בימי השבעה על אלחנן קלמנזון הי"ד הגיע תושב־לשעבר של קיבוץ בארי לנחם את המשפחה ולהודות לה על גבורתם של חברי "צוות אלחנן", שהצילו את גרושתו וילדיו. האחים אלחנן ומנחם קלמנזון ואחיינם איתיאל זוהר יצאו ב־7 באוקטובר מעתניאל לקיבוץ בארי, וחילצו יותר ממאה תושבים מתוך התופת. במהלך ביקור הניחומים דיבר האיש על הערכתו לאוכלוסיות חיוביות מימין ומשמאל, והוסיף: "אם רק נזיז הצידה את כל המשיחיים האלה, נוכל להסתדר מצוין והמדינה תהיה בסדר גמור". הרב קלמנזון הגיב בנחישות: "אני משיחיסט. בניי שהצילו את משפחתך משיחיסטים. חבריי משיחיסטים. אם אתה רוצה להזיז הצידה את המשיחיסטים, אני מבקש שנפסיק מיד את השיחה".
"זה היה ביום השני של השבעה, הכול היה טרי מאוד", משחזר הרב קלמנזון. "מדובר בידיד המשפחה, אדם שמכיר היטב את האזור שלנו, עבד ביישובים ביהודה ושומרון. הדברים שלו הזכירו לי חלק גדול מהאגף הפוליטי שלי, אנשים שמצהירים שהם בעד אחדות, 'רק צריך להסביר לצד השני במה הוא טועה, ואז נוכל להיות מאוחדים'. הם לא מדברים בציניות, הם מתכוונים לזה. הם מטשטשים את ההבדל בין אחדות לאחידות".
גם לפני המפגש היית משיחיסט, או שאימצת את הכינוי כתגובת־נגד לשימוש בו כשם גנאי?
"לא הגדרתי את עצמי כך עד אז, אבל אני באמת משיחיסט".
אלחנן קלמנזון הי"ד | צילום: רפרודוקציה: יוסי אלוני
מה זה אומר?
"משיחיות מכוונת לעולם מתוקן, עולם טהור ונקי שיש בו הכרה בריבונו של עולם - 'ומלאה הארץ דעה את ה' כמים'. החסידות רואה בידיעה חיבור, כמו 'והאדם ידע את חוה אשתו'. בקבלה זה אפילו קיצוני יותר: כל חיסרון ייעלם בימות המשיח. העולם שלנו חלקי וארצי, וזה עתיד להשתנות. לפי הקבלה, כשמדברים על חורבן כללי לפני גאולה, זה חורבן העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. בלשון הרב קוק, חורבן השקר והכפירה. לא עוד 'אין דין ואין דיין'. כי למען האמת, אחד הניסים הגדולים הוא שיש בכלל מאמינים. הרי העולם כפי שהוא אינו פשוט. אתה שואל את עצמך, למה הקב"ה עשה כך, למה העולם מתנהל באי צדק? המקובלים מבססים את התשובה על המשנה: יש פרוזדור ויש טרקלין. העולם הזה הוא מעבר, טסט ליצירה אנושית, כדי שנקנה את השכר ואת הזכות להגיע לטרקלין בדין ולא בחסד, אחרת זו צדקה שאנחנו מקבלים. הקדוש ברוך הוא רצה להיטיב איתנו ולזכות אותנו, ולכן הוא נותן לנו מסלול מכשולים ואומר: נראה איך תעברו אותו".
ואיך המשיחיות משתלבת בדינמיקה בין העולם הזה לעולם הבא?
"המשיחיות היא תיקון העולם הזה במשמעות הכי רדיקלית. להתאמץ לחיות רק בשביל לחיות, זה לא שווה. כולנו מכירים את הסיפור על הסיני העני שהיו לו רק שני מטבעות, והוא אמר שבאחד יקנה לחם כדי לחיות, ובשני יקנה פרח כדי שיהיה לו בשביל מה לחיות. האדם מחפש משמעות ואופק".
המשמעות של האחד יכולה להיות מאיימת מאוד לאחר.
"המושג 'משיחי' נתפס בחברה כתיאור לאדם שלא חושב בצורה ריאלית, וממילא הוא לא בר־שיח. הוא מתנהג בניגוד למה שאנחנו מצפים בעולם שלנו, שפועל לפי קודים מסוימים. זה מזכיר את מישל סומו, גיבור הספר 'קופסה שחורה' של עמוס עוז, שפועל מתוך היגיון טכני אבל לא אנושי. וכאן אני מאשים את העולם הדתי, שבגללו מי שמפחד ממשיחיות צודק חלקית. כולנו הזדעזענו ממה שקרה בתל־אביב ביום כיפור תשפ"ד, לפני הטבח, אבל אני מאשים גם את החברה הדתית שלא חיברה את האנושיות לתפיסות שלה, ויצרה שפה דתית אזוטרית שלא מתקשרת עם החילוני. אף שאני תומך ברפורמה בבתי המשפט, הבנתי את הסטיקר 'אני חילוני חרד'".
גם הגישה החסידית והקבלית עשויה להפחיד חילונים.
הרב קלמנזון מחייך: "רבים טוענים לכתר נבואה, אבל רבנים הם נביאים לטווח ארוך. הנה אני מודיע לך, אני נביא, ואני יודע שבסוף יהיה טוב, ושסוף הצדק לנצח. זו אמירה משיחית לגמרי, אבל משום מה חילונים מוכנים לקבל אותה. כהיסטוריון לא בדקתי שהצדק תמיד מנצח בסוף, וכסטטיסטיקאי חובב אני מניח שזה אפשרי ב־50 אחוז מהמקרים. לומר שיהיה טוב זו משיחיות חילונית, אבל אומרים 'נצח ישראל לא ישקר'. ונזכיר שזו הייתה סיסמה של מחתרת חילונית לגמרי".
כשמוסיפים ל"יהיה בסדר" פן אמוני אצל מקבלי ההחלטות, זה נשמע מסוכן.
"משיחיות לא בהכרח מוציאה את האדם מההיסטוריה או מהפעילות בתוכה, אבל היא מניחה שבמידה מסוימת יש על ההיסטוריה פיקוח־על. בהגות היהודית יש תנועה בין ביטחון בהשם ובין השתדלות. רבי יוסף אלבו, מחבר 'ספר העיקרים', מורה לתכנן כמה שיותר 'בארציות' את חייך הפרטיים והלאומיים, בלי להתחשב בנסיבות אחרות - ועם זאת לדעת שיש גבולות מגרש מסוימים, עם אותה הבטחה של נצח ישראל לא ישקר. כלומר, מה שלא יהיה, אי שם בעולם יישאר איזה יהודי".
צילום: קלוגר זולטן, לע"מ
אנחנו רוצים יותר מהישרדות לאומית, ולא מסתפקים רק בלא להיכחד.
"הנבואה שלי היא שבסוף יהיה בסדר, אבל עד אז כדאי שגם נמקסם את האפשרויות והיכולות שלנו. אני לא שייך לחוגים שמאמינים בהבטחה מעורפלת שלא יהיה חורבן שלישי. האמירה הזאת, שמיוחסת לרב יצחק הרצוג ז"ל, הוצאה לגמרי מהקשרה. הוא אמר את הדברים בימי השואה, כשצבאות הרייך השלישי התקרבו לארץ. אי אפשר להפוך את זה למושג תאולוגי. זה מזכיר לי את נבואת ירמיהו על מי שקוראים 'היכל השם, היכל השם!' ומשוכנעים שזה לבדו יציל אותם. את מכירה את שיר הפרנואיד של נעמי שמר? הידיד הפרנואיד שדאג כל כך עד שמת פרנואיד? אני שם".
חלומות מגטו ורשה
הרב בני קלמנזון, 69, נשוי ליוכי (לבית מרק) ואב לשישה, הוא נשיא ישיבת ההסדר בעתניאל. בצבא שירת כלוחם חי"ר ושריון. הוא למד אצל הרב שג"ר, והוסמך לרבנות בידי הרב עובדיה יוסף. ב־1987, אחרי ששימש ר"מ בישיבות ההסדר קריית־שמונה והכותל, הקים את ישיבת ההסדר בעתניאל. שותפו היה הרב עמי עולמי הי"ד, שנרצח בפיגוע בבית־חגי שבע שנים לאחר מכן.
בראשית שנות התשעים הזמין הרב קלמנזון את הרב רא"ם הכהן לעמוד בראש ישיבת עתניאל לצידו, ולפני חמש שנים הפך לנשיא הישיבה. עד צאתו לגמלאות הוא לימד גם במכללת הרצוג, והיה חבר במועצה הפדגוגית של בית הספר להוראת השואה. גם היום הוא מדריך סיורי קבוצות של נוער ומבוגרים לפולין.
"אבי ז"ל היה כבן 25 כשיצא לבדו מוורשה בראשית שנות הארבעים. משפחתו נרצחה בשואה", מספר הרב קלמנזון. "לתפיסתו של אבי, השואה אינה אירוע השמדה חד־פעמי בהיסטוריה היהודית, אלא אחד בתוך רצף של אירועי השמדה שמלווים את היהודים לאורך גלותם – גם אם קיצוני בכמותו. היה לי אב מסור מאוד, אך הוא מעולם לא ניהל איתי שיחה אישית. הדבר היחיד שהיה מוכן לומר על השואה – במעשיו ולא במילים – הוא שליהודי יש שתי אפשרויות: או מדינה, או שואה. זו טענה שמעבר למילים. הוא היה ציוני כל ימיו, יותר משהיה שומר מצוות".
איך מעבירים את המסר הזה במעשים ובלי מילים?
"לדוגמה, אבא היה לוקח אותי לבקר את האנשים שהיו בתל־חי. הייתי בין האחרונים שפגשו בהם, ואני יכול להעיד שהם היו אנשים פשוטים, אנשי עשייה, לא דברנים גדולים. החינוך שקיבלתי מאבא ניכר עליי, ככל הנראה, שכן גם בתוך העולם הרבני החבר'ה נהגו להגיד שאני יותר ציוני מדתי. יש בזה משהו. עוד לפני כל מה שעברה המשפחה שלנו בשנים האחרונות, תמיד בכיתי מרוב אושר ביום העצמאות", הוא אומר, וגם עכשיו הדמעות עולות בעיניו. "אם להשתמש בשפה קבלית, הציונות שלי היא בעיקרה 'יסוד שבתפארת'. אני מרגיש את שניהם – הקיום והכבוד הלאומי גם יחד. אני זוכר את עצמי כחי"רניק, עם בקושי שעתיים שינה ביממה, מחבק כל הלילה את האם־16 ומדמיין איך אני נכנס לגטו ורשה ומציל את בני משפחתו של אבא ואת היהודים שם.
"השואה היא הסיבה לכך שאני פועל היום מאחורי הקלעים לגיבוש מפלגה שתפעל למען עתידה של מדינת ישראל. כי מדינת ישראל היא הדבר בעיניי. אף שאני משיחי, אני אסתדר גם בלי משיחיות. אבל בלי המדינה? היא הדבר הכי טוב שקרה לעם היהודי, לא באלפיים שנה אלא ב־3,000 שנה. כי יחד עם משה רדמן ואיתמר בן־גביר ושקמה ברסלר וכוח קפלן, מדינת ישראל טובה פי אלף יותר מכל מיני אירועים בהיסטוריה היהודית. את 'מחנות החינוך מחדש' של יאיר גולן עוד לא בדקתי, אבל נכון לעכשיו זה המצב.
"השואה היא גם הסיבה למאמצים שלי לקדם חוק גיוס אמיתי שלא יביא להשתמטות, כי נושא הגיוס והחברה החרדית הוא מבחינתי שאלת להיות או לא להיות. אני לא ישן בלילות מדאגה לגורל מדינת ישראל". וכפי שלימד אותו אביו, השואה היא רק חוליה אחת בשרשרת: "יש חוקרים שסוברים שהשם המדויק יותר לשואה הוא גזרות ת"ש־תש"ה. כך למשל סבר מנדל פייקאז', חוקר מיד ושם. השואה, בתפיסה הזאת, אינה סטייה מההיסטוריה היהודית, אלא היא הסיסטמה של ההיסטוריה היהודית, ממש כמו פרעות קישינב. ההבדל הוא שלא איוון השכן ממול עשה את השואה, אלא מדינה חזקה שהשתלטה על אירופה, ופשוט היו לה יותר יכולות. אבל גם עשרים שנה לפני השואה נרצחו קרוב ל־200 אלף יהודים בפוגרומים.
"כשהמכונית מתקלקלת בפעם השנייה והשלישית, הנהג מבין שאולי כדאי להחליף מכונית לפני שהיא תיתקע בפעם הרביעית והחמישית. גם מאיתנו מצופה ללמוד מההיסטוריה. הרב קוק ראה בזה בחינת 'זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור' – בינה שנובעת מזכירת ימות עולם. הפילוסוף ג'ורג' סנטיאנה אמר 'מי שאיננו לומד מעברו, נידון לחוות אותו מחדש'. גם על קבר האחים הענקי במיידנק מופיעה כתובת: 'גורלנו אזהרה לכם'".
מה אנחנו לומדים מזה למציאות הישראלית הנוכחית?
"מקובל אצלנו בפוליטיקה להכות על החזה של האחר, אבל אנחנו צריכים לבדוק מה החלק שלנו בתוך זה, 'אבל אשמים אנחנו'. נכון, יש עוד אשמים, אבל גם אנחנו אשמים. לכלכנו על היהדות ועל המשיחיות. לא הצלחנו לחבר. קחי לדוגמה את החוק בנוגע ללבוש צנוע בכותל - שברוך השם, לא נחקק. לאשתי, כמו גם לרוב בני משפחתי, לא הייתה בעיה להיכנס לכותל גם אם החוק היה נחקק. אבל איפה אתם חיים? איזה מין חוק זה? אני מבין גם את החרדה מממשלת 'ימין על מלא'. גם בלי צעדים אגרסיביים מתחוללים שינויים דמוגרפיים שמשנים את המציאות. אנחנו צריכים ללכת בזהירות, עקב בצד אגודל, בלי מרפקים. אני מתנגד למלחמות דת".
בשיח הציבורי זה מסמן אותך כמי שמשחק לידי היריב הפוליטי במקרה הטוב, או כחלק ממנו במקרה הרע.
"אני ימני ומתנחל. נעצרתי בשכם עם ישראל אלדד עוד לפני העלייה לסבסטיה. אבל אני מתנגד לחקיקה דתית ולממשלה לעומתית. אני לא רוצה מלחמה עם יהודי. אני לא רוצה לנצח אותו, כי אם הוא מובס וכועס, מה עשינו בזה? הבעיה שלנו כדתיים היא שאנחנו לא לגמרי מבינים את העולם היהודי. לדוגמה, לא יודעים לעשות את החיבור שעשה הרב קוק בין יהדות לאנושיות, בין קודש לחול. הקודש נתפס אצלנו כמשהו שרק סותר את החול, וזה לא נכון. תהליך הגאולה אצל הרב קוק בא מתוך הטבע. היום חלק ממי שרואים בעצמם את תלמידי הרב קוק חושבים שלהיות דתי זה לקחת את העולם שלך, ולמחוק אותו לטובת עולם אחר. איך זה ייתכן?"
גם אנחנו מסלפים
אני משתפת את הרב קלמנזון בדברים שאמר הרב אורי שרקי על שלושה־עשר העיקרים המיוחסים לרמב"ם. העיקרים האלה מבוססים על הקדמת הרמב"ם ל"פרק חלק", הפרק האחרון במסכת סנהדרין. אבל מה שנאמר בהקדמה, מציין הרב שרקי, "הוא לא הנוסח הנמצא בסידורים, שמתחיל בכל פעם ב'אני מאמין באמונה שלמה'. הדברים האלה הם לא של הרמב"ם. מישהו הדפיס את זה בסיום תפילת שחרית, חשב שהוא עושה משהו טוב, אבל אני חושב שהוא גרם לכמה בלגנים. למשל, המשפט שהרמב"ם מעולם לא כתב והוא גם לא מאמין בו – 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא'. המשפט הזה גרם לאנשים לחשוב שאמונת היהדות היא שהמשיח יכול לבוא בכל רגע. הרמב"ם מעולם לא אמר את זה".
ואכן, בסידורי עדות המזרח, הנוסח ה"פיוטי" לא קיים. במקומו מופיעה כותרת מאוחדת, "הרי אני מאמין באמונה שלמה בשלושה־עשר עיקרים של התורה הקדושה", ואחריה רשימת העיקרים - שהקב"ה מצוי ומשגיח, והוא אחד, ואין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ועוד. העיקר ה־12 מנוסח בפשטות: "ושיבוא מלך המשיח". ללא שום הבטחה של משיח מעכשיו לעכשיו.
"בהגות היהודית יש שתי דרכים להגיע למשיח – היסטורית ואנטי־היסטורית", אומר על כך הרב קלמנזון. "במיינסטרים של חז"ל את יכולה לראות מערכות שלמות שמצביעות על גאולה היסטורית, תהליכית. יש דפים שלמים בגמרא שמעידים על הקושי בימות המשיח: אין מוצא חברתי, מלחמות, אובדן היררכיה, פני הדור כפני הכלב. הישיבות שיהפכו, במחילה, לבתי בושת – 'בית הוועד יהיה לזנות'. ודווקא אז יש ביקוש למשיח. עם כל העתידנות וההיסטוריונים שיש לנו היום, אנחנו לא באמת יודעים לנחש לאן תהליכים היסטוריים יובילו את העולם. כמובן, תמיד יהיה מי שיגיד 'אמרתי לכם', אבל קחי את קריסת הגוש הקומוניסטי, את השואה, את הקמת מדינת ישראל – כל אירוע כזה היה חלק מתהליך ממושך, ורק רטרואקטיבית אפשר היה לראות שהקב"ה סידר את האירוע. אנחנו כמעט שלוש שנים אחרי האירוע הכי קשה אולי מאז קום המדינה, ומאז חווינו גם אירועים מהמרוממים ביותר בתולדות המדינה, והכול בתוך שלוש שנים. אי אפשר היה לצפות את הדברים באופן הזה".
דברי הרב קוק על התהליך שלקראת המשיח פורשו כאילו הוא ראה בציונות החילונית "חמורו של משיח".
"אני חושש שזו הבנה לא נכונה של המושג. הספר של ספי רכלבסקי, 'חמורו של משיח', נכתב בפחד ואף בשנאה, כשהוא נותן לציונות הדתית הגדרות נוסח נאור נרקיס. ספרים כמו שלו, או של יובל נח הררי שאומר דברים דומים בהקשר הציוני־יהודי־פוליטי, מזכירים לי אמירה פולנית: 'חצי חכם גרוע מטיפש'. אתה משתמש בכל מיני מושגים שאתה לא מבין, מתוך ביטחון עצמי נטול הקשר.
צילום: גטי אימג'ס
"הביטוי 'חמורו של משיח' נותן כבוד לתהליך של הבאת המשיח; תהליך שמיוחס למשיח בן יוסף, הבאת הגאולה בדרך היסטורית, בשיטת תלמידי הגאון מווילנה. הגאון מווילנה עשה מהפך כשפירש על פי הזוהר בפרשת וירא, שההתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות למטה, ולכן הדברים צריכים להיעשות בידי אדם. תלמידיו קראו לזה 'לבנות הנהרסות'.
"למלא את הארץ ביישובים עד שלא יישאר בה מקום פנוי או עזוב, זה חמורו של משיח. וזה מה שתנועת ההתיישבות הציונית עשתה. אני גאה בילדיי שהיו חלק מחמורו של משיח – בהקמת יישובים, בהיותם חלק ממערכת הביטחון והצבא. זה נכון גם לעובדי ההיי־טק, כי כל מי שיוצר סטארט־אפ שמעשיר ומחזק את המפעל הציוני זוכה לכינוי הכבוד 'חמורו של משיח'. יוסף טרומפלדור קבע: מה זה חלוץ? אם צריך גלגל, אני גלגל. גם הוא היה חמורו של משיח.
"הרב קוק אומר שבסיכומו של דבר יצא מזה משהו חזק יותר, כי אנחנו גאולה בדרך הטבע. כלומר, לקחנו את החומר וקידשנו אותו. זה לא עלבון, זו מחמאה. הלוואי שהייתי זוכה להיות החמור של המשיח, כלי התחבורה שלו. אולי היום מתאים יותר לומר פרארי של המשיח, או המרצדס שלו".
המשיח דווקא צנוע, עני ורוכב על חמור.
"נכון, יש רמיזה בנבואת זכריה שאומר שיהיה על 'מצילות הסוס קודש להשם'. 'קודש להשם' הן המילים שכתובות על הציץ של כוהן הגדול. אין דבר גשמי יותר מהסוס. אבות האומה רכבו על חמורים, שהיו הסובארו והטויוטה, ואילו סוסים זה למלכים. זה לא סתם אמצעי תחבורה, זה שוּפוּני. ואין דבר יותר גשמי מהמצילה של הסוס, שהיא כמו הצופר ברכב. מה אומרת המצילה? אני קיים! זוזו, אני מגיע! והנה, כשיבוא יום השם, גם התחתית של החבית תהיה קודש להשם. בקבלה ובחסידות מדברים על 'תורת ההיפוך' - בכל דבר יש פן סמוי ופן גלוי, כלים עליונים וכלים תחתונים. איזו משיחיות גדולה יותר? כשיתברר שגם הגשמי הוא קדוש. כי בכלים העליונים זו לא חוכמה.
"אנחנו סבורים שעם ישראל הוא העם הנבחר, במחילה מחוקי הגזענות. אבל מה גדול ומרגש יותר – דוסים שעולים להר הבית, או דרום־אמריקנים עם הטנגו והסמבה שיבואו לקדש את העולם? זה אומר שיש בהם פן קדוש יותר מהעם היהודי. קדושה שהולכת בדרך החומר היא בתוך הטבע, כמו שאומר הרב קוק, ולכן היא עליונה יותר".
ומה הופך את זה למפחיד?
"המשיחיות מפחידה כי הדתיות מפחידה, וזה קורה כי אנחנו קצת מסלפים אותה. אנחנו טוענים שלהיות דתי זה לצאת מהעולם החילוני ולא לבנות עליו בכלל. ההוגה החשוב דרור אידר מציין כי בישראל יש תאיסטים או אנטי־תאיסטים, אבל אין אתאיסטים, כי לכולם יש דעה בעניין – בעד או נגד. כל המבנה של הציונות החילונית הוא מבנה של מרד. אחד העם השתמש במילים שהמדרש שם בפיו של בר כוכבא: 'לא תסעוד ולא תכסוף'. כלומר - אלוקים, אל תתערב. הציונות הדתית אומרת, אנחנו מחזירים את השחקן הזה למגרש".
גם דוסים מפחדים ממשיח. אולי יבטלו את נטפליקס.
"יש בדיחה ב'אוצר הבדיחה והחידוד' על כפרי שחוזר מהדרשה של הרב בחרדה לא נורמלית: 'הרב אמר שהמשיח יבוא וייקח את כולנו לפלשתינה, ומה יהיה עם המשק שלנו?'. אשתו מנחמת אותו ואומרת: 'אל תדאג, א־לוקים רחום וחנון. הוא כבר יעיף את המשיח לפלשתינה ולא יפגע בנו ובמשק'. אגיד לך משהו בכנות, אם המשיח יתחיל לסקול פה מחללי שבת, זה יהיה סימן שזה לא המשיח. אני מבין את הפחד מאובדן נטפליקס. כמי שיש לו קצת הפרעות קשב, אני דואג מה יהיה בעולמות עליונים - 'עטרותיהם בראשיהם ויושבים ונהנים מזיו השכינה'? כמה זמן ייקח עד שאשתגע? אבל אני מאמין שלקב"ה יש פתרון גם לסוגיה הזאת וגם לנטפליקס".
משהו רקוב נפסק
בחודש אב תשס"ט יצא לאור ספרו של הרב קלמנזון "על מה אבדה הארץ – עיונים באגדות החורבן", העוסק בניתוח ספרותי והיסטורי של אגדות חורבן בית שני המופיעות ברובן במסכת גיטין, ומבקש להראות כיצד הרעיונות הטמונים בהן רלוונטיים לימינו. הספר נערך בידי ד"ר שמעון פוגל ובסיוע הבן מנחם קלמנזון, והוא מבוסס על שיעורים שהעביר הרב בני קלמנזון בישיבת עתניאל. את הספר הקדיש הרב "לכל אלו שידעו לרתום את חורבנם האישי לגאולת הכלל. להוריי ע"ה, שהתנערו מתוך ההפיכה של גולת אירופה וסללו דרכים לתקומת ישראל. לבני משפחותיהם המופלאות של קדושי ישיבת בית ועד לתורה עתניאל – משפחות רעיי ותלמידיי הי"ד, אשר אינם נכנעים לצערם ולכאבם, וממשיכים לתרום את חלקם בבניין הבית השלישי".
הספר ראה אור בעקבות הפיגוע בישיבת עתניאל, שאירע לפני יותר מעשרים שנה. אני נחשפתי אליו לאחר טבח שמיני עצרת תשפ"ד, כשההקדשה המצמררת שבפתחו קיבלה רובד נוסף. בפינה בסלון בית משפחת קלמנזון בעתניאל מתנוססת תמונתו של הבן אלחנן, לצד אות הוקרה שקיבל מתושבי בארי. על אותו השולחן מונחת גם תמונתו של אחיה של יוכי, מיכאל (מיכי) מרק, שהיה מנהל הישיבה בעתניאל ונרצח בפיגוע ירי. בנו של מיכי, שלומי מרק, שירת במוסד ונהרג בתאונת דרכים. בן נוסף לאותה המשפחה, שגם תמונתו מוצבת כאן, הוא פדיה מרק, קצין בגבעתי שנהרג בקרבות בעזה.
השכול משפיע על הגישה לביאת המשיח ולתחיית המתים?
"תראי, אני דוס. אומנם 'ליברלי־פרוגרסיבי' ולא יודע מה עוד אמרו עליי, אבל הייתי דוס עוד קודם. ברור שקל לי יותר לחיות בידיעה שהיקרים לי לא התאיידו לאיזה אַיִן, אלא נמצאים ביקום מקביל. אם הייתי מרגיש שהמוות של הבן שלי הוא כמו מסך מוניטור שמגיע למצב של קו ישר וצפצוף צורם אחיד, אני לא יודע מה היה קורה לי. יש לנו הרבה בדיחות שחורות במשפחה על אלחנן ועל מיכי, שאם הם לא מבסוטים ממשהו שעשינו פה, שיואילו לבוא ולהגיד בעצמם".
אתה מצפה לתחיית המתים?
"אני לא מספיק דוס בזה. הייתי רוצה להיות יותר. אני שותף לרמב"ם שאומר שאנחנו לא יודעים על שום דבר איך הוא יהיה עד שיהיה. האם תחיית המתים היא משהו דומיננטי בחיי? לדאבוני, לא מספיק. אבל העובדה שהיקרים לי – בני, גיסי, אחייניי, תלמידיי וחבריי – נמצאים בנוכחות ממשית ובמקום טוב יותר - אני לא רואה את החיים שלי בלעדיה. לא יכול בכלל לדמיין או לחשוב אחרת".
הרב קלמנזון לוקח לידיו את עותק ספרו שהבאתי איתי, המלא בסימונים ובקיפולי דפים. הוא קורא מחדש את ההקדשה, מהנהן ומשתתק לרגע, כמו מקבל לראשונה את התודות שכתב בעצמו למשפחות השכולות הנרתמות לגאולת ישראל, 15 שנים לפני נפילת בנו. "ידעתי שאלחנן ומנחם יצאו דרומה, אבל ישנתי טוב. כמו שאמרתי, רבנים הם נביאים לטווח רחוק, לא לטווח קצר ובינוני", הוא מחייך בעצב. "אלחנן היה מומחה ללוחמה בטרור ולהגנת יישובים, ולכן הוא הוקפץ לעיתים קרובות. לא הבנתי בזמן אמת את החריגות של 7 באוקטובר. רבע שעה לפני שהוא נהרג סימסתי לו 'אולי אני אבוא לעזור?', כי אני מתמצא באירועי חירום. ההודעה האחרונה ממנו, ממש דקות לפני מותו, הייתה: 'אל תבוא'. ואז התחלתי להבין שהסיפור רציני משחשבתי".
איתיאל זוהר הוא שכיסה את גופתו של אלחנן, וביקש מהרב רא"ם הכהן להודיע לסבו, הרב בני, על האסון שפקד אותם. הרב הכהן גם סיפר להורים שמנחם נפצע, אך לא ידע מה חומרת הפציעה, והם חששו שנשקפת סכנה לחייו.
"עסקתי הרבה במשיחיות, אבל אני שואתי", אומר הרב קלמנזון. "אולי לכן ב־8 באוקטובר, כשקיבלתי את הבשורה הקשה על אובדנו של אלחנן ועל פציעתו של מנחם, הייתי בחרדה גדולה, שאנסח אותה כעת במשיחית: שחס וחלילה הבית השלישי לא יקרוס".
יש נחמה בידיעה שאלחנן נפל בגבורה?
"זה נותן כלים ומשמעות. הבן שלי לא סתם הלך, אלא הציל יותר ממאה איש. אני חושב שמורשת השואה היא גם מה שהוציא אותו ואת מנחם ואיתיאל להציל את אחינו בדרום. יש לנו הרבה אירועים סביב אלחנן, לא רק פעם בשנה. הוא הנופל היחיד שעל מצבתו מופיעים גם סמל צה"ל וגם סמל המוסד. אין מילים בפינו כמה הם איתנו, כל הזמן. הייתי סנדק של לא מעט ילדים שאלחנן הציל את האימהות שלהם בהיותן בהיריון. החזקתי את התינוקות האלה על הידיים בדמעות, ואמרתי בכנות שאין מאושר ממני בעולם באותו הרגע. הכאב הוא כאב, אבל כאב ודיכאון הם לא אותו הדבר. כאב לא סותר שמחה. אנחנו שמחים, עושים שטויות. יום עסל יום בסל.
"על הציבור שאני חלק ממנו אמרו שהוא 'אוכל מוות', 'ערל לב'. אמרו שהוא לא אוהב מספיק את הילדים שלו, ומה לא. אבל תארו לכם שמדינת ישראל חס וחלילה הייתה הולכת פייפן, יש דבר מדאיג מזה? מה היה מחכה אז לשאר הילדים שלנו? לכן גם באותו רגע קשה מנשוא לא אמרתי 'לעזאזל המדינה, אני איבדתי את הבן שלי'. הייתי בחרדה שנאבד הכול".
איזו אגדת חורבן הכי רלוונטית היום לדעתך?
"יש אגדות שמתארות את 6 באוקטובר בדיוק, רק בלי אינטרנט. זה כמעט אחד לאחד. האדם נשאר אותו אדם, היהודים אותם יהודים. הידועה ביותר היא אגדת קמצא ובר קמצא. שניים עם שמות דומים, גם החבר'ה סביבם מתבלבלים ביניהם, אבל יש שם שנאה ומחנאות ולא ברור לנו למה. זו בדיוק פוליטיקת השבטים והזהויות. תרגומה של המילה קמצא הוא חגב – על ג'וק ובן ג'וק חרבה ירושלים. זה אומר משהו גם על האנשים באותו הדור".
אגדה נוספת מזכירה לו את הסיפור של 7 ו־8 באוקטובר. זהו הסיפור על חכמים שרואים את בית המקדש חרב, שועל יוצא מקודש הקודשים, והם בוכים ורבי עקיבא שוחק. לנוכח תמיהתם מסביר רבי עקיבא שיש קשר בין שתי נבואות - "ציון שדה תיחרש", ו"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". אחרי שהתקיימה נבואת החורבן, רבי עקיבא בטוח שתתקיים גם נבואת הנחמה. "האגדה הראשונה מתארת את עומק החורבן החברתי ערב חורבן הבית, והשנייה לוקחת אותנו ליום שאחרי החורבן", אומר הרב קלמנזון. "יש רצף אגדות שמלמדות שבית המקדש בסוף ימיו לא היה משהו, והיו לכך איתותים לאורך שנים: לשון זהורית לא מלבינה – כלומר אין כפרת עוונות. הנר המערבי, שמעיד על נוכחות השכינה, לא דולק יותר. יש איתותים, ואין תיקון, ואז מגיע חורבן בלתי נמנע".
בספר מתאר הרב קלמנזון את החריש כעבודה אלימה שהופכת את האדמה ופוצעת אותה, אבל בלעדיה שום דבר לא יכול לצמוח ולהכות שורשים. "רבי עקיבא מציב נקודת מבט של תקומה. החורבן בעיניו הוא ניתוח אכזרי אך הכרחי, שעניינו להביא לתיקון ולבניית בניין חדש ונקי וטהור ומשופר. בית מקדש שאין בו מלחמות אחים ורציחות, ואין שנאת חינם. משהו רקוב נפסק, ואולי עכשיו אפשר להתחיל להצמיח משהו חדש מתוך 'נחרשה העיר'. ירושלים הייתה עמוק בתוך השנאה והפילוג, אבל עכשיו עת חריש. יש הזדמנות לצמיחה חדשה, איכותית יותר, טובה יותר. זה לא אומר שהדבר בהכרח יקרה, צריך לפעול כדי שזה יקרה, ואת התקווה הזאת נותן רבי עקיבא. וחכמים עונים לו: 'עקיבא ניחמתנו'. עשית לנו את היום".
נכון לשעת הורדת הגיליון לדפוס, המשיח טרם הגיע.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il