"המילה משיחי משמשת כמילה נרדפת לדוסים, ודוסים הם אלה שרוצים לגייר פה את כולם לחומרה ולהכריח את כל הנשים לחבוש מה שאנחנו נוהגים לכנות 'שביס'. זה כל הסיפור", מתמצתת הסופרת ואשת התקשורת עירית לינור בציניות אופיינית את תשובתה לשאלתי – מי מפחד ממשיח ולמה. "אין לי מושג מה זה משיח, אני מכירה רק את התפיסה העממית על תקופה שבה לא צריך לדאוג לכלום. אבל כשאומרים על קבוצה מסוימת שהיא משיחית, זה לא שמפחדים מאנשים שמתפללים שיום אחד יבוא משיח ויקום בית המקדש השלישי. מפחדים ממה שיקרה בבחירות הבאות או בכנסת הנוכחית, זה הכול".
לינור גם לא מתרשמת במיוחד מההתרעות מפני "הבערת המזרח התיכון", שנשמעות מאגף שמאל בכל פעם שאיש ציבור עולה להר הבית – מאריאל שרון ועד איתמר בן־גביר. "זה אכן מלחיץ מאוד את השמאל, כמו הלוחמים שמסתובבים עם פאץ' מקדש. זה מטריף אותם, כי זה דבר יהודי מאוד".
גם פאץ' הדלקת נרות שבת היה מפחיד אותם?
"בהחלט. פעם קראו לזה הדתה, היום קוראים לזה משיחיות. זה נשמע מסוכן יותר, כאילו מדובר באיזו כת מסתורית, אבל זה אותו דבר. את מנסה להלביש מעיל חדש על קולב ישן, אבל זה הרבה פחות פילוסופי ממה שזה נשמע".
ממה באמת נובע החשש מהדתה?
"אנשים מפחדים משינויים. כשחילוני שומע על מישהו מפורסם שחזר בתשובה, זה מבהיל. אתה מכיר אדם מסוים, פתאום הוא נהיה שונה, וזה מעורר חשש. גם אני חושדת. כשאלדד יניב הגיע לתוכנית 'הפטריוטים', אמרתי לו: 'אני שמה עליך עין'. אם לפני זמן קצר החזקת סט דעות כזה ופתאום אתה מחזיק סט דעות אחר, זה מעורר תחושה מוצדקת של חוסר יציבות ואי אמון".
אפשר לומר שזה גם מה שאת עברת.
"אצלי זה היה תהליך איטי מאוד. את גם לא רואה פתאום במראה מישהי אחרת לגמרי. אבל מי שיום אחד רואה בך חילוני בדיוק כמוהו, וביום אחר אתה אומר 'בעזרת השם', זה מפחיד. הרי מה הסיפור של כל המאבק על הצביון? אתה גר בשכונה מסוימת, מתרגל אליה, למוסדות החינוך שבה ולסוג השכנים המסוים, ויום אחד אתה מגלה שמתקיימת הצבעה על מעלית שבת. שינוי מעורר תחושה ראשונית של זהירות. הדתה, משיחיות, בכל פעם אתה מלביש את זה על משהו אחר".
חמור טעון
"משיחים קמו לנו, מוכי תסביך ומתנשאים. יש אנשי כזב גם אם הם דתיים מאוד... לא אירתע מהם גם אם יקראו לי בוגד או עוכר ישראל. אנו נבחרנו לנהל את המדינה ולא 'גוש אמונים'. לא ניתן להכתיב לנו היכן ליישב. לא נסבול את השחצנות הזו". את הדברים הללו (בכמה קיצורים) אמר לא אחר מאשר ראש ממשלת ישראל מנחם בגין. הימים ימי ביסוס הסכם השלום עם מצרים, ובפרוטוקול ישיבת הממשלה מ־6 במאי 1979 נרשמה נזיפה רבתי מצד המנהיג האגדי של הימין כלפי מי שהיו כמעט בני בית בלשכתו זמן קצר קודם לכן – המתנחלים.
בגין עצמו, בתחילת הקדנציה ההיא, הבטיח "עוד הרבה אלוני־מורה". לחנן פורת ולחבריו הוא אמר אז בפגישה חשאית בביתו: "תעלו באופן פרטיזני ותתארגנו בשטח. אז, לאחר מעשה, יהיה לי קל לומר 'ניצחוני בניי'. הרי איש לא יעלה בדעתו, שאני, מנחם בגין, אוריד יהודים מאדמת ישראל". ואכן, איש לא העלה בדעתו. צמרת המתנחלים הגיעה למסקנה כי יש לנטוש את דרך ההיאחזות העצמאית בשטח, ולמסור את הובלת ההתיישבות לידי הממשלה. מול ההבטחה־בקריצה של בגין לאשר בדיעבד היאחזויות לא מורשות, הבהיר חנן פורת: "איננו רוצים ביישובים של גוש אמונים, אלא ביישובים של מדינת ישראל".
הבחירות הסנסציוניות של 77' הביאו את המתיישבים לאופוריית "היינו כחולמים". עשור אחרי שחרור אדמות התנ"ך, מנחם בגין טס לבית הלבן כשבידיו "תוכנית 12 הגרעינים" להתיישבות ביש"ע. הוא הבהיר שבכוונתו להזכיר לנשיא ג'ימי קרטר ש"גם בארה"ב ישנם יישובים הנושאים שמות זהים" לאלה שמבקשים לשוב ולהתבסס באדמות יהודה, שומרון וחבל עזה, "והרי לא יעלה על הדעת לשלול ממישהו להתיישב שם".
צילום: AFP
מאז למדו המתיישבים ביש"ע ואחיהם ברמת הגולן שהצהרות "לא יעלה על הדעת" הן מבוא לאיום קיומי על מפעלם. בספרו "אחים יקרים" מגולל חגי סגל את קורות פניית הפרסה של בגין. ראש הממשלה חזר מארה"ב עם תוכנית התיישבות מצומצמת ביותר, נתונה לחסדי כוח שיטור מקומי חזק שיקימו ערביי יו"ש, ועם הסכם שלום שבמסגרתו ויתרה ישראל על אחיזתה בחצי האי סיני. אנשי גוש אמונים התייצבו במוצהר נגד ראש הממשלה, והפכו למובילי המאבק בעקירה הצפויה.
ובכל זאת, בגין לא היה האיש שסימן את המתיישבים, ומעגלים נרחבים יותר של הציבור הדתי־לאומי, בכינוי "משיחיים". אחד הבולטים שעשו זאת הוא ספי רכלבסקי, בעל הספר עב הכרס "חמורו של משיח". הספר הזה, לדברי מחברו, הוא פרי מחקר בן 15 שנים על המהפכה שעברה היהדות. "את ההוויה הדתית החדשה הזאת, שצמחה בארץ ישראל, יש מי שיכנו חרדית לאומית, חרד"לית. אני מעדיף את הביטוי חרדי משיחי, או בקיצור חרמ"ש", כתב רכלבסקי. החרמ"ש לא נקלט בז'רגון הישראלי, התיוג המשיחי נאחז בו היטב. הספר יצא לאור שנתיים וחצי אחרי רצח רבין – אירוע נורא ומכונן שפותח את "חמורו של משיח", ובכך רומז על הלך הרוח שלו – וכתוב בעלבון זועם ובשאט נפש נגד "המשיחיים", יש שיאמרו תוך סילוף עובדות הגובל בעלילה.
שם הספר נשען על פרשנות קשה, שגויה לטעמי, לדברים שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק במכתב לרב יעקב דוד וילובסקי, הרידב"ז. כשהוא נשען על פסוק מספר זכריה המתאר את המשיח כ"צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור", מבקש הרב קוק להגיב להאשמות בדבר התחברותו לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות: "והמינים והכופרים על פי רוב איבדו גם את הסגולה הפנימית, ומידה זו נוהגת ברוב הדורות, אבל דור של עקבא־דמשיחא... והם 'חמורו של משיח' שנאמר עליו 'עני ורוכב על חמור'. והכוונה: כמו חמור, שמבחוץ יש בו שני סימני טומאה... ומכל מקום יש בו בפנימיותו עניין קדושה... שהרי הוא קדוש בבכורה, ועניין מה שהתורה אמרה על זה שם 'קדש לי' הוא גדול מאוד־מאוד. וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבא־דמשיחא".
פרשנויות שונות ניתנו לפסוק המקורי ולתפקידו של החמור - שבניגוד לשעטת הסוס, מסמל הליכה איטית, מתונה וטבעית אל היעד. אותו חמור נמשל גם לחומריות, כלי קיבול שבלעדיו שום רעיון, נשגב ככל שיהיה, לא יכול להתקיים. אלא שרבים ראו באזכור החמור באיגרתו של הרב קוק עלבון, ולא בדיוק כתב הגנה על דור החלוצים. הרב שטרח לצאת למסע המושבות, כשהוא מצהיר־מרגיע את מארחיו "לא באנו להשפיע, באנו להיות מושפעים", נתפס כמי שבז לקבוצה שדווקא העריץ. תלמידיו ותלמידי בנו הרב צבי יהודה קוק, וכן רבים שלא שמעו עליהם והתיישבו בחבלי הארץ ללא היכרות מוקדמת עם תורתם, זכו כך לשם כמו־גנאי – המשיחיים.
עירית לינור (64) גדלה הרחק מחבלי הארץ הללו, באזור שהייתה לו גרסת ימות המשיח משלו - שכונת מעוז אביב בתל־אביב. "השכונה הזאת הייתה דה־פקטו סוג של קיבוץ, כי הייתה ועדת קבלה", היא מספרת. "אם רצית לקנות שם דירה, היית צריך לעבור בין חמשת הדיירים ב'כניסה' שלך ולקבל מהם אישור. אנחנו גרנו גיאוגרפית בתוך השכונה אבל בבניינים שלא ממש שייכים אליה, ולכן היה לנו גם שכן עיראקי בבניין. גדלתי במחשבה שכולם כמונו, כי כולם בסביבה היו אותו הדבר".
גם כששירתה כקצינה בתותחנים, היא מספרת, לא נתנה את הדעת יותר מדי על קיומם של החיילים "הרגילים". "כשאת מרגישה שאת בפנים, את מניחה שכולם כמוך. העין האנושית לא מזהה שיש דרגות ויש אנשים שונים מאלה שלמדת איתם באותה כיתה".
לינור, שתמכה בעבר במרצ, שינתה אומנם לאורך השנים תפיסה אידאולוגית־מדינית, אולם היא מדגישה שתמיד דגלה בגישה יהודית פטריוטית מובהקת. "תמיד אמרתי שישראל היא המדינה הטובה בעולם, ושהיהודים הם העם הכי טוב שיש, ושאני אוהבת את ישראל ואת היהודים יותר מכל דבר אחר", היא מצהירה. "כשהייתי נתקלת בביקורת על ישראל בחו"ל, הבהרתי שבארץ אני מצביעה מרצ, אבל בחוץ אני בגין־בגין. גם ההשמצות שיוצאות היום מישראלים באנגלית מרתיחות אותי. הרי אנחנו משפחה, ולא עושים דבר כזה במשפחה. לישראל יש כל כך הרבה בעיות, גם ככה מחפשים אותה, למה אתם צריכים לפרסם דברים בגנותה? כך שלא התחלתי מהמקום שמחנה השמאל נמצא בו היום. עמדת המוצא שלי לגבי עם ישראל והיהדות לא השתנתה".
מה קרה לשמאל הציוני, שחלקים רבים ממנו התנתקו מהחיבור הזה?
"לציונות החילונית, שהייתה מורכבת מציבור חילוני אשכנזי, יש חלק עצום בהתנעת הדבר הזה שנקרא מדינת ישראל. היה לה מספיק דלק בתחילת הדרך כי האנשים האלה באו מבתים מסורתיים לכל הפחות, והיה להם תרמיל מלא. מתישהו הם הניחו את התרמיל בצד הדרך, והדור השני והשלישי של הציונות החילונית התרחק מהערכים של הוריו ומהחיבור לשורשים".
ללכת בעקבות המילקי
לינור ניסחה לעצמה שלושה פרמטרים שדרכם היא מגדירה את העומד מולה כימין או שמאל - "לא סביב ההצבעה לכנסת, אלא ברמת העומק". השאלה הראשונה היא האם לדעתו הסכסוך בינינו לערבים הוא גיאוגרפי או דתי. "מי שחושב שזה סכסוך גיאוגרפי מאמין שכל מיני דיונים על 'איפה יעבור הגבול' יפתרו את הקונפליקט עם העולם הערבי. מי שחושב שהסכסוך דתי, כי הוא שומע איך מדברים מנהיגים מוסלמים וערבים לאורך ההיסטוריה, ייזהר מאוד ולא ישגה באשליות שהחיה בצד השני נרגעה בגלל קביעת גבול.
"השאלה השנייה שאני בוחנת היא: ממי אתה מפחד יותר – מיהודים או מערבים? מי שהדתיות והלאומיות והלוקליות היהודית גוזלות ממנו את חלום 'עם ככל העמים' – כלומר, להיות שוודיה דוברת עברית – פוחד מהיהודים יותר מכול. ושאלה שלישית: מאיפה באנו, לתפיסתך – מהשואה או מהתנ"ך? הציונות החילונית של היום חושבת שאנחנו צריכים להיות כאן מטעמי בטיחות, אבל אז היא לא יכולה להסביר למה אנחנו ולא הערבים. בלי ההצדקה שאומרת שבאנו מהתנ"ך ובגלל זה אנחנו פה, קשה גם למצוא סיבות להישאר פה, ועוד בזמן מלחמה שלא נראה שהיא עומדת להיגמר בקרוב. מכאן מתחילים לחפש מקום שהייאוש בו יותר נוח ושהמילקי בו יותר זול. ואז אתה קורא 'משיחיים' לאנשים שמזכירים לך שאנחנו לא פה מטעמי מקלט ללילה, ואתה מפחד מהם במקום לפחד מהאויב".
צילום: משה מינלר - לע"מ
קריטריון הפחד מיהודים, לפי לינור, הוא בעל משמעות קריטית, שכן הוא משליך על היכולת לזהות את האויב. "תאוריות נאו־מרקסיסטיות הופכות את המפסיד לצודק בהכרח, אפילו במלחמה שהוא עצמו פתח בה. בואו נבהיר: אתה לא צודק יותר רק כי אתה חלש. אם אתה רע – זה טוב מאוד שאתה חלש ושתפסיד בכל המלחמות נגדנו. אני חושבת שהזכויות על הארץ בטלות אם אתה לא יכול לכבוש אותה בכוח הזרוע, כי את אף אחד לא מעניין שהבטיחו לך אותה בתנ"ך. וכן, זה אומר שנצטרך להמשיך לחיות על החרב. מציאות השלום התנ"כית היא 'ותשקוט הארץ ארבעים שנה', לא 'וגר זאב עם כבש'".
כמו באמרה המיוחסת למאיר דגן, “כשיגור זאב עם כבש, אני מעדיף להיות הזאב".
"בדיוק. זה אומר שאנחנו צריכים תמיד להיות מוכנים למלחמה הבאה, ולקוות שנהיה במצב טוב יותר מאשר במלחמה הקודמת. כשאת שואלת אנשי שמאל מה הם מציעים מול המתקפות של הערבים, הם צועקים מיד 'הסכם!', מתוך מחשבה שאם נחתום על נייר הכול יהיה בסדר. אבל זה לא עובד ככה, ולא רק בנוגע לעם ישראל, אלא בעולם כולו. הרי אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה גם מלחמת עולם שנייה, למרות ההסכמים.
"מדברים היום על 'גרמניה אחרת', אבל בואו נזכור שהם לא התחילו להיות נאצים ב־1933, והם לא הפסיקו להיות נאצים ב־1945. הם פשוט הפסידו במלחמה. ואיך הגרמנים מפצים היום על מה שהם עשו ליהודים? הם קולטים את כל המוסלמים, והנה העולם רואה כמה הם מתנהגים יפה לזר. אבל איזה זר הם בחרו? את זה שרוצה להרוג יהודים. גרמניה היא מהתומכות הגדולות בכל גופי השמאל, זה הכוח המוביל באיחוד האירופי בניסיון להקים דה־פקטו מדינה פלסטינית. אגב, מעולם לא ביקרתי בגרמניה, וכשרצו לתרגם את הספר שלי 'שירת הסירנה' לשפות זרות, הכנסתי לחוזה סעיף שאוסר לתרגם אותו לגרמנית".
השינויים במערב, ובכלל זה הפניית העורף לישראל אפילו אחרי הטבח, החריפו עוד יותר את העימות הפנימי שלנו ואת החשש של השמאל ממה שמכונה משיחיים - גם אחרי ששני הצדדים כאן לחמו יחד, והצילו זה את זה במהלך הטבח.
"הפנטזיה הישראלית היא להיות חלק מהמערב, מתוך מחשבה שאם נהיה עם ככל העמים, ויהיו לנו גבולות מוסכמים, לא ישנאו אותנו ולא ירדפו אותנו רק בגלל היהדות שלנו. ואז מגיע ההלם של יהודים באוניברסיטאות בחו"ל, שהאמינו שהם חלק מהשקר הגמור המכונה 'הקהילה האקדמית'. אין דבר כזה קהילה אקדמית, ואין באמת או"ם. האירופים חשבו שאם יגנו את הלאומיות ויבטלו אותה, זה יפתור את כל הבעיות ואת כל החיכוכים האלימים בין עמים. בשבילם אולי זה ככה, אבל מה לעשות שזה לא כך בעיני המוסלמים, וגם לא בעיני הסינים והרוסים. ואז באים ה'משיחיים' ו'אוכלי המוות' – שיש להם עדיין אתוס שאומר שצריך להילחם, ויש להם פרספקטיבה היסטורית, והם לא חושבים שהאנטישמיות היא בגלל משהו שבן־גביר אמר או עשה – וזה מרגיז את מי שבנה על אשליית המערב.
"גם המערב הוא לא מה שהיה פעם. אירופה שרויה בדיכאון. מדינות עשירות לא מביאות ילדים לעולם. יפן גוססת, אירופה גוססת. כבר שנים הם מנסים לעודד ילודה בכל דרך, עם מדיניות רווחה מפותחת והמון הטבות כולל חופשת לידה לגברים, וזה לא עובד. למערב יש מוסדות בינלאומיים וגלובליזציה והתחממות גלובלית ואו"ם ומועצת זכויות האדם שאיראן יושבת בה, לא פחות. זה איזה מיקס מטורף שלא יכול להצליח, כי אין דבר כזה קהילה בינלאומית. אז יש אצלנו מי שפוחד מיהודים יותר מאשר מערבים".
גם אחרי 7 באוקטובר?
"מדובר באנשים טובים שלא יכולים להאמין שגם המשפחות של העזתים שהם הביאו לטיפול רפואי בישראל, רוצות לרצוח אותם. הם לא מסוגלים להאמין שפועלים מעזה שעובדים אצלם בקיבוץ באים לאסוף אינפורמציה לקראת מתקפת טרור. כל המערכות מכוונות להכחשת הרוע. לא כולם תמימים, שיהיה ברור, אבל לפעמים זה מגיע מתוך טוב לב ותמימות של מי שלא מסוגלים להעלות בדעתם רשע דתי וחברתי חסר פשרות. את תאוות הרצח אנחנו בוודאי לא מצליחים להבין. אז הם אומרים שאם הפלסטינים ינסו לעשות עוד 7 באוקטובר, נדע להתמודד. רק לא להגיד שאין תקווה, רק לא להגיד שצריך להילחם ושעם הנצח הולך בדרך ארוכה".
יש מי שרואים בהתיישבות בגב ההר משיחיות, ויש לא מעט שראו בשעטה לאוסלו משיחיות עיוורת. גם היום אדריכלי התהליך המדיני של שנות התשעים סבורים שאנחנו אלה שהפרו את ההסכמים, למרות הפיגועים שאירעו באותן שנים.
"הם גם טוענים ש'לא ניסינו את אוסלו באמת'. כזכור, העלימו מאיתנו את כל נאומי ערפאת שלא הסתדרו עם התאוריה. אבל זה לא היה מתוך רצון שכולנו נמות, אלא מתוך תקוות שווא שהונתה גם אותם. אני אישית לא אהבתי גם אז את עניין הוויתורים הטריטוריאליים, והרגשתי שאנחנו מוותרים על משהו שלנו. אם אנשים חושבים שזה לא שלנו, והמקומות האלה לא מעניינים אותם במיוחד כי הם לא מבקרים שם ממילא, קל להם לוותר. אהוד אולמרט היה מוכן לתת גם את הכותל. לי היה ברור שזה שלנו.
"שאל אותי פעם חבר שמאלני: 'אבל איפה התקווה? מה התקווה שלך?'. אמרתי לו שגם תקווה צריכה להתבסס על מציאות, והתקווה שלי היא שמתוך הבנת הסיטואציה שאנחנו נמצאים בה, נדע להיערך לסכנות. ושאם יפרוץ משהו, נהיה מוכנים לקראתו וננצח".
ארץ ביג פאשן וירושלים
השמאל, גורסת לינור, טועה לא רק בתפיסת העתיד לבוא, אלא גם במבטו אל העבר. "יש פה געגועים לארץ ישראל הישנה והטובה, שאני לא בטוחה שהייתה קיימת אי פעם. הרי בעבר הייתה כאן מדינת הפנקס האדום, וחלקים נרחבים בעם נחשבו כמי שלא יכולים להיות שותפים בשלטון, לא אנשים שאתה נותן להם מקום ליד ההגה. אז חשבו שהמהפך ב־77' הוא באג במערכת, רק שהתוצאות חזרו על עצמן שוב ושוב. כך התעורר געגוע לארץ ישראל הטובה והצודקת, ואני אומרת את זה כבת לאותה ארץ ישראל, כן?
"עכשיו, עם ישראל אכן מורכב משיעור נאה של בבונים, אנשים עילגים שבקושי יש להם תעודת בגרות, עם כל מיני סמנים סוציו־אקונומיים שאתה לא מתלהב מהם ולא רוצה לגור לידם. אבל מה לעשות שזה העם? יש גבול כמה אתה יכול לסלוד ממנו. ובעיקר, אלה לא כל האפיונים של הציבור הזה שנקרא העם. אנחנו מדברים על אנשים רגילים שנושאים על גבם את מדינת ישראל ואת האידאולוגיה שלה ואת הלאומיות ואת הזהות הדתית שלה. בזה הם כמה רמות מעל אלה שעכשיו מצויים בטנטרום כי רוצים לסגור להם את 'ביג פאשן' בשבת. אי אפשר לבנות חברה כשהקניות מתנוססות על הדגל".
צילום: לירון מולדובן
האנשים ה"רגילים" האלה רואים את המציאות בצורה בהירה יותר מהמומחים והמלומדים?
"חד־משמעית. לא הסבירו להם את הג'יבריש המשפטי, ולכן הם פשוט רואים מציאות. מולם יש אנשים שפיתחו תקווה שישראל תהיה מדינה אירופית, רק עם אקלים אחר. אני לא יודעת אם זו הבטחה של אבות הציונות, אבל הייתה מחשבה שאם נהיה מחוברים לטריטוריה מוסכמת, תבוא איזו נורמליות גם ביחס של הערבים ושל שאר העולם אלינו. קשה לקבל את העובדה שגם אם אין בינינו ברית ייעוד, יש ברית גורל".
כאן אנחנו מגיעות לנושא הלאומיות, שגם היא הפכה למילת גנאי בחוגים מסוימים.
"אכן, אבל הלאומיות שלנו מתבססת על משפחה. הקב"ה בוחר אדם אחד שיקים משפחה, שזה בסיס לאומיות שנשחק ונשמט לאורך השנים, ונחשב היום גזעני. ובכל זאת, יש לנו רקע משותף, גדלנו באותו המקום ואנחנו קשורים לאיזו חתיכת קרקע אחת ספציפית. והקב"ה נותן לכם את החוקים, שהם דתיים, מוסרים וחברתיים, ובין השאר דורשים מכם לשמור על עצמכם כמשפחה בעלת אמות מידה מוסריות ביניכם לבין עצמכם, כי אם לא תשמרו אותם - לא תוכלו לנהל חברה, ותאבדו את האחיזה בקרקע. הרי את ארץ ישראל אנחנו מקבלים רק כי העמים האחרים לא הצליחו להתנהל כמו שצריך.
"היהדות מכילה בתוכה את הדי־אן־איי של לאומיות בכלל - מדינות שמבוססות על שבט מורחב, יש להן אינטרסים וערכים שבטיים, והן נכונות להילחם עליהם. וזה דבר שבעולם מערבי מתקדם לא מתקבל על הדעת. אנחנו העם היחיד שהחזיק מעמד גם כשלא הייתה לו אדמה משלו, הוא נע ונד בעולם, ובכל זאת שמר על הדי־אן־איי – לא רק של היהדות אלא של הלאומיות, כשהמקום שלו הוא אותה חלקת קרקע שהובטחה לו לפני 4,000 שנה. ויש מי שזה מפחיד אותו".
מפחיד, וגם נשמע ברברי. משהו מפעם.
"לי זה לא נראה ברברי, אלא הגיוני מאוד. סביב מה אתה יכול לדרוש מקבוצת אנשים להתאחד בזמן צרה - שתמיד מגיעה מתישהו - אם לא סביב היותם אחים?"
אבל החשש הזה מביא שוב ושוב הכרזות בסגנון "אלה לא האחים שלי", בדיוק על סעיף משיחיות.
"הם אומרים משיחיים ומשיחיסטים כי זה נשמע יותר טוב. מה הם יגידו, 'אני לא סובל אנשים דתיים'? משיחי זה דתי טורבו. וזה תמיד בא במחשבה שתהיה פה איזו כפייה, ושהדוסים עוד יבעירו את המזרח התיכון ויסבכו את מדינת ישראל במלחמות מיותרות רק כי הם רוצים לשבת בחוות גלעד. ככה זה כשחושבים שהסכסוך הוא גיאוגרפי. הסיסמה המפורסמת אומרת 'אין לנו ילדים למלחמות מיותרות', כי בעיניהם כל המלחמות מיותרות. אגב, אין לנו מספיק ילדים, נקודה. אנחנו עם קטן. יש פה צער עמוק ואמיתי מאוד על כל הרוג, דווקא כי אנחנו משפחה. לכן אנחנו אוהבים באמת את הילדים, גם של אחרים.
"יש לנו קשר תנ"כי וקשר דתי למקום הזה, ואנחנו אפילו אוהבים את הקשר הזה, מכבדים אותו. חלק גדול מהאנשים שדוחים את המשיחיות דוחים גם את הסיפור שהציונים החילונים אהבו והכירו. כזכור, ברל כצנלסון הזדעזע כששמע שתנועת 'המחנות העולים' קיימה מחנה קיץ בתשעה באב. מאיר דיזנגוף מחה כשקיוסק בתל־אביב היה פתוח בתשעה באב. ואני הייתי צריכה ללכת לבג"ץ כדי שתהיה תפילה בהפרדה מגדרית בחצי כיכר דיזנגוף. עד שם ראש העיר רון חולדאי לקח אותי.
"באנו מהתנ"ך, לא מהשואה. החיבור המשפחתי הזה הוא מה שמחזיק אותנו פה יחד ונותן לנו את הכוח להילחם, לצד העובדה הפשוטה והחותכת שאין לנו לאן ללכת. אם אתה לא חש חלק מהמשפחה, קשה מאוד להבין את הסיפור הזה. נו, ס'איז שווער צו זיין א ייד, קשה להיות יהודי".
מרגלים ללא שם
לינור מקפידה בשנים האחרונות לפקוד את בית הכנסת בשבתות. "אני שם בשביל פרשת השבוע", היא אומרת, "כבר שלוש שנים אני במגע קרוב איתה".
את אישה מאמינה?
"אני מאמינה ביהדות ובנצח ישראל ובזה שיהודים צריכים להשתדל לעשות גם דברים יהודיים מדי פעם, לא רק להרגיש יהודים".
גם החיבור הזה לא לגמרי חדש, היא אומרת. עוד כעיתונאית צעירה באמצע שנות השמונים, כתבה בעיתון "כותרת" על מסעות עם ישראל במדבר וניתחה בדיוק לאיזו קבוצה תנ"כית הייתה משתייכת, לו חיה בזמנם. "יש כאלה שאומרים שהם גלגול של איזו נסיכה מצרית, אבל אני יודעת שאני הייתי מהמתאוננים נגד משה מהרגע הראשון עד הרגע האחרון: כמה חם, ומתי הולכים, ומתי יגיע אוכל. תמיד הייתה לי תחושה שזו האוטוביוגרפיה שלי, לא בצדדים הכי חיוביים של יציאת מצרים".
מתוך ההיכרות המתחדשת שלה עם פרשיות השבוע, היא משתפת אותי ב"דבר בוּרה" ("כמו דבר תורה, רק של מישהי שלא יודעת מספיק") שמתקשר בעיניה לאותה שאלת הבחנה, אם אנחנו פה בגלל השואה או בגלל התנ"ך. "בפרשת המרגלים אנחנו רואים שמשה שלח את ראשי כל השבטים לתור את הארץ, ואנחנו יודעים את השם של כל אחד מהם, שם אביו ומאיזה שבט הוא", היא אומרת. "יש למשה עם שלם שהוא צריך למדוד לו את הטמפרטורה, ולבדוק אם הוא מסוגל לעבור לחיים ארציים אחרי החיים במדבר – חיים שהם חצי חלום, עם השגחה א־לוהית צמודה מאוד, 'סיפק צורכנו במדבר ארבעים שנה'. להיכנס לארץ זה להתמודד עם אויבים ועם חקלאות וקיום התורה. הם כבר קיבלו את התורה, יש להם חוקים מסודרים, אבל עכשיו צריך לראות מה מחכה להם עם כל הסיפור הזה ואיך מיישמים אותו במציאות. ובכן, בדיקת הטמפרטורה העלתה שרוב העם לא מסוגל לזה, ואז הם חוטפים את הארבעים שנה במדבר, כי הדור הזה צריך להתחלף.
"כשאני קוראת את פרשת שלח, אני מרגישה את הארציות של הרגע הזה, לפני הכניסה לארץ ישראל. האלמנט הפיזי של חקלאות, של מלחמה; זה משולש של עם, דת וקרקע. וזה ממשיך בהפטרה, כשגם יהושע שולח מרגלים. יהושע הסתכל על היישום המעשי של התורה, ואמר: אנחנו מסוגלים להתמודד עם זה. והנה הוא שולח שני מרגלים למשימה די דומה לזו שהוטלה על נשיאי העדה. הם צריכים לבדוק איך ניתן לכבוש את הארץ, ויש להם גם יכולות דיפלומטיות - הם הרי סוגרים הסכם עם רחב ומבטיחים שיצילו את כל המשפחה שלה, כך שיש להם כנראה מנדט גם לזה. ברור שהם מיומנים מאוד, והם צריכים להיות בכושר. לפי המדרש שני האנשים האלה הם פינחס וכלב, שאמור להיות באותו זמן בן מאה בערך, אבל בתורה אין להם שם ולא פירוט מאיזה שבט באו. על פניו זה מוזר מאוד.
"התשובה שלי היא שבניגוד למצב בפרשת שלח, יהושע יודע שהעם כבר מוכן לכניסה לארץ. הוא שולח את שני האנשים הכי מתאימים למשימה שהיא צבאית בעיקרה, ולכן לא משנה מי הם. כשיש לך צבא, אתה כבר עם, וזה כבר לא עניין של גאווה שבטית. מי שמבין את זה מבין גם שהשואה היא לא סיבה להקמת המדינה, היא תוצאה של זה שהעם היהודי גלה מארצו מפני חטאיו. יש רשימה איומה של דברים שיקרו לבני העם הזה אם לא יקיימו מצוות, ואחד מהם הוא שיגיעו למצרים וינסו להימכר לעבדים, ולא יקנו אותם. אפילו עבדות לא תהיה אופציה, וזו בדיוק השואה. אירופה לא רוצה את היהודים שלה אפילו בתור עבדים, אפילו לא בתור אזרחים סוג ב' וסוג ג'. אז להתייחס לשואה כסיבה להקמת מדינת ישראל? לא, היא תוצאה של התנתקות מהקרקע. כי היהודים הם עם אחר. לא היו ג'נוסיידים יסודיים כל כך כמו אלה שעברו היהודים, ושעד היום יש מי שרוצים להמשיך אותם, בהצהרה גלויה. השאיפה להשמדה של כל העם היהודי לא הלכה לשום מקום. השואה מספרת לנו מה קורה אם אתה מוותר על הממד הארצי והמעשי של כל הסיפור היהודי. אולי יש מי שקורא לתפיסה הזאת משיחיות".
* נכון לשעת הורדת הגיליון לדפוס, המשיח טרם הגיע.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il