"כולנו בתוך פצע מדמם": תמר הרשקוביץ מתמודדת עם האובדן כמטפלת וכסופרת

באחד מימי מלחמת חרבות ברזל השתתפה תמר הרשקוביץ בהלוויית חייל שלא הכירה באופן אישי. בנה, חברו של הלוחם שנהרג בצפון לבנון, השתתף בלחימה ולא יכול היה ללוות את חברו בדרכו האחרונה. הרשקוביץ, אשת טיפול, בחרה לסגור מוקדם את הקליניקה שלה ולנסוע להלוויה במקומו. היא מצאה את עצמה הולכת מהרכב אל בית הקברות בתוך חורש יפהפה, בוכה את נשמתה על צעיר שבקושי הכירה. היא התבוננה סביבה על האדמה הפורייה, העצים, האוויר הצלול, וחשה בדידות נוראית לצד חוסר אונים עמוק.

בהלוויה אחרת עמדה ליד ילדיה, ראתה את עיניהם אדומות מדמעות, וחשה שאין בידה לעשות דבר כדי להקל את העצב שלהם. היא חשה שאין לה תשובות, ושיש שאלות שאין להן פתרון; שבמקום שכאימא היא תגן על ילדיה, המציאות המלחמתית תובעת מהילדים, החיילים, להגן על הוריהם. האימה והאובדן הכו בה, והיא הרגישה כיצד למרות כל ניסיון חייה, הכול מתערבב ומשתבש.

מתוך החוויות הללו, המשותפות כמובן לישראלים רבים בשנתיים וחצי האחרונות, נולד ספרה השביעי, "כמה אהבנו" (ידיעות ספרים). מסופר בו על אורן ונדב, חברי ילדות ונפש. יחד הם מתבגרים, חווים, מבלים וצוחקים. ואז אורן נהרג, ונדב נדרש ללמוד לחיות מחדש לצד האובדן ותחושות האשמה. גל וגפן, בנות זוגם הצעירות, מלוות את שני הגברים במסע חייהם, והעלילה כולה שזורה בנופי הארץ והאהבה אליה. אהבה עד מוות.

בעבודתה כפסיכותרפיסטית ועובדת סוציאלית, הרשקוביץ נוגעת באובדן רב שנובע מהמלחמה – אובדנים של חיים, של זוגיות, של כוחות חיים, של תחושת שליטה, של קשרים קרובים ושל חלומות. חוט נוסף ששוזר את השיחות בקליניקה הוא תחושת אשמה. לדבריה, הטראומה הקשה ביותר לריפוי היא טראומה מוסרית, שמטלטלת את הזהות ומציפה את הנפש בשאלות: מי אני? מה אני שווה? האם אני טוב או רע? האם יכולתי לפעול אחרת? תחושות אלו אינן נובעות מהיגיון אלא מהרגש הפנימי, ולעיתים קשה מאוד לשחרר אותן.

"הספר שלי לא עוסק במלחמה, ודאי לא בחרבות ברזל", היא מבהירה. "זה ספר שמדבר על אובדן באופן כללי, אבל הוא נוגע לכולנו, כי כולנו נמצאים בתוך פצע מדמם. הספר נכתב בשנים האלה, ממקום שהוא גם אישי מאוד וגם מקצועי. החיים שלי תמיד מעורבבים בין האישי והמקצועי. אני פוגשת הרבה מאוד אנשים עם כאב האובדן הזה, כאב האשמה והטראומה, וזה פוגש אותי גם בחיי האישיים וגם כאימא".

לשיים, לזהות, להיפרד

"כמה אהבנו" הוא רומן העוסק בזיכרון, אהבה ואובדן, ובאופן שבו מערכות יחסים ממשיכות לחיות בתוכנו גם לאחר שהן מסתיימות. בכתיבה רגישה ומדויקת, הרשקוביץ פורשת סיפור שמביט לאחור אל קשר שנצרב עמוק בנפש, ובוחנת כיצד הזמן, המרחק והחיים עצמם משנים את האופן שבו אנו זוכרים ומרגישים. הספר מצליח ללכוד רגעים קטנים ואינטימיים לצד שאלות גדולות על זהות, בחירות אישיות והיכולת להמשיך הלאה.

"את הסיפור רקמתי מדמיוני, אבל שזורים בתוכו רסיסים של אלפי סיפורים ששמעתי וחוויתי", אומרת הרשקוביץ. "גם סיפור דמיוני לגמרי, בסוף נובע מתוך תוכו של הסופר. בכלל, בכל אמנות יש משהו מהאמן, בין אם זה צייר, פסל או משורר. הספר הקודם שלי, 'שובי אלי מיכאלה', עוסק באנורקסיה – שמעולם לא חוויתי. אבל כשאתה נכנס לתוך הסיפור והגיבורים נולדים, פתאום הם מקבלים חיים. הדמויות הופכות לחברות שלי, והסיפור ממשיך לפעמים גם בלי החלטתי. הרב חיים סבתו כותב ששאלו אותו איך הצליח לתאר מקומות שלא ביקר בהם, והוא ענה: 'הנשמה שלי הייתה שם'".

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא התמודדות עם טראומה ועם תחושות אשמה, שמלווה רבים מאז 7 באוקטובר. כמטפלת, מהי הדרך המיטבית להתמודד עם הרגשות הללו?

"זאת שאלה רחבה יותר: איך בכלל מתמודדים עם רגשות קשים שמציפים אותנו? צריך ללכת אחורה ולהבין שלכל רגש יש תפקיד. גם רגש שלילי לכאורה, שאנחנו מנסים לברוח ממנו, במקור נועד לשמור עלינו באיזושהי דרך. אשמה, כעס, געגוע, עצב – לכל הרגשות האלה יש תפקיד. אם היינו חיים לגמרי ללא אשמה, למשל, לא היינו אנשים מוסריים.

"קודם כול", מייעצת הרשקוביץ, "צריך לתת תוקף לרגש. אנחנו לא נלחמים בו, אנחנו מבינים אותו ומתיידדים איתו. זה כמו בהתקפי חרדה; אם ניבהל מההתקף, זה רק יקצין אותו. אחד הכלים להתמודד עם התקף חרדה הוא לומר 'אני מבין שזה מה שקורה לי, אני מקבל את זה, ומתוך זה אני פועל לשינוי'. כך גם ברגשות שמציפים אותנו.

"גם רגש שלילי לכאורה, שאנחנו מנסים לברוח ממנו, במקור נועד לשמור עלינו באיזושהי דרך. אשמה, כעס, געגוע, עצב - לכל הרגשות האלה יש תפקיד. אם היינו חיים לגמרי ללא אשמה, למשל, לא היינו אנשים מוסריים"

|"הדבר השני הוא זיהוי, להבין מה קורה לי, לתת שם למה שאני מרגישה. לפעמים אנשים מגיעים לטיפול ואומרים 'אני מיואש', 'אין לי תקווה', 'אני שונא את העולם', אבל הם לא נותנים שם לרגש שלהם. בתהליך הטיפולי אנחנו לומדים לתת שם. מהניסיון שלי בקליניקה, זה הכלי הכי חזק. היכולת הזו מפרידה אותי מהרגש, והנפרדות שנוצרת מחלישה את עוצמת הרגש.

"אבל לתת שם לרגש זה עדיין לא מספיק. בתהליך טיפולי אנחנו לומדים לזהות את מה שקורה לי, תחת שני תנאים. התנאי הראשון הוא בלי שיפוטיות. כשאני אומר 'אני אשם', 'אני דפוק', 'אני רע' – האשמה הופכת לחלק מהזהות שלי ואז אין אפשרות לנצח אותה. הרעיון הוא לזהות את מה שקורה לי בלי לכעוס על עצמי, ובלי לשפוט את עצמי על מה שאני מרגיש. התנאי השני הוא בלי הזדהות: מה שאני מזהה בתוכי זה לא אני. יש הבדל מהותי בין 'אני אשם' ובין 'אני שם לב שיש בי גם תחושת אשמה'. היכולת להתבונן ככה נותנת לנו חוויה שקיימים בה שני נתיבים יחד: היכולת להרגיש ולתת מקום לרגש, וגם להתבונן כביכול מבחוץ על מה שמתרחש בתוכי".

מכאן ממשיכה הרשקוביץ לשלב הבא בתהליך הריפוי שהיא משרטטת: בחירה. "כשאדם אומר 'אני מבין שזה הרגש, אני מרגיש אותו עד העצם, אני לא בורח ממנו, אבל הוא לא מנהל אותי ואני בוחר מה לעשות איתו' – אנחנו כבר יכולים לבחור איך אנחנו מרפאים את תחושת האשמה. בלי התהליך הזה, נגיע לשני קצוות ששניהם מגדילים את פצע האשמה והאובדן: או להיות כל הזמן במקום של ריצוי, כדי לחפות על הלא־טוב שכביכול קיים בי, או להגיע לניתוק מוחלט – מקום של אנטי, של התנגדות. הדרך השלישית מאפשרת לנו להכיר ברגשות שלנו אבל לא לתת להם לשלוט בנו".

המוות מעניק משמעות

הספר מציג התמודדות עם אובדן מנקודת מבט של אישה ושל גבר. האם יש הבדל בין נשים לגברים באופן ההתמודדות עם אובדן?

"זו שאלה מעניינת, והתשובה היא גם כן וגם לא. מצד אחד, יש הבדל שנובע מעצם העובדה שיש הבדלים בין נשים לגברים. הצרכים הרגשיים העמוקים שלהם שונים. אנחנו רואים את זה במערכות יחסים זוגיות וגם בהתמודדות עם קשיים. השפה הרגשית שונה, וטבעי שיהיו הבדלים גם באופן ההתמודדות.

"מצד שני, אובדן הוא אובדן, ואין דרך אחת נכונה להתמודד עם כאב. כל אדם מגיב אחרת, וייתכן כמובן ששני גברים יתמודדו בדרכים שונות לחלוטין, וכך גם שתי נשים. ההתמודדות עם טראומה, אובדן וכאב מושפעת לא רק מהיותך גבר או אישה, אלא בעיקר מהעולם הפנימי שלך – החוסן הנפשי, חוויות החיים, ה'תרמיל' האישי של כל אחד. איכות ההתמודדות תלויה מאוד במי שהיינו עד המשבר, ולכן בניית חוסן היא דבר קריטי. מעבר לכך, אחד הדברים החשובים ביותר הוא פיתוח תחושת ערך עצמי. במיוחד מתוך נקודת מבט הורית, ברור עד כמה חשוב לבנות אצל ילדים תחושת ערך פנימית.

"במרכז הקיום האנושי יש שתי שאלות קשות: 'מי אני' ו'מה אני רוצה'. הן נשמעות פשוטות, אבל הן עמוקות ומאתגרות מאוד. התפקיד שלנו כהורים וכאנשי טיפול הוא לעזור לאדם שמולנו לענות על השאלות הללו מתוך ביטחון פנימי. אדם שלא יודע מי הוא ולא מכיר בערך עצמו, או שלא יודע מה הוא רוצה, יתקשה מאוד להתמודד עם אתגרי החיים. תחושת ערך פנימית ואהבה עצמית עמוקה, שאינן תלויות בהישגים, בדעות של אחרים או בצורך לרַצות אותם, מעניקות לאדם את הכלים להתמודד נכון עם כאב".

המוות נוכח בספר. לא הקטנת והעלמת אותו, אלא נתת לו את מלוא מקומו. מה משמעות הבחירה הזו?

"המוות הוא זה שמעניק משמעות לחיים. דווקא דרך הסופיות אנחנו מבינים מה באמת חשוב לנו. המודעות לכך שהחיים אינם נצחיים, מאפשרת לנו להבחין בין מה שדחוף ובין מה שחשוב באמת, הבחנה שאנשים רבים מתקשים לעשות. לעיתים אנחנו נלחמים על דברים דחופים אבל לא מהותיים, ומפספסים את העיקר. תחושת הסופיות יכולה לעורר בנו עוצמה ובחירה לחיות את החיים במלואם, בלי להחמיץ אותם. לכן הבחירה לפתוח את הסיפור מתוך מפגש עם המוות אינה מקרית".

נושא נוסף שנוכח מאוד בספר הוא הזוגיות, דרך הקשר עם גל שמלווה את נדב לאורך כל השנים.

"הצורך בשייכות הוא אחד הכוחות החזקים ביותר בנפש האדם. כל העיסוק הטיפולי באובדן לסוגיו, מתמקד בעומק בחיפוש אחרי שייכות. שייכות עמוקה מתממשת בעיקר בתוך זוגיות, שם מתקיימת האינטימיות הרגשית והפיזית העמוקה ביותר. היכולת לייצר שייכות בריאה, או כפי שאני מכנה זאת 'שייכות דיאלוגית', היא המפתח לחיים מלאים. מתוך זה עולה ההבנה שאין אהבה שלמה בלי מחויבות. הברית הזוגית, ההסכמה להתמסר מתוך עומק ולא מתוך בחירה יומיומית זמנית, היא זו שמעניקה לחיים משמעות ויציבות. בסופו של דבר הכול חוזר אל הבית, לברית העמוקה, למשפחה. בתוך הזוגיות מתחיל ונגמר הכול: שם מתרחשים הפצעים, ושם גם טמונה האפשרות למשמעות, לאהבה ולריפוי.

"גל, חברתו של נדב שנותר בחיים, מעניקה לו תחושת שייכות וגם מושיטה לו יד ברגעים הקשים ביותר. במובנים רבים היא משמשת עבורו מראה. אם נדב לא יצליח להתמודד עם הקושי שלו, הוא עלול לאבד גם את הזוגיות; אבל אם יפנה את המבט החוצה, אל גל, יזהה את הכאב שלה ויהיה שם בשבילה, זה יהפוך לחלק מתהליך הריפוי שלו עצמו. העיסוק האובססיבי בעצמנו עלול להעמיק את הכאב. לעומת זאת התנועה החוצה, אל מי שאנחנו אוהבים ושייכים אליו, יכולה לרפא. כאשר נדב חוזר להיות בן זוג נוכח וקשוב, הוא לא רק מחזק את הקשר אלא גם מתחיל לרפא את עצמו".

מה שלמדתי מאימא

תמר הרשקוביץ, 48, גדלה בפתח־תקווה, בתם של השופטת בדימוס שרה פריש ושל דניאל פריש, כלכלן. בן זוגה משה הוא מנהל חינוכי, והם הורים לשבעה ומתגוררים במושב נחלים.

אחד הגורמים המעצבים בחייה היה ההתמודדות של אימה עם מחלת הפוליו. האם לא הניחה למחלה לעצור את חייה, והייתה לאחת מהשופטות הדתיות הראשונות. "ידענו שאמא משותקת ממחלת הפוליו ומוגבלת ביד אחת, אבל זה אף פעם לא היה הנושא בבית. הכול היה טבעי, זה לא היה משהו שהתמודדנו איתו או שאלנו עליו. אם זה בא לידי ביטוי זה היה מתוך גאווה, ידענו שיש לנו אמא שהיא 'סופר וומן' ויכולה לעשות הכול. גדלתי בבית שבו מציבים חלומות ומגשימים אותם, בית חם שבו ההורים מתמסרים לילדים, אי בטוח עם תחושת ביטחון גדולה".

"הסיפור הוא כלי טיפולי משמעותי. דרך הסיפור אנשים יכולים להבין לעומק תהליכים נפשיים פנימיים שהם חווים. במקביל קורה גם התהליך ההפוך - אני מביאה את הקליניקה אל עולם הספרות. הפרוזה שאני כותבת עוסקת תמיד במקום של תרפיה"

בקליניקה שלה במושב נחלים עוסקת הרשקוביץ בטיפול פרטני וזוגי, בהדרכת הורים ובליווי אנשי טיפול ואנשי חינוך. בשנתיים האחרונות הקימה את "מכון מעמקים ללימודי הגישה הדיאלוגית", ובמסגרתו היא מעבירה קורסי הכשרה לאנשי טיפול ולצוותים חינוכיים. "אחד החלומות המרכזיים שמניעים אותי הוא שילוב של שפה טיפולית בתוך מערכת החינוך", היא אומרת. "כשהמפגש עם הילד אינו מלווה בהבנה נפשית ובשפה טיפולית, הוא עלול להחמיץ רבדים עמוקים ומהותיים שיכולים לאפשר למידה אמיתית והתפתחות".

מבחינתה, הטיפול והכתיבה הם שני נתיבים משלימים שהיא צועדת בהם. "הכתיבה נוכחת אצלי כל הזמן, זו דרך חיים. גם בין ספר לספר אני כל הזמן כותבת. זו הדרך המרכזית שלי לבטא את מעמקי הנפש. בתוך הקליניקה, הסיפור הוא כלי טיפולי משמעותי. דרך הסיפור, הנרטיב, אנשים יכולים להבין לעומק תהליכים נפשיים פנימיים שהם חווים. במקביל קורה גם התהליך ההפוך – אני מביאה את הקליניקה אל עולם הספרות. הפרוזה שאני כותבת עוסקת תמיד במקום של תרפיה, בתהליכי נפש עמוקים ועדינים שאנשים חווים ולא תמיד יש להם מילים עבורם".

כילדה ידעת שתעסקי במקצוע טיפולי?

"זה לא משהו שחשבתי עליו מראש, אבל כשאני מסתכלת אחורה אני מזהה שתמיד היה בי משהו שהוביל אותי למקום הטיפולי. איזו התבוננות שקטה מהצד על העולם, משהו מקשיב שחוקר את הנפש, שפה רגשית שהייתה מאוד בהירה בתוכי. בשנים האחרונות אני מתמקצעת, מתחדדת ומרגישה יותר ויותר שלמה עם הדרך שבחרתי בה".

ההתמודדות של אימה עם מחלתה הורישה לה את הידיעה שאין אתגר שלא תוכל לו. "זה משהו שמלווה אותי עד היום, ההבנה שיש לנו בחירה עמוקה ביחס לחיים שלנו. אין ייאוש, תמיד יש בחירה מה לעשות עם החיים שניתנו לנו. זה עיקרון שמנחה אותי גם כאדם וגם כאשת טיפול. אחד היסודות המרכזיים בעבודה שלי הוא האמונה שתמיד יש משהו טהור ובריא שנשאר בנפש, גם אם הוא מסתתר מתחת לשכבות של קושי, כאב ופציעה.

"גם הגישה הדיאלוגית שאני עובדת איתה נשענת על התפיסה הזו. אנחנו לא נלחמים בסימפטומים ובקושי, לא נאבקים במציאות. במקום זה אנחנו עוברים לשפה של התבוננות, של להתיידד עם ההתמודדות. המציאות יכולה להיות כואבת מאוד, אבל הכול כבר קיים בתוכנו - גם הכאב וגם הטוב, גם הפצע וגם היכולת. אני רואה את זה כמו תנועה עדינה של הסרת וילון, גילוי של מה שהיה שם כל הזמן".

אמנות היא אמצעי

לעומת תפיסות שרואות באמנות מטרה בפני עצמה ומציבות את האמן במרכז, הרשקוביץ רואה באמנות כלי. "בעיניי, התפקיד העמוק של אמן הוא לתרגם את עולם הנפש והרוח אל תוך העולם החומרי. אנחנו חיים במציאות רוחנית עמוקה, שלרוב אין לנו גישה ישירה אליה. האמן הוא זה שמצליח להנגיש אותה, להפוך תחושות, חוויות ומצבים פנימיים למשהו שניתן להבין ולתת לו מילים.

"זלדה תיארה את יכולתו של המשורר ללכוד במילים מעטות את אותה 'הילה' שמקיפה פרח – תחושה שכולנו חווים אך מתקשים לבטא. פתאום, דרך השפה האמנותית, מתבהר לנו מה הרגשנו. זה נכון גם ביחס לטבע, שמעורר בנו חוויה עמוקה ולא תמיד מוסברת, וגם ביחס לתהליכי נפש רוחניים מורכבים, שלעיתים אין לנו מילים עבורם. האמנות מאפשרת לנו לתפוס אותם דרך החושים. במובן הזה הסיפור, כמו כל צורת אמנות, הוא צינור, שפה שמאפשרת לאדם להבין את עולמו הפנימי. לכן אני רואה באמנות לא רק ביטוי אישי אלא שליחות, דרך לגשר בין הנסתר לגלוי, בין הרוח לחומר".

כמו בספריה הקודמים, גם "כמה אהבנו" גדוש באהבת הארץ, שביליה, מעיינותיה ונופיה. את תוכן העניינים בחרה למקם דווקא בסוף, שם מובא פירוט הפרקים לפי מקומות בארץ. "רציתי שהקורא יעבור את המסע בעצמו ולא יקבל מראש את התמונה המלאה. רק אחרי שעוברים גם את המסע הגיאוגרפי וגם את מסע הנפש במקביל, אפשר להתבונן לאחור ולקבל תמונת־על שלמה – כמו מטייל שהמדריך מזכיר לו בסוף הדרך את כל התחנות שעבר, והכול מתחבר. המסע בארץ מקביל למסע הפנימי.

"בתפיסת העולם הדיאלוגית, המפגש הוא מקור הריפוי. תחושת הערך שלנו קשורה באופן עמוק לשייכות, והשייכות נוצרת מתוך קשר עם אנשים אבל גם עם העולם שסביבנו, עם הטבע, האדמה והנוף. כולנו מכירים רגעים שבהם אנחנו עומדים מול שקיעה או נוף, ומרגישים שמשהו בתוכנו נפתח. יש תחושה של דיאלוג, כאילו הטבע מדבר אלינו. לעיתים אפילו מתעוררת תחושה שאנחנו לא לבד".

בתוך ההקשר הישראלי, מוסיפה הרשקוביץ, החיבור לאדמה מקבל עומק נוסף של תחושת שייכות ייחודית. "הספר הזה לא יכול היה להיכתב בלי אהבה עמוקה לארץ. זו אהבה פשוטה, לא פוליטית אלא רגשית ועמוקה, חיבור לאדמה, לנוף, למקום. זו גם התחושה שרציתי להביא אל הספר: חיבור חזרה לעצמנו, לאהבה שבנו – בזוגיות, בחברות, וגם לאדמה. בסופו של דבר כל החיבורים האלה שזורים זה בזה".