היה קשה לנתק אותם מהנייד לשעה ומשהו. לכו תדעו מה הם עלולים חלילה להפסיד ברשת בזמן היקר הזה. אבל בסוף הצלחנו וכינסנו במערכת העיתון את עמיחי שילה, דודו אופנהיים, רותם נאומבורג ואוריה שילת - ארבע אושיות X ימניות, והתחלנו לדבר על איך זה להיות אושיית ימין ברשת שפעם קראו לה טוויטר ושגם היום נקרא לה ככה כי מה זה בכלל X לעזאזל.
בואו נתחיל בהתחלה. איך בכלל הגעתם לטוויטר?
אופנהיים: "חבר שלי פתח חשבון טוויטר לפני שמונה שנים בערך. הוא עסוק בפוליטיקה המקומית בחיפה ואמר לי שכל האקשן שם, שהוא יודע שאני גם אוהב פוליטיקה ושאני חייב להצטרף. פתחתי חשבון, התחלתי להגיב ועוקבים התחילו להצטבר. החבר עזב אחרי חודש, אני התמכרתי. היה לי לפני זה חשבון פייסבוק אבל לא כל כך פעיל.
עמיחי שילה, טראמפ | צילום: נעמה שטרן, איי–אף–פי
נאומבורג: "אצלי זה שונה. הצטרפתי לטוויטר לא בגלל פוליטיקה אלא בתקופת הקורונה, כשהיו כמה חשבונות שמאוד הצחיקו אותי. לכן רוב העוקבים שלי הם בכלל לא מפיד פוליטיקה. מה שהשתנה אצלי קרה במלחמה. עד 7 באוקטובר צייצתי בעיקר אנקדוטות הזויות מהחיים, בדיחות, אנשים הזויים שאני פוגשת, האמא המרוקאית שלי ותחבורה ציבורית. גם בתקופת הרפורמה המשפטית לא התבטאתי הרבה, כי זה התיש אותי. כן הפריעה לי מאוד הצביעות; יש לי משפחה מגורשת מגוש קטיף, וכמה שעבר זמן מאז ועד כמה שאני לא דתייה היום, אני לא מצליחה ולא רוצה לקרוא לזה התנתקות אלא גירוש. בכל אופן, אני זוכרת את דוד שלי שהיה אז בן 16, איך קפצו עליו תשעה סמויים רק כי הם חשבו שאולי הוא הולך לחסום איזה כביש, ואז הכניסו אותו למעצר בית. בתקופת הרפורמה המוחים היו חוסמים במשך שעות את הכבישים, הייתי תקועה ופשוט לא האמנתי לפערים ולהבדלים ביחס בין אז להיום. פשוט תודו שיש צביעות, זה הדבר היחיד שצייצתי. מצידי תשרפו את המדינה, רק תודו שיש צביעות".
שילת: "הבת שלי בת שנתיים וקצת. כשהייתה קטנה ממש היא התעוררה הרבה בלילות והיה לי משעמם. אני מאוד אוהבת פוליטיקה ולא היה לי עם מי לדבר על הנושא חוץ מאבא שלי. לא היה לי עד אז שום חשבון ברשת חברתית, אבל אז קראתי כמה דברים מצחיקים בטוויטר ואמרתי יאללה נצטרף. זה היה קצת לפני המלחמה. לא ממש הבנתי בהתחלה מי נגד מי, התחלתי לכתוב דברים שאני חושבת, בהתחלה זה בכלל לא היה פוליטיקה אלא בדיחות ומשחקי מילים".
שילה: "גדלתי כבן לעיתונאי (עמנואל שילה, עורך "בשבע", א"ש). הבית היה מלא בתקשורת ובמודעות לתקשורת. עסקתי בכתיבה יחסית הרבה בזמן התיכון, למדתי כמה שנים בישיבה ועשיתי קורס כתיבה פובליציסטית. מתישהו פתחתי חשבונות פייסבוק וטוויטר, והתחלתי לכתוב פה ושם. מאז ומעולם צייצתי פוליטיקה, לאט־לאט נכנסתי לסאטירה והומור, וגם העוקבים הגיעו לאט־לאט".
לא תמיד קל להיות מישהו מוכר בטוויטר שכותב את דעותיו הפוליטיות הברורות ללא כחל ושרק, משהו שמאפיין את ארבעת המרואיינים שלנו. התגובות עלולות להיות אלימות ופוגעניות, ובמקרי קיצון גם לפגוע בחיים שמחוץ לרשת. אני מבקש מהארבעה לתאר רגע אחד שבו חשו שהגולם קם על יוצרו, שהם איבדו שליטה והחיים ברשת זלגו למציאות.
נאומבורג: "היחס אליי בטוויטר מורכב כי אני לא דתייה. יש לי קעקועים ואני נראית כמו אחת 'משלהם'. ברגע שעשיתי את השינוי במלחמה והתחלתי לצייץ יותר את הדעות האידיאולוגיות שלי, חוויתי דברים שבדיעבד הם בלתי נתפסים. יום אחד צייצתי משהו די פרווה על חבר כנסת מהאופוזיציה, ומיד אחר כך איזו בדיחה שחורה לא מוצלחת שהייתה קשורה לרוז פיזם. חטפתי עליה הרבה, הבנתי שזה היה לא טוב ומחקתי. בערב אני מגיעה הביתה ומקבלת טלפון מהמזכירה בעבודה. היא שולחת לי צילום מסך של מייל שהיא קיבלה ושבו רואים את שני הציוצים, ומישהי שכותבת 'סבבה לכם שאלה הבדיחות של עובדת אצלכם?' ומיד אחר כך הוסיפה – 'מה שהיא כתבה על חבר הכנסת זו דיבה'. פתאום הבנתי שהבדיחה השחורה לא הייתה הסיפור מבחינתה, אלא מה שכתבתי על חבר הכנסת. אני עובדת בחברת הייטק, הם הכי קול ולא היה חשש לרגע שיעשו לי משהו, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי בגלל משהו שקשור לאינטרנט. הייתי המומה. יש לי מריבות אידיאולוגיות קשות עם הרבה אנשים, אבל להגיע לניסיון של פגיעה בפרנסה נראה לי מופרע. לא כתוב בשום מקום איפה אני עובדת, כלומר מישהו ממש עבד בלחפש איפה אני עובדת ואשכרה התיישב לכתוב מייל כדי שיפטרו אותי בגלל ציוץ על חבר כנסת".
אופנהיים: "אני חוטף הרבה קללות ברשת, כולל מישהו שלקח לעצמו פרויקט להגיב לכל ציוץ שלי דברים לא נכונים על החיים שלי כאילו הוא מכיר אותי. אותו חסמתי, אחרים אני משתיק. אני בדעה שזה המטבח - מקללים אותך, מעליבים אותך - חם שם. אתה לא מסוגל לסבול את זה, סגור את החשבון. אני מוכרח להגיד שב־99 אחוז מהזמן בטוויטר אני נהנה. ויכוחים עם אנשים כמו קובי אוז למשל, איפה יכולתי לעשות את זה אם לא בטוויטר. עם הזמן חלו אצלי שני שינויים גדולים. בהתחלה כשהצטרפתי הייתי סוג של ביביסט, ואז הצבעתי לבנט והגנתי על ממשלת השינוי. אנשים שלפעמים אמרו לי 'אתה הפה שלנו', 'אתה הקול שלנו', שינו יחס לגמרי ואמרו דברים כמו 'איך התקלקלת' והיו גם קללות. בצד השני, שמאלנים פתאום אמרו אולי הוא לא כזה גרוע. מגיעות הבחירות האחרונות, ואני מצביע ביבי. האופציות היו או ממשלת שמאל מלא מלא או ימין, ואני מעדיף ימין. ואז אני שוב מקבל קללות שמאלנים. אבל אז הגיעה הרפורמה המשפטית, שאני תומך בה עד הסוף - עיקר הטענות שלי כלפי ביבי היו שהוא לא מעז ללכת עד הסוף, ופתאום מגיע יריב לוין ואמרתי לעצמי 'זה יותר טוב מדי־ניין, זה F־35 על בית המשפט העליון'. אלא שפשוט פיזית לא נתנו לו לעשות את זה. השמאל הפגין ואיים שלא יהיה צבא, שלא תהיה כלכלה, העם לא היה הריבון. רבתי עם השמאל אז, ושם קיבלתי את הכי הרבה שנאה. כל העוקבים שאהבו אותי בזמן בנט פתאום מקללים אותי בטירוף, גם בפרטי גם בציבורי. עכשיו אני כבר לא מתווכח, רק עושה מיוט".
שילת: "אני נראית מאוד דתייה במראה שלי, מראה מתנחלי כזה שגורר המון־המון אש. מה שמכונה בעגה של טוויטר – 'בת עם פנים ומגבת על הראש'. כותבים לי דברים מאוד מיזוגיניים ומכוערים, אמירות מאוד סקסיסטיות ומלאות שנאה, אבל האמת היא שזה לא נוגע בי בכלל".
איך? הרי מדובר באנשים אמיתיים.
נאומבורג: "אני אענה לך על זה. אני תמיד אומרת - תקראו לי מכוערת, שמנה, מה שאתם רוצים - לא מזיז לי. אבל אם מישהו יגיד לי מטומטמת או מפגרת, אני יכולה להתפוצץ".
שילת: "אני שלמה לגמרי עם כיסוי הראש ולכן לא נעלבת. מבחינתם זה קצת כמו לראות חייזר ואני מחליטה לצחוק מזה. התגובות הקשות יותר התחילו בזמן הרפורמה. בפעם הראשונה שנכנסתי לדיון בנושא הזה היו לי אולי מאה עוקבים. ראיתי דברים נוראיים שכתבו על שמחה רוטמן, ברמה של דה־הומניזציה כולל השוואה להיטלר. הגבתי בתמימות, עוד לא הבנתי את עומק הטרלול, משהו כמו 'למה אתם כותבים ככה'. הגיע מבול של תגובות עליי ועל המגזר שלי, השלכות נוראיות ודעות קדומות. משהו אז התחיל להיסדק בתחושה שלי שאני באמת יכולה להגיד מה שאני רוצה. ניסיתי להעביר דברים בצורה של הומור וללכת מסביב, והרבה אנשים ביקרו אותי על זה - למה אני לא עונה להם ולא מספיק חריפה. במלחמה קרה שינוי. הפסיק להיות לי אכפת בכלל מה כותבים עליי. הבנתי שהזירה האמיתית היא הרשתות, וששתיקה היא עוול. גם אם יש לי הרבה ביקורת על הציבור שלי, למשל על חלק מהדברים שנוער הגבעות עושים, הבנתי שביקורת כזו אני לא אכתוב בטוויטר יותר כי זו זירה שבה אם אתה נותן מטר הצד השני לוקח הכול. נקודת מפנה נוספת ומשמעותית הייתה כשמישהי מאחד מארגוני השמאל העלתה פוסט שקרי על פעילים של צו 9, שהלכו לחסום את משאיות הסיוע. אחד מהפעילים היה בעלי. כתבתי ציוץ תגובה עם האמת כפי שהייתה - שהגברת הזו ניסתה לדחוף את בעלי ממשאית, זרקה סוכר על העיניים שלו, ובכללי כתבתי איך התנהגו שם פעילי השמאל. קיבלתי על הציוץ הזה כמה מאות תגובות עם חשיפה של כמעט חצי מיליון צפיות והתחלתי לקבל איומים ממשיים עליי ועל המשפחה שלי. דברים כמו 'אנחנו יודעים מי את', 'נעביר את הפרטים שלך ושל בעלך למחלקת המדינה האמריקאית שיחסמו לכם את חשבונות הבנק'. אני מודה שזה קצת הלחיץ אותי. אנשים שדואגים כל הזמן לילדים בעזה אומרים לי 'נדאג שלילדים שלך לא יהיה מה לאכול'".
שילה: "אני מקבל כל הזמן תגובות, הערות וקללות, וזה לא מזיז לי כל כך. אני לא חושב שבאמת יכולים לפגוע בי. אני עובד ב'הקול היהודי', גר ביישוב די מבודד, מה יכולים לעשות לי".
ובכל זאת נעלת את החשבון אחרי שכמעט גרמת למלחמה בין ישראל לארה"ב ביום האחרון של המלחמה מול איראן.
שילה צוחק ועונה: "אחרי שטראמפ החזיר את המטוסים שלנו ולא תקפנו בגלל זה באיראן ביום האחרון של המלחמה, כתבתי שאם נתקוף תקיפה אחת בארצות הברית, טראמפ יבין שאנחנו רציניים ולא יתעסק איתנו. זה כמובן היה בצחוק - היו לי הרבה ציוצים בסגנון הזה במשך השנים, והעוקבים שלי יודעים שאני כותב סאטירה. אבל פה קרה משהו אחר. עיתונאי קנדי די מפורסם תרגם את זה, וניסה להציג כאילו ישראל הולכת לתקוף את ארה"ב. אומרים שזה הגיע גם לפירס מורגן. תוך שעה וחצי הציוץ הגיע ליותר ממיליון וחצי צפיות, התייעצתי עם כל מיני אנשים שאני מעריך והפחד האמיתי שלי היה שאני גורם נזק להסברה של ישראל. קודם כול מחקתי את הציוץ, כי אף שהוא צולם והופץ, הפוסט המקורי הוא הבעיה העיקרית. ברגע שהציוץ נמחק אנשים שואלים את עצמם אם זה היה באמת או לא והאפקט יורד. אחרי זה כתבתי ציוץ הבהרה שמדובר בסאטירה, שיניתי את שורת הביו שלי לכך שאני קומיקאי ישראלי ונעלתי את החשבון".
באותן שעות נלחצת באמת?
"המקרה בהחלט הצליח לערער אותי, לא במובן של חשש שיפגעו בי אלא הפחד שאני עלול לגרום נזק אמיתי למדינת ישראל. אני לא מתכוון להיכנס לארה"ב בגלגול הזה, אז לא חששתי ממה שמחלקת המדינה האמריקאית תעשה. בוא, אם יש מישהו שיכול להתמודד עם סנקציות אמריקאיות זה בדיוק אני, הרי מסביבי כולם כבר קיבלו סנקציות. אני מרגיש חריג".
רותם נאומבורג | צילום: נעמה שטרן
אופנהיים: "באשר לשנה ולקללות, אני מחזיק כל הזמן בראש את המחשבה שהמגיבים לא באמת שונאים אותי. הם בנו לעצמם איזו דמות, שאם היא הייתה עומדת מולי יכול להיות שגם אני הייתי שונא אותה - דמות של אינטרסנט טיפש וגאוותן שלא יודע מהחיים שלו. אבל הם לא מכירים אותי במציאות, אז אני מתעקש לא להיעלב ולא להיפגע מזה".
אני שואל את הארבעה האם הם מרגישים שטוויטר שינה אותם. האם עוברת בהם לפעמים המחשבה שהם יותר עוקצניים עכשיו ממה שהיו לפני שפתחו את החשבון, שמשהו בנפש שלהם התלכלך.
נאומבורג: "לי יש חוק - אני לא משתמשת באלימות מילולית מראש. אבל אם מישהו יפגע בי, אז בשונה מפעם אני איכנס בו וארד נמוך. וכן, זה מציק לי. אני נאבקת עם עצמי לא להגיב, זה קשה".
שילת: "לפעמים אני מגיבה בצורה מאוד ישירה ופוגענית אבל זה קורה תמיד לאנשים שעברו קודם את הגבול. לא אכתוב אף פעם בצורה כזו למישהו שכותב דעה שונה משלי בצורה מנומסת ומכבדת. אבל אם מישהו יכתוב דברים כמו 'אוכלי מוות' או 'כולכם רוצים לשתות דם של פלסטינים', אגיב בעוקצנות. אין לי נקיפות מצפון על זה, כי עם רוב העוקבים שלי שהרבה מהם שמאלנים יש לי יחסים טובים מאוד, רבים מהם אומרים לי שאני מצחיקה אותם. צריך רמה מאוד גבוהה של נבזות שתיכתב נגדי כדי שאגיב בצורה עוקצנית וחריפה. מבחינתי, להגיב למישהו 'תגיד אתה טיפש?' זה כמו להגיד לו 'מה לעזאזל'".
שילה: "אני מתווכח הרבה עם אנשים. אם האדם שמולי לא שומר על שפה ומקלל, אני משתדל להיכנס בו אבל לא לנבל את הפה. אם צריך אני צוחק עליו או מתנשא עליו, זו בעיניי התגובה הכי טובה".
אופנהיים: "אצלי קרה תהליך הפוך. כשהתחלתי לצייץ הייתי מאוד קצר ועניתי לאנשים חופשי בעוקצנות, ולימדתי את עצמי עם הזמן להתמתן ולהגיד לעצמי שמי שנמצא מולי לא מזלזל בי אלא בדמות שיש לו בראש. בתקופת הרפורמה, שהייתה מבחינתי הכי חריפה, מדי פעם הייתי מוצא תגובה הגיונית שמעוררת דיון רציני והייתי עונה לה. ואם הבנאדם חרג וירד לשפה נמוכה, פשוט השתקתי אותו. זה קרה כל הזמן".
שילת: "אני מרגישה שהרבה פעמים התגובות שלי חריפות, אבל זה לא מגיע מאיזו חמת זעם אלא דווקא ההפך, משוויון נפש מוחלט. אני חושבת שנכון מדי פעם להתבטא ככה ולהציב מראה לאנשים שחשים עצמם יותר טובים, יותר נכונים, יותר חכמים ויותר מוסריים. בהתחלה רציתי להציג את הצד הטוב, להגיד שאני מבינה אותם ואת הצד שלהם, אבל מהר מאוד הבנתי שאנשים לא באים מכוונות טהורות כדי לפתוח דיון, וברגע שנתתי להם אצבע הם לקחו את כל היד בקטע של להשחיר את כל הציבור שאני באה ממנו. אני מאמינה שיש אנשים שנמצאים כל כך עמוק בתוך הבועה שלהם שמישהו צריך לבוא ולהעיר אותם. אתה לא יותר טוב ממני, השמש לא זורחת לך משום איבר בגוף, תירגע".
שילה: "אנחנו עושים משהו אחר ממה שהימין עשה תמיד. אנחנו לא נחמדים אליהם, לא מנסים שהם יחשבו שאנחנו נחמדים, ולא מנסים להגיד להם תשמעו אתם טועים עד סתומים. אנחנו אומרים בצורה הכי פשוטה - המרחבים האלה של ההתבטאות הם הבית שלנו בדיוק כמו שלכם, וזה משהו שקשה להם לקבל לפעמים".
| צילום: יוסי זליגר
נאומבורג: "מאוד קשה לי עם הביטוי שהזכרת, אוריה, ושגם אתה עמיחי מדבר בסגנון הזה של 'לא לתת להם מטר'".
אופנהיים: "גם לי מאוד קשה עם זה. בלי 'לתת להם מטר' אני לא רואה איך נוכל לחיות פה יחד".
נאומבורג: "אני לא רואה איך אנחנו יכולים לחיות אם ניתן להם מטר".
שילה: "אין לי בעיה לתת להם הרבה מטרים, אבל בואו כנסו איתנו למשא ומתן על השיח. הם בכלל לא מוכנים להיכנס אליו".
נאומבורג: "שלא יתייחסו אלינו כמו אל 'דימים', נתחיל מזה".
דודו אופנהיים | צילום: נעמה שטרן
ארבעתכם ימנים שאינם בהכרח תומכי נתניהו, וחוטפים משני הצדדים של המפה הפוליטית המקוטבת. איך ההרגשה במצב הזה?
נאומבורג: "תמיד מצחיק אותי שקוראים לי 'ביביסטית'. אני באה ממשפחה של מגורשי גוש קטיף, וביבי אף פעם לא נחשב לימין אצלנו. הרעל הרל"ביסטי (אנשים שהם "רק לא ביבי", א"ש) מגיע לרוב מאנשים משכילים עם שפה גבוהה, והרבה פעמים אני רוצה שיגידו לי את האמת בפנים ושלא יעטפו אותה במילים יפות. לביביסטים לא חסר, יש להם פה, אבל הוא הרבה יותר ישיר ולכן קל לי אתו יותר".
אופנהיים: "הרעל הרל"ביסטי יותר משוכלל אבל הוא אותו רעל".
נאומבורג: "משוכלל יותר ועמוק יותר. הם פונים הרבה יותר לניסיונות פגיעה בחיים האישיים, כמו שעשו לי או לאחרים".
שילת: "נכון. כתבתי בטוויטר על הניסיונות שלי להתקבל ללימודי רפואה, והיו מי שהזהירו אותי שלא אתקבל בגלל הדעות שלי או כי לא אטפל כרופאה בערבים כמו באנשים אחרים. אלה רזולוציות מאוד אישיות והאמת שפחדתי שאולי מישהו שמראיין מועמדים יראה את זה. אני לא אמורה לפחד מהבעת דעות ברשת".
אופנהיים: "בפיד פוליטיקה יש הרבה פעמים תחושה של קבוצות כדורגל. כלומר, אם אני יושב באצטדיון סמי עופר כאוהד של מכבי חיפה וראיתי פנדל שלא הגיע לקבוצה שלי, אבל כל הקהל שסביבי שכולם אוהדי מכבי חיפה צועקים פנדל פנדל, גם אני אצעק פנדל למרות שראיתי שזה לא נכון. צייצנים ביביסטים שרואים את עצמם כסוכנים או אוהדים של ראש הממשלה, לא יבקרו אותו או את הליכוד אף פעם. הם גם לא ישבחו את הצד השני אף פעם, מה שלא יקרה. אם תכתוב ביקורת על המחנה שלך, יגמרו אותך, ואותו דבר קורה בצד השני. אני לא רואה את עצמי כאוהד בפוליטיקה. אני צופה נייטרלי, רואה איזו קבוצה טובה ואומר את דעתי".
שילת: "כאמור לא אכפת לי מה ביביסטים כותבים עליי ולא אכפת לי מה אלה שלא אוהבים אותו כותבים עליי, אני אומרת את האמת שלי. אבל מי שתמיד ייקח את הדברים שלי וינסה לעשות עליהם מניפולציה זה אנשי שמאל, ולכן אני מאוד נזהרת שלא לדבר נגד המחנה שלי ונגד הבייס שלי גם אם יש כל מיני אירועים שיש לי מה להגיד עליהם".
לסיום, תנו טיפ של מקצוענים למי שקורא את הכתבה ומחליט לקפוץ לבריכת הטוויטר.
נאומבורג: "אותנטיות. אני באה מעולמות הפרסום והחוק הוא תמיד להיות אותנטי. יש הרבה פעמים ניסיון להציג את עצמך כגם וגם כדי שיאהבו אותך ולא יתקפו אותך, אבל זה לא באמת עובד. אנשים קולטים את הבלוף ותצא קרח מכאן ומכאן".
אוריה שילת | צילום: נעמה שטרן
שילת: "הגעתי עם מקדם היכרות יחסית גבוה בגלל שהייתי בחידון התנ"ך (אוריה ובעלה עזריאל זכו ב־2018, לפני שהתחתנו, בתואר חתן התנ"ך העולמי וסגניתו, א"ש), ובנוסף תמיד הייתי המצחיקולה, מה שעוזר בטוויטר. כנראה אנשים אוהבים לחייך ואוהבים מסרים שעוברים אליהם בצורה קלילה. אני חושב שזה מתקבל ברוב הפעמים טוב ויוצר גשר, הרבה יותר מאשר ניסיונות להתנחמד".
שילה: "הציוצים הכי טובים הם אלה שלא מפחדים לתקוע אצבע בעין של אנשים, אבל כדי לעשות את זה צריך להיות מאוד מנומק ומבוסס על חומר קיים כדי לא לצאת אידיוט. אז הטיפ שלי הוא לתקוע לאנשים כמה שיותר אצבעות בכמה שיותר עיניים, אבל שזה יהיה כמה שיותר מבוסס".
אופנהיים: "לך לדברים שאתה טוב בהם. אתה טוב לכתוב ארוך, תכתוב ארוך. אתה טוב לכתוב קצר, תכתוב קצר. הדבר הכי חשוב בטוויטר הוא שצריך להיות קשוב למה שקורה באותו רגע. אתה יכול ללכת לישון שנ"צ, לקום ולא להבין על מה כולם מדברים כבר שעה, אחרי עשר דקות כבר פספסת את המומנטום".