זמן קצר לפני השעה שבה קבענו להיפגש לצורך הריאיון, אלומה לב כהן מודיעה לי שהיא מאחרת, כי אחד הילדים עיכב אותה. ואני? במקום קוצר רוח חשתי שמחה ופרגון. לפני שלוש שנים, כאשר פגשתי אותה לריאיון במוסף זה, היא הייתה רווקה שגילה נושק לארבעים. היום היא אֵם לארבעה ילדים שהגיעו בעסקת חבילה עם בן זוגה עזרא, שהתאלמן מאשתו. חייה השתנו בתכלית, ובכל זאת, בין אספת הורים להכנת כריכים היא מוצאת זמן ופניוּת לעבודת הנפש.
כבר למעלה מעשרים שנה היא לומדת ומלמדת את שיטת ימימה. הריאיון הקודם התקיים לרגל צאת ספרה "עד שליבך יתנגן", שהפך במהרה לרב־מכר; העילה הנוכחית היא ספרה החדש, "הכלים העדינים של הלב: שיעורי ימימה על ייאוש ותקווה", העוסק גם הוא בלימודי החשיבה ההכרתית כפי שנמסרו מפי ימימה אביטל ז"ל, והספיק גם הוא להיכנס לרשימת רבי המכר. קדם לשניהם הספר "במלוא הדופק: רישומים של רווקות מאוחרת", שראה אור, כמו הבאים אחריו, בהוצאת ידיעות ספרים.
הספר מתבסס על שיעורים שמסרה ימימה בחודשי המעבר בין קיץ לסתיו – אב, אלול, תשרי ואחרי החגים. במסגרת העבודה על הספר, לב כהן אספה, הקלידה וערכה מחברות על גבי מחברות שכתבו תלמידותיה של ימימה, וליוותה את הטקסטים בפרשנות מרחיבה המאפשרת להעמיק במושגים, במטרה להפוך אותם לכלים בעבודת הנפש.
מלאכת הכתיבה של הספר נמשכה שבעה חודשים, בתקופה מקבילה לחודשים שבהם עוסק הספר. זהו פרק זמן קצר יחסית לכתיבת ספר המכיל כ־400 עמודים ונוגע בנושאים כבדי משקל. "היה לי דד־ליין, כי רציתי שהספר יצא לקראת התקופה הזו בשנה כדי שאנשים יוכלו ללמוד בו אז", מספרת לב כהן. "אני לא מחכה למוזה, אני פשוט יושבת וכותבת. חשבתי שאולי אצא לאיזה 'וויוורק', אבל בסוף הסתגרתי בבית וכתבתי. זה היה סוג של פלא. לא חשבתי שהילדים קולטים מה אני עושה, ואז המורה של הקטן סיפרה שהוא אמר בשיעור שאני כותבת ספר, אז הבנתי שזה מחלחל".
מבחינת לב כהן, החודשים שבהם עוסק הספר הם דימוי כללי יותר ליכולת להשתנות ולהמיר את הקושי בתקווה. כמי שגדלה במושב מחולה, יש לה זווית משלה על ימי הקיץ החמים של חודש אב. "אני לא יודעת למה אני תופסת את הקיץ כל־כך קשה. בבקעה אנשים בקושי יוצאים מהבית בתקופה הזו", היא מספרת, "הם הולכים ממזגן למזגן. אבל הקיץ משבית לא רק בגלל שחם. יש משהו מייאש בתקופה הזו, שכוללת את ימי בין המצרים ותשעת הימים". שנותיה הארוכות כרווקה חיזקו את חוסר החיבה שלה לעונה הזו. "תמיד הייתה תחושה שמה שלא הגיע עד הקיץ, כבר לא יבוא בחודשים האלה".
"בבקעה, שבה גדלתי, אנשים בקושי יוצאים מהבית בימי הקיץ" | צילום: יניב נדב, פלאש 90
אבל אחרי ימי החום והשרב, נושבות רוחות חדשות ומגיעים ימי הרחמים והסליחות. "יש שנה חדשה וחגים באופק, ואתה מרגיש שיש לך סיכוי מחדש. בבקעה מרגישים את האוויר משתנה, את התמרים צומחים, את הציפורים נודדות. מרגישים שמתחיל הסתיו. אני תמיד צוחקת שבתקופה הזו, כשפתאום יש קצת רוח ואוויר, אנשים בבקעה מסתכלים אחד על השני וכאילו אומרים 'ניצלנו, שרדנו'. אני מאוד אוהבת את אלול, את הסיכוי החדש שהשנה החדשה מביאה איתה".
ובכל זאת היא בחרה להתחיל את הספר דווקא בעונה שהיא פחות אוהבת, "כדי לנסות להפיק ממנה את הטוב, וגם כי מעניין אותי להבין למה אני מתייאשת בתקופות כאלה, כשנראה שכלום כבר לא יקרה".
אירוע לאומי
במשך שנים היא חיפשה זוגיות, כאבה את הרווקות, כתבה את הבדידות. את עזרא, אלמן ואב לארבעה, פגשה לראשונה בחול המועד סוכות תשפ"ד, יומיים לפני 7 באוקטובר. המלחמה שפרצה הקשתה עליהם להיפגש שוב. "הכול היה סגור, קלטתי שאנחנו מתחילים לדבר הרבה בטלפון, והבנתי שאי אפשר לבנות קשר ככה. אמרתי לו שננסה בכל זאת להיפגש. נפגשנו בארומה כשברקע שירי יום הזיכרון וכל החנויות סביבנו חשוכות. דווקא בגלל שזו הייתה פגישה בלי הסחות דעת, הבנו מהר ששנינו מעוניינים בקשר הזה, ומהר מאוד הבנו גם שאנחנו מתחתנים".
עוד כתבות בנושא
בתקופה הזו, היא משתפת, האישי והלאומי התנגשו אצלה בערבוביה מאתגרת. "דאגתי לאחים שלי שלחמו בעזה, והייתי עצובה על כל מה שקורה. ביקשו ממני באותה תקופה הרבה שיעורי חיזוק, רצו שאלַמד ואכתוב ועשיתי את זה. ומצד שני הייתי מושקעת בבניית זוגיות מורכבת עם אלמן ואבא לארבעה ילדים שאני צריכה לפגוש ולהכיר גם אותם. הייתי המון בפתח־תקווה, בבית של עזרא עם הילדים, ובלילות חוזרת הביתה לבקעה. לא העזתי לנסוע דרך חוצה שומרון, אז נסעתי מכביש 6 לצפון, בגשם באמצע הלילה. ברדיו היו אומרים את שמות כל הנופלים מאותו יום, והייתי מקשיבה ואומרת 'אוי, אותו אני מכירה, וגם את אשתו של זה'. זה היה פער הזוי בין שני מרחבים שעוד לא עיכלתי את שניהם. בשלב מסוים הבנתי שאני צריכה להתמקד בלבנות חיים חדשים".
שנה וחצי לפני שפגשה את בן זוגה עברה לב כהן פרידה קשה, ואחריה הבינה שהיא צריכה לשנות משהו. "הבנתי שזה לא יכול להימשך ככה. כל הקשרים שלי נראים אותו דבר, ומשהו צריך להשתנות. הלכתי לעשות עם עצמי עבודה מעמיקה. בשורה התחתונה, אדם מתחתן כשהקב"ה רוצה; זה לא שעשיתי עבודה ואז זה קרה, זה לקח זמן. היו שני נושאים שהבנתי שאני צריכה לעבוד עליהם חזק, ולקשר עם עזרא הגעתי קצת שונָה. הייתה שם כנראה יותר בשלות, וגם הייתי בת 39 וחצי, ומאוד רציתי להתחתן לפני גיל 40, אז יכול להיות שהייתי יותר פתוחה. פגשתי בעבר הרבה אנשים טובים, אבל איתו משהו היה אחר, וגם אני הייתי מכווננת קצת למשהו אחר".
כשהודיעה על אירוסיהם, קיבלה מאות תגובות נרגשות. "אנשים שאני לא מכירה כתבו לי כאילו זה אירוע לאומי, ולמרות השיתוף והכתיבה שלי על עצמי כל השנים, אני לא רואה את עצמי אדם לאומי. ואז חברה אמרה לי להרפות, כי אנשים חווים את החוויה של האירוסים שלי מהעיניים שלהם. אני חוויתי את זה הרבה יותר מורכב. אנשים שמעו שאני מתחתנת ומבחינתם איזה יופי, אבל אצלי זה היה אירוע הרבה יותר מורכב. אולי רק בכתיבה של הספר הרגשתי שאני מצליחה להרים קצת את הראש ולקלוט את המציאות החדשה".
גם בספר הזה, כמו בספריה הקודמים, לב כהן משלבת פיסות אישיות מחייה. אם בספרים הקודמים הייתה זו הרווקות, הפעם היא נותנת מקום להורות שהגיעה אליה באמצע החיים. ובכל זאת, השינוי בחייה השפיע גם על היכולת שלה לשתף חלקים מהם. "בכל הספרים שלי אני כותבת את החוויה האישית שלי. יש בי אמונה, אולי קצת תמימה, שזה לא רק שלי, ואני רואה שככל שאני כותבת יותר פנימי ועליי, ככה זה מגיע ונוגע ליותר אנשים. הפעם נזהרתי, כי אני לא רוצה לכתוב על המרחב המשפחתי שלנו דברים שהם לא רק שלי. קטעים שקשורים לבעלי ולילדים, נתתי לו לקרוא לפני הפרסום. היה חשוב לי להיזהר.
"יש כל מיני דברים שהם כאילו רק שלי – אם זה רווקות, או ציפייה לילד משלי – אבל אני מבינה שהם נוגעים בהרבה אנשים. תמיד נראה לנו שמה שאנחנו מתמודדים איתו הוא הכי גרוע, ולכן הפתיחות הזו חשובה. היום קוראים לזה 'לנרמל'. אני לא אוהבת את המילה הזאת, אני מרגישה שהיא מנמיכה, אם כי אני מכבדת את מי שכן משתמש בה. מבחינתי אני לא מספרת על החיים שלי בשביל לנרמל, שיגידו 'אה היא סובלת מזה כמוני', אלא כדי להבין מה המטרה הרוחנית של התהליך שאני עוברת".
ואת מצליחה להבין?
"לא תמיד, קטונתי. אבל אני מרגישה שכשאני מתמודדת עם משהו ומרגישה שהשערים שלי סגורים, ואני מבינה שיש כאן סוג של התנסות – אני לומדת המון עליי ועל אחרים, על חמלה ועל קבלה ועל ריפוי. כשמפצחים את זה, האירוע הופך מבעיה לשדה של התפתחות. כך התייחסתי גם לרווקות. אולי בעבר חשבתי שאני שונה ופחות טובה מנשים שהתחתנו בגיל צעיר, אבל בשנים האחרונות ברווקות היה לי ברור שאני מעולה.
"לפעמים אנשים שאלו אותי איך את רווקה ומלמדת נשואות, בין השאר גם על זוגיות. הייתי עונה 'מה הקשר, זה שהן נשואות לא אומר שהן יודעות משהו טוב יותר ממני'. אני רואה את זה היום בזוגיות שלי. לכל אחד יש את הזוגיות שלו, וההשוואות האלו ממש לא טובות".
לימודי ימימה ממלאים תפקיד מהותי בחיים שלך. איפה בן הזוג שלך נמצא בעניין הזה?
"זה לא הסיפור שלו. אגב, אף פעם לא חיפשתי מישהו שזה הסיפור שלו. אם מישהו למד ימימה אז סבבה, אבל זה לא היה תנאי מבחינתי. כשפגשתי את עזרא ראיתי שהוא מבין אותי לעומק ושאני מבינה אותו. ראיתי שהרמה של התקשורת איתו שונה מכל מה שפגשתי. הרגשתי שיש שם משהו אחר לגמרי, עומק שלא פגשתי עד עכשיו".
לא אימא תרזה
בעקבות המלחמה יש הרבה שיח סביב נישואים שניים של אלמנות ואלמנים. מה את יכולה לומר מהמקום שלכם?
"קטונתי מלשפוט מערכות יחסים של אחרים. יש אלמנים ואלמנות שאומרים שהם חיים עם שתי אהבות, זו שהייתה וזו הנוכחית. אצלנו יש הפרדה מאוד ברורה. הוא היה נשוי בנישואים טובים, ולמרבה הצער אשתו חלתה ונפטרה, ויש לה המקום השמור שלה והתמונות שלה, ואף אחד לא מחביא אותה - אבל זה לא שאנחנו באיזו זוגיות משולשת.
"באתי ממקום מכיל לזוגיות שנייה, הרגשתי שאני יכולה להכיל את זה שלאיש שלי הייתה זוגיות לפניי. אבל ככל שאנחנו יחד אני מבינה שאני לא תמיד מצליחה להכיל את זה. לפעמים אני חושבת על השנים שהייתי כל כך בודדה, במיוחד בשבתות וחגים, ולו היו חיים מלאים, אז אולי אני באה ממקום חסר ומקנא. אבל זו אשליה, כי גם לו היו האתגרים שלו. אני יודעת שיש משהו בריא בשבילי בהתייחסות שלו לנישואין שלנו. הוא חי את ההווה; עם המון כבוד למה שהיה, אבל מה שהיה לא חי איתנו".
ואיך זה להיכנס כרווקה למשפחה עם ארבעה ילדים?
"זה לא גן של שושנים. זה להיכנס למשפחה שנפצעה, שחוותה אובדן. אני לא אטפח לעצמי על השכם, אבל נשים וגם גברים שנכנסים למקום כזה צריכים איזשהו כוח. לפעמים יש לי מחשבות מה היה קורה אם הייתי מתחתנת כששנינו בפרק א', ואני לא יודעת לומר אם זה היה יותר קל, אבל ברור שהאספקט של הבית והילדים תופס מקום. זה המון התעסקות, ומצד שני זה גם נותן נופך נוסף לחיים. נראה לי שהשנתיים וחצי האלו היו התקופה הכי מעצבת בחיי.
"בעבר, כשראיתי נשים שהתחתנו עם אלמנים, הן נתפסו בעיניי כמו איזו 'אמא תרזה' – מאוד חומלות ורחומות, מאוד מושלמות עם ילדים. אני לא כזו. אני אדם טוב ואני אוהבת את הילדים, אבל אני לא מושלמת. יש לי הקשיים שלי, יש רגעים שאני מתעצבנת, רגעים שאני צועקת, ובסוף יום אני גם יושבת עם עצמי ושואלת למה הגבתי ככה.
"לפעמים אני אומרת משהו לאחד הילדים, ומדמיינת את הרווקה שהייתי מסתכלת על אני של היום בציניות ואומרת 'מה את כזאת רצינית וסחית', אבל אני מבינה שאני עכשיו האחראית שהילד הזה לא ירוץ לכביש, אז אני אסביר לו את זה בצורה הכי רצינית. אני יכולה להסתכל במבט של פעם ולהגיד לעצמי 'יאללה תצחקי', אבל במציאות זה לא מצחיק.
"כשנכנסתי לזה, הבנתי כמה לא ידעתי לפני. יש המון תיאוריות על הורות, אבל הרבה מהן לא עוברות את מפתן הדלת של הבית. במציאות הדברים נראים אחרת לגמרי. ההורות שלי גם התחילה ממקום אחר, הילד הכי קטן שקיבלתי היה בן שש. זה לא תהליך רגיל, וזה דורש לבנות דרך תוך כדי תנועה. בשלב מסוים הבנתי שאני חייבת להיות קשובה למה שנכון לבית שלי, ולא למה שמצטלם יפה מבחוץ. כי כמו שהרווקות הייתה סוג של חלון ראווה, וכמו שהכתיבה שלי היא חלון ראווה, גם משפחה יכולה להפוך לחלון ראווה, ואני החלטתי במודע לא לחיות ככה. אני לא משתפת את הילדים ברשתות, לא כותבת עליהם, וכשאני מסתכלת על משפחות אחרות אני משתדלת לא להשוות, כי זה רק מבלבל. מה שחשוב לי באמת זה טובת הילדים והבית, גם אם לא תמיד זה מצטלם יפה".
העבודה לא מסתיימת
חשוב לה להדגיש כי בספר, כמו גם בתורת ימימה בכלל, אין פתרונות של זבנג וגמרנו. מדובר בתהליכים ממושכים, שמרכיב מרכזי בהם הוא היכולת להשלים עם חלק מהתכונות שלנו ולא לשאוף להיעלמותן מחיינו. "כשאני מלמדת על 'עומס' (מושג מרכזי בשיטת ימימה; ר"ר) ועל מקומות חלשים בתוכנו, מקומות שגורמים לנו לכעוס, להסתגר, להיפגע, התלמידות שואלות 'אז איך אני פותרת את זה'. אחד הדברים החזקים שאני הולכת איתו שנים, הוא ההבנה שאני לא הולכת לפתור את זה אלא ללוות את עצמי בתוך הדבר הזה. אני חושבת שההיפוך הזה אצלי גרם לשינוי גדול בכל מיני נושאים.
"יש דברים שאני יכולה להתמודד איתם עשרות שנים ולשאול את עצמי מתי זה ייפתר, מתי זה ילך, מתי כבר אהיה אחרי זה. אבל בשלב מסוים אני מבינה 'זה לא בהכרח ילך'. אולי זה ישתנה קצת, אבל לא ייעלם לגמרי. ואז במקום לעמוד כל הזמן עם סטופר על עצמי, לבדוק מה עשיתי נכון ומה לא ואיך אני פותרת את זה, אני מתחילה ללוות את עצמי. לשאול מה אני צריכה כשהקושי הזה עולה ואיך אני יכולה לתמוך בעצמי, ולא להתאכזב כל פעם מחדש. בהתחלה יש משהו מייאש בהבנה שהקושי לא ילך, אבל מצד שני יש בזה גם משהו מאוד משחרר. כי אז אני יכולה להתארגן אחרת כדי שבפעם הבאה אני לא אשבר ולא אחריב לעצמי את הכול".
מה עזר לך בתהליך הזה?
"ההבנה שיש דברים שהם לא בשליטתי, שיש נתונים שלא משתנים, ומה שכן תלוי בי זה איך אני פוגשת אותם. ההבנה הזו מביאה איתה בגרות והקלה. בהתחלה כשלמדתי ימימה, כל הזמן חיפשתי את המפתח, את המשפט שישנה לי את החיים, את התובנה שתפתור הכול. והיו רגעים כאלה, משפטים שהרגישו 'וואו', אבל בסוף הם נהיו חלק מהמערכת. ואז הבנתי – לא יהיה מפתח אחד, הדברים לא ייפתרו ברגע אחד, הם יקרו מתוך זה שאני לומדת להתמודד איתם".
התובנה הזו, "היכולת ללוות את עצמי" כפי שהיא מכנה זאת, התפתחה אצלה בשלבים המתקדמים של שנות הרווקות ובעת הזוגיות שבאה אחריהם. "בעשור הראשון של הרווקות זה היה בעיקר לחץ, בדידות, תחושה של 'אני לא כמו כולם', וניסיונות בלתי פוסקים לפתור את זה. כל הזמן מאמץ, כל הזמן תחושה שהנה, אולי הדייט הבא יסגור את הסיפור. אבל איפשהו בגיל שלושים פלוס התחילה להיכנס הבנה אחרת, שאני לא יכולה כל הזמן להיות במאמץ, לא יכולה לשים את כל הקלפים שלי על כל דייט ואז להישבר כשהוא לא מצליח. הבנתי שאני צריכה להתחיל לתמוך בעצמי בתוך התקופה הזו, כי אני לא יודעת מתי היא תיגמר אבל אני כן יודעת שאני צריכה לעבור אותה.
"ברווקות יש נטייה להיאחז בכל בדל של תקווה, בכל עצה או פתרון. אבל אז את מוצאת את עצמך מייצרת עוד ועוד בעיות שצריך לפתור, מתוך אמונה שביום שתפתרי את כולן תהיי 'מוכנה' ותתחתני. הרגע המשמעותי מבחינתי היה כשהבנתי שזה לא יקרה, שאני לא אפתור את כל הבעיות שלי לפני החתונה, ושאני לא רוצה להציב לעצמי תנאי כזה.
"היום, בתוך הזוגיות, אני רואה שזה באמת כך. אותם דברים שהייתי צריכה לפתור ממשיכים לעלות, גם מול בעלי. לפעמים אני חושבת לעצמי 'אם הייתי פותרת את זה קודם, זה היה חוסך לי', אבל אני מבינה שזה לא באמת עובד ככה. אפשר להיכנס לזוגיות גם בלי לפתור את כל הבעיות, ולהמשיך להתפתח תוך כדי החיים. העבודה העצמית ממילא לא נגמרת אף פעם, וברגע מסוים צריך לשחרר".
ההתייחסות לרווקוֹת כאל "פרויקט שצריך לתקן" מכעיסה אותה. "נותנים רשימת משימות – תפתרי את זה, תשני את זה, תלכי לרבנים, תעשי סגולות. יש היום אינסוף עצות לשיפור עצמי, אבל משהו בזה נהיה מוגזם. נוצרה ציפייה להיות מושלמת כדי שיאהבו אותך, להיות גם נעימה וגם אסרטיבית, גם עדינה וגם מצחיקה, גם חזקה וגם רכה. זה בלתי אפשרי. בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה לעמוד בכל הדרישות האלה, וזה יצר אצלי תחושת עומס ותסכול.
"יש לי גם קושי עם הדחיפה לשנות מבחוץ אנשים, במיוחד כשזה מגיע בלי שביקשו. אפילו ביקשו ממני לפעמים להעיר לאחרים על משהו שהם 'צריכים לעבוד עליו'. אם אדם צריך לעבור תהליך, אני מאמינה שזה יגיע מתוכו ובזמן שלו, לא מתוך לחץ חיצוני".
עץ הדעת ועץ החיים
ההתמקדות בהווה עומדת גם במרכז סיפור שסיפרה ימימה כמה פעמים, באופן חריג אצלה, כפי שמעירה לב כהן. "אחת הלומדות שיתפה אותה במערכות היחסים המורכבות שלה עם אימא שלה ועם הבנות שלה, משהו שם לא עובד. ימימה אמרה ללומדת, אולי בסוג של ראייה רוחנית, שהיא רואה אחורה, שלושה דורות ברוסיה, משהו בעבר שגרם לה צער, ואז היא אמרה: 'את סוחבת איתך צער שלא שייך לזמנך'.
"למדתי קונסטלציה משפחתית (שיטת טיפול המבוססת על פענוח השפעתן של העברות בין־דוריות; ר"ר) ושם מתעסקים בזה המון. אם דמויות בעץ המשפחתי סבלו ממשהו, לפעמים זה משתחזר קצת גם כיום. כשימימה אמרה לה 'הצער הזה לא שייך לזמנך', המשמעות היא: 'אוקיי, יש לך מודעות למשהו מכאיב מהעבר וזה בסדר, אבל את לא יכולה לתקן את זה. את יכולה להניח את זה בפינה בלב ולראות מה כן אפשר לעשות ביחסים עם אימא שלך ועם הבנות שלך'. אי אפשר לדעת את כל הסודות, לדעת בדיוק מה קרה לכל נשמה במסע שלה, בגלגולים שלה. כל השער של אלול בספר מדבר על לעשות מה שאפשר כאן ועכשיו, בלי להתחפר בעבר".
צילום: שילת מזרחי
השאיפה להניח לעבר מחברת בין חייה האישיים של לב כהן, ובין המסרים שספרה החדש רווי בהם. "ראיתי כתבה שעסקה בנישואים חדשים של אלמנה מהמלחמה, ודיבר שם רב ואמר: 'מה שקורה כאן לא מסתדר בעץ הדעת, אבל בעץ החיים זה מסתדר'. הרגשתי שהוא מסביר לי גם את החיים שלי. אני יכולה לשאול את עצמי, איך זה הגיוני שבעלי היה נשוי לפניי? איך זה הגיוני שאני מגדלת ילדים שלא ילדתי? כל מיני דברים שהם נשגבים מבינתי. אבל ימימה ממש מדברת על זה ואומרת שאם את מנסה להשתייך לעץ הדעת, לא תגיעי רחוק. תתרכזי במה שצריך לעשות עכשיו.
"באלול יש משהו רוחני שמגביה אותנו, ואתה מרגיש שאתה מתחיל לדעת את הסוד, אבל צריך להישאר עם הרגליים על הקרקע. זה היה לי חזק ברווקות, למשל בגיל 35 כשידעתי שאני רוצה להקפיא ביציות. אמרתי לעצמי 'אחר כך אטפל בכל מה שאני מרגישה לגבי זה, אבל עכשיו צריך לקום בבוקר וללכת למעקב'. אחר כך כתבתי על זה, והכתיבה באמת עזרה לי קצת לטפל בנפש ובמה שעבר עלי. גם עכשיו, אם ברגע מסוים לא הייתי מספיק טובה עם הילד, כעסתי עליו, יכולות לחלוף בי כל מיני מחשבות שאולי אני לא ראויה להיות אימא. אני יכולה להתעסק בזה, אבל אם אני עוצרת רגע אני מבינה שאני עושה כמיטב יכולתי. אולי ברגע מסוים לא הייתי טובה איתו, אבל ברגע הבא הייתי מעולה.
"אם אני מגדלת את הילד הזה, אני צריכה לראות מה הצרכים שלו עכשיו. אם אני אתחיל לחפור עכשיו בנפש שלי ולנסות להבין מה עוצר אותי בחיים, זה יהיה 'יוסיף דעת יוסיף מכאוב'. ימימה כל הזמן מורידה לקרקע".
עוד כתבות בנושא
