אלעד שִׁפוני לא תכנן לעזוב הכול באמצע החיים ולצאת לשביל ישראל. הוא גם לא חשב שחוויותיו בצעידה הזאת, מים סוף עד גבול הצפון, יהפכו למופע. בסוף 2022 העלה שפוני בתיאטרון הקאמרי מופע מסוג אחר – "געגועים לשייקה", מחווה לשייקה אופיר - אבל שבועות אחדים אחר כך החלו ההפגנות בקפלן, בקאמרי החליטו לסגור את התיאטרון במוצאי שבתות, וכל ההצגות שלו שנקבעו למשבצת הזמן הזאת בוטלו. ואז המפיק שלו, מני אלבז, הציע לו לחשב מסלול.
"מני אמר לי ששביל ישראל שינה לו את החיים בתקופה קשה מאוד, אחרי שאבא שלו נפטר", מספר שפוני. "הוא הציע לי לעשות מופע שעוסק בשביל. יצאתי בעבר לטיולים ארוכים בחו"ל, אבל מעולם לא חשבתי לעשות את שביל ישראל. מצד שני, ההתלהבות וההתרגשות של מני תפסו אותי, וגם הייתי צמא לצאת לאיזה מסע. מני התכוון שאטייל בכמה מקטעים של השביל כדי לכתוב את המופע, אבל אני אדם טוטלי, והרגשתי צורך לעבור את המסלול כולו".
וכך כעבור חודש, כשהוא מלווה בברכת הדרך מנעמה אשתו, עלה שפוני על אוטובוס לילי לאילת. לפנות בוקר החל במסע רגלי של יותר מאלף ק"מ, שנמשך 65 יום רצופים, עד להשלמת המסלול בקיבוץ דן. כשחזר משם הוא כתב את "שביליסט - שרים ומספרים שביל ישראל", מופע של סיפורים, שירים, תמונות והרבה הומור, שעלה מאז יותר מ־150 פעם בכל רחבי הארץ.
ביחד ננציח. סטיקרים בשביל | צילום: באדיבות המרואיין
על המופע של שפוני שמעתי לראשונה לפני שנה וחצי, כשהתלוויתי לח"כ מיכאל ביטון לסופשבוע בקיבוץ חניתה השומם. היישובים הסמוכים לגבול לבנון עוד היו אז מפונים מתושביהם, ובקיבוץ נשארו רק אנשי כיתת הכוננות, שזכו לתגבור מביטון אחת לשבועיים. החברים שם סיפרו לי שמלבד השתתפות בשמירות ובישול ארוחות עבורם, ביטון הביא איתו באחד מסופי השבוע גם חבר שחקן, כדי שיעלה בפניהם את המופע שלו על שביל ישראל. ההיכרות בין השניים נוצרה כששפוני נאלץ לעצור את צעידתו בנגב בגלל חשש משיטפונות, וכך הגיע לבקתת השביליסטים של משפחת ביטון בירוחם. המפגש הראשוני שלו עם הח"כ זכה גם הוא להיכנס למופע.
כמי שנמנים בשנים האחרונות עם צועדי שביל ישראל, אשתי ואני נסענו לראות בעצמנו את "שביליסט", ולא התאכזבנו. אבל גם מי שלא מכיר את המסלול הזה דרך הרגליים ייהנה מהמופע, שבנוי בעיקר מהמפגשים האנושיים הרבים שחווה שפוני בדרך הארוכה. זה מתחיל כבר במקטע הראשון של השביל ושל המופע: שפוני מטפס לפנות בוקר לפסגת הר צפחות בתקווה לחוות שם בשקט את רגעי הזריחה, מוצא שם קבוצה מאולפנה של בנות אמריקאיות, ומסיים את הבוקר בהנחת תפילין מפתיעה. וזה ממשיך בחוויה אורגנית בנאות־סמדר, לילה מפחיד ביער יתיר, מפגש עם סינים בעמק האלה, אירוח חם בג'יסר א־זרקא ועוד ועוד.
מתברר ששפוני הוא לא מהששים להתראיין. "אני לא רוצה להיות מוכר", הוא אומר. "אתמול, אחרי שהופעתי בקאמרי עם ה'שביליסט' מול אולם מלא במאות אנשים, היה לי ממש כיף ללכת באבן־גבירול כאלעד הלא מוכר.
"ההופעה הראשונה שלי על במה גדולה הייתה בהיכל התרבות בנתניה, עם המופע 'הישראלי הנודד'. למחרת נכנסתי לדואר בכפר־חיים, ומישהי שנכנסה אחריי שאלה של מי הרכב שחונה בחוץ עם השם של המופע עליו. כשאמרתי שזה הרכב שלי, היא סיפרה שהייתה במופע הזה ערב קודם לכן, ושאלה איך אני קשור אליו", הוא צוחק. "המשימה שלי היא לא שיזכרו אותי, אלא שתהיה לאנשים חוויה טובה ומצחיקה, ואם אפשר, שגם יתחברו לסיפור שלהם ולעצמם".
הרבה לפני שיצא לשביל הארוך המקומי שלנו, שפוני היה איש של מסעות ומפגשים ברחבי העולם. זה התחיל אחרי השירות הצבאי, בטיול באפריקה שכלל שלושה חודשי שיט בסירת קאנו על נהר הקונגו. אחר כך הגיע טיול בדרום אמריקה, שבמהלכו הוא למד ספרדית במשך שלושה חודשים, ובהמשך היו גם טיולים ארוכים בירדן, ברוסיה ובארצות נוספות.
כשחוזרים עוד אחורה, מתגלה שהנוודות החלה אצלו כבר בילדות. הוא נולד בשנת 1970 בבאר־שבע, וכשהיה בן שלוש עזבה המשפחה את הארץ והתמקמה בלוס־אנג'לס. "אחרי שש שנים חזרנו לבאר־שבע, ונשארנו כאן רק שנתיים, אבל אלו היו שנתיים שעיצבו אותי. כי בארה"ב לא הייתה לי כיתה מסודרת עם חברים כמו כאן, וזה היה מדהים עבורי להרגיש פתאום שייכות. כשנסענו שוב ללוס־אנג'לס, גמלה בליבי ההחלטה שבהזדמנות הראשונה אחזור לארץ. מדי קיץ הייתי מגיע אל סבא וסבתא, והייתי מצטרף אל סבא בעבודה שלו – לנסוע ולהעביר חומרים בין סניפי בנק בדרום. כך שהנדידה הייתה חלק ממני".
דיאלוג תמידי עם הישראליות. עם מטיילים נוספים מהדרך | צילום: באדיבות המרואיין
בגיל 17, עם סיום לימודי התיכון בארה"ב, חזר שפוני לארץ לבדו כדי להגשים חלום - לשחק כדורגל בליגה הישראלית הבכירה. "הייתי שוער בקבוצת הנוער של בית"ר תל־אביב, ובאמצע השנה עליתי לבוגרים. במשחק מול בית"ר ירושלים, כמה דקות לפני הסיום, המאמן יצחק שום אמר לי להתחמם על הקווים כי השוער נפצע. בסופו של דבר השוער נשאר עד שריקת הסיום. זה הכי קרוב שהגעתי למשחק בליגה".
שפוני התגייס לצה"ל, שירת בסיירת גולני והתגורר כחייל בודד בקיבוץ משמר־השרון. בתום הטיול הגדול שאחרי השחרור חזר לקיבוץ ושימש מדריך נוער. "הלכתי להכוונה מקצועית, ואמרו לי שאני לא מתאים ללימודים של שלוש שנים באוניברסיטה - אז למחרת נרשמתי לאוניברסיטת תל־אביב, לתואר ראשון כללי. בסמסטר השני פתחו קורס לערבית מדוברת, ואמרתי לעצמי שאם לימודי ספרדית בדרום אמריקה שינו לי את כל הטיול שם, מי יודע איזה עולם ייפתח לי אם אלמד ערבית. המורה היה עלי יחיא מכפר־קרע - לימים, אגב, הערבי־הישראלי הראשון שמונה לשגריר. הוא היה מורה מדהים. לא הבנתי מילה בקורס, אבל הוא ידע לספר סיפורים".
כשהמרצה הבחין שהסטודנט שפוני לא ממש בעניינים, הוא נתן לו ספר של סיפורים קצרים בערבית עם תרגום לעברית, וביקש ממנו ללמוד בעל פה סיפור אחד ולספר אותו בכיתה. "זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מול קהל וסיפרתי סיפור. כולם צחקו, אבל זה הפך להרגל שבועי קבוע". בסוף אותו סמסטר יצא שפוני לירדן, שאיתה נחתם הסכם שלום זמן לא רב קודם לכן. הוא התגורר ברבת־עמון שלושה חודשים, וחזר לארץ דובר ערבית רהוטה. "שפה היא גשר ללב של אנשים, ואני חושב שאנחנו צריכים לדעת את השפה הערבית. בעיניי זה גם בסיסי שהמנהיגים שלנו ידעו ערבית. אילו היה מנהיג ישראלי, ולא משנה מאיזה מחנה, שהיה מדבר ערבית בצורה טובה, אולי הם היו מקשיבים לו יותר".
ההליכה לבד מאפשרת הקשבה לעצמך. ברכס רמים | צילום: באדיבות המרואיין
את נעמה הוא הכיר כשראיינה אותו על עבודתו עם הנוער במשמר־השרון, במסגרת לימודיה כסטודנטית למדעי ההתנהגות. ההרפתקאות שלו המשיכו גם כשנישאו: "הייתי אחראי על ההזמנות לחתונה, אז נסעתי לקהיר באוטובוס כדי להביא משם פפירוסים. כמובן, הפפירוסים היו רק תירוץ. אחרי החתונה יצאנו לירח דבש של שנה וחצי באוסטרליה, ניו־זילנד וארה"ב". כשחזרו לארץ ושפוני יצא לחפש עבודה הוא החל בהייטק בכתיבה טכנית, השתעמם, למד שיווק והחל לעבוד בתחום, עדיין בעולם ההייטק. "ישבתי אז באשקובית שצפתה לירקון, ותרמילאים של שביל ישראל עברו לי מתחת לחלון", הוא נזכר. "התבאסתי גם מהעבודה הזאת, התגעגעתי לטיולים וכתבתי מכתב התפטרות. למדתי איך להרוויח כסף מהאינטרנט, שהיה אז בתחילת דרכו. במקביל, בשביל הנשמה, כתבתי הודעה במשמר־השרון שאני מעלה ערב סיפורים מהמסעות שלי בעולם, והזמנתי את כולם. עליתי לבמה בלי הרבה הכנה, ועם ליווי של בחור שתופף לידי. הקהל היה ביתי, אנשים צחקו ופרגנו".
עוד באותו ערב, מבוסם מההצלחה, הכריז שפוני שבתוך שנה הוא יעלה את המופע במועדון צוותא בתל־אביב. כאיש שיווק שהתגלגל לעולם האמנות הוא ידע לקדם את ההצגה, והצליח לעמוד בהבטחתו. כך, לפני 21 שנה, נולד המופע "הישראלי הנודד", שעלה מאז יותר מ־700 פעמים.
אחרי כל הטיולים בעולם הגדול, מה הייחוד שמצאת בשביל ישראל?
"הוא מיוחד כי הוא שלנו, והוא מפגיש אותנו עם צדדים שלנו שלא פוגשים ביומיום. הוא מוציא אותנו מהפקקים ומהחיפוש אחרי חניה, ומכניס לנו טיפה שקט ורוגע. אבל בשביל זה צריך לצאת לכמה ימים רצופים של טיול, ולא רק למקטע חד־יומי.
"כשיצאתי לדרך התרגשתי מאוד, אבל לא הבנתי שזה עומד להיות המסע הכי משמעותי בחיים שלי. אחד הדברים שאנחנו מתקשים בהם היום הוא לחזור לאהבה הפשוטה למקום ולאנשים; כל אחד נמצא רק בקבוצה שלו ובדעות שלו. אז רציתי אומנם להיות לבד בזריחה בהר צפחות, אבל המתנה הכי גדולה שקיבלתי באותו בוקר זו דווקא קבוצת תלמידות האולפנה שפגשתי שם בתחילת הדרך. בזכות המפגש ההוא הבנתי שאני יכול להשאיר את הכול מאחור ולבוא פתוח לחוויות, כמו שהייתי פעם. אני לא איש של מחנות ולא אדם פוליטי, אלא איש של אנשים. לא מעניין אותי להתווכח, אלא לדבר, להתחבר ולמצוא אהבות משותפות. כך יצאתי לשביל, וחזרתי ממנו עוד יותר פתוח. מה שעניין אותי הוא לא הנוף של השביל, אלא האנשים, ולהם מוקדשים הסיפורים במופע. מיכאל ביטון, שאיתו היה לי מפגש מיוחד וחיבור מיידי, ציטט לי לפני שחזרתי לשביל את יאנוש קורצ'אק, שאמר: כמה אבני חן מפסיד אדם מפני שאבד לו אורך הרוח לדבר עם הבריות ללא תכלית וכוונה, אלא סתם כדי להכירן".
שפוני מדבר במופע על אחת התופעות שהופכות את שביל ישראל לחוויה מיוחדת - "מלאכי השביל", אנשים מכל רחבי הארץ שפותחים את ביתם לשביליסטים ומציעים להם אירוח, לרוב ללא תמורה. "זה קיים בעולם, אבל כאן זו הארץ שלנו והאנשים שלנו, וזה חיבור אחר", אומר שפוני. "ברוסיה לנתי במשך חמישה שבועות אצל אנשים שמארחים טיילנים, מה שנקרא 'גלישת ספות'. גם בירדן כולם הזמינו אותי לאכול איתם ולישון אצלם. כאן, בשביל, אני חיפשתי את אותם אנשים טובים באמצע הדרך שפותחים את הבית שלהם. אני חושב שאחת הסיבות לכך שאנשים שמחים לפתוח את דלתם ולארח היא שלחלקם אין הזדמנות לצאת בעצמם לשביל ולהיפגש. באמצעות האירוח הם מכניסים את העולם של המטיילים אליהם הביתה וחווים את השביל דרכם. לכן תפקיד השביליסט הוא לא רק להתארח, אלא גם לדבר ולשתף. בדרך כלל הם ישמחו לשבת ולהקשיב לך ולשוחח איתך כדי שתכניס להם את השביל הביתה. הלוואי שאנשים יצאו מהמופע וירצו לארח שביליסטים".
צועד לזכרה. יעל לייבושור | צילום: באדיבות המשפחה
הוא נזכר במשפחה נוספת שפגש במסעו, משפחת היימן מערד. "עינב ואסנת היימן הם זוג מדהים שפותח את הבית שלו למטיילים כל השנה. יש להם שלט מחוץ לבית – 'אל תדפקו, תיכנסו', ובשבתות ישנים אצלם לפעמים ארבעים איש. הם גם מפגישים את האורחים שלהם עם צדדים של המסורת, ואני חושב שמגיע להם שיכירו אותם, ושיעזרו להם לארח".
שפוני צעד בשביל לבדו, והוא ממליץ על החוויה. "אני סוליסט, וצריך גם את ה'לבד' הזה. בשביל אתה לא יכול ללכת לאיבוד, כי יש סימונים ויש לך אפליקציות. אתה רק צריך לבחור איפה תישן בלילה. ההליכה לבד מאפשרת לך להקשיב לעצמך, להתחבר לעצמך ולרעיונות שיש לך. היא גם מאפשרת יותר להיפתח למפגשים, כי כשאתה לבד, אתה רוצה יותר להושיט יד.
"בחורף הקודם יצאתי לכמה מקטעים של השביל, ממצפה־רמון לספיר שבערבה, כדי ללכת לבד ולפגוש אנשים. פגשתי שם למשל שני חבר'ה, אחד מגולני ואחד מהצנחנים, שצעדו עם דגל לזכר חבר שלהם שנהרג מנפילת הכטב"ם על בא"ח גולני. היציאה לשביל היא זמן לרפואה עצמית, היא נותנת הרבה כוח ואופטימיות ומשחררת מהלחצים של החיים, וזה קורה במיוחד באזורים שאין בהם קליטה".
היו לך גם רגעי משבר?
"היה קושי, לא משבר. בהליכה צפונה מערד דרך הר עמשא לכיוון מיתר, נכנסתי ליער יתיר בחושך. בכל פעם שהגיע מולי רכב, קפצתי לצידי הדרך כמו שלימדו אותי בצבא. ראיתי שאני לא מספיק להגיע ללינה במיתר, אז הקמתי אוהל בחניון־יום שנמצא בדרך. זה היה לילה מפחיד, לא ישנתי. מתברר שהתמקמתי ממש על תוואי שעוברים בו שב"חים. כל הלילה שמעתי אותם מדברים מחוץ לאוהל שלי, וזה היה קשוח".
שביל ישראל מציין בשנה זו שלושים שנה להשקתו. הצועדים בו כיום פוגשים בדרך לא רק את הסימון הכתום־כחול־לבן המוכר, אלא גם עשרות סטיקרים המנציחים את נופלי מלחמת חרבות ברזל. מלבדם יש לא מעט יוזמות של הנצחה באמצעות השביל, ושפוני התחבר באופן אישי לפרויקט "בשביל יעל", לזכרה של התצפיתנית יעל לייבושור ז"ל שנפלה בקרב על מוצב נחל־עוז. "יעל התנדבה כ'שינשינית' (שנת שירות) במצפה־רמון, בקומונת הר הנגב של החברה להגנת הטבע, וחלמה לעשות את שביל ישראל אחרי שתשתחרר. ההורים שלה יזמו הנצחה באמצעות פאץ' רקום לתיק: מטיילים מצטלמים איתו במקומות שונים בשביל, ומעלים את התמונה לעמוד פייסבוק שנקרא "בשביל יעל".
"כולם מכירים את הסיסמה 'ביחד ננצח'. אני לא אדם של סיסמאות ולא יודע להגדיר מה זה לנצח, אבל אני יודע שמה שאנחנו צריכים לעשות יחד זה להנציח. חשוב שאותם נופלים ונרצחים גיבורים יזכו מאיתנו להנצחה ראויה, ושנוכל לעשות אותה יחד. אני אימצתי את הפרויקט של יעל, ואני מספר עליה במופע, אבל השביל באופן כללי הוא דרך להנצחה".
שפוני מתגורר עם אשתו נעמה ושלוש בנותיהם בקיבוץ מגל, הממוקם על קו התפר, לא הרחק מחדרה. נעמה עושה כיום הסבה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה וגם אחראית על תיאום המופעים שלו. "היא פרגנה לי לצאת לחודשיים של טיול, ועכשיו המעגל נסגר - המופע שנולד בעקבות השביל מאפשר לה לצאת למסע האישי שלה, ובמקביל לסגור לי הרבה מאוד הופעות, עד כדי כך שאין לי זמן לצאת שוב לטייל בשביל".
למעט קביעת הלו"ז, חשוב לו לקבל בעצמו אחריות על כל שאר המעטפת של המופע. "אני מאמין שאפשר להתפרנס מכל דבר, אם יש לך תשוקה אליו. המקום שמעורר אצלך דופק מהיר - שם יש לך גם אפשרות להתפרנס. אני גם חושב שאמן עצמאי שרוצה להצליח צריך ללמוד שיווק, כי אם המשימה תופקד בידי אדם אחר, הוא לא יעשה זאת באותה תשוקה והתלהבות כמו האמן עצמו. בעיניי, גם להציב את ההגברה למופע זה חלק מהאמנות. כל הציוד שלי נמצא על הרכב, ואני מגיע שעתיים מראש כדי להעמיד את ההופעה בעצמי. כשאני נכנס למשל לאולם ספורט, אני נהנה להפוך אותו לאולם שאפשר לקיים בו מופע. חשוב לי גם להסתובב לפני ההופעה בתוך הקהל".
לצד "הישראלי הנודד" ו"שביליסט", שפוני ממשיך להעלות את מופע המחווה לשייקה אופיר. "התחברתי אליו כי הוא היה אמן צנוע וישראלי בכל רמ"ח אבריו, אדם שוויתר על קריירה בינלאומית כי הרגיש שהמקום היחידי שהוא יכול ליצור בו זה כאן בארץ. בסוף אחת ההצגות של 'הישראלי הנודד' ניגשה אליי מישהי ואמרה לי שהזכרתי לה את בעלה. זו הייתה לידיה אופיר, קיבלתי את ברכת הדרך למופע גם מבתם. אגב, כשאני מספר ב'הישראלי הנודד' על הטיול שלי בירדן, הדמות המרכזית בקטע הזה מבוססת על מערכון 'המורה לאנגלית' של שייקה אופיר. גם במופע 'שביליסט', בקטע על האירוח בג'יסר א־זרקא, אני לוקח משהו משייקה".
יש קו מקשר בין כל שלושת המופעים האלה?
"כילד שגדל בארה"ב וחיפש את השייכות, אני צבר אבל לא באמת צבר. יש לי דיאלוג תמידי כלפי חוץ וכלפי פנים עם הישראליות, וכל הדברים שאני עושה קשורים לזה. כמו שייקה אופיר, שחזר מקריירה מפוארת בחו"ל, גם אני לא אעזוב את הארץ. אני אדם אופטימי מאוד, מאמין שנתמודד עם הכול, ויהיה בסדר".