"הקסם שנקרא רפואת משפחה לא יישאר הרבה זמן"

תחילת שנות השבעים, מחלקת ילדים בבית חולים במרכז הארץ. באותן שנים עוד לא הוצבו ספות שינה להורים בחדרי ילדיהם המאושפזים, וכך עם רדת הערב התפנו המבוגרים לביתם, ומחלקת הילדים הפכה לממלכה של יצורים קטנטנים וצוות טיפולי מצומצם.

על אחת המיטות במחלקה יושבת רות בת השבע, ילדה דתייה מבני־ברק שנזקקה לאשפוז ארוך עקב זיהום בעצם, סיבוך של מחלת הגושה שלה. במיטה לצידה מצטנף ג׳ומעה בן החמש, ילד בדואי מהנגב שסובל ממחלת לב כרונית. אף שלשניים אין כמעט דבר במשותף, מלבד מקום המגורים הלא־רצוי שאליו נקלעו, ערב־ערב הם מסייעים זה לזו לברוח מהכאב אל המקום המנחם ביותר בעולם: עולם הסיפורים, שאותם הם מספרים זה לזו.

יותר מיובל שנים אחר כך, ד"ר רות קנאי בת השישים היא אישה מרשימה עם חיוך רחב ועיניים זורחות. אנחנו נפגשות בקליניקה שלה בסניף קופת חולים כללית במושב שריגים, שבה היא מקבלת מטופלים מתשעת מושבי עמק האלה זה 32 שנה. מאחוריה תמונה מודפסת על עץ: משפחה יפה ומחייכת בחתונת הבת. לצד עבודתה הקלינית היא גם מרצה לרפואה שמתמחה בנושאים של אתיקה ורפואה פליאטיבית (טיפול תומך למניעת סבל במחלות סופניות), והכשירה דורות של מתמחים ברפואת משפחה. היא נשואה לאלי, יועץ טכנולוגיה חינוכית, אם לארבעה וסבתא, ומתגוררת במושב גבעת־ישעיהו שליד בית־שמש.

למרות הזמן הרב שחלף, הילדה החולה שהפכה לרופאה מבוגרת מעולם לא חדלה לפנות אל הסיפורים. לאחרונה, אחרי עשרות שנות כתיבה, הם התכנסו לספר בשם ״רופאת הכפר״, בהוצאת פרדס. הספר מכיל סיפורים קצרים מתוך חייה ועבודתה כרופאה, בתוכם גם כאלה שמתארים את חוויותיה מהצד השני של הסטטוסקופ, כמטופלת.

״בהתחלה כתבתי בתור תרפיה אישית״, היא מספרת. ״הגעתי לכאן בתור מתמחה צעירה בגיל 28. היו הרבה מפגשים טעונים ברגשות, לא תמיד חיוביים. הרבה מתח, קונפליקטים, ניסיון להבין את התרבות. הסיפורים הראשונים נולדו בתוך מחברת שבה תיעדתי רשמים מהמקרים המורכבים שנתקלתי בהם. הכתיבה הזו נעשתה בשבילי; כשסיפרתי לעצמי את הסיפור הרגשתי שאני בוחרת איך לספר אותו, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר״.

אחד הסיפורים מימי הבראשית הללו הוא סיפורה של זוהרה (כל השמות בספר בדויים), המטופלת הראשונה שקנאי ליוותה אל מותה. זוהרה הייתה עולה ממרוקו, סבתא אהובה בעלת משפחה ענפה ועוטפת שביקשה לחסוך ממנה את הסבל וסירבה לעדכן אותה במצבה הסופני. קנאי מתארת כיצד ניסתה, כמתמחה חסרת ניסיון, למצוא רגע לבד עם זוהרה כדי לומר לה את האמת, ואיך כשהסוד יצא לאור, בני המשפחה יכלו סוף־סוף להתמודד איתו באמת ולהעניק חמלה זה לזה. כיום מטפלת קנאי בנכדיה של זוהרה. "זו רפואת משפחה במובן המילולי", היא אומרת. "אני מלווה ארבעה דורות, ראיתי את האנשים האלה מזדקנים".

הטקסטים שנולדו כצורה של פורקן, מוצא לרגשות שעבודת הרפואה מציפה, החלו לראות אור במהלך השנים דווקא בכתבי עת מחקריים. זה קרה כאשר היא שהתה בסיאטל שבארה"ב במסגרת "פלושיפ" (התמחות לרופאים, המאפשרת להם להעמיק את ידיעותיהם בתחום מסוים).

"אחרי שנאבקתי קצת בסטטיסטיקה, הבנתי שחוקרת גדולה לא תצא ממני", מחייכת קנאי, "אבל אז אחד המורים שם אמר לי: את יודעת שאפשר גם לספר סיפורים? במשך השנים הנושא הנרטיבי התבסס בכתבי עת רפואיים. ההבנה שגם הסיפור הפרטני חשוב, לא רק המחקרים הגדולים, אלה שסוקרים אלפי מטופלים. ׳קייס ריפורט׳, תיאור מקרה, נחשב למחקר הכי נחות ברפואה, אבל ברגע שהתחילו לקרוא לזה נרטיב, זה הפך למכובד. בבתי הספר לרפואה לומדים היום כתיבה רפלקטיבית, והסטודנטים מתבקשים לתרגל אותה, בעיקר בקורסים קשים כמו רפואה פליאטיבית או אונקולוגיה".

הפרסום בכתבי העת עורר תגובות מהקהילה המקצועית, ואלה הגיעו מכל העולם. "זה היה מעניין מאוד, אנשים התחילו לספר לי איך זה במדינה שלהם. לא הופתעתי לקבל תגובות מצפון אמריקה, אבל הגיעו תגובות גם ממקומות כמו ניקרגואה והודו".

דילמת הפרטיות

אחרי עשורים של קריירה רפואית וכתיבת תיאורי מקרה וסיפורים, החל להתרקם בה החלום לכנס את הדברים לספר. ההתלבטות האתית בנוגע לשימוש בסיפוריהם הפרטיים של מטופלים עיכבה את התהליך, אך בשלב מסוים הגיעה קנאי למסקנה שהתועלת העשויה לצמוח מפרסום הספר מצדיקה את הצעד. "סיננתי סיפורים רבים", היא אומרת, "ובאלה שהשארתי, שיניתי כמובן את כל הפרטים המזהים. לפעמים חיברתי בין שני מטופלים לסיפור אחד. כמעט כל הסיפורים עוסקים באנשים שכבר הלכו לעולמם, וחלק גדול מהם, אלה שפורסמו קודם במגזינים בינלאומיים, ביקשתי וקיבלתי רשות לפרסם". ובכל זאת, היא מדגישה, השאלה הזו עדיין לא פתורה עבורה עד הסוף.

"יש תסכול רב סביב הדרישות של המערכת – תנו תפוקה, תראו כל שבע דקות אדם, אל תבזבזו את הזמן, תנו מענה מהיר. ברור שצריך להימדד ולהתייעל, אבל המיקרו חשוב מאוד. אף מערכת ממוחשבת לא תיתן לך מידע כמו המפגש הבין־אישי"

כדי להמחיש את הדילמה היא מזכירה את ארווין יאלום, הפסיכיאטר והסופר היהודי־אמריקאי, מחבר "כשניטשה בכה" ועוד, שכתב רבות על מטופליו. ״אני קוראת אותו בהערצה מלווה בתיעוב״, אומרת קנאי. "מצד אחד אני אומרת: וואו, הוא מנגיש לנו את העולם שלהם, את הסיפורים שלהם, וזה נפלא. מצד שני, האיש הזה לוקח אלף דולר לשעה, ובאחד הספרים הוא כתב שמטופלים שמסכימים שיכתוב עליהם מקבלים הנחה. זה אתי? ברור שהם הסכימו, חלק מהאנשים אפילו הגיעו כדי שיספר את הסיפור שלהם, ועדיין. אני אומנם לא אזכה לפרסום כמו יאלום, אבל אני צריכה להיות מוכנה לעמוד מול חולה ומשפחתו ולהגיד: כן, כתבתי ופרסמתי את הסיפור שלך, כי התועלת עולה על הנזק".

אחת המטופלות שנתנו את אישורן לפרסום היא מסעודה, אישה שחייה הקשים הפכו אותה לאדם מר נפש. מסעודה שכלה שישה מתוך עשרה ילדים, וטיפלה שנים רבות בבעלה שהפך לסיעודי. בסיפור מתארת קנאי בכנות את הקושי שחוותה כרופאה לחוש אמפתיה כלפי המטופלת הלא נעימה.

"כשביקשתי ממנה אישור לפרסם היא אמרה 'כן, האמריקאים צריכים לשמוע איזה חיים קשים היו לנו פה בישראל'. הסיפור מציג אותה כאישה למודת סבל, מה שהיא רצתה להראות לעולם, אבל גם כאישה שמתקשה לעורר אמפתיה. היה לי חשוב להגיד שלפעמים הרופא מתקשה לגייס חמלה, ועדיין הוא יכול להיות רופא טוב. הרופא צריך קודם כול לפתח חמלה עצמית. היום זה מושג טרנדי, אבל לפני כמה עשורים את יושבת מול אישה שמעוררת בך רתיעה, וצריכה להבין למה זה עולה דווקא מולה, ומה את עושה עם זה".

בסיפור אחר, ששמו "חג שמח, דוקטור!", מתוארות תחושות האבל של הצוות המטפל, שלרוב אין להם מקום ולגיטימציה. "המשפחה עוצרת את מרוץ הזמן – יושבת שבעה על אובדן יקירהּ, מספרת את סיפור חייו ומקבלת מנחמים", כותבת קנאי. "מר שוורץ היה אדם יקר שנגע בחיי לאורך שנים רבות. אבל אני רק הרופאה המטפלת, אני חייבת להמשיך הלאה".

העצים והשבבים

"רופאת הכפר" הוא ספר מבריק ושובה לב, שגרם לי לבכות כמה וכמה פעמים, ואינני מהממררות בקריאה. סיפוריה של קנאי נותנים ביטוי לעולם של רפואת משפחה מקיפה וכוללת, "רפואת כפר" שבה הרופא אינו אדם מרוחק שיושב מאחורי מסך ומעביר כרטיס, אלא דמות משמעותית שמתמסרת לקהילה לאורך שנים, מפתחת היכרות אישית עם מטופליה, ורואה אותם כמכלול אנושי ולא כסך איבריהם ומחלותיהם.

״לפעמים אני מרגישה שזה עולם הולך ונעלם", אומרת קנאי. "חלק מהדברים שנרקמו פה התאפשרו בגלל הריחוק שלנו מהמרכז, מזה שההנהלה תמיד קצת התעלמה מאיתנו וממילא היו גם פחות דרישות. הקופה מצידה רוצה יותר ויותר - שנסדר דברים, שנשלח התחייבויות, שנאשר הפניות על מקרים שלא ראינו. זה מחריד לפעמים שאתה צריך ׳לתקוע׳ תור כל שבע דקות״.

את מתארת בספר דברים כמו ביקורי בית וטלפונים בחגים. זה מקסים, אבל באוכלוסייה הולכת וגדלה זה משהו ריאלי ובר קיימא בטווח הארוך?

"אני חושבת שהסוד הוא לתת לאנשי רפואה לתעדף בעצמם. אם הייתי יכולה לשלוט על התורים שלי, הייתי יכולה לתת שלוש דקות לבחור שרוצה סתם הפניה לבדיקות תקופתיות, וחצי שעה לקשישה שיש לה מחלות ריאה, לב ובצקות ברגליים. זה יכול להתאזן".

קנאי מספרת על סטודנט שלה שאיבד את אחיו, רופא גם הוא, תוך כדי לימודיו, ובעקבות זאת נוצר ביניהם קשר מיוחד. "לפני חודש הוא שאל אותי: רות, להתמחות ברפואת משפחה? אמרתי לו: זו פעם ראשונה שאני עונה בצורה כזו, אבל האמת היא שאני לא יודעת, כי אני לא יודעת מה יהיו פניה של רפואת המשפחה בשלושים־ארבעים שנות הקריירה שלך. יכול להיות שכל מה שאני אוהבת ברפואת משפחה ייעלם מן העולם, ושכל היום תשב ותעשה רפואה מרחוק ותקלל אותי. הקסם הזה לא יישאר הרבה זמן".

בינתיים הרפואה הזאת עדיין מתקיימת, ודווקא במקומות בלתי צפויים. "ככל שהמקום יותר פריפרי, זה יותר מתאפשר. רופאה שעושה מילואים בסוריה סיפרה לי שפתחו שם קופת חולים לדרוזים תושבי המקום. יש לה שם אולטרה־סאונד, סטטוסקופ וארגז תרופות, וככה היא עושה רפואת משפחה. אנשים נכנסים למרפאה ואת מנסה לעזור להם. זה אתה, אני והבעיה הרפואית. האימפקט של הרופא הוא כל כך משמעותי במקום כזה".

אחד הסיפורים בספר עורר הדים רבים אחרי פרסומו ב"Annals of Internal Medicine", אחד מכתבי העת החשובים בעולם בתחום הרפואה הפנימית. הסיפור, ששמו הוא "כל הסיפור כבר כאן", עוסק במדדי האיכות של המערכת, והאופן שבו היא מנטרת את עבודת הרופאים לפי נתונים מספריים. קנאי מציבה את הנתונים ה"קרים" שמנהליה מעמתים אותה מולם, מול הסיפורים האישיים ופרטי החיים הספציפיים של מטופליה.

״רופאים בכל העולם מבינים מאוד את המתח הזה", היא אומרת. "יש תסכול רב סביב הדרישות של המערכת – תנו תפוקה, תראו כל שבע דקות אדם, אל תבזבזו את הזמן, תנו מענה מהיר. ברור שצריך להימדד ולהתייעל, אבל המיקרו חשוב מאוד. אף מערכת ממוחשבת לא תיתן לך מידע כמו המפגש הבין־אישי.

"הפצעים שלנו גורמים לנו לבוא אל הטיפול בענווה ומעניקים לנו את ההבנה שאנחנו לא כול־יכולים. זה הדבר הראשון שסטודנט לרפואה צריך ללמוד: אתה תטעה, תפשל, תעשה שגיאות שאנשים ימותו בגללן, ותהיה חייב להתמודד עם זה כדי להמשיך"

"הנה הבוקר מישהי כתבה לי: יש לי עצירות וכאבי בטן, תפני אותי לתזונאית. מה ׳תפני אותי׳? תבואי, אני אבדוק אותך, אשאל אותך שאלות, אשים לך יד על הבטן, אנסה להבין מה זה. יכול להיות שזה דבר מסוכן, משהו שדורש טיפול מקיף, נניח מחלת מעי דלקתית. איפה את עומדת? ירדת במשקל? עלית? יש לך צליאק? אני יכולה ללחוץ על כפתור ולתת לה הפניה, אבל מה הקשר לדיאטנית?".

גם בתוך הספר נוגעת קנאי ביחסיה המורכבים עם מערכת ה"אל־תור", שמאפשרת למטופלים לכתוב לרופאיהם במקום לפגוש אותם. היא מתארת, למשל, מקרה שבו אִבחנה אצל מטופלת שלבקת חוגרת, לאחר שזו ביקשה בתחילה רק סינטומיצין ומשחה לפצעי אקנה.

אם היית בעמדת השפעה על המערכת, אילו שינויים היית רוצה לבצע בה?

"מערכת הרפואה בישראל היא טובה וחומלת, אבל היא צמֵאה והיא כל הזמן בתת־תפקוד. בשלב מסוים הבנתי שאין לי כוחות לשנות את המערכת. זה כמו פוליטיקה – יש אנשים שמסוגלים לעשות את זה, אבל צריך עור עבה או איכויות של טפלון. אני מבינה שכדי לנהל מערכות גדולות ולעשות טוב לכמה שיותר אנשים צריך לפעמים להתעלם מהסבל הפרטי, אבל אני מעדיפה להיות זו שמדברת עבור המטופל, שנותנת את השירות לאדם הפרטי. בעמדה ניהולית אי אפשר להתנהל ככה, אתה חוטב עצים ועפים שבבים, אבל אני לא יכולה לשאת את השבבים האלה. אני רואה את זה סביבי: לרוב אלה שהולכים לניהול הם לא קלינאים טובים, וקלינאים טובים שהולכים לניהול בסוף נשברים".

איזה קורא דמיינת כשעבדת על הספר? מי קהל היעד שלו?

"קורא סקרן. יש הרבה התעניינות באחורי הקלעים של עולם הרפואה. אנשים הרי צופים בסדרות בית חולים. הן כמובן אמינות מאוד, תמיד בתורנויות יש זמן וכוח לרומנטיקה, מי לא רוצה להתנשק אחרי 26 שעות שבהן לא צחצח שיניים?״, היא מחייכת, וממשיכה: ״הרבה רופאים כתבו. מבולגקוב וצ'כוב ועד אדם קיי (מחבר הממואר הרפואי־קומי 'זה הולך לכאוב׳; ר"ג). זה מקצוע שאנשים נורא רוצים לתקשר אותו, ואני רואה צימאון באוכלוסייה לשמוע על זה. כשהבן המתמטיקאי שלי מספר לי על מתמטיקה, על ההיסטוריה שלה ועל שאלות גדולות בתחום, אני לא מבינה על מה הוא מדבר, אבל כל אחד יכול להבין ברפואה. לא כולנו רופאים, אבל כולנו מטופלים. לכל אחד יש גוף, כל אחד רוצה לתקן אותו".

להיכנס דרך הסדק

אכן כולנו מטופלים, גם רות קנאי עצמה, שכאמור מתמודדת כל חייה עם מחלת הגוֹשֶׁה. "אני תמיד דוחקת מהזהויות שלי את הזהות שלי כחולת גושה, אבל זו זהות משמעותית מאוד", היא אומרת. "הכרתי את בתי החולים מילדות מוקדמת מאוד, ושם נולד גם החלום להיות רופאה. יש אשליה שרופאים הם כול־יכולים. בתור ילדה חולה לא שלטתי על שום דבר, ורציתי לעבור לצד השני. עד היום חוסר שליטה הוא חרדה גדולה שלי, ממש מפחיד אותי להיות תלויה במישהו אחר".

גושה היא מחלה גנטית הנפוצה בקרב יהודים אשכנזים. "רוב המוטציות קלות יחסית, אני קיבלתי אחת קשה", אומרת קנאי. המחלה מתאפיינת באגירה של תאים ספוגיים בבטן ובמח העצמות. "בגיל 5 שקלתי 15 קילו, ו־5 מתוכם היו טחול״, מספרת קנאי. בעקבות זאת היא עברה ניתוח להוצאת הטחול, דרך טיפול שאיננה מקובלת כיום. "בגלל אירוע זיהומי ביליתי את רוב כיתה א׳ בבית החולים. בדיוק למדתי אז לקרוא, ובמהלך האשפוז קראתי המון".

אבל רות הילדה לא הייתה רק תולעת ספרים, אלא גם נאבקה על תחביבים שפחות הלמו את אורח החיים שנגזר מהמחלה. "דווקא הלכתי לחוג לידיעת הארץ, דווקא הלכתי לשרת בבית ספר שדה. זה היה הדבר הכי מטומטם והכי חכם שעשיתי".

גם כאישה בוגרת, המחלה ליוותה אותה בשלבים רבים. "ההורים שלי רצו שלא אספר בדייטים הראשונים, הם אמרו 'מי יתחתן איתך'". היא בכל זאת סיפרה, ולמרבה הפלא מישהו הרים את הכפפה: "הכרתי את אלי בסמינריון הדרכה של בני עקיבא, ששנינו הדרכנו בו. ואז התחיל המאבק על הקמת משפחה. שום דבר לא עבר בקלות. זו מחלה מערכתית, הגוף לא שומע בקולך". לאחר הולדת בתה הבכורה עברה קנאי סדרה של הפלות. "המאוחרת שבהן הייתה לידה בשבוע 24, של תינוקת שלא שרדה. דיממתי את נשמתי. לא רציתי לקחת את חופשת הלידה, לא רציתי להיות בבית ולהתאבל. התחלתי התמחות ברפואת משפחה עם המוגלובין 5 ועם רחם קרוע".

במקרה שלה הוויתור על חופשת הלידה היה מבחירה, אך לדבריה עד היום המערכת הרפואית לא תמיד יודעת להתמודד עם משברים רפואיים של המתמחות. "הבת שלי מתמחה היום ברפואת ילדים, ולצערי אני שומעת גם ממנה סיפורים כאלה. הפלה בזמן תורנות? אין מי שיחליף אותך, לכי תדממי על הרצפה של חדר מיון. את מתכחשת לדברים איומים שאת עוברת וצריכה להמשיך לתפקד בתוכם, להראות שזה שאת אישה לא מפריעה לך להיות רופאה טובה". לאחר אותה הפלה אימצו רות ואלי תינוקת בת שבועיים. כמה שנים לאחר מכן ילדה קנאי שני בנים. "הקמת המשפחה הייתה הרפתקה", היא מסכמת.

שני פרקים בספר מוקדשים למחלתה של קנאי. באחד מהם היא מתארת את חוויית הילדות של האשפוז הממושך, ההיכרות עם ג'ומעה והזיכרונות ממנו שמלווים אותה. "עכשיו כשאני מלמדת בנגב, לפעמים אני רוצה לשאול את המתמחים הבדואים שאני מלווה – אולי הם מכירים גבר בן שישים, חולה לב, בשם ג'ומעה? האם הוא עוד חי?".

פרק נוסף לוכד בתוכו חוויה חורכת: הוא מגולל שיחת טלפון שניהלה עם בני זוג שהתייעצו איתה על הפסקת הריון. לא כי הם היו מטופלים שלה, אלא כי בבדיקה גנטית התברר שהעובר חולה במוטציה של הגושה שממנה סובלת קנאי. הפרק בספר מסתיים לאחר השיחה, אבל בשיחתנו היא מגלה את הסוף: הזוג החליט שלא ללדת את העובר.

את מדברת הרבה על "המטפל הפצוע", תוכלי להסביר את המונח?

״כשגיליתי שיונג דיבר על זה לפניי, אמרתי 'וואי, איך הוא ידע'. זה משהו שכל החיים הלכתי איתו ולא ידעתי שיש לו שם. תמיד חינכו אותי לא להביא את הסיפור שלי לעבודה עם המטופלים, אבל זה כל הזמן קופץ לראש. מישהי אומרת 'כואבת לי הברך, תני לי עשרים ימי מחלה', ואת רוצה לומר 'אני יושבת עכשיו מולך, כל כך כואב לי שאני רוצה לצרוח, ולא הפסדתי יום עבודה אחד'״.

אולי ההופעה המוקדמת ביותר של דמות המטפל הפצוע בתרבות העולמית היא במיתולוגיה היוונית: כירון, קנטאור ורופא, נפצע מחץ של הידרה. הוא לא יכול להחלים אבל גם לא למות, וכך הוא ממשיך לטפל ולרפא, תוך כדי כאביו שלו. "יונג מביא את הסיפור הזה ואומר שהפצע שלך נחשף בזמן שאתה מטפל, ושהמטפל צריך להיות מודע לפצע שלו ולהשתמש בו. אני חושבת שהפצעים שלנו גורמים לנו לבוא אל הטיפול בענווה. הם מעניקים לנו את ההבנה שאנחנו לא כול־יכולים. זה הדבר הראשון שסטודנט לרפואה צריך ללמוד: אתה תטעה, תפשל, תעשה שגיאות שאנשים יסבלו ואפילו ימותו בגללן, ותהיה חייב להתמודד עם זה כדי להמשיך. מעבר להבנה החשובה הזאת, הרבה יותר קל להתייחס לאנשים בחמלה כשאתה יודע שיש בך פגיעוּת. כשאני מראיינת מועמדים לרפואה, אני שואלת על הסדק שלהם. כמו שאמר לאונרד כהן, משם אפשר להיכנס".

רוצים להישאר בגוף

איזה סיפורים נשארו על רצפת חדר העריכה?

"סיפורים שאני מזהה בהם כעס. לא על המערכת, על המערכת רצוי לכעוס. גם את המתמחים שלי אני מלמדת: בא לך לצרוח על חולה? תמצא משהו שאתה צריך להילחם עליו מול ההנהלה, ותתעל את הכעס הזה לשיחה מולם.. אבל הרבה פעמים יש רגשות תוקפניים כלפי המטופלים עצמם. אנשים שמטרילים אותך, מטריפים אותך. מתחת כל הטרלה מסתתר סבל גדול, ומתחת לתסכול של המטפל מסתתר העצב על כך שהוא לא יכול לפתור הכול".

סיפורים נוספים שסוננו היו כאלה שעסקו בהפרעות נפשיות. "חשבתי שגם אם המטופלים יאשרו את הפרסום, זה פרטי מדי". סיפור כזה שכן נכנס לספר הוא "אמא טובה מדי", תיאור קורע לב של תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, הגורמת לאדם לפגוע בחסר ישע הנתון לטיפולו, בדרך כלל תינוק או ילד, וזאת כדי להשיג תשומת לב. הפרק מגולל את סיפורה של חנה, שהעבירה את בתה התינוקת אינספור בדיקות מיותרות, עד שזו הגיעה למצבים מסכני חיים. "שיניתי שם המון פרטים כדי לטשטש את הזיהוי, אבל ידעתי שזה סיפור שלא אוכל לקבל רשות עליו, ולמרות זאת היה לי חשוב להכניס אותו לספר כדי שאנשי רפואה יזהו את התופעה הזו".

יוצא לך להיתקל במקרים רבים של בריאות הנפש?

"כן, ובפרט כיום. אני רושמת הרבה תרופות נגד דיכאון. השנתיים האחרונות העלו משמעותית את שיעור הפונים עם דיכאון וחרדה. זה אחד מתחומי הרפואה בארץ שהכי סובלים מתת־תקינה, וכרופאי משפחה אנחנו נותנים הרבה מענה למחלות נפש. בשירות הציבורי יש המתנה של שנה וחצי לפסיכולוג.

"לפעמים המטופל מציג משהו סומטי, כלומר פיזי – אני לא יכול לישון, יש לי כאבים בכל הגוף. אני שואלת כמה שאלות: איך מצב הרוח שלך? אתה בוכה לפעמים? ואז בא הבכי, ואחריו הרבה פעמים ההכרה. בהרבה מקרים קשה לשכנע אנשים שמדובר במשהו נפשי, הם רוצים להישאר בגוף. תעשי לי אם־אר־איי, תחפשי לי את זה במוח, בבטן. כאבים בחזה הם הרבה פעמים סימפטום של התקף חרדה. אחד מחמישה אנשים יחווה התקף חרדה ברמה כזו או אחרת".

קנאי מספרת על מטופלת שפגשה, מפונה מהעוטף, שילדתה בת התשע חזרה להרטבת לילה. "אמרתי לה: את בטח מוכרת למדינה, בטח יש לך סל פסיכולוגי, בואי ניתן לך מה שמגיע לך. והיא ענתה: אני מחכה כבר שנה. אם ככה זה אצלה, שבמובהק נפגעה מהמלחמה, מה עם סתם ילד בשריגים שמפחד באזעקות? רופאי המשפחה הם בקו הראשון. יש לנו הכשרה מסוימת לזה, אבל זה לא מספיק. המדינה באי־ספיקה".

אבל עדיין מתפקדת.

"מתפקדים, אבל לפעמים אנחנו מרגישים כמו הילד הקטן שתוקע את האצבע בסכר. המון אנשים טובים עושים מעבר להגדרות התפקיד שלהם כדי שיחזיק כאן".

אנחנו חותמות את השיחה במלווה הקבוע של עבודת הרופאים: המוות. בספרה של קנאי הוא מצטייר כדמות עגולה. מצד אחד אויב מר, שחייה מוקדשים למלחמה בו; מנגד, לפרקים הוא כמעט קולגה, זה שהיא מפנה אליו את המטופלים שהיא אינה יכולה לסייע להם יותר, והוא עוזר להם בדרכו הסופית.

איזו מערכת יחסים יש לך עם המוות?

"הלוואי שהייתי מפויסת איתו יותר. זה פחד קמאי, כולנו מפחדים לא לחיות. איך להתמודד עם זה שלא נהיה פה יום אחד? כמה פעמים הייתי קרובה מאוד, בעקבות סיבוכים רפואיים. עדיין, אני מפחדת מהמוות פחות משאני מפחדת מדמנציה או מתלות. אני יכולה לשאת הרבה סבל, אבל ברגע שמישהו צריך לעזור לי במקלחת, אני מתפרקת.

"המוות הוא מבצע שכל אחד צריך להיות מוכן אליו, והעיסוק ברפואה מפגיש אותך עם המון דוגמאות. אם אתה ׳מטפל פצוע׳ אתה לא מתנתק מהן, אלא שואל את עצמך איפה אתה מולן. לרוב אנשי הרפואה שהכרתי ומתו היה מוות איום. אנחנו תמיד צוחקים שלאנדוקרינולוגים יש בלוטת תריס מוגדלת, וקרדיולוגים מתים מהתקף לב. אז ממה ימות רופא משפחה?".

מה שעשוי לנחם מול הסוף, לדעתה, הוא המורשת. "אולי לכן כל־כך משמעותי בשבילי להיות מורה. שיזכרו אותי דרך זה. כיף לי שרופאים זוכרים דברים שלימדתי אותם ומעבירים אותם הלאה. יש לי תלמידים שכבר מלמדים, 'תלמידים נכדים'. זה יישאר כאן אחריי".