"אני בן לתנועה משיחית, שכן אני בן לתנועה הציונית, והציונות היא תנועה משיחית", מצהיר פרופ' יובל אלבשן. "גדלתי בבית לא דתי, אפילו אנטי־דתי, אבל התפיסה והשיח היו משיחיים: קיבוץ גלויות, גאולת קרקעות. המושג גאולה נכח בבית כל הזמן. כמובן, לא האמינו אצלנו שהמקדש ייפול יום אחד מלמעלה ושיגיע איזה משיח על חמור לבן, אבל קיבלו את התפיסה של בן־גוריון, תפיסה ציונית־חילונית שהייתה בעבר משיחית. רק מה? בתפיסה הזאת אנחנו המשיח. אנחנו אתחלתא דגאולה. מה שאנחנו בונים פה מקרב את הקץ. לכן כשאני שומע את כל המושגים האלה אצל דתיים, אני לא נבהל. אף פעם לא התחברתי לפחד מה'משיחיסטים שיביאו עלינו אסון כי הם אנשים לא ריאליים'. הרי אנחנו היינו כאלה בדיוק, זו אותה השפה, אותה תפיסה אוטופית של קץ הימים, של ממלכתיות. ומה זו ממלכתיות אם לא משיחיות?"
פרופ' יובל אלבשן (56), גרוש ואב לשניים תושב ירושלים, הוא סופר, איש תקשורת ועורך דין. בעבר היה דקאן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, והיום הוא מלמד בה ומגיש תוכניות רדיו בכאן רשת ב'. בילדותו גדל בבת־ים, מטרים ספורים מביתי. היינו מנויים באותה הספרייה, חצינו בהתלהבות ילדותית את אותם רחובות ריקים בשכונה ביום כיפור, אולם בנתיבים מקבילים שלא נפגשו מעולם – אני בצום, בריצה לבית הכנסת, הוא שָׂבֵעַ על אופניים. "אבא שלי היה אנטי־דתי בחריפות, המסורת ממש עצבנה אותו", מספר אלבשן. "ביום כיפור היינו אוכלים בכוונה. זה היה חריג, כי כמו שאת יודעת, בבת־ים כולם צמו, גם רוכבי האופניים. ביום שישי לא היו מדליקים אצלנו נרות ולא עושים קידוש, אבל הייתה ארוחת שבת. כל אחד בתורו היה צריך להכין משהו ולדבר עליו בארוחה, ואנחנו הילדים שנאנו את זה".
את המקור לדחייה מכל סממן דתי מייחס אלבשן לבית גידולו של אביו, שהיה נכדו של שמואל לוין־אפשטיין - מבעלי הוצאת "א. לוין־אפשטיין" המפורסמת, שפעלה בוורשה ובארץ ישראל מ־1882 עד 1973. "הדורות ההם נתפסו לציונות. הם היו ממקימי רחובות, גרו בהמשך בתל־אביב, והדפוס עבר לבת־ים. הם הפסידו אותו אחרי מלחמת יום כיפור. בשלב הזה לא היה כסף בבית, אבל היו המון ספרים". והייתה סיבה נוספת למספרם העצום של הספרים בבית משפחתו. "אבא שלי היה מנהל מחלקה בשירות המטאורולוגי, אבל במשך שלוש שנים החרימו אותו בעבודה. הוא חשף איזו שחיתות שנגעה גם למנכ"ל ולשר בממשלה, ונלחם על כך עד שמת מהתקף לב, בגיל 44. הייתי אז בן 12. סיפרו לי שהוא היה יושב לבדו בחדר בעבודה וקורא שלושה ספרים ביום. גם כשהיינו הולכים יחד לספרייה, הוא היה לוקח המון ספרים. בזמנו לא הבנתי מתי הספיק לקרוא הכול. כשהבנתי, זה גמר אותי".
צילום: צילום: יונתן זינדל - פלאש 90
כרוויזיוניסטים שדוגלים בימין הכלכלי, הוריו לא חיבבו במיוחד את בן־גוריון. "הם ראו בו דיקטטור, ולא יכלו לשאת את אפליית הפנקס האדום. ובכל זאת התפיסה שלהם הייתה בן־גוריונית - תפיסה חילונית משיחית. עם כל ההתנגדות לבן־גוריון, אצלנו בבית דיברו כמוהו: אנחנו עם מיוחד ולכן עלינו להיות מוסריים יותר, חברת מופת, אור לגויים. רק שהאור לגויים שלנו לא יבוא לידי ביטוי בבית מקדש, אלא במה שאנחנו נבנה פה.
"התפיסה הזאת לא הייתה ריאלית. כשאני קורא את בן־גוריון בעיניים בוגרות, אני מבין יותר ויותר שאי אפשר להיות ציוני בלי להיות משיחי. הציונות המשיחית טענה את הקיום שלנו פה במשמעות: אנחנו גואלים את הקרקע ואת העם, אנחנו מקרבים את הקץ, ואנחנו משוכנעים שיהיו פה ימי שלום. ההורים שלי טענו שהם 'יודעים מה זה ערבים', ולמרות זאת האמינו שיהיה פה שלום. מאיפה הביטחון שבסוף נסתדר עם הערבים, ושיום אחד קיר הברזל ייפול? זו לא ריאליה, זו משיחיות.
"בעיני הוריי הקמת המדינה הייתה נס, אבל לא נס שהא־ל עשה, אלא שאנחנו חוללנו. מלחמת ששת הימים נתפסה גם אצלנו כגאולה. כשפיניתי את הספרים של אבא, מצאתי אינספור ספרי ניצחון והמון תקליטים של מהדורות החדשות ששודרו במהלך המלחמה. גם מלחמת יום הכיפורים לא נתפסה אצלנו כטראומה, אף ששני בני דודים של אבי נהרגו. להפך, נקודת המבט היא שהיינו אמורים להיגמר ביום כיפור. הרי ליד הבית של סבתא שלי בתל־אביב חפרו קברי המונים, והנה גברנו על האויבים, וגם זה נס. אסור להגיד את זה על 7 באוקטובר, אבל זה אותו הסיפור. יש פה אלמנט ניסי, אבל מקורו בזה שאנחנו העם הנבחר".
ומה זה אומר, להיות העם הנבחר?
"עם שתפקידו להיות אור לגויים. עם שלוקח את הגורל שלו ומשנה אותו. הוא יכול לבנות פה חברת מופת, כי יש בו איכות".
מי בחר את העם הנבחר? מאיפה באה האיכות הזאת?
"זה הגנום היהודי. אצלנו לא היה א־לוהים, אבל כל השאר היה. אף שהיינו פעמים רבות בירושלים, בית המקדש לא הוזכר כלל. לעומת זאת, ולמרות הדעה על בן־גוריון, לשדה־בוקר נסענו הרבה".
אחכה לו שלא יבוא
"הגיעה שעה הרת עולם בהיסטוריה הכללית ובהיסטוריה של עמנו. מאורעות כבירים מתחוללים, מהפכות עצומות מתרחשות, משתנים ערכין מקובלים, נפסלים לוחות מקודשים, אמיתות חדשות מתגלות, יחסים חדשים הולכים ונבראים, ניטשטשו הגבולים שבין החלום והחיים, ודמיון ומציאות משמשים בערבוביה... עכשיו היא שעת האפשרויות הבלתי מוגבלות, ומה שאי אפשר בזמנים רגילים, אפשר ברגע זה. כלום אי אפשר להשיג עכשיו את ארץ ישראל בבת אחת? בוודאי הגיעה השעה שאנו רשאים וצריכים לפשפש במעשינו ובדרכינו... אנו רשאים עכשיו לנסות לדחוק את הקץ ולקוות לקפיצת הדרך".
הדברים הללו נכתבו ב־1915, ומי שכתב אותם לא היה הרב קוק, אלא בחור בן 29 ששמו דוד בן־גוריון. 33 שנים אחר כך טען ראש הממשלה הראשון בפגישה עם סופרים: "אני אומר, משיח טרם בא, ואיני מאחל למשיח שיבוא. ברגע שמשיח יבוא – יחדל להיות משיח. כאשר תמצאו כתובתו של משיח בספר הטלפונים – אין הוא משיח יותר. גדולתו של משיח שאין כתובתו ידועה ואי אפשר להגיע אליו ואין יודעים באיזה אוטו הוא נוסע ואם הוא בכלל נוסע באוטו או רוכב על חמור או טס על כנפי נשרים. אבל נחוץ משיח על מנת שלא יבוא. כי ימות המשיח חשובים יותר ממשיח. והעם היהודי חי בימות המשיח, מצפה לימות המשיח, מאמין בימות המשיח, וזוהי אחת הסיבות העיקריות לקיומו של העם היהודי".
בן־גוריון קרא לבנו עמוס, על שם נביא "הנה ימים באים", ולאחת מבנותיו קרא גאולה, לא פחות. בשנת העשור למדינה, האיש שרבים ראו בו משיח שב והזכיר שהכמיהה לגאולה מייחדת את העם היהודי. "על מפתן ההיסטוריה היהודית עמדו שלושה מאורעות מרכזיים שזכרם והשפעתם לא פסו מקרבנו עד היום הזה: יציאת מצרים, מעמד הר סיני, כיבוש הארץ. רצון הגאולה קדם לשלושת מאורעות מכריעים אלה. לפי המסורת, שיש בה בלי ספק גרעין של אמת, גדל עמנו בילדותו בניכר, בבית העבדים המצרי, ובלי רצון גאולה לא הייתה יציאת מצרים אפשרית... מי שאינו רואה חזון הגאולה המשיחי במרכז הייחוד של האומה, אינו רואה אמיתי היסודים של ההיסטוריה היהודית ואבן פינתה של האמונה היהודית".
צילום: פין הנס, לע"מ
אלבשן מתמוגג כשאני קוראת באוזניו את הדברים האלה. הוא מרגיש בבית. "סבא שלי בהחלט ראה בבן־גוריון משיח. הוא הלך בעקבותיו לפלשתינה, ולכן כעס עליו כשפרש לשדה־בוקר. את הפרישה הזאת הוא שב ותיאר כנטישה. כי משיח אמור לבוא, לגאול ולהישאר עד קץ הימים. בן־גוריון לעומת זאת בנה מדינה ופרש, ואפילו לא לירושלים. זה היה בלתי נסבל לסבי, שהלך אחריו תרתי משמע.
"אני דווקא מעריץ את בן־גוריון על התנועה הזאת שלו. הוא לא הכריז על עצמו כעל גואל, לא ביקש שיושיבו אותו על חמור לבן או על כיסא רם, ופרש ברגע שהמשימה נגמרה. בעיניי זו הדרך היחידה להתקדם בלי לגרום לאובדן האמונה במשיח. אתה גם מתנהל כמשיח, וגם יודע מתי להפסיק להיות משיח. ההיעלמות של הגואל משמרת את כוח המשיחיות שבעם לעתיד. המשיחיות של בן־גוריון פעלה בתוך דור שלא היה דחוק בזמן. התפיסה הייתה תפיסה ארוכת שנים".
"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
"לא אמרו לנו אז את המשפטים האלה, אבל זה היה בתודעה. רק מה, אנחנו לא יכולים לחכות למשיח. בשבילי משיחיות זו התפיסה שיש סוף טוב לסיפור הזה שלנו, והתפקיד שלי הוא להביא אותו, ולא לחכות לו כמו היהודי הגלותי".
כשקוראים לנציגי הציונות הדתית "משיחיים", מתכוונים למשהו אחר לגמרי. משהו מפחיד.
"מכונת הרעל קוראת גם לי סמוטריץ' וביבי. אני, ששלושים שנה נלחם בנתניהו ואין שבוע שאני לא כותב מאמר נגדו, מכונה ביביסט. השימוש במילה 'משיחיות' מגיע קודם כול מתוך בורות. אני לא מדבר על 'רצינו לגדל דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות', אלא על בורות בנוגע לתפיסה של הציונות החילונית בראשיתה. בן־גוריון הצהיר שהמדינה תהיה בית לכל יהודי, וזה רעיון משיחי: אנחנו לא עיר מקלט אלא בית, ולא רק לאנשים במצוקה". אלבשן מציין כי גיורא יוספטל "שלנו" – זה שהרחוב החוצה את בת־ים קרוי על שמו – התנגד לרעיון הזה ותמך בעלייה סלקטיבית, "כמו אהוד ברק היום".
אנשי רוח טענו נגד בן־גוריון שהוא מוביל לדיקטטורה והופך את המדינה לקדושה, מוסיף אלבשן. "הם הביעו חשש שהמדינה תהפוך מכלי הגשמה למטרה בפני עצמה. קחי לדוגמה את פרשת אלטלנה, שנחשבה בבית שלנו לזוועה: ככל שאני מלמד את זה יותר, אני מבין שהמהלך של בן־גוריון היה דבר ראוי. אני לא מדבר על ירי באנשים שקפצו למים, אבל המטרה בכללותה הייתה מוצדקת, כדי שלא יהיו פה מיליון מיליציות - כמו שאת רואה אצל הפלסטינים, וכמעט אצל כל עם שנלחם על חירותו. בכל תולדות ההיסטוריה, מעולם לא נגמרה מלחמה מהסוג הזה ללא פיצול ומלחמת אחים. זה קרה במהפכה הצרפתית וזה קרה בעצמאות ארה"ב, שם מלחמת האזרחים התבשלה עד שהתפוצצה אחרי שמונים שנה. זה קרה גם בהודו ובפקיסטן. אנחנו העם היחידי שלא היה בו פיצול בעקבות היציאה לעצמאות בדרך של מלחמה. ולמה? כי זה היה בן־גוריון. ולמה הוא העז לעשות את זה? כי הייתה לו תפיסה משיחית, הוא הבין מה זו ממלכתיות".
והודות למנחם בגין וקריאת "רק לא מלחמת אחים" שלו.
"לבגין לא היה הרבה כוח, עם כל הכבוד. אגב, כשבן־גוריון אמר שהתותח הקדוש צריך להיות מוצב בחצר בית המקדש, הוא אמר 'כשייבנה בית המקדש', ולא 'אם ייבנה'".
באיזו נקודה הציונות החילונית משתנה?
"ב־1967 קרה מה שחלק ממבקריו של בן־גוריון אמרו שיקרה. הרעיונות המשיחיים הוטענו במשמעויות דתיות. ברגע שהדתיים שמים כיפה על המשיחיות, זה כבר לא 'שלנו', ומתעורר הפחד מהדתה. הציונות החילונית רוצה פתאום מדינת כל אזרחיה, וכבר לא רואה ביהודים את העם הנבחר. אם כך, המקום הזה הוא לא שיבת ציון, אלא עיר מקלט – ואם יש פה סכנה, ונעשה קשה, למה להישאר? נעשה רילוקיישן. וכך, מתוך בורות גדולה, החילוניות הזאת התרחקה מהערכים שלה־עצמה. מי שחושב שהמשיחיות היא משהו דתי, לא יודע מה זו ציונות. ומי שאומר על מפלגות שהן משיחיסטיות, פשוט לא יודע היסטוריה.
"אדם לא יכול לחיות בלי משיחיות. אם אתה לא מאמין בעתיד, מה אתה עושה פה? הרי הקיום לא יכול להיות רק לאכול כל היום. אז אצל הציבור הזה – נקרא לו האולטרה־חילוני – המשיחיות התגלגלה לבתי המשפט. הם המשיח שלה. מאז ומתמיד המשפט היה דת, בדיוק כמו שהתורה היא מערכת חוקים, אלא שכעת המשפט הפך לדת משיחית. הם צורחים על סמוטריץ' שהוא משיחי, אבל זה בדיוק מה שהם".
עת לעשות למדינה הפרו חוקיך
כל המונחים המשיחיים נמצאים גם באולטרה־חילוניות, קובע אלבשן. "מגילת העצמאות מקבלת מעמד של טקסט מקודש שאסור לגעת בו, כאילו אלה לוחות הברית. בן־גוריון לא חשב שזה טקסט מקודש. הוא אפילו העז לרמות ולשלוח לארה"ב הכרזת עצמאות אחרת, כדי שיאשרו אותה בקלות. זאת גם לא הייתה יצירת רבים, כמו שמנסים למכור לנו: שלושה אנשים היו מעורבים בכתיבתה של מגילת העצמאות. האישה היחידה שהייתה מעורבת הלכה וקנתה בד של אהיל מנורות שייראה כמו קלף, ובן־גוריון רימה את כולם ונתן להם לחתום על דף ריק. אף אחד לא רצה לחתום על הנוסח שלו, והוא עשה את הטריקים הידועים שלו. קבע את הישיבה של מועצת העם לשתיים בצהריים, כשבארבע כבר חייבים להכריז, כי תכף נכנסת שבת ובלילה שבין שישי לשבת פג המנדט. בן־גוריון לא היה בעל סבלנות, אבל הוא משך את הדיון במשך שעה, והשאיר שעה בלבד להערות. כמעט כולם היו נגד הנוסח. הקומוניסטים לא הסכימו כי לא הזכירו את הערבים, בימין התנגדו בגלל חלוקת הארץ, והעדה החרדית בגלל עניינים שלה. נזכיר שעשרה מתוך 37 הנציגים שחתומים על המגילה היו בכלל בירושלים הנצורה. אז בן־גוריון אומר לכולם: תחתמו, וביום ראשון נכניס את ההערות. ביום ראשון, כשבאו עם הערות, הוא אמר: אין מה לעשות, עכשיו זה רק לפרוטוקול.
"אז יש לנו טקסט מקודש. ויש לנו כוהנים, שהם בעלי מזג שיפוטי, כלומר לא אנושיים. הם מעל זה, אין להם נטיות אנושיות כמו לבני האדם הרגילים. ויש טקסיות דתית רבת־שנים שעולם המשפט ירש מהכנסייה הנוצרית: גלימות וקימה לכבוד השופטים ואולם שבו אסור להפריע, שלא לחלל את המקום. זו גישה דתית. היא חייבת להיות כזאת, אחרת אנשים לא יצייתו לפסקים. למה שאקשיב לשופט אם אני לא מאמין שהוא משהו גדול יותר? אבל כל זה קיבל כעת ניחוח משיחי".
מה ההבדל בין "דתי" ל"משיחי" בהקשר הזה?
"ניקח למשל את רעיון השוויון. אם יגידו לך שעל פי החלטת הרוב השבת עוברת ליום שלישי, את כאישה דתייה לא תקבלי את זה. גם אם רבנים יקבעו זאת. כך גם האמונה בשוויון, בחירות ובצדק. היא דומה לדת. נניח שעכשיו 120 ח"כים מצהירים שהם נגד שוויון, ובמשאל עם הרוב מצביע נגד שוויון. זה לא יעניין את מערכת המשפט, אנשים נולדו שווים וזו בכלל לא שאלה. מאיפה בא רעיון השוויון? מג'ון לוק, אבי תפיסת הנאורות.
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
"המשפט הוא דת מאז ומתמיד, ויש לו מוסדות דתיים. החידוש עכשיו הוא המשיחיות. זה לא היה בעבר, זה קרה בעיקר בעשור האחרון, כשלב הסופי של אובדן המשיחיות החילונית. אז הנה יש לנו עכשיו חולצות וסטיקרים I LOVE BAGATZ, ושמלות מחאה עם דמותה של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה. היא ואסתר חיות פתאום קדושות, אנשים מסתובבים עם תמונות שלהן. במה זה שונה מתמונות רבנים? זו כבר לא סתם דת, זה משיחי.
"וכאן מגיע שלב מסוכן, כי זה נהיה לעומתי. השופטים אומרים 'אנחנו נקבע מה נכון ומה לא נכון', ובתוך כך שוברים את כל הכללים. זו הגרסה החילונית ל'עת לעשות להשם הפרו תורתך' - כמו שמותר להפר באופן זמני חוקים של התורה כדי להציל אותה, כך מערכת המשפט משכנעת את עצמה לדרוס חוקים כדי לשמור על המערכת. וכאן ההבדל בין דתי למשיחי: משיחי הופך את החוקים לאלימים, לכפייה. זה מה שקורה במשפט היום. באופן אבסורדי, מי שמייצג את המגמה הזאת בצורה הבולטת ביותר הוא נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, שהוא דתי לשעבר. בעיניי הוא הביא לתוך עולם המשפט את הגישה הדתית־קיצונית, המשיחית. אם המילה האחרונה היא תמיד של השופטים, מה ההבדל בין זה ובין מועצת חכמי התורה, או מועצת חכמי הדת באיראן? אין הבדל. ליברל יכול לתמוך בכל הצעדים האלה? דמוקרט יכול להגיד שמי שצריך לשלוט זה בית המשפט העליון? אנשים שבמשך שנים לימדו באופן חיובי את פסקי הדין של המהפכה החוקתית, שמבהירים שחוק יסוד שונה מחוק רגיל ואסור לגעת בו - איך הם מצליחים להגיד כעת ההפך?"
בחלוקת התפקידים הזאת, ההפגנות הן של ההמון, שלא לומר ההמון הנבער?
"רוב אנשי קפלן, גם המשכילים שבהם, הם הדיוטות. עושים חרמות, גם עליי באופן אישי. האקדמיה אמורה להיות מקום חופשי, אבל פתאום אסור להזמין את שמחה רוטמן לאוניברסיטת תל־אביב. פתאום יש טקסטים שלא נכנסים. ממש כמו שרפת דברי כפירה. אחד כמוני, שהיה אורח כבוד ברוב הכנסים, ועכשיו הולך נגד – נגמר הסיפור איתו. חלק מהאנשים שבטוחים שהם ליברלים, הפכו לכת משיחית. הם מדברים כמו שבחיים לא העזו לדבר בעבר, והם מוכנים לפגוע בדברים הכי קדושים של הדת עצמה. פתאום לבעלי הון יש משקל גדול יותר בהצבעה, ומי שלא משרת בצבא, לא ניתן לו זכות בחירה. ואם צריך, ראש המפלגה גם יציע מחנות חינוך מחדש. איזה ליברל מדבר ככה? ומה זה צעקות ה'ד־מו־קרט־יה' שילדים בני ארבע זועקים בתל־אביב? במה זה שונה מאלה שצועקים 'תויירה' ו'משיח' בגיל שלוש? חבר'ה, המשפט הוא כלי, זו מערכת עדינה מאוד, מערכת דתית חכמה שחייבת לייצר פסאדה של משהו עליון, אחרת היא לא תצליח לשלוט. ובלי משפט אין חברה, כמו שבלי דת כנראה אין חברה. אבל דת המשפט הפכה למשיחית.
"אנשים שכלתנים, פרופסורים למשפטים, שואלים: איך אתה מעז להשוות בין שופט עליון ליריב לוין? בין טלי גוטליב לשקמה ברסלר? איך אתה בכלל מייחס לצד שלנו דברים כאלה?'. זו לא גישה דתית, זו גישה משיחית. כך גם ההתייחסות לאהרן ברק. הוצאתי שורה של ספרונים בעיצומה של הרפורמה, והבהרתי בהם שאני איש דתי - הדת שלי זה המשפט, אבל אני לא משיחיסט בדת. אני אוהב לומר שהמשפט חייב להיות דת כדי לפעול, אבל אסור לו להיות כת, ובוודאי לא כת משיחית. כי אז עלולים ללכת כעיוורים אחרי האנשים. איפה אני כן משיחיסט? בציונות".
במאמריו ובתוכניות הרדיו, אלבשן יוצא לא פעם בחריפות נגד אהרן ברק, אבי המהפכה החוקתית שסיסמתה "הכול שפיט". למרות זאת הוא גם מכנה אותו "מורי ורבי", ואף נפגש איתו לעיתים קרובות. "אני מודה, הוא הרֶבֶּה שלי, הוא ליווה אותי מההתמחות, וכמו חסיד מול אדמו"ר, אני לא יכול לייחס לברק כוונה רעה. אני יודע שהוא טועה, אני אומר וכותב שהוא טועה. הרי אם אתה אומר שחוקי יסוד וחוקים הם אותו דבר, ולבית המשפט האלוהי מותר להרוס אותם, אין בעצם מהפכה חוקתית. אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. אז ברור לי שברק של המהפכה החוקתית סותר את ברק הנוכחי. על שופטים אחרים אני אומר שהם רוצים כוח, שיש פה אינטרס מעמדי. אצל ברק אני עדיין טוען שיש לו כוונה טובה, מחויבות לאנשים שהלכו אחריו. כמו רבה - כשאני לא מבין אותו, אני מניח שהבעיה אצלי ולא אצלו".
בן־גוריון החיה, בן־גוריון המית
אבן הפינה לאוניברסיטה העברית הונחה ב־1917. בשנת 1925 פתח המוסד את שעריו, אך עדיין התקיימו דיונים אם נכון שתהיה בו פקולטה למשפטים. We had enough Jewish parasitic lawyers in the world, טענו המתנגדים, שביקשו להתנער מדמות היהודי הישן. הפקולטה למשפטים נפתחה רק ב־1949, ולדברי אלבשן דווקא גורמים דתיים התנגדו אז להכנסת המשפט העברי לתוכה. "לדתיים הלא־לאומיים היה קשה מאוד עם הקפיצה שעשה בן־גוריון מהתנ"ך לפלמ"ח, כי הוא ויתר על כל מה שקרה ונכתב באמצע. שופטים כמו מנחם אלון וצבי טל ניסו בהמשך להכניס מוטיבים מהמשפט העברי, אבל זה כבר היה אחרת.
"המשפט העברי אמור היה לקום לתחייה. כבר ב־1918 הוקמה 'החברה למשפט עברי', מתוך אמונה שמה שקורה לשפה העברית חייב לקרות גם לחוק. הם חשבו שהמשפט העשיר, המפותח, בעל ההיסטוריה הרצופה של אלפי שנים, יהפוך למקור מחייב במדינה היהודית שתקום. הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב הראשי הראשון של המדינה, לא האמין שתיתכן מדינה עברית בלי משפט עברי, ונכונו לו שתי אכזבות. חמישה ימים בלבד אחרי הכרזת המדינה התקבל דבר החקיקה הראשון - פקודת סדרי השלטון והמשפט, שקבעה שהמשפט שהיה נהוג בארץ ישראל ערב הקמת המדינה יישאר בתוקפו. הכוונה היא למשפט המנדטורי, שבעצמו נשען על הדין העות'מאני ועל המשפט המקובל האנגלו־סקסי. מי שעמד מאחורי זה היה זרח ורהפטיג, איש הציונות הדתית. לא התקיים שום דיון עקרוני. בהחלטה טכנית לכאורה, נבחרה המשכיות על פני מהפכה.
"האכזבה השנייה של הרב הרצוג הגיעה שנים רבות אחרי מותו. חוק יסודות המשפט התש"ם־1980 ביטל את ה'צינור' מהחוק המנדטורי שנותר בתוקף, וקבע שבמקרה של לקונה, בית המשפט יכריע 'לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של המשפט העברי ומורשת ישראל', אולם השופט אהרן ברק קבע בהלכה מפורשת שאין להעדיף את המשפט העברי כמקור השראה על פני שיטות משפט אחרות. וכך, למרות מילות החוק וכוונת המחוקק, המשפט העברי שביקש מלוכה, נותר עם אתונות".
כמדומני שהשופט ברק הצהיר בהמשך שאינו בקי במשפט העברי. בתוך כל הספרות המשפטית שבוודאי קרא, לזה הוא לא מצא לנכון להתפנות.
"אכן, זה יירשם לגנותו. הוא לא למד את הנושא ולא התעניין בו. אגב, בן־גוריון התייחס בזלזול למשפט בכל מקרה. הוא ראה בו קשקוש. בהתחלה היה בעד חוקה, אבל בהמשך שינה דעתו מהקצה אל הקצה, בין השאר לאחר ששופט בבג"ץ ביקש להכריז על בטלות חוק שמכוחו התבצעו מעצרים מנהליים. בספטמבר 1948 אמר בן־גוריון כי 'המתנגדים למלחמה יעילה בטרור משתמשים בפרינציפים משפטיים... כל יוריסט (משפטן – א"ג) יודע שאפשר בנקל לארוג קורי עכביש יורידיים, להוכיח הכול ולסתור הכול'. לכן הוא העדיף בכלל חבר מושבעים - 'אנשי הרחוב בעלי השכל הישר'.
"בפברואר 1950 בן־גוריון הסביר בלהט שחוקה כמו זו של ארה"ב גרועה לישראל. 'הדרושה לנו חוקה מיוחסת, נוקשה, הכובלת ידי המחוקק והעם הריבוני ומטילה על השופטים להכריע אם החוק שרוצה בו העם כשר או פסול? לא'. וכך, אותו בן־גוריון שפתח רשמית את מהלך כינון החוקה בכ"ט בנובמבר 1947, וכתב ביומנו שזו אחת המשימות הדחופות, הוא זה שהמית אותה באמצעות שורת דיונים שהוקדשו לשאלה אם בכלל צריך חוקה".
למרות השיח המשיחי שליווה אותו מילדות, אלבשן אומר שהוא מתחלחל כשהוא רואה את סמל המקדש על מדי צבא. "אני מפחד מאלה שיבואו לעזה בשם בית המקדש. אני מיודד עם אורית סטרוק, אבל כשאני שומע אותה או את איתמר בן־גביר ובצלאל סמוטריץ', שהיו סטודנטים שלי, אני מרגיש שהם לא מבינים שהשיח שלהם טוב לקבוצה מסוימת בלבד. סטרוק בטוחה שהאמת אצלה, וזה בדיוק המשיח שהוביל אותנו למצדה. או אם תרצי, זה בר כוזיבא. גם אדם כמו נשיא העליון יצחק עמית, שמכיר את העולם הדתי, היית מצפה שידע לדבר אחרת, אבל לא. הוא קיצוני בהרבה מרוב קודמיו. יצחק עמית ואורית סטרוק הם תמונת מראה זה לזו. ההבדל בין ויכוח עם דתי לוויכוח עם משיחי מגיע כשהוא מצדיק את המשיח שלו, ולא משנה מה יהיה. בנקודה הזאת אין כבר טעם בוויכוח. 'אחים לנשק' בטוחים ש־7 באוקטובר מוכיח את צדקתם, וסטרוק בטוחה שזה מוכיח את צדקתה, וגם הנשיא עמית. 'אם היה בית מקדש לא היה 7 באוקטובר', ו'אם הכוח היה בידי בית המשפט העליון לא היה קורה 7 באוקטובר'".
את תפיסתו הפרטית לגבי היום שאחרי 7 באוקטובר הוא עדיין מעבד, אבל מבהיר שהבין שהוא יהודי מאוד, ואפילו רוצה לחבוש כיפה. "אני נוסע בשבת, בית כנסת לא עושה לי את זה, אני אוכל ביום כיפור - אבל צם בתשעה באב כבר 15 שנה. היום הזה מוצא חן בעיניי כי הוא חברתי ולאומי. אני המום מכך שלמדנו על יום כיפור, שלא רלוונטי לנו, ואילו על תשעה באב, שהוא הכי רלוונטי, לא לימדו אותנו כלום. הוזמנתי פעם לאירוע סביב י"ז בתמוז, ולבושתי לא ידעתי מה זה. אבל בתקופה שבה אנשים מורידים את הכיפה מרוב פחד, אני רוצה לשים אותה. להגיד שאני יהודי.
"אחרי הטבח הבנתי גם שהחלום המשיחי שלי לא היה נכון – הן בהסכם אוסלו, שתמכתי בו, והן בהתנתקות, שהתנגדתי לדרך שבה נעשתה אבל תמכתי במהלך עצמו. אני עדיין בעד חלוקת הארץ, בעד להוציא מתנחלים כמוך מהבית, אבל להשאיר שליטה צבאית באזור לעוד עשרות שנים. אני אפילו מוכן לשקול את רעיון האמירויות של מוטי קידר (הקמת שבע אמירויות פלסטיניות עירוניות, וסיפוח השטח סביבן לישראל – א"ג). אבל אני מבין שעכשיו לא יהיה פתרון כזה. בעתיד זה אפשרי. ומה זה להאמין בשלום עתידי? זו תפיסה משיחית. אז אני התעוררתי ממשיח אחד, אבל החשיבה שלי כציוני היא חשיבה משיחית".
למה משיחיות ציונית מסוכנת פחות ממשיחיות משפטית או דתית־יהודית?
"המשיחיות הציונית אומרת: אתה המשיח. בכל אחד מאיתנו יש משיח קטן, תן לו לעבוד. כלומר, העם הוא זה ששולח את המשיח, לא הא־ל, ולכן הוא יותר צנוע וספקן. זה מרגיע. כשאתה המשיח, אתה רגוע יותר".
נכון לשעת הורדת הגיליון לדפוס, המשיח טרם הגיע.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il