את "מתיר אסורים" מאת יאיר מירון סיימתי בתחושה שזוהי קריאת חובה, בוודאי לכל מי שרוצה להבין מה קרה סביב סוגיית שחרור החטופים שהוחזקו בידי חמאס. מירון, איש קבע בעברו ביחידה מסווגת של חיל המודיעין, שירת במילואים ביחידת השבויים והנעדרים של צה"ל מבוקר שמחת תורה תשפ"ד. על בסיס חוויותיו האישיות מעומק היחידה שכל עיסוקה בחטופים, כתב מירון ספר פרוזה שמגולל את השתלשלות האירועים מנקודת מבטו של "אורי מאירי", דמות בדיונית בעלת מאפיינים דומים לאלו של המחבר. ומה שמאירי ראה ומתאר מטריד מאוד.
שלא תהיה טעות, מאירי כמובן ראה שם עשייה של עשרות אנשים טובים ומסורים, חיילים וקצינים בסדיר ובמילואים, שהקדישו את כל מרצם וזמנם לטובת אחינו החטופים. אלה אנשים שעצרו את כל חייהם, ולעיתים שילמו מחירים אישיים וכלכליים כבדים, עבור צה"ל ועם ישראל. לקבוצה המובחרת הזו יש מניות זהב בהצלחה הניסית של מדינת ישראל להחזיר את כל החטופים, החיים והחללים. אבל הוא גם ראה מקרוב את המחירים שטושטשו והוסתרו מהציבור.
עוד כתבות בנושא
בצוות המשא ומתן הצה"לי הוא ראה את הדמויות שהובילו את עסקת שליט והסכם הגז עם חיזבאללה חותרים להביא עסקה ומקרינים חולשה שחמאס מזהה מקילומטרים. הוא ראה איך אנשי אמ"ן האחראים להערכות "חמאס מורתע" לפני הטבח חוזרים לנהל את העניינים כאילו כלום לא קרה. איך כובלים את ידי הכוחות בשטח מהפצצת אזורי מלחמה בגלל אינדיקציה קלושה להימצאות חטופים באזור. כיצד הופכים את העולם ומנהלים תחקיר נוקב בגלל סרטון של חמאס שטען שמוות של חטוף נגרם מהפצצה צה"לית, ומנגד בקושי מתחקרים אירוע שבו חיילים שלנו נהרגו בעקבות כניסה לאזור שנאסר בהפצצה מחשש לפגיעה בחטופים. הוא ראה נתק בין יחידה שמורכבת בעיקר מתל־אביבים שלא מכירים לוחם מהחזית ובין הכוחות בשטח. והוא בעיקר ראה איך כל זה נעשה בלי שום דיון מעמיק או מחשבה כוללת.
הכי מעניין
חשוב לזכור שהספר, כפי שמירון מדגיש בתחילתו, אינו תיעוד היסטורי של האירועים. יטעה מי שינסה להסיק מהספר מסקנות באשר לאירועים מציאותיים או לדמויות מסוימות. תיאורי הדמויות והאירועים שונו, טושטשו, וכמובן אושרו בצנזורה (למעט כמה שנמחקו). אשת צוות המשא ומתן יכולה להיות בכלל איש, שיח על חטוף צעיר עסק אולי בחטופה מבוגרת, ואירוע בשג'אעיה התרחש בדרום הרצועה.
אולם אפשר להבין בבירור שגם אם אירוע ספציפי לא התרחש ממש כפי שהוא מתואר בספר, או שדמות מסוימת לא פעלה כמתואר ולא אמרה משפט שמוזכר בין דפיו, הדברים בהחלט מתבססים על אירועים אמיתיים. היו בצוות המשא ומתן אנשים שלא היו צריכים להיות שם. היו מקרים שצה"ל נכנס לאזורים בלי שיופצצו לפני כן עקב חשש לפגיעה בחטופים, וחיילים שילמו על כך בחייהם. והיה פער תפיסתי עמוק בין המטה העורפי, שרובו יוצאי יחידות מודיעין שעסקו אך ורק בסוגיית החטופים, ובין הוויית הלחימה והמציאות המסוכנת שניצבה בפני הכוחות בשטח.
מאז חזרת אחרוני החטופים, החיים והחללים, עם ישראל הספיק לעבור לא מעט. הטראומה הלאומית עוד נוכחת, אבל התמשכות המלחמה, כשאירוע רודף אירוע, העלימה כמעט לגמרי את העיסוק בסוגיה הכואבת והבעייתית הזו. בשדה הציבורי מסתובבים פוליטיקאים שרואים בעצמם מועמדים לראשות הממשלה, אבל בזמן אמת ברחו בפחדנות מהבעת עמדתם בסוגיה.
דווקא לכן אסור לאפשר לדיון הזה לגווע. ההדחקה והרצון "להמשיך הלאה" מובנים ברמה האנושית, אך ברמה הלאומית הם בגדר זכות יתר שאין לנו. הגיעה העת להניח על השולחן את אופן קבלת ההחלטות באותם הימים, ולמנות ביושר את המחירים הישירים והעקיפים ששילמנו כולנו. ההתחמקות מבירור האמת לא תעלים את שגיאות העבר, אלא להפך. למרבה הצער, היעדר הפקת לקחים שורשית מבטיח שהכשל הזה ממתין לשעת כושר כדי לחזור על עצמו בעתיד.