"אנחנו צריכים לבנות חוסן": החווה הלא-דתית הראשונה באיו"ש

אוהל לבן, קרוון קטן ודיר עם שלוש עיזים. זה מה שחיכה לשמיניסטים שבאו למיונים לשנת שירות בהר השומם שעליו קמה חוות נופי פרת – החווה החקלאית הלא־דתית הראשונה ביהודה ושומרון.

"לא היה כאן כמעט כלום", מתארים עופרי ספיר ואביגיל בארב - שני חניכים בחווה - ומציגים תמונת שממה מדברית מרהיבה שצולמה לפני שנה מהגבעה הסמוכה. "אבל עדי אמר לנו 'אל תחשבו על מה שיש כאן היום, תחשבו על מה שיהיה כאן בעתיד'. רק כשהגעתי לכאן בתחילת השנה הבנתי למה הוא התכוון".

עדי הוא עדי אסתרי, מנהל מכינת נופי־פרת שבמסגרתה קמה החווה בפיתולי הדרך שבין גוש אלון למצפה־יריחו, לא רחוק ממתחם "השומרוני הטוב" בצומת שבין יריחו למזרח ירושלים ולרמאללה – שטח המריבה בישראל.

״אנחנו יושבים כמה עשרות מטרים מהמקטע המזרחי של כביש מספר 1, וצופים על ואדי קלט״, מסביר אסתרי, ״חוצצים בין רבת־עמון לירושלים. כשהירדנים ינסו לעשות 7 באוקטובר, זה יעבור דרך פה, כי ירושלים זו המטרה שלהם. המשימה הקטנה של חוות נופי־פרת היא לחבר בין גוש אלון למצפה־יריחו, המשימה היותר גדולה היא לשמור על הציר וליצור רצף התיישבות יהודי. ואת המשימה הזו אנחנו לא יכולים לעשות רק דרך המכינה הקדם צבאית שלנו, שיושבת לא רחוק מכאן. לכן נדרשנו להקים חווה שכל חבריה הם גרעין נח"ל בשנת שירות שלפני צבא".

אביגיל בארב: "כשהגענו לכאן בתחילת השנה שיטחנו חצי הר כדי להתמקם ולחפור תעלה מתחת לאדמה, לשם חיבור צינור מים, שיהיו לנו מים חמים. דרדרנו אבנים מלמעלה לטובת שבילים ומדרגות, הגדלנו את הדיר ונתנו שמות לחיות"

בשטחי המרעה אני פוגשת את ספיר עם נשק על כתפו, ואת בארב שבידה מקל, לדחיפת העדר. "כל חברי וחברות החווה עשו מטווחים", מסביר ספיר, שכמו האחרים דחה שירות לטובת המשימה הלאומית כאן. כשאני מנסה ללטף תיש גדול, הוא ממליץ להעביר את החיבה לעז אחרת, "איתו לא כדאי להתעסק", הוא אומר.

תוך חודשים ספורים הם הפכו למומחים לרעיית צאן, מכירים כל פרט בעדר, את אישיותו ותכונותיו – מי התיש הזועף, ומי העז המנודה. התיש המוביל, אגב, זכה לשם משה. "בשבועיים הראשונים, אחרי שהצוות הספיק להכיר אותנו קצת, הם חילקו בינינו את האחריות ואת התפקידים", מסבירה בארב, "יש שניים שקיבלו את האחריות על העדר שכולל 16 עיזים, אבל כולנו כמובן יוצאים למרעה בזוגות. המרעה הוא מבחן מנהיגות מצוין".

אחר כך אנחנו מצטרפים לשאר החברים בחווה בעיצומה של ישיבה שעוסקת בהגדלת מספר התרנגולים בלול, שבנייתו הושלמה לאחרונה. "ממש לאחרונה סיימו לבנות להן את התאים והשלמנו את הגידור", מספרת אלומה יוסף, האחראית על הלול. "הגיע הזמן להביא עוד תרנגולות".

"כשהגענו לכאן בתחילת השנה היינו צריכים לשטח חצי הר כדי להתמקם ולחפור תעלה מתחת לאדמה", מספרת בארב. "לשם חיבור צינור מים שיהיו לנו מים חמים. דרדרנו אבנים מלמעלה לטובת שבילים ומדרגות, הגדלנו את הדיר ונתנו שמות לחיות. בשבועות הראשונים ישנו על הרצפה בשקי שינה, בלי חשמל ומים. אבא של אלומה הביא מזרנים, ואחרי שבועיים כבר היו לנו קרוונים למגורים".

מאהל הבישולים שהקימו משמש גם כזולה. "נחמד פה אבל גם מלא זבובים, אז הבנו שאי אפשר להמשיך לבשל כאן בין הדיר ללול", מסבירה יוסף. כל זה, כולל אוהל שטיפת הכלים, עומד לעבור למבנה החדש בראש הגבעה – המטבח. גם המגורים עומדים לעבור לתלולית שמול המטבח החדש, וכך יתפנה שטח להרחבת החממות, שעליהן אחראיות מיקה יחזקאל ובארב. "אני היחידה שלא קיבלה את השיבוץ שביקשה, ומודה על זה כל יום", בארב אומרת ומובילה אותי למתחם שכל החברים כאן גאים בו יותר מכול: השירותים שבנו במו ידיהם מחוץ למחנה, לצד פינת עישון הצופה מערבה, לשיפולי ההר.

מלבד עבודה חקלאית ומרעה הם מקדישים כמה שעות לימוד בשבוע לנושאי יהדות וציונות. "התחלנו עם גמרא", בארב מספרת, "אבל רובנו קשה להושיב בגלל ענייני קשב וריכוז. אנחנו לומדים בעיקר תנ"ך ושומעים שיחות ממרצים מתחלפים".

מי שמתפעלים את החווה בקביעות ואחראים על השי"ן־שי"נים הם אברהם בולאק מהיישוב אלון ואביה רואה מנוב שבגולן. "גדלתי בבית עם סוסים וכבשים, ואני באה מתחום החינוך עם נוער בסיכון", אומרת רואה, "פה הכול מתחבר, ואני יכולה לשלב את כל העולמות שלי – הקשר לאדמה וחינוך. יש לנו מגוון חברתי מדהים בתוך חבורה לא גדולה של צעירים בני 18".

מיקה יחזקאל: "אנחנו שייכים לדור של התעוררות, שמבין את האחריות לחולל שינוי באופן שבו הדברים מתנהלים, צריך להילחם יותר, להתחבר לאדמה גם בעבודה עברית וגם בחקלאות"

המגוון במקום הוא אכן סוגיה מרתקת בפני עצמה. עופרי הגיע מהיישוב שמשית, אביגיל בארב מקיבוץ רמת־יוחנן, דניאל ממשמר־איילון, אלומה יוסף מגדרה, טליה מלשם, אלרועי מעינב, ויש בגרעין חברים מגדרה ומאשדוד. 13 חברים, חילונים ברובם, שלא הכירו כלל את יו"ש, ובוודאי שלא את עולם החוות. רובם חיפשו מכינות, הגיעו למיונים בנופי־פרת ושם שמעו על החווה.

"במכינה לומדים מהבוקר עד הערב", מסביר דניאל, "הבנתי שאני רוצה יותר עשייה ופחות לימודים, והגעתי לפה. יש פה סיפוק סביב העבודה, ואני נהנה מאוד". "למדנו אהבת הארץ מגיל צעיר, אז היה לי טבעי להגיע לפה", מוסיף אלרועי, "רציתי להיות חלק ממשהו שאנחנו מקימים בעצמנו. חווה שאנחנו הבעלים שלה, וזה המקום היחיד שפועל כך. אנחנו בונים הכול מאפס. אתה בא ומיישב, הכול בידיים שלך. חלק מההורים חששו בגלל זה, ולא הבינו מה יש לנו לחפש כאן, אבל אחרי שהגיעו לבקר, כולם נשבו בקסם של המקום והפכו לכוח עזר ותמיכה בזכות עצמם״.

בימים אלה מתגבש המחזור הבא, שיירש את החווה מדור המייסדים, ששותפים למיונים. "חשוב לנו שיגיעו אנשים רציניים, עם נכונות גבוהה לעבודה ועשייה", מסבירה בארב. "יש לנו סנטימנטים לחווה, וחשוב לנו שיבואו אנשים שרוצים לפתח את המקום ומבינים את המשמעות הביטחונית שלו".

"אנחנו שייכים לדור של התעוררות, שמבין את האחריות לחולל שינוי באופן שבו הדברים מתנהלים", אומרת יחזקאל. "צריך להילחם יותר, להתחבר לאדמה גם בעבודה עברית וגם בחקלאות. העם היהודי צריך להיות מחובר לזה. ב־7 באוקטובר הדור שלנו ממש התעורר, ופתאום יש יותר הליכה לשנת שירות לפני הצבא, לחוות ולמכינות. המשימה בחווה היא להחזיר אותנו לשורשים ולהיות מעורבים בעשייה".

חוות נופי־פרת נולדה בחצר כנרת לפני כחמש שנים, בשנה הראשונה שאסתרי קיבל לידיו את ניהול מכינת נופי־פרת.

"בסוף שנת הלימודים במכינה יש טיול מסכם של שלושה שבועות, שעובר גם בחצר כנרת", מתאר אסתרי, שגדל בקיבוצים שונים בעמק הירדן, ובעיקר בדגניה ב', "קצת לפני שבת נדלקה אצלי איזו תובנה על המקום הזה, ונדרשו לי עוד שנתיים עד שהתחושה הזו התבשלה והתגבשה להבנה שאת המודל של חצר כנרת אנחנו צריכים לאמץ. הרי זה כל כך דומה למה שאנחנו עושים בנופי־פרת. חצר כנרת הייתה חוות הכשרה לחלוצים. המקום לא היה המהות אלא הכנה למשימות במקומות אחרים. מקום קטן שהייתה לו השפעה עצומה על מדינת ישראל. מחצר כנרת יצא רעיון 'הקבוצה', הקיבוץ, וגם הרעיון של מושב עובדים – מה שהביא לנקודות התיישבות על פני כל הארץ. ההחלטה על הקמת ההגנה הייתה שם, שזה למעשה הקמת צה"ל.

הייתה שם 'חוות העלמות', שבאה מתוך תפיסה שבנות יכולות להיות טובות וחלוצות לפחות כמו בנים. משם יצאו גם בנק הפועלים והמשביר לצרכן. וגם אישים גדולים ומסוגים שונים – אנשי מעשה ואנשי רוח, פוליטיקאים, פילוסופים וחקלאים. טבנקין וכצנלסון, מנהיגי תנועת העבודה הגדולים, ורחל המשוררת וא"ד גורדון. אינספור דמויות, המון מוסדות לאומיים. לא משנה מה אנחנו חושבים על התפיסה הקיבוצית, אנחנו לומדים מהם מסר חשוב: מקום קטן שעברו בו אנשים בין אם לכמה שבועות ובין אם לתקופה ארוכה יותר, עשה היסטוריה. ואת זה ביקשנו להעתיק. אנחנו פועלים במינונים שונים, בדור אחר לגמרי, אבל אנחנו עושים דברים זהים: יש אצלנו במכינה לימודים מגוונים, עבודה עברית וחברויות. מאז הביקור ההוא אנחנו מתחילים ומסיימים את השנה בחצר כנרת, בטקס עם ההורים".

עדי אָסתרי (33), נשוי למעיין ואב לשלושה. אחרי שנדד עם הוריו בין כמה קיבוצים, כשהיה בסוף התיכון התיישבו הוריו בכפר תבור, שם הם גרים עד היום. אחרי התיכון היו לו מחשבות ללמוד במכון מאיר, אבל אביו המליץ לו לבדוק את המכינה בעין פרת, שנראתה לו כמתאימה יותר לאישיותו. "את המכינה בעין־פרת הקים ארז אשל האגדי והבלתי נדלה", מספר אסתרי, "הייתי במחזור י' של המכינה, ומשם התגייסתי למגלן לשירות של שש שנים. צוק איתן תפס אותי בתפקיד ראשון כקצין ההכשרות של היחידה. חשבתי להיות איש צבא, אבל התחתנתי תוך כדי השירות, והשתחררתי כעבור שנתיים כי זה התאים יותר לחיי המשפחה".

אסתרי ואשתו גרו בדפנה, משם עברו לכפר הסטודנטים איילים שבקריית־שמונה. בזמן שמעיין למדה, עדי עבד עם נוער עולה בסיכון. מעט אחרי שעברו לכפר התחיל להדריך בשלוחה חדשה של עין־פרת בנופי־פרת, ולאחר שנתיים התמנה לראש המכינה. "כאן נולדו לנו כל הילדים. מבט אחד על הנוף פה, ואתה שבוי לתמיד".

עדי אסתרי: "הבנו שאנחנו צריכים לבנות חוסן. ונוער החוות זה הנוער הכי חזק בארץ בחוסן שלו. החוות הן מהפרויקטים הכי גדולים שיש לציונות המעשית. רצינו לחבר את הנוער הלא דתי לעשייה הזו"

שנות הניהול של אסתרי במכינה היו שנות הסערות הלאומיות שליוו את כולנו: קורונה, שנת המחאה ואז המלחמה. אבל במכינת נופי־פרת, כמו במכינת האם, תפיסת העולם של ארז אשל דורשת מעורבות בכל הנעשה במדינה וגם מחוץ לגבולותיה. "זה אומר שאנחנו חווים פה כל אירוע על סטרואידים", אומר אסתרי. "כולם מסתגרים בבית בקורונה? אנחנו בעומס הכי גדול בחיים – מתנדבים ונמצאים בכל מקום. התחברנו באותה שנה להתנדבויות דרך 'לב אחד' – ארגון סיוע אזרחי בחירום שנולד בהתנתקות על ידי חניכי עין־פרת, והפך בינתיים לאימפריה בפני עצמו. הגיעה מלחמת רוסיה-אוקראינה? ארז הוביל את הצוותים, באמצעות עמותת 'לב אחד', לעמוד במעברי גבול בין פולין לאוקראינה, ולעזור במרכזי קליטה לפליטים. כל צוות עין־פרת נסע למשלחות שם, וסייעו שם בכל התחומים – אנשי טיפול, סיוע לילדים, סיוע בציוד, וכמובן חילוץ יהודים מאזורי קרב. החניכים שנשארו פה היו החפ"ק של כל הפעילות הזו. עוד לפני המלחמה ארז הקים באוקראינה מכינות כמו אלה שכאן, בחמישה קמפוסים שונים, וגם בזימבבואה. אז המשימה השנייה הייתה להיכנס ללבוב, ולסייע לאנשים שם".

בשנת הרפורמה הקימו חברי המכינה את "אוהל האחדות" ברחוב קפלן הירושלמי, "עם אמירה מאוד ברורה שהקרע הזה יוביל אותנו לאסון. המכינה עברה למעשה לשם לזמן הזה, תוך התעסקות ועשייה משמעותית".

ואז הגיע אסון שמחת־תורה. ברבע לשמונה התקשר אשל לאסתרי, ואמר לו: "אנחנו ביום כיפור של ארגוני טרור". אשל נסע עם חניך מכפר־אדומים לחלץ אנשים בעוטף, והשניים הצילו חיים בסיפור הרואי שפורסם בבמות שונות. אסתרי, שהיה בחג עם משפחתו אצל הוריו, הוקפץ ליחידה שלו והגיע אחר הצהריים לקיבוץ מגן. "קפצנו לאירועים בכל מיני זירות באזור, עדיין עם הלך המחשבה של לפני המלחמה", מספר אסתרי. "בשלב הזה ראינו רק מחבלים מתים, ולניר־עוז הגענו כשכבר לא היה נגד מי להילחם. אתה רואה את הרכבים והגופות, ובבת אחת הכול משתנה. אתה מבין ששום דבר לא יהיה יותר אותו דבר; שצריך להתאמץ עוד המון כדי שיהיה לנו ולילדים שלנו חיים טובים פה, וחיים בכלל. בין במדים ובין כאזרח, צריך לעשות הכול, כי חייבים לנצח, וכי המלחמה הזו גם היום עוד רחוקה מלהסתיים".

אחרי שבוע בעוטף עברה היחידה של עדי לצפון, "לצוד פעילי חיזבאללה ולחסל אותם", כלשונו. "כל צוות המכינה למעט אחת היה מגויס כמעט חצי שנה. המכינה עברה לקיבוץ עין־גדי, והחניכים התנדבו שם כמה חודשים עם המפונים למלונות עין־גדי – הכול עם אשת צוות אחת בלבד".

כעבור כחצי שנה חזר אסתרי משדה הקרב, המכינה חזרה לנופי־פרת, וההתנדבות בתחומים השונים הפכה לפרויקטים מרוכזים, שכללו בין השאר סיוע לנשות מילואים והתנדבות עם פצועי צה"ל. במקביל, הקפידו במכינה לשלוח נציג לכל הלוויה של חלל צה"ל, ולהוציא מדי שבוע ארבעה חברים לעבודה בהתנדבות בקיבוץ בארי. "מהמחזור הזה נוצר גרעין שהלך לבארי באוגוסט, למשך ארבעה חודשי התנדבות עד לגיוס", אומר אסתרי. "בשנה של המלחמה בלבנון עשינו את אותו הדבר במשגב־עם. המחזור הזה הוציא גרעין התנדבותי לכפר־עזה, שם עבדו עד לגיוס".

אחרי חצי שנה של מילואים, תהו בצוות המכינה האם בחרו בדרך הנכונה בעשייה הציונית שלהם. "חשבנו פתאום: אולי אנחנו טועים? אולי אנחנו לא מצליחים לעשות מה שאנחנו רוצים? ישבנו כל אנשי הצוות וחשבנו: יש מלחמה, הכי חשוב עכשיו להתגייס, לא להיות פה. אולי אנחנו צריכים לסגור את המכינה מסיבות אתיות, ולא לקחת אלינו את הצעירים בני ה־18 בזמן כזה? ניסינו לברר עם עצמנו מה זכות הקיום של המקום בזמן מלחמה, ובישיבה הזו עלו שתי מילים חשובות: חוסן ורוח – גם במישור האישי וגם הלאומי. אנחנו מבינים שהתפקיד שלנו הוא לתת את העוצמות האלה לדור הצעיר".

וזו הסיבה שהם מתנדבים בבארי ובכפר־עזה, הוציאו מחרוזת שירי ארץ ישראל, כמו שהרבה ישיבות עושות, וספר לימוד יומי שבנוי על בסיס הסטיקרים של הנופלים. בבית המדרש לומדים ממקורות יהודיים לצד ספרות ופילוסופיה.

במכינה מתקיימים שלושה מעגלים: בראשון, בנייה של חברויות עומק, מעצם החיים יחד. השני, בית מדרש שבא לבנות זהות יהודית וציונית עמוקה, לצד לימודי פילוסופיה. לימוד שמוביל להכרה שהרבה אתה לא יודע, כדי לבנות ענווה. הממד השלישי הוא העשייה: טיולים, עבודה עברית, חקלאות. וכל זה בסדר יום שמתחיל בשש בבוקר ומסתיים בתשע וחצי בלילה.

ואחרי שהמכינה התבססה, עלה הרעיון של הקמת חווה שבה לומדים כמה שעות בשבוע בלבד, ובשאר שעות היום עסוקים בעשייה. "לצד ההבנה שיש לנו לפחות עוד ארבע שנים של מלחמה", מסביר אסתרי, "הבנו שאנחנו צריכים לבנות חוסן. ונוער החוות זה הנוער הכי חזק בארץ בחוסן שלו. החוות הן מהפרויקטים הכי גדולים שיש לציונות המעשית. רצינו לחבר את הנוער הלא דתי לעשייה הזו".

החווה התחילה משני בוגרי המכינה – נתנאל נפתלייב ונתן ג'רבי – שעלו עם אסתרי לשטח שהוא חלק מהקו הכחול של כפר־אדומים. "בחרנו שני אנשים שמתאימים להרפתקה של חיים בלי חשמל ומים", אומר אסתרי, "התחלנו את הגיוס מאוחר, ופרסמנו את יוזמת החווה בעיקר בפני אלה שבאו לבדוק את המכינה. מי שרצה אתגר אחר, שהוא עשייה כמעט בלי לימודים, והרבה עבודה עברית – משש בבוקר עד חמש אחר הצהריים. חבר'ה שבונים הכול בעצמם, שומרים ונוכחים 24/7, בלי הפסקה, 365 ימים בשנה. החווה הוקמה לטובת שתי מטרות עיקריות: האחת היא תפיסת שטח באזור אסטרטגי מאוד, והשנייה היא חיבור ציבורים כמה שיותר רחבים לפרויקט החוות, שכרגע ברובו המוחלט דתי, ומזרם דתי מאוד מסוים. את זה אנחנו עושים דרך השי"ן־שי"נים, דרכם אנחנו מחברים את המשפחות והחברים שלהם".

כמו במכינת נופי־פרת, גם בחווה של המכינה מקפידים על יחס של 70:30 בין המגזרים, לטובת בוגרי החינוך הממלכתי שאינו דתי. אולם הדגש הוא לא על ההגדרה הנוכחית של החניכים אלא של מוסדות החינוך שבהם גדלו. "70 אחוז בוגרי ממלכתי, 30 אחוז בוגרי ממלכתי־דתי", הוא מדייק. "כי מה שאנחנו מבקשים להנחיל הוא חיבור לשורשים היהודיים והציוניים. כך שאותנו מעניין עם איזה מטען אתה מגיע. המקום הזה הוא קודם כול למי שקיבל חינוך ממלכתי, אבל אני מקבל גם בוגרי ממ"ד, כדי לחבר בין הקבוצות וליצור חבורות, כמו שעשו בחצר כנרת. אבל עם הדתיים אני הרבה יותר קשה במיונים. דתי שרוצה להגיע לפה צריך להסביר לי טוב־־טוב למה הוא רוצה לבוא דווקא לפה בעוד יש מגוון ישיבות, מדרשות ומכינות עם עושר תוכני גבוה. יש לנו שני סימני קריאה שאנחנו רוצים שהחניכים שלנו יצאו איתם מהמכינה ומהחווה: זהות יהודית חזקה ותחושת אחריות על המדינה. רוב הדתיים קיבלו את זה במוסדות שבאו מהם. נראה שבחינוך הממלכתי דיללו את החינוך ליהדות וגם על החינוך לציונות. מי שר היום שירי חלוצים כמו 'שורו הביטו וראו'? ישיבות ומכינות".

אזור נופי־פרת עוצר הנשימה מאפשר למקימי החווה ולחניכי המכינה את התנאים שאפשרו לחברי חצר כנרת להגות את תפיסת העולם ששינתה את הציונות ואת המדינה שבדרך. "מוקי צור, ההיסטוריון של התנועה הקיבוצית, אמר שהמיקום היה פקטור משמעותי", אומר אסתרי. "רוב היישובים היו ביהודה, אבל הגיבוש הרעיוני היה בגליל שהיה ריק ופראי ועם נוף הכינרת. חצר כנרת קטנה מהמקום שלנו, אבל הם הצליחו להשפיע כל כך הרבה ולהזיז את המומנט הציוני. זו שאיפה שלנו במכינה ובחווה – לגדל אנשים שישפיעו על המומנט הציוני, על החיים פה בארץ, בעזרת השם לכיוון חיובי.

"המון אנשים הקיזו דם כדי שהדברים האלה יצליחו", הוא מדגיש. "אני לא אומר את זה מצניעות, זה הכי אמיתי שיש. והחניכים עצמם הם העיקר. כמו שראינו במלחמה, יש לנו את הדור הכי מדהים בעולם, רק צריך שיהיו במשימות הנכונות, התפקיד שלנו הוא לכוון ולתת כלים, ולא להפריע. אנחנו מאמצים את רוח חצר כנרת מתוך הבנה שאנחנו במלחמת העצמאות השנייה. ואחרי המלחמות בחוץ, נצטרך גם הכרעה מה הייעוד שלנו כאן. ואת החוסן והחבורות שיאפשרו את כל זה אנחנו בונים כאן היום".