"אנשים אמרו לי שזו הפעם הראשונה שהם הצליחו לצחוק"

שעת לילה מאוחרת קיבל גיא הוכמן שיחת טלפון ואיתה בקשה שאי אפשר לסרב לה. או ליתר דיוק, שהוא באופן אישי לא היה יכול לסרב לה. זה קרה בלילה בין ראשון לשני, נר שמיני של חנוכה, אחרי שסיים את הופעתו האחרונה באילת ופרש לחדר עם בנו הבכור רום, שנלווה אליו. "על הקו היה איש החסד שי גראוכר", מספר לי הוכמן למחרת. "הוא אמר שיש כאן קבוצה של אלמנות, וביקש שאבוא להפתיע אותן. בדיוק השכבתי את הילד לישון, התכוננתי לישון בעצמי, אבל איך אפשר להגיד לא? אז נסעתי אליהן, עם רום על הידיים. הוא שאל אותי, חצי רדום, לאן אנחנו הולכים, ועניתי 'לשמח חברות שלנו'.

"ידעתי את מי אני עומד לפגוש. אני מכיר חלק מהן, והן מכירות אותי. שמחתי לגלות שכמה מהנשים בזוגיות חדשה, ואפילו בהיריון. אלה גיבורות שהקריבו הכול, באמת. אגב, כמעט כולן דוסיות. הרמתי להן, צעקתי 'ערב טוב אלמנות', והן נפלו מצחוק. רק בישראל בדרן יכול להגיד דבר כזה".

גם בישראל, לא רבים היו מעזים.

"הן כבר מצפות ממני לזה. גם אחרים מבקשים: 'בוא, תפרק אותנו מצחוק, תן לנו משהו טוב'. העיקר שלא יפגשו שוב את המבט המרחם הזה, המובס, שהם רגילים אליו. הפצועים שאני מבקר גם צוחקים עליי בחזרה. יש בי מקום פגיע, אני לא הכי חזק, וזה עוזר להם. בדרך חזרה מההופעה לאלמנות אמרתי לרום שעשינו מצווה. הוא שאל מה זה, וכשהתחלתי להסביר לו הוא נרדם".

"זה נשמע אולי דרמטי, אבל כשאני מופיע בשדרות או מול פצועי מלחמה ומצליח להעלות להם חיוך על הפנים, אני אומר - וואלה, סבא שלי ברח מגטו לודז', ההורים שלו נרצחו, והנה הנכד שלו מצליח לשמח יהודים בארצם בתקופות קשות. זה נס. יצאו על אורית סטרוק כי היא אמרה שאנחנו חיים בתקופה ניסית, אבל אני מסכים איתה"

בשנתיים האחרונות, המומחיות של הוכמן היא מי שאף אחד לא מעז לצחוק איתם, ובוודאי לא עליהם. לשילוב הבלתי אפשרי של צחוק ומלחמה הוא התוודע כבר ב־8 באוקטובר. אף שהיה עדיין בתהליכי החלמה ממחלת הסרטן, ולא היה אמור להתגייס, הוא נסע לבסיס אורה בעפולה וניסה להצטרף לפעילות הגדוד. "בסדיר ובמילואים הייתי לוחם, הייתי בחפ"ק מג"ד הרבה שנים, את יודעת כמה קווים עשיתי?", הוא אומר. "אחרי 7 באוקטובר הרגשתי כמו אריה בכלוב, לא יכולתי להישאר בבית. היה ברור לי שאני מצטרף ללחימה. לא זימנו אותי, אבל מה אכפת לי? מצידי שיתנו לי להיות חמ"ליסט. ואז בש"ג של הבסיס אני קולט חייל חמוד שמחייך אליי. לא הבנתי איך הוא מחייך בכלל, חשבתי שאנשים כבר לא רוצים לצחוק, אבל הרמתי מצלמה ועשיתי איתו קטע.

"כשנכנסתי לבסיס, ניגש אליי מפקד מחלקה ואמר: 'הוכמן, בוא תן מילה לחבר'ה'. התחלתי לצעוק: 'אללה מחלקה 3, הולכים לפרק את חמאס!'. והם צחקו איתי. כשהעליתי את זה לרשת, אנשים היו בשוק. מי שצפה בטלוויזיה חשב שעוד רגע כובשים את מדינת ישראל, ואז בא הוכמן ומראה לוחמים שואגים, מכריזים שהם הולכים לכסח את חמאס. בכל מופע מאז ועד היום, אנשים מספרים לי שהפעם הראשונה שהם הצליחו לצחוק אחרי 7 באוקטובר הייתה כשראו את הסרטונים שלי".

ההומור הוא בעיניך שליחות?

"זה נשמע אולי דרמטי, אבל כשאני מופיע בשדרות או מול פצועי מלחמה ומצליח להעלות להם חיוך על הפנים, אני אומר - וואלה, סבא שלי ברח מגטו לודז', ההורים שלו נרצחו, והנה הנכד שלו מצליח לשמח יהודים בארצם בתקופות קשות. זה נס. יצאו על אורית סטרוק כי היא אמרה שאנחנו חיים בתקופה ניסית, אבל אני מסכים איתה. זו תקופה מורכבת, ועדיין כל יום פה הוא נס אחד גדול. אנשים לא קולטים את זה. אנחנו יושבים עכשיו בלובי של מלון בחנוכה, בין אנשים שנופשים עם הילדים שלהם - יש יותר נס מזה?"

מה שאסור לימין

גם ל"קצין חיוך ראשי", כפי שהוכמן מגדיר את עצמו, הבדיחות נתקעות לפעמים בגרון. כך קרה לו למשל כשביקר את רס"ל יונה בריף, לוחם דובדבן שנפצע בכפר עזה ביום הראשון ללחימה. במשך כשנה ושלושה חודשים שכב במחלקת טיפול נמרץ, עד שגופו נכנע לפציעות הקשות והוא נפטר. "כשהגעתי אליו ראיתי אדם צעיר שמחייך אליי, אבל משהו בו נראה כבוי", מספר הוכמן. "הוא צהוב, אין לו רגליים, הוא מתקשה לדבר. אני בא ומחבק אותו, אבל אין כל כך תקשורת. זה היה קשה. ובכל זאת אמרתי ליונה, 'אתה פה כל כך הרבה זמן, עוד מעט האחיות יזמינו מרחיק יונים'. המשפחה צחקה, והוא צחק. הרגשתי שזה הדבר הנכון. לוקח זמן עד שמבינים איך לפעול ברגישות ובנחישות בסיטואציות כאלה".

היום אתה יודע לעשות את זה?

"כן, זה כלי שפיתחתי. אני יודע להבחין אם האדם שמולי צמא לכך שאצחק איתו, או שהוא יותר נחבא אל הכלים. היו למשל פצועים שהעדיפו שלא אצטלם איתם, כי כל הפנים שלהם שרופות. אבל כשאתה מקבל אחר כך הודעה מאדם כזה, והוא מודה לך שהעלית לו חיוך על הפנים, זה שווה הכול".

למרות הניסיון שצבר עם פצועים ואלמנות, כשהתבקש בשבוע שעבר להופיע לפני יתומים ואחים שכולים במסגרת אירוע של עמותת "משפחה אחת", לא היה לו קל לעלות לבמה. "הייתי בחיל ורעדה. הרגשתי שבנושא האלמנות הצלחתי לפצח את ההומור, אבל עם אחים שכולים זה עוד לא קרה, ובוודאי לא עם יתומים. לך תצחיק אותם עכשיו. זו הייתה הרגשה מוזרה, כי נדיר שאני מפחד. תראי באילו סיטואציות הייתי לפני כן".

ואכן, עוד בימים שלפני המלחמה, הוכמן פיתח נישה מיוחדת שהצריכה תעוזה: הוא נהג להגיע להפגנות או לכנסים, להרים מצלמה לסלפי, ולעשות צחוק מהאנשים שסביבו. בימי המונדיאל בקטר הצטלם הוכמן עם אוהדי כדורגל ממדינות מוסלמיות תוך שהוא מספר להם שהוא ישראלי, או צועק אמירות פרו־ישראליות. בתקופת המחאה נגד הרפורמה הוא צילם סרטונים בהפגנות שמאל, אך לא תמיד התקבל ברוח טובה: כמה מהמוחים הגיבו בתוקפנות כשניסה לדבר איתם, והפילו את המצלמה מידיו. "בשלב כלשהו התרחקתי מקפלן, כי זה נעשה רציני מדי. מצד אחד אני מבין ומכבד אותם – הם מאמינים שהולכים לשנות כאן הכול, לעשות הפיכה משטרית. סבבה, זו דעתם. אבל אני בא להקליל, לנרמל, כדי שיהיה אפשר לדבר. בכלל, התקופה של הרפורמה וההפגנות הייתה נוראית לקומדיה. לא משנה על מה תנסה לצחוק - מישהו יעקם את האף, בצד הזה או בצד הנגדי. אגב, בימין יש יותר הומור. אנשים מאמינים יותר, סומכים על השם, ולכן קלילים ואופטימיים יותר. בשמאל, בעיקר זה שמפגין, אתה פוגש יותר אנשים שלא שמחים בחלקם, וקשה לצחוק איתם או עליהם".

הזעם כלפיו משמאל הגיע לשיא בספטמבר 2023, כשהוכמן הופיע באירוע של הקואליציה. הוא אומנם ירה שם בדיחות לכל עבר, כולל על ראש הממשלה, אך זה לא הרגיע את המבקרים. "זה הזוי", אומר הוכמן. "בארצות הברית עושים את זה כמעט כל שנה - קומיקאים באים לאירוע בהשתתפות הנשיא, ויורדים עליו. זה הקטע, לצחוק על החזקים ביותר. רק פה הכול רציני כל כך. אגב, אדיר מילר הופיע שנה לפני כן באירוע של קואליציית בנט־לפיד, אבל אף אחד לא שמע על זה. התקשורת לא עשתה עניין. כי לפיד ובנט לא מעניינים כמו ביבי. וזה כל הסיפור פה בשלושים השנה האחרונות".

"באו כמה מטורללים וקראו לי ליצן חצר, כי העזתי להופיע מול הממשלה. אבל אני לא אהסס להופיע מול אף אחד. גם אם יזמינו אותי מיש עתיד או מבל"ד, אני אסכים. כי זה לא קשור לעמדה פוליטית. זו העבודה שלי, להצחיק. אני לא מכיר אינסטלטור שבוחר אם לתקן נזילה לפי הדעות של הלקוח שלו. הוא בא ומתקן, זהו"

וזה לא שעשית הנחות לנתניהו ולשרים.

"אין לי מחסומים. צחקתי גם על קוצב הלב של ביבי. וגם ביקשתי ממנו לפתוח בקבוק מים, ואז אמרתי לשרת התחבורה מירי רגב: 'את רואה, מירי? ככה פותחים פקק'. ובכל זאת באו כמה מטורללים וקראו לי ליצן חצר, כי העזתי להופיע מול הממשלה".

הייתה לך התלבטות אם להשתתף באירוע?

"האמת היא שרק חצי שעה לפני כן ידעתי מול מי אני מופיע. בהתחלה דיברו איתי על הופעה לאנשי משרד הביטחון, ואמרו שגם ראש הממשלה ינכח. חשבתי שהוא פשוט ינאם ויעזוב, לא חשבתי שהוא יהיה חלק מהקהל. אבל לא היססתי, וגם לא אהסס להופיע מול אף אחד. גם אם יזמינו אותי מיש עתיד או מבל"ד, אני אסכים. כי זה לא קשור לעמדה פוליטית. מי שמבקש לצחוק, אני בא להצחיק אותו - ולא משנה מי הקהל או איפה האולם או מה הדעות שלי. זאת העבודה שלי, להצחיק. אני לא מכיר אינסטלטור שבוחר אם לתקן נזילה לפי הדעות של הלקוח שלו. הוא בא ומתקן, זהו.

"ראיתי פעם את השר בן־גביר יוצא מתא שירותים ועשרה מאבטחים מחכים לו בחוץ, אז מיד הרצתי בדיחות גם עליו. במקרה הזה דווקא מהימין כתבו לי 'לא מכבד'. בסדר, אני חייב לקבל את זה. במקצוע שלי, מי שלא נמצא הרבה ברשתות ואין לו עור של פיל, לא ישרוד. כי תמיד יהיה צד שייעלב".

ההתמקדות בסרטונים עם חיילים בראשית המלחמה הפכה אותו לכמעט קונצנזוס ישראלי. "יש בזה משהו ממכר", אומר הוכמן. "פתאום כולם, מכל הצדדים, מקבלים ועוטפים אותך. כקומיקאי אני חי מאהבת הקהל, אין מה לעשות, בשבילי זה העולם".

בהפגנת החרדים בירושלים (מימין) הוא חילק בובות צב קטנות, על תקן צו ראשון. "עשיתי את זה בהומור, כמובן, אבל העברתי מסר. את יודעת כמה חרדים התלהבו מזה? וזה לא שאני עושה הנחות. אני מצלם שם ואומר: 'אתם רואים הפגנה של חרדים, אני רואה אוגדה'. והם צוחקים. אני לא בא ללמד לקח, זה לא בסמכותי. אני יכול רק לצחוק, ואת זה אנשים מבינים"

וההתמכרות הזאת שמה גבולות לתוכן שאתה בוחר לייצר?

"אני כבר לא מצלם בהפגנות", מודה הוכמן. "ניסיתי פעם אחת ללכת להפגנה למען החטופים, אבל הבנתי שזה רגיש מאוד, ושאני לא מצליח לפצח את זה מבחינת הומור. לא נתנו מקום להומור בנושא הזה. יכולתי לצחוק עם אנשים ששכלו בני משפחה או איבדו את הבית, אבל בהלך הרוח הציבורי, החטופים הפכו לפרה הכי קדושה. אז התרחקתי מזה. ובכלל, מאז תחילת המלחמה אני הרבה פחות מתריס".

להפגנה אחרת הוא כן הגיע: הפגנת החרדים הגדולה בירושלים. הוכמן הסתובב שם, חילק לנוכחים בובות צב קטנות, והסביר שזה צו ראשון. "עשיתי את זה בהומור, כמובן, אבל העברתי מסר. את יודעת כמה חרדים התלהבו מזה? שלחו לי מיליון הודעות. וזה לא שאני עושה הנחות. אני מצלם שם ואומר: 'אתם רואים הפגנה של חרדים, אני רואה אוגדה'. והם צוחקים. אני לא בא ללמד לקח, זה לא בסמכותי. אני יכול רק לצחוק, ואת זה אנשים מבינים.

"באחת ההופעות שלי בשדרות ישבה מישהי מקיבוץ ניר־עם. אמרתי לקהל: 'וואי, אתם בטח כל היום עם אפוד קרמי, חמושים, בודקים שאין מנהרה מתחת לבית, ורק ההיא מניר־עם אומרת - חמאס לא התכוון, הוא נתקע בגדר בטעות'. כולם צחקו, גם היא, אבל דרך הבדיחה הזאת אני בעצם אומר: כדאי שתלמדו את הלקח ושתבינו מי האויב שלנו. השלום היה אופנתי אולי בשנות התשעים, אבל אנחנו עם נרדף שתמיד יהיה נרדף. שרדנו אלפי שנים, אבל שילמנו מחיר".

כשהמשוגע הופך למחנך

יש מסרים שהוא בוחר להעביר ברצינות, ולהניח את ההומור בצד. כשחלה בסרטן הוא הפיק מכך אינספור פוסטים מצחיקים, אך כשאמו נדרסה בידי רוכב קורקינט ונותרה עם פגיעה מוחית קשה, הוכמן יצא למאבק נטול חיוכים. "זה אירוע מתגלגל שנמשך עד היום", הוא מספר לנו שנה וחצי אחרי התאונה. "הפציעה שלה נוכחת. עד אז היא עשתה הכול בעצמה – ופתאום יש לך אמא שלא מדברת, לא מסוגלת ללכת. אם היא הייתה צעירה יותר היא הייתה יכולה לצאת מזה. אני זוכר שהייתי נסער מאוד אחרי התאונה. צעקתי, תקפתי את כולם, יצאתי נגד רוכבי הקורקינט שאין עליהם אכיפה. לא כי אני איזה חסיד אומות העולם, אלא כי זה עזר לי להתמודד. העיקר לעשות משהו ולא להיות עסוק במחשבה שפגעו בבבת עיני, באישה שהביאה אותי לעולם".

הסרטונים שהעלה לרשתות אז היו בעלי אופי שונה מהתוכן ההוכמני המוכר. פחות הומור פרוע, יותר פעילות נמרצת שהגיעה עד מסדרונות הכנסת. "בבת אחת התבגרתי, מה לעשות?"

והיו מי שפחות התאים להם גיא הוכמן רציני?

"אני חושב שכן. מכירים אותי כמשוגע, אחד שמשחק על הגבולות, מסתכן, עושה סרטונים בקטר ובדובאי ובטורקיה, לא מפחד מכלום. פתאום לבוא כאקטיביסט ולדבר על הסכנה שבקורקינטים, זה קצת מוריד. הקהל לא אוהב שמישהו כמוני מחנך אותו. זה נכון במיוחד לצעירים, הם לא באים למופע סטנד־אפ בשביל ערכים".

גם אם חלק מהקהל הרים גבה, בסופו של דבר הפעילות של הוכמן נשאה פרי: לפני כשנה נכנס לתוקף חוק המחייב כל קורקינט לשאת לוחית רישוי. "זה חשוב כדי שאנשים לא יוכלו לנסוע ככל העולה על רוחם, כמו שעשה בן העוולה שדרס את אמא שלי", מסביר הוכמן בלהט. "בכל פעם שאני רואה לוחית על קורקינט, זה נותן לי איזו נחמה - וואלה, הצלחתי לשנות כאן משהו, יש לי השפעה. עדיין צריך יותר אכיפה, כי בלי אכיפה החוק הזה לא שווה כלום. בתל־אביב המצב השתפר,  אני מקווה שזה יקרה גם בערים אחרות".

אחר שנתיים כ"קצין חיוך ראשי", הוכמן מספר כאן על כניסתו לתפקיד חדש - "קצין חיוך נפשי". סרטונים בערוץ "רגע של חוכמה" מראים אותו כמוקדן בחמ"ל מיוחד, מקבל פניות אמיתיות מאנשים שמרגישים כי בשעה שהחברה הישראלית מנסה להמשיך הלאה, הם נשארים מאחור. "זו יכולה להיות אישה שבעלה כל היום 'אוכל פסטרמות', כלומר פוסט־טראומה. הוא גם קם בלילה 'לאכול פסטרמה', ולא מתפקד. אבל כל אחד יכול לפנות, כי גם אם אתה אישית לא בפוסט־טראומה, כולנו חטפנו כאפה רצינית.

"יש כמובן אמהות שהבנים שלהן עדיין בחזית, בסכנה, בקו הצהוב, אבל הן לא מקבלות תמיכה כי 'המלחמה נגמרה' כביכול. לא טופחים להן על השכם, והן לא מקבלות את היחס שהן צריכות. או לוחם מילואים רווק שמרגיש אבוד. הייתה לו מסגרת, הוא היה מוקף בחבר'ה ובצוות, ופתאום הוא חוזר הביתה והוא לבד. זו האוכלוסייה שהכי קרובה לליבי, לא מתייחסים אליהם מספיק. כולם שמים לב לזוגות שמתפרקים, אבל מה עם האחים שלנו, בשנות העשרים לחייהם, שבדיוק לפני המלחמה השתחררו משירות סדיר, הספיקו לצאת לטיול ומיד חזרו להילחם. היום הם יושבים בבית, חלקם הלומי קרב, בלי בת זוג, בלי תואר או עבודה, ואין איך להגיע אליהם. כי להבדיל מצו 8, לא הצלחנו להמציא צו 9 שיפנה לכל אחד כזה ויאמר לו להתייצב אצל הקב"ן".

מה לגבי פרויקט שידוכים?

"ניסיתי, ניסיתי. אבל כשבנאדם בדיכאון־על, זה לא בראש שלו. צריך לאתר אותם, להבדיל, כמו שמאתרים עריקים. לבוא אליהם הביתה ולבדוק מה איתם, כדי להציל את הנשמות היקרות האלה".

בקבר יוסף, בשלוש בבוקר

הוכמן, בן 35, נשוי ואב לשניים, מתגורר ברמת־גן. בחודשים האחרונים יצא ממחלקות השיקום והבסיסים, וחזר לעמוד על במות בכל רחבי הארץ. לשאלתי אם יש מקום שלא יסכים להופיע בו, הוא משיב: "אגיע לכל מקום שיש בו יהודים. בשבוע שעבר הייתי בקריית־שמונה - העיר עדיין ריקה, שליש מהתושבים לא חזרו, וזה לא הכי נעים. אבל הופעתי לפני תושבי העיר גם כשהיו במלון של מפונים, ועכשיו אני רואה שהם אנשים אחרים. אז הם היו ממש בדאון, כי אין מה לעשות, אתה צריך את הבית, וכשאני מופיע בקריית־שמונה זה קהל שונה.

"הייתי גם בקריית־ארבע, ויצא לי להופיע הרבה פעמים בשומרון. בסוף אחת ההופעות ניגש אליי ראש המועצה יוסי דגן ואמר: 'בוא, יש לי הפתעה בשבילך'. מפה לשם מצאתי את עצמי בשלוש לפנות בוקר בקבר יוסף".

וואו. היה איתך מישהו חמוש?

"כולם, כולם חמושים. עוברים לשומרון ודבר ראשון מקבלים עוזי או אקדח. וברצינות, מה שקרה ב־7 באוקטובר שינה לנו את התפיסה. נכון, יש צבא ישראלי שמגן, אבל לא מופרך לדמיין מתקפה כזאת ביהודה ושומרון. בכל הופעה שלי שם אני קודם כול אומר לתושבים: חבר'ה, תודה. בזכות זה שהתיישבתם כאן, לא יורים מפה טילים על הילדים שלי.

"באחת ההופעות בשדרות ישבה מישהי מקיבוץ ניר־עם. אמרתי לקהל: 'וואי, אתם בטח כל היום עם אפוד קרמי, חמושים, בודקים שאין מנהרה מתחת לבית, ורק היא אומרת - חמאס לא התכוון, הוא נתקע בגדר בטעות'. כולם צחקו, גם היא, אבל דרך הבדיחה הזאת אני בעצם אומר: כדאי שתלמדו את הלקח ושתבינו מי האויב שלנו"

"לא כולם מבינים את החשיבות של ההתיישבות ביהודה ושומרון. יש אפילו מעין נרמול של פיגועים שם, וכשאירוע כזה קורה הוא בכלל לא על סדר היום של התקשורת. אבל זו הארץ שלנו, ואנחנו צריכים להגן עליה בגאווה ובהומור יהודי. זה חלק מהאומץ הבלתי ייאמן שלנו. אני בטוח שגם במלחמות של המכבים, היה איזה קומיקאי שבא ליוונים וצחק להם בפרצוף. אני הגלגול שלו".

מהשבחים למתיישבי יו"ש הוא עובר להרעיף מחמאות על כל המגזר הדתי־הלאומי. "זו האוכלוסייה הכי טובה, נקודה", קובע הוכמן. "המגזר הדתי הוא דמותה של המדינה. אני רואה את זה בגיוס למילואים, בהקרבה. ואני לא מדבר על תחילת המלחמה, כשכולם היו באטרף להתגייס. אני מדבר על התקופה הזאת. הדתיים ממשיכים להגיע בכמויות מטורפות. סבב חמישי, שישי, ועם חמישה ילדים שמחכים בבית. אני עם שני ילדים קורס, והם בשטח, קמים על הבוקר, תפילין, משניות, שמירות. רואים את זה לצערנו גם בחללים. החלום שלי הוא שגם הילד שפה איתנו יגדל בחינוך דתי", הוא מצביע על רום, שמנסה עדיין להתאושש מהלילה הארוך.

מערכת היחסים בין הוכמן למגזר הדתי היא כנראה הדדית. במהלך הריאיון אנשים פונים אליו בחיוך כדי להגיד תודה, וכמעט כולם חובשי כיפה או כיסוי ראש. "אני מרגיש שהדתיים גילו דרכי מחדש את הסטנד־אפ", אומר הוכמן. "יש מיליון אנשים מצחיקים, ואני לא חושב שהם באים לראות אותי כי אני הכי מצחיק, אלא כי אני מביא ערכים מסוימים. אני ציוני מאוד, מחובר לאמונה. אני צוחק על המגזר, אבל לא מעליב. ואני מזדהה מאוד, אפילו מעריץ".

לאילת הוא הגיע גם כדי לתפוס רגעים אחרונים של מנוחה לפני סיבוב הופעות אינטנסיבי בצפון אמריקה. שם הוא ידלג ממיאמי לטורונטו ואז לניו־יורק, יבדר את יהודי הגולה, ואולי גם יעודד אותם בקריצה לעלות ארצה. "זה התחיל מכך שהזמינו אותי לכנס של ארגון IAC, וביקשו שאדבר על הומור בזמן מלחמה. אמרתי לעצמי, אם אני כבר שם, אני צריך לנצל את זה ולהופיע לפני יהודי אמריקה - דבר שנמנעתי ממנו בזמן המלחמה".

למה?

"לא הייתי מסוגל לעזוב את הארץ, כי זה אומר להקדיש זמן ומרץ כדי לשמח אנשים שלא חווים את מה שאנחנו חווים. עניי עירך קודמים, ויש פה מספיק אנשים שצריך לדאוג להם. עכשיו, כשהמתח קצת ירד, אני מרשה לעצמי להגשים חלומות. אחד מהם לפחות".

כמי שאוהב להצהיר על ישראליותו דווקא במקומות עוינים, תנצל את השהות בחוץ לארץ גם להסברה?

"לא", הוא מפתיע. "אף פעם לא הגדרתי את עצמי מסבירן, וזה לא מעניין אותי. העולם תמיד היה אנטישמי, ותמיד יהיה. ראינו מה קרה בשבוע שעבר בסידני, ומה שקורה במקומות אחרים. ההיסטוריה חוזרת על עצמה, והיא לא תעצור גם אם ננסה להילחם בזה. כן מעניין אותי שהיהודים יחייכו כמה שיותר, ובכל סיום מופע אני מתכוון להזמין אותם להצטרף אלינו. אני אגיד להם: היה לכם כיף? יאללה, מחכים לכם בבית. בואו. הגיע הזמן".

אחרי שיחזור מהסבב האמריקני, מחכה לו אתגר מורכב יותר מהומור בשעת מלחמה: הומור אחרי נפילת מתח. הציבור הישראלי, הוא חושש, יהיה סגור ומדוכא אפילו יותר משהיה במלחמה עצמה. "אני מרגיש את זה בקהל. התרכזנו עד עכשיו בפצע הלאומי, ופתאום חזרנו למיקרו, לבעיות של הבית. גם אצלי זה ככה. אני שוב נזכר במצב של אמא שלי, שוב צריך לחזק את הזוגיות, להשקיע בילדים. שנתיים וחצי לא התעסקנו בדברים האלה, היינו בסרט אחר. עכשיו יש לנו כפרי שיקום מלאים, מחלקות פסיכיאטריות שלא עומדות בעומס, הלומי קרב עם בעיות אובדנות, משפחות שמתפרקות. המלחמה נגמרה, אבל לא בשביל כולם. נכון שהיו ניסים, אבל נשארו המון פצעים שצריך לרפא".