאי מזדהה עם הציונות ועם המדינה, אבל היא לא משרתת אותה, אלא המדינה באה איתה.
צילום: חיים גולדברג - פלאש 90
"במסע שלי גיליתי מבוכה עצומה, עיוורון מרצון. אנשים שלא רוצים לדעת מה קורה שם, אצל הערבי. בגלל זה אני ממותג כמרכז־שמאל. תראי מה זה, יהודי דתי שמדבר על מוסר ונגד אלימות, ממותג כשמאל. הריחוק שלי מתנועת גוש אמונים הגיע עם ההתחרד"לות וההתגודדות שלה. אני פוגש שלושה דורות של מתנחלים, ונראה שנוצרה בועה שצורכת את הרדיו הפנימי שלה ומנהלת שיח עם עצמה על 'עם ישראל' מדומיין, לא העם שקיים באמת. ברוך השם, הם עדיין הולכים למילואים ופוגשים אנשים מציבור אחר, והחיכוך יוצר מגע של חיים. אבל אנחנו רואים מול העיניים את האיסור הנורא של 'לא תתגודדו'. זו הנקודה שבה התרחקתי מאוד. ידידי הרב חנן פורת היה החיבור בין הקיבוץ הדתי לגוש אמונים של הרב קוק, והוא איננו עוד".
לשיטתך אנחנו בדרך, ולא בגאולה עצמה. זה עדיין אומר שאתה מאמין שבאיזושהי נקודת זמן מחכה עתיד טוב לעם ישראל. מה יש בעתיד הזה?
"זו שאלה שמעסיקה אותי בהחלט. 'חדש ימינו כקדם', על איזה קדם אנחנו מדברים? מה נקודת האחיזה שאנחנו שואפים לחזור אליה? בעיניי זה רגע חמקמק בקדנציה הראשונה של שלמה המלך, שלב של בניית המלך והמלכות, לפני שהחל ליפול. המוקד הוא המקדש, והמלך שלמה כורע, נושא כפיים ומתפלל. הוא במודעות גבוהה לכך שהוא לא אדון, אלא משרת. יש שמיים מעליו, יש ריבון שמתפללים אליו. אבל אחר כך המלוכה עולה לו עד מעל הראש, והוא מתבלבל לגמרי. איזו החמצה. המדרש מספר שאחרי ששלמה לקח את בת פרעה, הוא לא התעורר בבוקר בזמן לפתוח את שערי המקדש. זה סמלי ומקסים.
עוד כתבות בנושא
"מלכות שלמה היא התקופה היחידה שבה ישראל יושב תחת גפנו ותאנתו ואין מחריד. ביטחון וסולידריות. רגע אחד קצר בתולדות האומה, ומיכה הנביא אומר: אני רוצה את זה. גם הרמב"ם בהלכות מלכים מתייחס לימות המשיח כשיבה אל הממלכה הראשונה. אנחנו מצויים כרגע במצב ביניים של אין שלום ואין גזרות מלכות. בזמן שלום יש ששון ושמחה. כשיש גזרות, אנחנו בתענית ובתחנונים. אבל מה עושים כשאין שלום ואין גזרות? במסכת ראש השנה כתוב שבמצב כזה 'רצו מתענים, רצו אין מתענים'. זאת בדיוק המציאות שלנו היום. יש עצמאות, אבל אין שלום. ואני מזכיר שהייתה קבוצת רבנים שטענה לאחר מלחמת ששת הימים שאנחנו צריכים לצעוק: אין מתענים! לא רק סרוגים היו שם. זה היה אירוע גדול ומדובר, אבל העלימו אותו מהזיכרון. הרב שמואל סיראט ז"ל, שהיה רבה הראשי של צרפת, העיד שעשה סעודה בי"ז בתמוז לאחר ששת הימים".
ובכל זאת, תביא אותי למצב האוטופי העתידי, ולא של העבר. יש בו בית מקדש?
"בואי נזכור שגם בניית בית המקדש היא לא ערובה לשום דבר. אנחנו שרים ביום כיפור 'אמת מה נהדר היה כוהן גדול', אבל כשאנחנו מגיעים למסכת יומא, אנחנו מגלים שהוא לא היה כזה נהדר. על פי המשנה, היו צריכים ללמד את הכוהן הגדול את כל הפרשות שנוגעות ליום הגדול שלו. ואם הוא לא מבין, מלמדים שוב. זה מביך ממש, הוא לא יודע בעצמו? והגמרא עונה לנו: זה בבית ראשון, וזה בבית שני. הכוהנים בבית שני לא יודעים כלום. אתה בונה איזו אידאה של מקדש נקי וטהור, אבל יש גם החיים עצמם. אנחנו מכירים את ההיסטוריה. קלקלנו פעם ראשונה, קלקלנו פעם שנייה. כי זה לא היה טהור, זה לא היה קודש. קיבלנו הזדמנות שלישית, בואו תעשו את זה נכון. קודם תיצרו את העץ האחד של יחזקאל פרק ל"ז. אחר כך יש עוד שמונה פרקים שבהם מציג הנביא חזון שמיימי של מקדש. אז היום אנחנו מדלגים ישר לפרקים האלה של סוף הספר. כמה פעמים לימדו אותנו שגאולה מגיעה קמעא־קמעא? התנאי הוא העץ האחד, 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד'. זה לא ילך בקבוצות של בודדים. אני תקוע ביחזקאל פרק ל"ז".
בספר "שיבת ציון" אתה מדבר על מי שמסרבים לראות מעבר למשוכות הריאליה, ומכנה אותם "מכחישי גאולה". במה זה שונה?
"סביב המשיחיות יש כמה זרמים. הפסיביים, שרק רוצים שלא יפריעו להם לנהל את החיים. מנגד יש משיחיות חסרת סבלנות – מימין ומשמאל. משיח עכשיו, שלום עכשיו, כל תנועות העכשיו הן קצרות רוח, מנסות לשנות מציאות. בשפה אמונית זה נקרא דחיקת הקץ, וזו עבירה. שיבת ציון היא לאנשים בעלי אמונה ונשימה ארוכה. בכל פעם שיש פעולה של קוצר רוח, קורה אסון. מנסים לזרז את המציאות האוטופית כדי שתתממש.
"אבל יש גם בעיה אמיתית עם מי שלא מתעורר לגאולה. זכריה אומר 'הוי ציון הימלטי יושבת בת בבל', כי מעטים בזמנו עולים בשיבת ציון, והרוב נשארים בבבל. האדמה רועדת תחתיהם, והם לא בורחים. כמה שנים אחריו מגיעות גזרות המן. נכון, היה להם נס, אבל לא תמיד יש נס. ז'בוטינסקי קרא ליהדות אירופה למהר ולעלות ארצה, הם לא עלו, ולא היה נס.
"לדאבוננו הפסוק מזכריה עבר עיוות קיצוני בידי חכמי בבל, שהציעו ליהודי ארץ ישראל לברוח לגולה. הדמות הכי בולטת ומסעירה היא של רב יהודה בר יחזקאל, מייסד הישיבה המיתולוגית פומבדיתא. הוא אומר 'כל העולה, עובר בעשה. שנאמר: בבלה יובאו ושם יהיו'. זה רחוק מפשט הפסוק, שנאמר על כלי המקדש. אחד מבעלי התוספות כותב שמכאן אנחנו לומדים שאסור לעלות ארצה בזמן הזה. ואני שואל: זהו? בגלל זה אסור לעלות לארץ ישראל?"
וזה דומה מאוד לתפיסות חרדיות שקיימות בימינו.
"לכן היהדות החרדית שבויה עד היום בתפיסה פסיבית. לצערי, בעולם החרדי יש איזו התקפדות, היעדר הקשבה ל'קול דודי'. כל דבר מריח להם משיח שקר. יש להם חיישנים שגורמים להם להישען כל הזמן אחורה, להסתייג מההתקדמות בדרך. טראומות דוגמת שבתי צבי מביאות אותם לטעון שגם הציונות הדתית היא משיחיות שקר. מעבר לפרשנות התלמודית, יש לי כאב גדול על הניכור של החרדים ואובדן האחריות שלהם למדינת ישראל. איך חווים ככה שלוש שנות מלחמה? צריך לב עקר כדי לא להבין שיש פה אחריות לאומית של 'ערבים זה לזה' ושל מסירות נפש.
"הצד המשיחי של דחיקת הקץ מזעזע, כי ההיסטוריה הישראלית מראה שאלה שעשו זאת, קברו למעשה את הגאולה. מצד שני, אלה שקצים בכל המהלך הזה של גאולה, 'טחו עיניהם מראות ואוזניהם משמוע'. אתם עיוורים? אתם לא רואים מה קורה מסביב? מה זה 'אל תהיו משיחיים'? זה לאבן אותנו, לקחת עץ ולהפוך אותו לאבן. הרעיון של צמיחת גאולתנו הוא של עץ, של צמיחה, ופה מתעקשים לומר לנו: לא, עכשיו אתם אבן. התאבנות של נפש האומה. יחזקאל יושב נבוך בבקעת העצמות היבשות ושואל: התחיינה? האם זה ייתכן? והשם עונה: 'אתה ידעת'. רציונלית זה לא יכול להיות, אבל התשובה נמצאת אצלך. זה עליך".
לדבריו, כשהוא שומע את דברי הרב דוב לנדו, מנהיג הזרם הליטאי, שאמר שהלוחמים הדתיים "מסיתים לרצח" ו"עושים מלחמות לא לשם הצלה, רק לשם כבוד המדינה", הוא "אומר בזהירות ובכאב גדול: אני מתפלל שהחרדים יחזרו בתשובה. אחרי העליות מברית המועצות ומאתיופיה ומארצות המערב, אני חושב שהעלייה הבאה תהיה מבני־ברק. היא תעלה למדינת ישראל מארץ ישראל, ותכיר ברעיון של עם שלוקח אחריות כעובד השם, לא כסיטרא אחרא. כל מה שאנחנו עושים, אנחנו עושים מתוך התורה ולא נגדה. האם מדינת ישראל ערוכה לקליטת העלייה הזאת? שאלה קשה. אני מתפלל שכן, ושכך יהיה".
נכון לשעת הורדת הגיליון לדפוס, המשיח טרם הגיע.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
