"הייתי פיסה קטנה מההיסטוריה": החרדי לשעבר שהתגייס בגיל 42

על כריכת קובץ הסיפורים "חייל פשוט" מופיע איור של גבר לובש מדים, ומאחוריו צועדת ילדה צעירה. "הציור הזה מציג אותי ואת הבת שלי הלל, בת השמונה", אומר מוטי בר־לב (לברטובסקי), מחבר הספר, המתעד את חוויותיו בשירות הצבאי. אבהות במילואים איננה עניין נדיר כמובן, אך ייחודו של בר־לב, יוצא המגזר החרדי, הוא במאמץ הרב שנדרש ממנו כדי שהצבא יקבל אותו לשורותיו בגיל מאוחר. "לילה לפני הטירונות לא הצלחתי להירדם", הוא משתף בגילוי לב. "הבת שלי קיפלה את המדים וצחצחה את הנעליים שלי בגאווה. הבנתי שגם בשבילה סגרתי איזשהו חלל, סוף־סוף היא לא תהיה היחידה בכיתה שאבא שלה לא היה במילואים".

בר־לב (43), אב לשלושה וסב לנכד, גדל בשכונת מאה־שערים בירושלים להורים שחזרו בתשובה והצטרפו לחסידות ברסלב. "אבא היה איש בוהמה מתל־אביב, אימא ממשפחה מזרחית בצפת", הוא מספר. "הם הפכו לחרדים הארד־קור והשתלבו בקהילה ברסלבית דוברת יידיש ואנטי־ציונית". כחלק מההתחרדות המשפחתית דאג אביו לפטור את בניו מגיוס לצה"ל, באמצעות השגת אישור רפואי פיקטיבי. וכך, כעשרים שנה אחרי שעזב את מאה־שערים, עקב בר־לב מביתו שבשכונת רסקו בירושלים אחרי המלחמה הקשה שנפלה על ישראל, מבלי שהוא יכול להתגייס וליטול בה חלק.

התחושה שאיננו יכול להישאר בצד, מחוץ לאירועים המסעירים, לא הרפתה מבר־לב, המתפרנס בשגרה מעבודתו כמורה דרך ומרצה על החברה החרדית. "כבר עם המראות הראשונים שהגיעו בשמחת תורה הבנתי שכל מה שקרה עד היום מתגמד מול האירוע הזה", הוא מתאר. "הלב בער, ובאופן חריג הלכתי לבית הכנסת כדי לעלות לתורה. אמרתי לעצמי, החמאס לא ימנע מאיתנו לקיים את החג. משם הלכתי לתרום דם במד"א. קשה לתאר מה הלך שם. עשרות אנשים עמדו בתור, כולל חרדים בבגדי שבת שמילאו טפסים בעיצומו של החג". הטלטלה שחש אף הביאה את בר־לב לבקר דווקא במחוזות ילדותו. "במוצאי החג הלכתי ל'שול' (בית הכנסת הוותיק של ברסלב במאה־שערים; מ"ל) כדי לראות מה התגובה שלהם לאירוע. הם עשו הקפות שניות קצרות, בלי תזמורת, והאווירה הייתה שסוף העולם הגיע".

אימה ותקווה בהר הרצל

למחרת, ב־8 באוקטובר, פורסמה בקבוצות הווטסאפ הודעה על הלווייתו של אל"מ יהונתן שטינברג, מפקד חטיבת הנח"ל, שנפל בקרבות בעוטף. בר־לב יצא להר הרצל, מתוך רצון להשתתף בכאב. "הגיעו לשם כאלף איש, והייתה אווירה של חרדה ואימה. הכרוז שהנחה אותנו להשתטח במקרה של אזעקה, הוסיף לתחושות הקשות", הוא משחזר. "דווקא אביו של יהונתן, איש מרשים, חיזק את כולם בדבריו. משהו בעמידה הזקופה שלו ובביטחון שהוא הקרין נתן תקווה. הבנתי שבסופו של דבר אנחנו נצא מזה".

בר־לב המשיך ללכת להלוויות הנופלים בהר הרצל, ובתוקף הנסיבות הקשות אף סייע לקבורת החללים הרבים. "הפכתי לבן בית שם, ואני ואחי עזרנו לחפור קברים. ההלוויות התנהלו כמו 'שטיבלך', אחת אחרי השנייה, וחלק מהמשפחות נדרשו לקצר את הטקס בגלל העומס. המחזה היה נורא, שורות שורות של תלוליות עם שמות של צעירים. זה היה אגרוף בבטן. אנשים הגיעו לחלוק כבוד ללוחמים, אפילו בלי לדעת במי מדובר. באחת ההלוויות שאלתי מישהי של מי ההלוויה, וגם היא לא ידעה".

מתוך תודעה היסטורית ורצון לגעת בהתרחשויות, החל בר־לב לאסוף פריטים שונים הקשורים לתיעוד המלחמה וליצור מעין ארכיון פרטי. "אתה יכול למצוא אצלי סטיקרים של הנרצחים, מודעות של חרדים נגד גיוס, ציורי ילדים על התקופה, מהדורות מיוחדות של מחזורים לחיילים או תפילות לימי המלחמה, הגדות של פסח למשפחות שכולות, מכתבי תמיכה מיהודי חו"ל ועוד", הוא מתאר. ואולם נפשו עדיין לא ידעה מנוח. "הרגשתי שנגזלה ממני האפשרות להיות חלק. הפרופיל שלי בצבא היה נמוך מדי בגלל הפטור, והמאמצים שלי להוכיח שהוא לא משקף את מצבי הבריאותי נתקלו בבירוקרטיה קשה".

בסופו של דבר ובאופן אירוני למדי, שנים אחרי שעזב את המגזר הצליח בר־לב להשתלב בצבא רק דרך טירונות המיועדת לחרדים מבוגרים שהתגייסו לשלב ב'. "המטרה קידשה אצלי את האמצעים. אמרתי, אני אחזור להיות חרדי לכמה שבועות, זה שווה את התמורה", הוא מתאר. וכך, השירות הצבאי שביטא עבורו השתלבות בחברה הישראלית, החל בתפילת מנחה שהוא נענה לשמש בה כחזן, לראשונה אחרי שנים רבות. את הרגע הזה, כמו שורה של חוויות נוספות, תיאר בר־לב בפוסטים שפרסם בפייסבוק. התגובות החמות שקיבל דרבנו אותו לאגד את הרשימות הללו לספר, למעשה ספרון בן 144 עמודים (בהוצאת מקרא).

החי"ת הקדמון

"חייל פשוט" כתוב בשפה שנונה וקלילה. בית גידולו של המחבר ניכר בסגנונו הרווי הרמזים מהמקורות לצד סלנג חרדי־צבאי ייחודי, כמו עמידה בחי"ת הקדמון או חייל צו"ל (צדיק ורע לו, ביטוי ישיבתי לצעיר המתאפיין בצדיקות יתר; מ"ל), כאשר הכוונה היא לחייל שהעתיק את הדווקנות ההלכתית לקיום קפדני של הוראות המפקדים. סיפוריו של בר־לב פותחים גם צוהר כללי יותר לאווירה ביחידות שאינן קרביות. בין השאר הוא מספר על החבֵרה ששולחת הודעות באמצע השמירה וצריך להתאפק ולא להציץ בהן, על מאבקי האגו שפורצים אפילו בחלוקת חדרים והופכים אצלו לקומדיה משעשעת, ואפילו על עקיצות היתושים ויללות התנים בתנאי השטח.

נקודת המבט של בר־לב היא של מספר סיפורים, סטורי־טלר כפי שנהוג לומר בימינו. מעמדו הייחודי בין העולמות מאפשר לו לנקוט הזרה מסוימת, של מי שנקלע לחברה חדשה ומביט בה מן הצד. "יצאתי מהחברה החרדית, אבל אני עדיין קשור בה בדרכים רבות", הוא אומר. "בהרצאות ובכתיבה שלי אני עוסק בחרדים, ואני עדיין לא מרגיש בן בית בחברה החילונית. הציונות שלי היא אנכרוניסטית, כזו שאימצתי מספרי היסטוריה. אז הסתכלתי במובן מסוים מן הצד והצלחתי לראות סיפור חברתי מרתק, סיפור ישראלי. גם ביחס לחברה החרדית עצמה גיליתי דברים חדשים. פגשתי חרדים היברידיים ואינדיווידואליסטים, כאלה שמסוגלים לצטט את הרב קוק יחד עם הרב שך. ששת סבבי המילואים שעשיתי חיברו אותי עם כלל ישראל. המפקד שלי היה בעברו חסיד סרט־ויז'ניץ, ומצד שני ביליתי עם צעירים ששומעים נסרין קדרי ועדן בן־זקן".

פער הגיל היווה אף הוא אתגר: "למדתי מאפס מושגים בסיסיים בצה"ל, מצעירים בגיל של הבן שלי שפיקדו עליי, שלא לדבר על תנאי השטח שאתגרו את ההרגלים שלי ואת החרדה שלי לפרטיות. בכל זאת אני לא בן 18 ומעולם לא שירתי בצבא, כך שהייתי צריך להתרגל למצב שלא הכרתי כלל. מצד שני, יש כנראה נקודת מבט שרק מי שמכיר את הצבא בבגרותו יכול לרכוש".

במסגרת שירות המילואים שלו הוצב בר־לב בתחנת איסוף חללים (תא"ח), השוכנת סמוך לגבול ומופקדת על קליטה ראשונית של הנופלים. מטבע הדברים זוהי יחידה שעשויה להימצא זמן רב בחוסר מעש, אך לפתע, עם קבלת הידיעות הקשות מזירות הלחימה, היא נדרשת להידרך ולעבור לפעילות מלאה. העיסוק בזיהוי חללים במצבים שונים מביא עימו תחושות ותופעות קשות. בר־לב מתאר את דרכי ההתמודדות של החיילים, וגם את ההתפרקות הנפשית של חלקם. "במלחמה הזו התפרסמו הרבה סיפורי גבורה הרואיים ויוצאי דופן", הוא אומר. "רציתי לתת קול גם לחיילים הפחות מוכרים, גיבורים אנונימיים שאינם משרתים בשדה הקרב אבל עדיין עוברים התמודדות לא שגרתית במאות ימי שירות".

לצד זאת, התיאורים בספר כוללים גם ביקורת מרומזת על חלקים מן ההוויה הצבאית. בר־לב מספר על אבטלה סמויה ועל אנשי מילואים שהצבא שימש להם מפלט מהשגרה, מהבית או מהעסק הכושל. "אנשים באים לצבא עם ה'פעקלאך' שלהם – עם חוב המזונות לגרושה, עם הילדה בעלת הצרכים המיוחדים. הצבא לא בנוי רק מגיבורים אלא מפסיפס חברתי שלם. ראיתי חיילים עם גדלות נפש ומסירות יוצאת דופן שהתנגדו להעלאה בדרגה, וגם כאלה עם פלאפלים שלא עשו הרבה. יש פה חוויה מקיפה שרציתי לתת לה ביטוי".

ברוח זו, הקטע האחרון בספר עוסק בקושי שחשים חלק מהחיילים לחזור מחיי הצבא אל אפרוריות השגרה. בר־לב עצמו מתמודד כעת עם הניסיונות לחדש את עסקי הדרכות הטיולים וההרצאות שלו. "מדברים הרבה על הפוסט־טראומטיים ועל אלה שהעסקים שלהם קרסו, אבל יש גם קושי בעצם המעבר מהצבא לאזרחות", הוא אומר, "במיוחד אצל אלה שבצבא מוצבים בתפקיד משמעותי אבל באזרחות הם עובדים בעבודות פשוטות. הם חוזרים הביתה והופכים מ'קינג' לאזרח פשוט. ממציאות שבה לכל יום יש משמעות, הם חוזרים לדאגות יומיומיות חסרות ברק".

מעגלים של שינוי

כאשר אני מבקש לשמוע על תחושותיו נוכח הפגנת הענק החרדית נגד הגיוס שהתקיימה בשבוע שעבר בירושלים, נראה שאני מתפרץ לדלת פתוחה. "מי כמוני מזדהה עם הרצון שכולם יהיו חלק במה שקורה פה, אבל זה מורכב", אומר בר־לב. "בספר אני מתאר שיחה של קבוצת חיילים שהתנגדה לגיוס חרדים, מתוך חשש שהם יהפכו את הצבא לשטיבל, עם העסקונה והשטיקים. אחד החיילים טען שנשק לחרדים יהפוך את צה"ל לפלנגות, כשרבנים יורו לתלמידיהם לפעול אחרת מהוראות הצבא ואפילו נגד חרדים מפלג אחר. אני לא יודע אם זו תחזית סבירה, אבל ברור לי שהצבא לא ירוויח מגיוס בכוח".

ובכל זאת, בר־לב אופטימי. "בחלקים הרכים יותר של הציבור החרדי יש התקדמות גדולה. ראיתי את זה מקרוב בטירונות. צריך לעבוד עם חרדים שיש בהם משהו עצמאי, שיש להם זיקה ורצון לקחת חלק ושמסוגלים להחזיק את המתח הזה בין חרדיות לישראליות. אני שומע אנשים שמתאכזבים מהשלב ב' הזה, טוענים שזה לא מספיק קרבי ולא מספיק אמיתי, חושדים שזו חלטורה. מההתרשמות שלי, זה לא נכון. החיוניות של המתגייסים האלה, אפילו רק ככוח אדם למשימות פשוטות, היא גדולה, שלא לדבר על התרומה שלהם במשימות רגישות כמו זיהוי חללים. חוץ מזה, השינוי החברתי שהם יוצרים הוא עצום. מי ששירת בצבא מפנים את היותו חלק מהכלל, הוא לא יכול להישאר עם מבט מגזרי צר, וזה יוצר מעגלים של שינוי. המ"פ שלי חיים זילברשלג, חסיד סרט־ויז'ניץ במקור, גייס מאות חרדים. כל אחד מרחיב את המעגל. בעקבותיי גם אחי התגייס, ועכשיו הוא בחשמונאים. הבנים של אלה שעושים היום שלב ב', כבר יתגייסו בגיל 18".

בערב שמחת־תורה סיים בר־לב את שירותו אחרי עשרה שבועות בתא"ח אורים בנגב, שאליו הגיעו רוב הנופלים ברצועה. "בדרך כלל אני אדם אמביוולנטי מאוד", הוא מסכם את התקופה הזו, "אבל ביחס להתגייסות שלי אני מרגיש שלמות, התרוממות רוח. זה הדבר שהייתי צריך לעשות. הייתי פיסה קטנה מההיסטוריה של עם ישראל, ובעתיד אוכל לספר לנכדים שלי שהייתי חייל במלחמה הזאת".