את הריאיון עם יאיר מירון אני מבקש להתחיל מציטוט שמופיע דווקא בסוף ספרו, "מתיר אסורים". זהו ציטוט ארוך וקשה שמתאר את מחשבותיו הנוגות של הגיבור – בן דמותו של מירון, בשינויים קלים – אחרי תקרית קשה במיוחד בצפון הרצועה בדצמבר 2023, חודשיים אחרי טבח 7 באוקטובר ופרוץ המלחמה. בתקרית הזו בשג'אעיה נהרגו שמונה חיילים, כולל מג"ד בחטיבת גולני. לפי התיאור בספר, הגיבור ועוד כמה מחבריו מהמודיעין ביקשו אז לצמצם את איסור הירי באזור מסוים, שהאש בו הוגבלה מחשש להימצאותם של חטופים. הם רצו לאפשר לחיל האוויר "לרכך" את האזור בהפצצות לפני כניסת חיילים לשטח. בכירים מהם במודיעין דחו את בקשתם, האזור לא הופצץ מהאוויר לפני כניסת כוחות החי"ר, והתוצאה הטרגית לא איחרה לבוא.
וכך, אני קורא בפני מירון מתוך ספרו את מחשבותיו המודחקות של גיבורו: "על האחריות שלא לקחנו. על חוסר התקשורת וחוסר הסנכרון. על הגיבורים שנפלו ונופלים במלחמה הזו ועל הדברים שיכולנו לעשות כדי למנוע את זה. על העובדה שרבים בהנהגה המדינית והצבאית לא ראויים לגיבורים האלה. על חבורת הטכנוקרטים שמסביבי שרק רוצים להגיע הביתה בשלום. על הזעקות שלא מספיק זעקתי כנגד הכסת"ח, כנגד האנמיות. על הביצוע המחורבן של המשימה שקיבלתי".
תיארת כרוניקה של כישלון מהדהד ונרחב. זה מה שאתה מרגיש בנוגע לתפקידך כמפקד בכיר בצוות השבויים והנעדרים?
"מ־7 באוקטובר המחשבה הזו מלווה אותי: מה עשינו טוב, אבל יותר מזה - מה יכולנו לעשות טוב יותר. במה נכשלנו. אולי זה מגיע מהרקע היזמי שלי - אתה מאמין במערכת ורוצה שהיא תשתפר. הדברים שקראת מתארים תהליך שמופיע בספר, שבו הגיבור עובר שבירה מנטלית מתמשכת במהלך האירועים שהוא חווה. בצומת הזה הוא ממש מגיע להתרסקות, וכל הביקורת שהצטברה במהלך הספר יוצאת בבת אחת".
אתה מתאר בספר גם הצלחות, אבל נוצר הרושם שיש לנו פה צבא עם מיטב המוחות, אנשים שעשו אקזיטים, ומולם מחבלים בכפכפים שמהתלים בהם.
"התמונה מורכבת. מצד אחד, יש הצלחה מטורפת ובלתי נתפסת. אני חייב להחזיר אותך ל־8 באוקטובר: אם היית אומר לי אז שכל החטופים יחזרו, ושנצליח להשתלט על האירוע הזה גם ברמה המודיעינית והמבצעית, איש לא היה מאמין. לא בציבור וגם לא ביחידה. העבודה שנעשתה שם בידי אנשים מוכשרים הביאה אינספור הישגים. מצד שני, במקום שאין בו ביקורת יש אשליה. אחרי מלחמת יום כיפור הסתכלנו פנימה והבנו מה צריך לשנות, וזה השלב שאנחנו נמצאים בו עכשיו. יש נושאים שמופיעים בספר שנכון וראוי לתקן, כי הם לא מספיק טובים".
עוד כתבות בנושא
רוב החטופים חזרו בלי קשר ליכולות של יחידת השבויים והנעדרים. רובם חזרו בעסקאות, ומי שחזרו באוקטובר 2025 בשלב האחרון חזרו כי טראמפ החליט שצריך להפסיק את המלחמה. כל אדם הוא עולם ומלואו, אבל באחוזים, לא נראה שעשיתם הרבה.
"המשימה של יחידת השו"ן הייתה למצוא כמה שיותר דרכים להחזיר את האחים שלנו הביתה בשלום. זה כלל, למשל, נושא מרכזי מאוד שמופיע בספר וקשור לתחום של הגנה על החטופים - צמצום הפגיעה בהם והיכולת להגיד לכוחות בשטח: 'שימו לב'. זו הייתה עבודת נמלים. אם בעבר המון אנשים עבדו רק על גלעד שליט או על שלושת הנערים במשך תקופה, פה היה אירוע של 255 חטופים בתוך הרצועה, שלכל אחד מהם היה צריך לייצר את המערכת הזו.
"היה גם נושא של 'שו"ן קר', ככה קראנו לזה - חילוץ של גופות. היו עשרות מבצעים כאלה, על שלל הדיונים שהדבר מעורר. מעבר לכך, הופק המון מודיעין לצורך המשא ומתן. חמאס כארגון מרושע וציני ביצע אינסוף תרגילים ושקרים כדי להגיע להישגים טקטיים על גבם של אנשים, נשים וילדים, וגם שם למודיעין היה תפקיד חשוב בתהליך".
מורכב לקבל החלטה מקצועית מנותקת, כשהשיקולים נמצאים בפריים־טיים. הפגנה נגד מדיניות הממשלה בנושא החטופים | צילום: אריק מרמור, פלאש 90
בשג'אעיה רציתם להקטין את מרחב הירי בתיאום (מי"ב), שאסור להפעיל בו אש בלי אישור או סכנה מיידית. אמרתם שחייבים להקטין את המי"ב כי גולני נכנסים, וקצין בכיר אמר לא, למרות שקציני מודיעין אמרו לו שאפשר להקטין אותו. זה עניין לוועדת חקירה?
"ניסיתי מאוד להתרחק מאירועים ספציפיים ומאנשים ספציפיים, בגלל ההבנה שזה קשור למשפחות שכולות. השיח הזה, המתח הזה והדינמיקות האלה התקיימו כל הזמן בדיונים ביחידה, וחשוב שיתקיים דיון ציבורי בעניין. הבחירה בתקרית בשג'אעיה הייתה דווקא כי בתחקיר הרשמי, המסקנה הייתה שהאירוע לא היה קשור למי"ב. לכן היה לי יותר נוח להשתמש בדוגמה הזאת. אבל כן רציתי שאנשים יבינו שלדינמיקות האלה – האם להוריד מי"ב או לא - היו השלכות רוחב, והסיבות להחלטות לא תמיד היו מבצעיות. בכל מקום שיש בו אנשים, יש דברים שקשורים לרצון להתקדם, או לרצון לכסת"ח את עצמך. הדינמיקות האלה נגזרו לפעמים מכוחות חיצוניים".
אילו כוחות חיצוניים?
"מאמירה נחרצת של מפקד בכיר בצבא ועד האווירה התקשורתית. בעקבות אירועים שנפגעו בהם חטופים, כמו למשל האירוע המפורסם של שלושת החטופים שנורו בטעות, היכולת לייצר שיח כזה נטתה לכיוון מסוים. מהבחינה הזו היה לי חשוב להראות שהדיונים האלה התקיימו. בסופו של דבר, גם היכולת של קמ"ן צעיר לעמוד מול בכיר בפיקוד הדרום ולתבוע שמי"ב יישאר בתוקף לא הייתה פשוטה. בדינמיקות האלה היו לפעמים שיקולים חיצוניים שהיו זרים למשימה המבצעית".
אתה אומר שהספר נכתב כדי שנלמד ונתקן. זה אפשרי בכלל? איך מנטרלים מוטיבציות אישיות של אנשים או פוליטיקה פנים־ארגונית?
"אני יכול להגיד לך איך אני רואה את זה. קצין מודיעין צריך לנתח את המציאות במדויק, ויש דברים שמשפיעים עליו: התקשורת, השיח בחוץ, האתגרים הפנימיים והפוליטיקה. מנגנונים נכונים יכולים לנטרל אותם, לווסת את הרעשים. הדוגמה הכי מפורסמת היא מחלקת הבקרה, 'איפכא מסתברא', שהוקמה אחרי מלחמת יום כיפור כדי לייצר דעה נוספת אל מול חשיבת עדר. המנגנון הזה צריך היום רענון וחיזוק. המוטיבציה הכי גדולה שלי היא שכל חייל וקצין בחיל המודיעין שיקראו את הספר יגידו: 'אני רוצה להיות זה שיילחם על האמת המקצועית שלו עד הסוף'. המערכת, בצה"ל ובאמ"ן, צריכה לתמוך בזה ולאפשר לכלים להיבנות כדי שהאמת המקצועית תנצח את הפוליטיקה".
קציני מודיעין צריכים להכיר את המציאות של הלוחם בשטח. תקיפה בעזה | צילום: גטי אימג'ס
לפי מה שכתבת, כבר ב־17 באוקטובר כל רעיון שיצא מהשבלונה נתקל בגלגול עיניים, משיכת כתפיים, עיקומי שפתיים ופגישות, פגישות ועוד פגישות. אתה מתאר גוף מסואב, שהמכה של 7 באוקטובר לא הוציאה אותו מהקיבעון.
"המפקדים שסבלו מקיבעון מחשבתי וקהילת המודיעין שהייתה נגועה בפוליטיקה ונתנה לרחוב ולתקשורת לחדור פנימה - ידעו במקביל לחסל את כל מפקדיו של האויב ולמלכד ביפרים. חייבים לתת מקום גם למה שכן עבד. כלים חדשניים נוצרו, בעיקר בידי המילואימניקים שבאו מחוץ למערכת אבל גם בידי הסדירים הצעירים יותר. הרבה פעמים ידענו למי לגשת כדי להזיז דברים קדימה. אבל חבר'ה שנמצאים הרבה זמן במערכת יכולים לחסום התקדמות. הרצון 'לזוז מהר ולשבור דברים' אכן נתקל הרבה פעמים בחומה של מפקדים שהם סוסים עצלים. היה תסכול, וזה בדיוק מה שחשוב לי שיעבור לקורא: איים של מצוינות שפוגשים איים של סיאוב. וזה נכון גם לגבי הסדירים. הם החבר'ה הכי מוכשרים בעולם, וחלק מהמפקדים שלהם היו מדהימים, הן ערכית והן מבצעית. אבל בהחלט פגשת לפעמים מערכת שלא רוצה להשתנות או לא מבינה למה היא צריכה להשתנות".
כישרון או פרוטקציה
יאיר מירון (42) נולד בתל־אביב למשפחה דתית־לאומית, למד בישיבה התיכונית בר־אילן, התגייס ליחידה מסווגת במודיעין ושירת בה גם כקצין, ואז למד באוניברסיטה והקים את חברת ההזנק rise.ai שסיפקה כלים לניהול ארנקים אלקטרוניים. ב־2021 מכר את החברה ל־WIX, ובמשך שנתיים היה סגן נשיא בחברה. באוגוסט 2023 עזב והקים חברה חדשה בתחום הבינה המלאכותית, בספטמבר מצא שותף ובאוקטובר הכול קרס בגלל המלחמה. הוא גר כיום בתל־אביב, נשוי לדנה ואב לשלושה ילדים. לאחרונה הועלה בדרגה והוא סגן־אלוף במילואים. "השתחררתי מהשירות כסרן, ברוך השם הצלחתי 'בעולם האמיתי', ואני מרגיש בר מזל שיש לי הזדמנות לצאת מהמקום שנתן לי את הכלים להצליח בחוץ, ולחזור ולתרום למדינה עם כל מה שקהיליית ההייטק הישראלית יודעת ומבינה. הצבא ואמ"ן עדיין מאוד יקרים לי. עוד לפני 7 באוקטובר ביליתי מאות ימי מילואים על פרויקטים מורכבים. הביקורת בספר נכתבת מתוך לב אוהב, וקשה לפספס את זה. אני אוהב את המערכת והיא יקרה לי, ואני חושב שהיא מלאה באיים של מצוינות, אבל היא חייבת להשתדרג כדי שבאירוע הבא נתפקד טוב יותר ונהיה חזקים יותר".
עוד כתבות בנושא
אתה כותב שאינך מסוגל לשאת את המחשבה שחלק מהמשרתים ביחידות המודיעין האלה הגיעו לשם בתהליך לא שקוף, בדרכים לא ישרות ולא הוגנות.
"אמ"ן עשה בשנים האחרונות תהליכים רבים כדי להפסיק את הנוהג הקלוקל שבו 'בנים של' מגיעים ליחידות על בסיס שם משפחתם או קשרים אחרים. לצד זה יש תהליך אחר, שלדעתי לא רק שנמשך אלא מקבל רוח גבית - קורסי ההכנה הפרטיים למיוני 8200. הדמות של אורי מאירי אומרת בספר משפט שאני מאוד שלם איתו: מפקד 8200 צריך לקבוע שמי שעושה קורס הכנה בתשלום ל־8200 לא יתקבל ליחידה. היכולת של אנשים לקנות בכסף יתרון במיונים האלה בעייתית מאוד".
אבל אלה לא רק הקורסים. אתה טוען שיש לפעמים גם פרוטקציות ישירות.
"בנושא הזה יש שינוי. העניין מופיע בספר בעקבות דמותה של מוריה, אחת התותחיות בצוות, בת מדרשה שהגיעה דרך תקנים מיוחדים שפתחו באמ"ן כדי לקדם שילוב של אוכלוסיות מגוונות. אמ"ן באמת עובד קשה כדי לשנות את עניין הפרוטקציות, והעובדה שזה היה קיים בעבר מקוממת מאוד. הצבא צריך להיות כור היתוך שיודע לקחת אנשים מוכשרים מכל מקום בארץ ולתת להם הזדמנות שווה.
"יש תופעה נוספת שאנשים עושים בה לעיתים שימוש פופוליסטי, אבל היא אמיתית, ועל זה יוצא קצפו של הגיבור בספר: 8200 הפכה להיות מקפצה להצלחה באזרחות, ואנשים צריכים להכיר בזה. אקדים ואגיד, השימוש במשאב הציבורי הזה הפך את ישראל ואת אמ"ן להצלחה המטורפת שהם היום. אלה אנשים באמת חכמים ומוכשרים שבונים כלים מדהימים ששומרים על הביטחון של כולנו, ואי אפשר לשפוך את התינוק עם המים. חייבים להעריך את זה, כי באמת יש שם אנשים מופלאים.
"אבל כשהחבר'ה האלה משתחררים ומנפיקים חברות במיליארדי דולרים, הם צריכים להבין שיש פה סימביוזה. הם לא צריכים לחשוב שהם איזה פתית שלג ייחודי שהשיג הכול לבד, אלא להבין שהכלים, ההכשרה והקשרים שהם קיבלו מהמדינה הם אלה שאפשרו להם להגיע לאן שהגיעו. שני הדברים האלה חייבים לחיות ביחד".
כשהילד שלך בגיל 18 יגיד לך "אבא, אני רוצה להגיע ליחידה הזו", אתה לא תרים טלפון לחבר כדי לעזור לו?
"חד־משמעית לא. אשמח מאוד אם הוא יגיע למקום שבו יוכל לתרום הכי הרבה, והמטרה שלנו כאזרחים ציונים במדינת ישראל היא לוודא שתהליך המיון יהיה שקוף והגון".
זה לא באמת עובד ככה. לאנשים שחיים ברווחה כלכלית יש יתרון מובנה. ילד שתקופת הבגרות שלו עברה עליו בחדר משלו, וזה עניין של כסף, יכול ללמוד בשקט, ולכן הסיכוי שלו להגיע לקורס טיס או ל־8200 גבוה יותר. זה מובנה במערכת, זה לא משהו שאתה יכול לתקן.
"אני לא תמים. חבר'ה שיש להם רקע והכשרה יהיו מטבע הדברים טובים יותר במיונים האלה, ובזה הצבא צריך להתחשב - הוא צריך את הכי טובים. אבל הוא לא צריך להתחשב בטלפון שמישהו דוחף למפקד. אם אתה טוב במחשבים או בערבית, ברור שאתה צריך להיות שם, אחרת המדינה תפסיד. היכולת לייצר מצוינות נקייה היא אתגר גדול, ואני מקווה להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. לכן כתבתי את הדברים האלה, שאגב, נתקלו בכעס וביקורת מצד חברים טובים שלי".
מחלקת ביטחון מידע פסלה לא מעט פרטים בספר. קבלת הפנים לאלקנה בוחבוט עם שובו משבי חמאס | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
אתה מותח ביקורת על אמ"ן, למשל על כך שבעשור האחרון הוא גדל מעריכית. כוח האדם צמח פי חמישה, נוצרו בנייני ענק, ואף אחד כבר לא מכיר את האחר.
"אחד התחומים החשובים ביותר בכל מערכת, ובמיוחד באמ"ן, הוא האחריותיות - היכולת לקחת אחריות מלאה על תהליך מקצה לקצה. מטבע הדברים, כשאמ"ן גדל נוצרו עוד ועוד שכבות פיקוד. באזרחות יש הרבה דרכים לפתור את זה: בארגונים גדולים, מאמזון ועד הסטארטאפ שלי, אתה מוריד שכבות ניהוליות שעוצרות את זרימת המידע, כדי שתוכל לקבל החלטות מהירות יותר. בצבא, לעומת זאת, יש תחושה שאם יש למפקד יותר חיילים או יותר פונקציות תחתיו, זה הופך אותו לחזק או לטוב יותר.
"בספר אני כותב שאמ"ן הפך בהדרגה מגוף מודיעין עם יכולות טכנולוגיות לארגון טכנולוגי עם יכולות מודיעיניות. קצין מודיעין צריך קודם כול להבין ערבית ואת התרבות של האויב ולנתח דברים לעומק. בשביל זה צריך רמה מקצועית גבוהה מאוד. כשתחומי האחריות נישתיים ומצומצמים, אין יכולת לתקשר ולהחליף מידע ברמה האישית והמקצועית, וזה מייצר תוצאות פחות טובות. על זה בדיוק הצוות של מאירי מנסה להתריע במהלך הספר".
אתה מרגיש "שרוף" באמ"ן, בעקבות הספר?
"ממש לא. המערכת מבינה את הצורך בביקורת. צריך גם לתת קרדיט למפקדי היחידה שלי, שגם כשכל מיני 'נשמות טובות' ניסו להציק - ויש כמובן גם כאלה - הם תומכים ומגבים ומנהלים שיח. זה מה שאני מצפה לו, במיוחד אחרי 7 באוקטובר, כשאמ"ן בונה את האמון בו מחדש. אני מאוד מעריך את זה".
מה היית משנה בחיל לו הייתה ניתנת לך ההזדמנות?
"אם הייתי ראש אמ"ן, הייתי קובע שכל קצין מודיעין צריך לחוות את השטח בצורה הכי ישירה, מיידית ונטולת מחיצות שיש. זה כולל לראות איך נראה היומיום של לוחם בשטח, במגנן או בתצפית, כדי להבין מה הכוחות שלנו חווים. אגב, המתח הזה היה דו־צדדי - הרבה פעמים הלוחמים בגולני לא הבינו למה המודיעין מתעקש על מי"בים. זה מתח שהייתי רוצה לפתור באמצעות כמה שיותר תקשורת ישירה. חשוב להגיד שככל שהזמן עבר התקשורת בין המודיעין לשטח השתפרה דרמטית. למדו לשלוח את המפקדים והקצינים קדימה, ונוצר שיח בריא ונכון הרבה יותר. המערכת יודעת להשתנות, בקצב שלה".
מודיעין חמאס
אלוף במיל' ניצן אלון, שהיה מפקד מפקדת השו"ן, אמר בשבוע שעבר באוניברסיטת רייכמן ש"ההנהגה המדינית סירבה לעסקאות מוקדמות יותר ושלמות בשם 'ניצחון מוחלט'". בליכוד טענו מנגד שאלון "ביקש להיכנע לתנאי חמאס, לצאת מעזה, להפסיק את המלחמה, וכל זה בזמן שהוא מוציא תדרוכים מהדיונים הסודיים ביותר ופוגע במשא ומתן". "ניצן הוא אדם ומפקד מדהים", אומר מירון. "ראיתי אותו במצבים קשים וכל מפגש איתו הרשים אותי מחדש. אני באמת חושב שלא היינו מגיעים להיכן שהגענו ללא ההובלה של ניצן. כקצין מודיעין וגם כסופר, הקפדתי להתעסק בחלקת הא־לוהים הלא קטנה בכלל שלי, ולעשות כמיטב יכולתי כדי להבין איפה האחים שלנו החטופים ומה מצבם, ולבנות כמה שיותר דרכים ואפשרויות להבאה שלהם הביתה. הקפדתי מאוד לא להתערב בשאלת העסקה והמחירים. כאזרח יש לי דעה בנושא, אבל אני חושב שלא נכון שאבטא אותה, כמי ששירת ביחידת השו״ן וכאיש מילואים פעיל".
מה דעתך על השיח הציבורי בנושא העסקה?
"העסקה לא הייתה בטיפולי או בסמכותי ולא הייתי נוכח בכל הדיונים לגביה. אני כן יודע להגיד שכל מי שיצא למילואים הבין שיש כמה משימות אסטרטגיות. להחזיר את כל החטופים בשלום הביתה, שלא יהיה עוד 7 באוקטובר, וגם להגן על תושבי העוטף חמישים שנה קדימה. אני לא מכיר פתרונות פשוטים או עסקה נפלאה שהסתובבו בחוץ ומישהו פשוט לא הלך עליהם. בפועל היו דילמות ממש מסובכות עם עשרות אילוצים ושיקולים ובלי שחור ולבן. מה שאני שומע בתקשורת הוא לא המציאות שאני מכיר. נושאים כמו העסקה, איך להגן על החטופים, כמה נרצחו, באילו נסיבות, וכמובן מי אשם - הדברים היו הרבה יותר מורכבים. היו צריכות להתקבל החלטות בלתי אפשריות בלחץ נוראי שלא נותן לנשום, והן ילוו אותי ורבים מחבריי במשך הרבה שנים.
"בניגוד לשירות הסדיר שלי ביחידה מסווגת שלא נמצאת בכלל באור הזרקורים, במלחמה הזו לתקשורת היה משקל אדיר. השיח התקשורתי והציבורי בסוגיית החטופים השפיע על היכולת של היחידה לעבוד באופן שקט ומנותק מרעשים. היו רעשים מטורפים בחוץ. החוויה הזו, שמתוארת גם דרך הדמות של אורי מאירי שמסתובב בחמ"ל ורואה על המסכים דיווחים באולפנים, אתגרה את היכולת לחשוב נקי. מקבלי ההחלטות אמורים להתמודד עם זה, אבל אני לא בטוח שהם הצליחו".
כלומר, השיח התקשורתי והעובדה שבכל יום ספרו את החטופים על המסך הפריעו לעבודה המקצועית שלכם?
"לא עצם ספירת החטופים, אלא הניואנסים של הלחץ הציבורי סביב החלטות - האם להעלות או להוריד מי"בים, האם לאפשר או למנוע מהלך מסוים. אתה צריך לקבל החלטה מבצעית קרה ומנותקת, אבל חלק מהשיקולים נמצאים בפריים־טיים וחלק מוסתרים בגלל סיווג, וזה הופך את המשימה לקשה בצורה בלתי רגילה.
"סוגיה דרמטית היא נושא ההדלפות ועבירות ביטחון המידע. ממש לא משנה לי אם זה מגיע מימין או משמאל: העובדה שאנשים לקחו ידיעות מודיעיניות רגישות מתוך חדרים סגורים ומסרו אותן לתקשורת היא פשוט מחרידה. וזה לא משנה אם הכתב יושב בניו־יורק ומלבין את המידע דרך הניו־יורק טיימס, או שהוא יושב בקריה בתל־אביב. זה פוגע פגיעה ישירה בביטחון המדינה ובחיי אדם. אסטרטגיות וטקטיקות שנבנו בחדרי חדרים מדוברות פתאום בחדשות. מטורף שנרמלו את הדבר הזה, שממש סיכן חיי חטופים. מדברים בפריים־טיים על מה מותר ומה אסור ואיך הצבא פועל, וזאת ממש מתנה לאויב. לחמאס אין יכולות לוויין או 8200, אבל יש להם גישה לערוצי הטלוויזיה הישראליים והם שואבים מהם מודיעין יקר ערך. חבל מאוד שלא מטפלים בתופעה הזו בחומרה. אתה מבין את האבסורד? את הספר שלי החזיקו בצנזורה במשך שנה וחצי, אבל הדלפות מטורפות מתוך קבינטים קורות מדי ערב בשידור חי".
"כל מפגש איתו הרשים אותי". אלוף במיל' ניצן אלון (מימין) לצד הרמטכ"ל זמיר | צילום: דו"צ
אתה עושה בספר חיבור מעניין בין הכשלים בקבלת ההחלטות בצבא - אנשים שמתבצרים בעמדה שלהם בלי "איפכא מסתברא" - ובין מה שקורה בחברה ובתקשורת הישראלית, שבה כל אחד מדבר רק אל ה"בייס" שלו.
"אני חושב ששיח הבייס הזה הוא הדבר הכי מסוכן שקורה לנו היום. לחשוב רגע 'למה אני טועה' - זה לא מביא לייקים ברשתות, אבל זה קריטי. תרבות השיח ברשתות היא איום גדול על העתיד של החברה הישראלית. השאלות שאנחנו מתמודדים איתן הן מורכבות ויש להן הרבה צדדים, ולקחת אותן לדפוס של שיח פוליטי רדוד זה פשוט מחריד. כשסיימתי את המילואים באמצע 2024 ויצאתי לאזרחות, ראיתי את השיח ברשתות שהתחלק ל'אוכלי מוות' ו'תומכי חמאס', ונחרדתי. הדיונים בחדרים הסגורים באמ"ן ובצבא היו מורכבים, מאתגרים ועמוסי שיקולים ערכיים ומבצעיים, והניסיון לרדד אותם לסיסמאות פוליטיות הוא סכנה אמיתית".
כשותף סוד בנושא הכי מדובר במדינה, לא יכול לספר כלום במשך חודשים, אפילו לא לאשתך. איך מתמודדים עם המשא המנטלי?
"זה מאתגר. כמפקד אתה גם מנהל חבר'ה צעירים שצריכים לעבור את האתגרים האלה בעצמם. המון חיילים אצלנו נתקלו באופן אינטנסיבי ויומיומי בחומרים ויזואליים קשים מאוד - סרטים ותמונות זוועה שהם היו צריכים לחקור באזמל מנתחים כדי לדלות מהם מידע מודיעיני. בשלב מסוים הצבנו פסיכולוגים וקב"נים שילוו את החיילים האלה. מבחינתי ומבחינת הרבה מהקצינים האחרים שהיו שותפי סוד, השיחות בינינו לבין עצמנו היו חשובות הרבה יותר מהשיחות עם אנשי המקצוע. כשאתה עובר אירועים כאלה ביחד עם חברים לצוות, אתה מתקרב אליהם מאוד, לא פחות ממה שקורה אצל חבר'ה בגולני או בסיירת מטכ"ל. איתם אתה מעבד ומאזן את הדברים".
בלי להשחיר
"מתיר אסורים" ראה אור לפני חודשיים בהוצאת ידיעות ספרים, והפך מהר מאוד לרב־מכר, באופן שהפתיע את מירון (אגב, הוא מצהיר שהחליט לתרום את כל ההכנסות לנפגעי המלחמה). "ההחלטה הראשונית לכתוב את הספר התקבלה בסיומו של יום קשה מאוד ביחידה, יום עם אירועים הופכי קרביים", הוא משחזר. "הייתה לי מחברת שבעמוד האחרון שלה תמיד היה לי מקום לרעיונות, ופתאום כתבתי לעצמי שם - 'לכתוב ספר על האירועים'. את המאסה העיקרית של המילואים סיימתי אחרי שבעה חודשים, וזה היה השלב שבו התחלתי לכתוב, כי לא רציתי לעשות את זה תוך כדי השירות. הרגשתי שזה לא נכון מקצועית".
מתי הבנת שלא תוכל לפרסם את הספר הזה עד שאחרון החטופים יחזור?
"הדבר הראשון שעשיתי עם הספר היה להעביר אותו לאישור הצנזורה וביטחון מידע. הצנזורה פסלה אותו לחלוטין, והעבירה לי מסר בעל־פה שהספר לא יוכל לצאת לאור כל עוד יש חטופים ברצועה. זה היה בסוף הרבעון הראשון של 2025, היו עוד עשרות חטופים אז, וזה היה כאילו אומרים לי שהספר לא יצא לאור עד שיהיה שלום במזרח התיכון. הייתי ברגשות מעורבים: מצד אחד, ביטחון המידע חשוב לי, והספר הרי מתאר את הכעס של הגיבור על הדלפות ועבירות צנזורה מסביבו. מצד שני, דווקא שמרתי על ביטחון מידע ולא הרגשתי שיש בספר בעיה מהבחינה הזו, אז היה לי קשה עם הפסילה הגורפת. אבל קיבלתי את רוע הגזרה והבנתי שאאלץ להמתין".
וב־13 באוקטובר 2025, כשמונה החטופים ירד לאפס, מה יותר ריגש אותך – העובדה שהחטוף האחרון חזר, או העובדה שהספר שלך יכול סוף־סוף לצאת לאור?
"סיפור החטופים היה הדבר המרכזי שחשבתי עליו והתרגשתי ממנו באותו היום. רק לאחר מכן התחיל התהליך מול מחלקת ביטחון מידע, נקבעה לי פגישה, ובעצם התחיל תהליך השחרור של הספר. זה לא שהם פשוט הרימו את השאלטר, אבל הבנתי שהתהליך חזר לתנועה".
מתיר אסורים | צילום:
יש בספר כמה משפטים שהשחירה הצנזורה. השארתם את ההשחרה בטקסט. יכולתם להוריד אותם לפני הדפוס, אבל השארתם את הסימונים השחורים. זו בחירה אמנותית, כדי לתת את התחושה שזה לא הלך חלק?
"ביטחון מידע והצנזורה פסלו לא מעט נקודות ונושאים, והמשפטים שהושחרו בסופו של דבר הושחרו ממש ברגע האחרון לפני הירידה לדפוס. החלטנו להשאיר את המלבנים השחורים כפי שהם, ואמרנו שאולי במהדורות עתידיות, כשהזמן יעבור, נשחרר את ההשחרות האלה".
עכשיו אתה לא רק הייטקיסט מצליח, אלא גם סופר מצליח. הספר פתח לך את התיאבון להמשיך בקריירה של סופר?
"7 באוקטובר שינה לחלוטין את חיי, ובתקווה גם את היכולת שלי לרתום את הכישורים שלי לטובת עם ישראל. הסטארטאפ שהקמתי הפך בינתיים למעין חממה ומאיץ לחברות בעולמות של בינה מלאכותית. השאיפה האמיתית שלי היא לייצר דיון ציבורי עמוק על הנושאים האלה, מהרצאות ועד, מי יודע, אולי סדרה בנטפליקס. זה בהחלט בשאיפות שלי. בנוסף הקמתי את עמותת 'מילומנטור' שמטרתה לחבר לוחמים משוחררים ומילואימניקים למנטורים בחברות הייטק מובילות, כדי לעזור להם להשתלב בתפקיד ראשון בתעשייה. אלה הדברים שאני רוצה להקדיש להם את הזמן כרגע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il