בְּיוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה, עַל שְׂפַת הַפִּישׁוֹן, / נֶאֶסְפוּ סָבִיב לְמֹשֶׁה, כִּבְכָל שָׁנָה / יְהוֹשֻׁעַ וְדָוִד, וּסְבִיבָם מַתִּתְיָהוּ וּבָנָיו / בַּר־כּוֹכְבָא וַחֲבֵרָיו, הֶרְצֵל וְגַם זַ'בּוֹטִינְסְקִי וְתַלְמִידָיו. // הֶעֱבִירוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְשָׁרוּ בְּשִׂמְחָה: / מִפִּי אֵל מִפִּי אֵל – יְבֹרַךְ כָּל יִשְׂרָאֵל. // מֵי הַפִּישׁוֹן בִּעְבְּעוּ / וְקוֹל יִשְׂרָאֵל / שֶׁעָלָה מִן הָאָרֶץ, כִּבְכָל שָׁנָה הָיָה מְלַוֶּה רִקּוּדָם / נָדַם לְפֶתַע. הַשִּׁירָה הָפְכָה לַאֲנָחָה. / וַיֵּהָפְכוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּפִּישׁוֹן לְדָם. // אַט אַט, בְּקֶצֶב הוֹלֵך מִסְתַּחְרֵר / נֶעֶמְדוּ חֲבוּרוֹת חִוְּרוֹת אַךְ שְׂרוּפוֹת, מוּל כִּסֵּא הַכָּבוֹד. / מַה לָנוּ כָּאן? מַה לָנוּ כָּאן? מַה לָנוּ כָּאן? (שורות הפתיחה של הפואמה "הדין והחשבון" מאת רונן שובל, בהוצאת בית אצ"ג).
ב־7 באוקטובר 2023 שהה ד"ר רונן שובל באוניברסיטת פרינסטון שבארה"ב, כעמית מחקר ומרצה אורח לפילוסופיה פוליטית. כשהבשורות הרעות מישראל החלו לזרום, הוא ארז את חפציו וחזר לארץ. מכיוון שהוא כבר היה מעל הגיל המקובל לשירות מילואים, לא הייתה לו יחידה מסודרת. הוא החל אפוא את שירות המילואים שלו בשמירות בביתר־עילית, אבל מהר מאוד החליט שזו לא יכולה להיות תרומתו למאמץ המלחמתי, והצליח לחזור לתפקידו המקורי: קצין מילואים בחטיבה 9, חטיבה שהורכבה בעיקר מיוצאי גולני, ושבה שירת כחייל סדיר. בתפקיד הזה עשה שובל בשנתיים האחרונות כ־200 ימי מילואים בארבעה סבבים.
באחת השבתות בין סבבי המילואים, כאשר שהה בביתו שבנווה־דניאל, הוציא שובל מן המדף, לדבריו באופן מקרי לחלוטין, את ספר שיריו של יצחק למדן, משורר אהוב עליו, ומצא שם את הפואמה המזוהה ביותר עם למדן, "מסדה" (מתוכה מוכרת במיוחד הקריאה "שנית מצדה לא תיפול"). בין השאר מתוארת שם עדות של ילד שהסתתר בתוך חבית בזמן הטבח במצדה, ותיאר את הזוועות שראו עיניו. כאשר שובל הגיע לשורה שתיארה את מועד הטבח, הצטמרר; גם הטבח ההוא, לפחות לפי הפואמה, אירע בשמחת תורה. אם לא די בכך, למדן מתייחס גם לשאלה איך ניתן יהיה לחגוג את שמחת תורה בדורות שאחרי הטבח, שאלה שהעסיקה רבים בשנתיים האחרונות.
"הוא מציע שם דבר מעניין מאוד: לרקוד בעיניים עצומות, כדי לא לראות את התהום שמולה אנחנו, היהודים, עומדים כל חיינו", אומר שובל. "הפואמה הזו עוררה בי רצון חזק לכתוב בעצמי יצירה שתנסה להתמודד עם זוועות 7 באוקטובר. כבר במוצאי אותה שבת התחלתי לכתוב, אבל לא הצלחתי להתקדם הרבה. הדמעות חנקו אותי. הרגשתי שהכתיבה עצמה גורמת לי לדיכאון. ניסיתי שוב כעבור כמה ימים, ושוב נפלתי לדיכאון. רק ביום השואה האחרון הצלחתי לסיים את הכתיבה. התחושות שלוות את היום הזה נתנו לי 'לגיטימציה' לכתוב".
דו"ח לאליהו הנביא. התצפיתניות שחזרו מהשבי במפגש עם הרמטכ"ל דאז, הרצי הלוי | צילום: דובר צה"ל
את הפואמה כתב שובל בהשפעת שני משוררים אהובים עליו: את המבנה שאב מהמשורר האיטלקי דנטה אליגיירי, שיצירתו המפורסמת "הקומדיה האלוהית" מחולקת לעשרה שערים שונים, וכך עשה גם שובל. את התוכן כתב בהשפעת המשורר אורי צבי גרינברג. כמעט בכל שורה ביצירה הוא מתכתב עם טקסטים מן המקורות, ובמהלכה הוא מטיח מילים בוטות וחריפות במי שאחראים לדעתו לטבח.
הפואמה, אומר שובל, נכתבה "מתוך תחושה שמול טראומה קשה כל־כך אי אפשר לשתוק, צריך לומר משהו. וברגע שהחלטתי לכתוב, היה ברור לי שזה ייכתב כשירה. אני מאוד אוהב שירה וגם מאמין בכוחה התרבותי לאורך דורות. כתבתי בסגנון אצ"גי כי אני חושב שהשירה של אצ"ג עוצמתית מאוד, ובאותה נשימה העומק שלה מעורר ענווה אצל הקורא, שמוכרח לעצור כדי להבין את הרבדים השונים שמצויים בה. ניסיתי גם אני לכתוב כך. לפואמות, שהן בעצם שירים ארוכים שיש להם נרטיב ועלילה ולא רק ביטוי של רגשות, יש גם יכולת להפוך לטקסטים שמחזיקים מעמד לדורות, כמו טקסטים נבואיים. זה נכון גם לפואמות של אצ"ג, אבל גם ל'קומדיה האלוהית' של דנטה, או ל'פאוסט' של גתה".
יסוד מרכזי בפואמה הוא מרכיב ועדת החקירה, אבל בהרכב מפתיע מאוד. "אני מאלה שחושבים שלא ייתכן שמחדל נורא שכזה לא ייחקר לעומק", מבהיר שובל, "אבל אני חושב שמעבר לשאלות הביטחוניות והמדיניות, המרכיב העיקרי שצריך להיחקר הוא הפן האינטלקטואלי־תרבותי, זה שהביא את החברה כולה להסכים לקונספציות המדיניות־ביטחוניות שנוצרו בהנהגה. בפואמה שכתבתי משה רבנו ממנה את אליהו הנביא לרדת אל הארץ, יחד עם אחת התצפיתניות שהתריעו בזמן אמת, ולבדוק איתה את האחראים למחדל הרוחני". שובל אינו מזכיר בפואמה שם ספציפי, אבל בשיחתנו אמר שחשב במיוחד על התצפיתנית רוני אשל ז"ל.
צילום: נעמה שטרן
נשל הנחש
בשער הראשון של הפואמה מתוארים בתמצית אירועי שמחת תורה עצמם, והרעש שהם מחוללים בשמיים. בשער השני והשלישי, אחרי שהתצפיתנית מציגה לנביא תיאור כללי של קורות 7 באוקטובר, היא לוקחת אותו לבסיס שבו שירתה, כדי שיאזין לקולות שנשמעו באותו יום ברשת הקשר, קולות של הצבעה על הסכנה וקולות מתחננים לעזרה, שבוששה לבוא. בשער החמישי מבקש משה מירמיהו, נביא הזעם התנ"כי, שיירד ויחקור וימסור את מסקנותיו. ירמיהו מגיע למסקנה שהאחריות מוטלת על קברניטי אוסלו, שהאמינו שניתן לסמוך על הפלסטינים, ולחילופין שאם יהיו בעיות ניתן יהיה לסמוך על אמצעי המיגון השונים שהכינה ישראל, כמו כיפת ברזל.
וַיֹּאמְרוּ בַּעֲצַת אֲחִיתֹפֶל / הוֹי, כּוֹרְתֵי בְּרִית אוֹסְלוֹ עִם מְרַצְּחִים / הַמְּדַמִּים שֶׁזָּהָב יִקְנֶה הַחַיִּים / אָז בָּאוּ הָעֲמָלֵקִים בְּמִסְוַת שָׁלוֹם / וַיְהִי חָתוּם בִּירוּשָׁלַיִם מָוֶת.
אבל משה איננו מסתפק בהסבר המדיני. בשער השישי הוא מבקש לברר גם את שורשי הכישלון הצבאי. לשם כך הוא שולח את שרי הצבא אבנר ויואב, והם מגיעים למסקנה שהאחריות בתחום הזה שייכת לקונספציית ההכלה, לתחושה ש"חמאס מורתע" ולמחשבה שאמצעי המיגון יספיקו בשעת צרה:
צַהַ"ל אֲפִלּוּ לֹא נִצַּב. / צִלְצוּל הַפַּעֲמוֹן נִדְחָה בִּשְׁתִיקָה. / צִפִּיַּת שָׁנִים לִדְבַר הַתִּקְשֹׁרֶת הִצְמִיתָה כֹּחַ. / צֶדֶק נֶהְפַּךְ לְמִלָּה גַּסָּה. / צָרָה הֹעַלְמָה. מִנְהָל אֶזְרָחִי חָטָא. / צָו לְכִבּוּשׁ – כְּלָל לֹא נִכְתַּב. / צָו נִצָּחוֹן – כְּלָל לֹא נֶחְשַׁב.
בשער הבא, השביעי, שולח משה את שמואל הנביא לברר מדוע שתקו נביאי ישראל, כלומר המנהיגות האינטלקטואלית והרוחנית, נוכח הסכנות. שמואל מגיע למסקנה שנביאי השקר שבתקשורת ובתרבות השתיקו את קומץ נביאי האמת:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: לֹא אִישׁ בְּשׂוֹרָה אָנֹכִי. / כִּי שׁוּב עָזְבוּ בְּרִיתֶךָ, מִזְבְּחוֹתֶיךָ תִּקְווֹתֶיךָ הָרָסוּ / וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בִּלְשׁוֹן הַשִּׂנְאָה... / זוֹ תּוֹרָתָם: רַחֲמוּ עַל אַכְזָרִים / וְהִתְאַכְזְרוּ לָרַחֲמָנִים.
החוקר הבא, בשער השמיני, הוא הרצל, שמתבקש לחקור את הנפש היהודית הקולקטיבית שקדמה ל־7 באוקטובר. מסקנתו היא ששנאת היהודים המתבוללים לאחיהם המבקשים לשאת בגאון את הזהות היהודית היא שגרמה להם להתעלם מהסכנות שמפניהם הזהירו האחים:
פַּעַם, מָאַסְתָּ בְּעַצְמְךָ / מִהֵר כְּנֶשֶׁל הַנָּחָשׁ לְהַשִּׁיל זֵהוּתוֹ. / הַיְּהוּדִי הַיּוֹם כָּלוּא בִּמְדִינָתוֹ, הַיְּהוּדִית עַד מְאוֹד. / מֵסִיר שְׁכָבוֹת וּנְשָׁלִים בְּלֹא תּוֹחֶלֶת... / זָכַר גַּם לֶקַח גּוֹיִים וַעֲרֵלִים: הַיְּהוּדִים אֲשֵׁמִים. / אֲבָל אֲנִי – הוּא יוֹדֵעַ! – אֵינֶנִּי רָשָׁע. / אֲבָל אֵיךְ הֵם יָבִינוּ שֶׁאֵינֶנִּי הַיְּהוּדִי הָרָשָׁע / שֶׁאֵינֶנִּי כְּמוֹתָם. / אֲנִי – הֲרֵי מֵהַטּוֹבִים. / אֶזְעַק: הַאוֹסְט־יוּדֶן אֲשֵׁמִים.
| צילום:
את השער הבא, התשיעי, מקדיש שובל למשא תוכחה שנושא משה כלפי הקב"ה; תוכחה על ההגזמה העצומה בעונש שהשית על בניו, גם אם חטאו בעיוורונם. תשובתו הלקונית של הקב"ה היא תשובה קלאסית בעולם צידוק הדין היהודי: "שתוק, כך עלה במחשבה לפניי". אין באמת הסבר, רק רצונו השרירותי של א־לוהים.
ואז מגיע השער העשירי, שבו מוסר משה את מסקנותיו: "וַהֲרֵי הִזְהַרְתִּי - / אִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם / וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם". ועם זאת, בפיו גם דברי נחמה והתפעלות מגבורת הלוחמים והעורף:
וְרָאִיתִי בְּגִבּוֹרֵי הַחַיִל שֶׁיָּרְדוּ לַמִּלְחָמָה / אֶת גְּבוּרַת הָעֹז / שֶׁאֵין לְתָאֵר./ וּבָאֵם הַמְּסוּרָה לְעוֹלָלֶיהָ / אַהֲבַת אֵין קֵץ. / בְּעֶזְרַת אִישׁ לְרֵעֵהוּ / פֶּתַח לְבָבוֹת, / וּבַצַּדִּיק שֶׁחִפֵּשׂ בַּעֲרֵמַת הָאֵפֶר./ דּוֹר טִיקְטוֹק עָמַד בְּמִבְחַן דּוֹרוֹת / דּוֹר שֶׁנָּשָׂא גְּבוּרוֹת בִּלְעֲדֵי דַּעַת.
הפואמה מסתיימת באפילוג קצר, שכולו נחמה:
וַיִּפֶן מֹשֶׁה שׁוּב אֶל רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לְהַמְתִּיק גְּזַר דִּינוֹ, וְלִדְרֹךְ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה. / וַיֹּאמֶר לוֹ: / הַבֵּט, וְהִנֵּה דּוֹר הַתְּחִיָּה, דּוֹר הַתְּקוּמָה, דּוֹר הַלְּבִיאִים / קָם/ וְעוֹד יִטְּעוּ כְּרָמִים, וְיִבְנוּ אֶת בֵּיּתָם, וְיִשְׂמְחוּ בִּבְרִיתָם / וְרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ יַעֲלֶה מִבֵּיתִי. // וּכְשֶׁיַּשְׁלִימוּ אֶת מְשִׂימָתָם, נֵרֵד לְגַנֵּנוּ יָד בְּיָד / לֵהָנוֹת מִזִּיוָם. // הַיּוֹם בּוֹא יָבוֹא, מֹשֶׁה, / הֵם מְבִיאִים אוֹתוֹ.
צילום: נעמה שטרן
את האפילוג המנחם הבאת כי אתה באמת מאמין בו, או שהרגשת שכך ראוי מבחינה ציבורית, לא לסיים רק עם הביקורת אלא עם נחמה?
"הפואמה שלי מנסה ללכת בדרכם של המקורות שלנו, וזו בהחלט דרכם של המקורות היהודיים, להשתדל לסיים כל נבואת זעם בכל זאת בדברי נחמה. יש הרי ספרי נביאים שמסתיימים בפסוק של זעם, וחכמים הורו לקרוא את אחד הפסוקים הקודמים שוב, כדי לסיים בדברי נחמה. אבל האמת היא שאני גם מאמין בלב שלם שכך יהיה. דור הטיקטוק, שאני ורבים אחרים חששנו ממנו מאוד, עמד במבחן הזה בגבורה. גם המבט ההיסטורי על תולדות העם היהודי מספק סיבה טובה לאופטימיות. התגברנו על אסונות גדולים יותר".
עוד כתבות בנושא
בא חשבון עם נתניהו
בתיאור השערים שהופיע כאן נעדר שער אחד – השער הרביעי של הפואמה, הפותח את מסכת החקירה והביקורת. בשער הזה, שבו חוברים לחקירה אליהו הנביא, המשורר אורי צבי גרינברג, והתצפיתנית האלמונית, מוטחת ביקורת לא על קונספציה אינטלקטואלית־רוחנית כלשהי, אלא ביקורת פוליטית עם נמען אישי ברור: ראש הממשלה בנימין נתניהו. שובל, איש ימין מובהק, מבקר כאן את נתניהו באופן שספק אם הקיצונים ביותר באנשי השמאל התבטאו כמותו:
תצפיתניות בגבול עזה | צילום: אריק סולטן
עָמְדוּ הַשְּׁלוֹשָׁה עַל הַר הַצּוֹפִים, וְרָאוּ שׁוּעָלִים מְהַלְּכִים בּוֹ. וְלֹא הָיָה קוֹלוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא עִמָּהֶם. / הִתְעַקְּשָׁה הַצּוֹפָה: הַבִּיטוּ וְהִנֵּה רֹאשׁ מֶמְשַׁלְתֵּנוּ. בִּנְיָמִין אִישׁ יְמִינִי. / הִבִּיטוּ, רָאוּ וְהִשְׁתּוֹמָמוּ .// מַה צֶּחָה לְשׁוֹנוֹ. מַה בְּהִירוֹת מַחְשְׁבוֹתָיו. מָה עֲכוּרָה עֲשִׂיָּתוֹ. רָצָה לִהְיוֹת צֶ'רְצִ'יל, זָכָה לִהְיוֹת צַ'מְבֶּרְלַיְן.
בַּמֶּה חָטָא? שָׁאֲלָה. // הֵשִׁיבוּ, כָּךְ אוֹמְרִים: אָשַׁם. בָּגַד. גָּזַל. דִּבֵּר דֹּפִי. הֶעֱוָה. וְהִרְשִׁיעַ. זָד. חָמַס. טָפַל שֶׁקֶר. יָעַץ רָע. כִּזֵּב. לָץ. מָרַד, נִאֵץ. סָרַר, עָוָה. פָּשַׁע. צָרַר. קִשָּׁה עֹרֶף. רָשַׁע. שִׁחֵת, תִּעֵב. תָּעָה. תִּעְתַּע.
התצפיתנית איננה מרפה, ומבקשת פירוט כיצד באו לידי ביטוי כל החטאים האלה. אליהו ואצ"ג עונים לה בפרוטורוט ומונים, לפי סדר הא"ב, 22 "חטאים שחטא לפנינו".
"זו פואמה שעושה חשבון עם כולם, גם עם הקב"ה, אז ברור שאפשר לבקר גם את נתניהו", אומר שובל. "יש לי עליו ביקורת ישנה, שהוא למעשה מממש בצורה מרשימה את האידיאות של השמאל הציוני. יש לו תפיסה צרופה של ריאל־פוליטיק, והוא מממש אותה בצורה מזהירה, אבל בסוף זו תפיסת שמאל. בנוסף, תחת שלטונו 'הפנקס הכחול' החליף את 'הפנקס האדום' במתן הטבות למקורבים.
| צילום:
"האשמה העיקרית שלו היא שהוא סירב להילחם במערכות שסיכנו אותנו, ובסופו של דבר המפלצות שהוא טיפח קמו עלינו, וגם עליו באופן אישי. חוץ מזה, אני מבקש להדגיש שכתב האישום שמופיע בפואמה כלפי נתניהו לא מובע מטעמי אלא מטעם העם. הרי אין מחלוקת שכראש ממשלה מוטלת עליו אחריות עודפת, יש מחלוקת רק לגבי השאלה מה המסקנה הפוליטית הנובעת מן ההכרה הזו. ופה אני גם אומר לזכותו שבמדינה דמוקרטית אנחנו מקבלים את מה שבחרנו. אם בחרנו בו סימן שרצינו ללכת בדרך הזו, וממילא זה מחזיר את האחריות לעם".
איזו השפעה אתה מקווה שתהיה לפואמה?
"הייתי רוצה שהיא תסייע לאנשים בעיבוד הטראומה שחווינו, שהיא תסייע לשפר את הטעון תיקון, וגם תיתן כוחות להמשך. המסורת היהודית רגילה לעבד אירועים גדולים, גם טראומות וגם שמחות, באמצעות טקסטים". כדי להנגיש את הפואמה ולקרב אותה לנוער שכבר "פחות קשוב לטקסטים", יזם שובל גם עיבוד אנימציה של השער הפותח שלה.
כשרות מוסרית
משה הוא לא רק ראש ועדת החקירה הלאומית בפואמה של שובל, אלא גם גיבורו של ספר עיוני חדש שהוא מוציא בימים אלה: "מדינת משה: פילוסופיה פוליטית יהודית" (בהוצאת ידיעות ספרים). כפי שאפשר להבין מכותרת המשנה, "הספר הזה רוצה לחדש את הדיון בעניין הפילוסופיה הפוליטית של היהודים – אם יש בכלל כזו, ואם כן, מה טיבה", אומר המחבר. "בגלל הגלות, מאוד לא פיתחנו את התחום הזה ולא שאלנו את עצמנו מה טיבם של צבא יהודי, כלכלה יהודית, מדיניות־חוץ יהודית. בעיניי, חמשת חומשי התורה משרטטים עקרונות ברורים של התפיסה הזו. משה אומנם כותב את הדברים בטרם היות ריבונות יהודית, אבל הוא טורח להכין אותה לפרטיה. בעיניי, מושג המפתח שלה הוא קדושה, או השאיפה לקדושה.
צילום: נעמה שטרן
"במחקרים שלי גיליתי שמושג הקדושה המקובל כיום בחקר הדתות הוא אוניברסלי מדי, וגם נוצרי מדי. אגב, יש על כך ביקורת גם מצד בני דתות אחרות, כמו מאמיני ההינדואיזם או דת השינטו (של היפנים; י"ש). גם הם טוענים שמושג הקדושה המקובל מתאים לתפיסה הנוצרית ששלטה בחקר הדתות, ולא מחובר למסורות קונקרטיות מגוונות.
"בניגוד לקדושה הנוצרית, האינדיווידואלית, קדושה יהודית היא קטגוריה פוליטית, של הקולקטיב. הציווי המוטל עלינו הוא להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', לא רק קדושים בממד האישי. לכל אומה יש מרכיב תרבותי בולט: אצל הגרמנים זה הדיוק, אצל האמריקנים זה הקפיטליזם, ואצלנו זו השאיפה המוסרית שמתגלמת ברעיון הקדושה. זה מוסר שמקורו אינו אנושי אלא מחוץ לעולם, מוסר על־אנושי. זה גם לא מוסר מהסוג של 'הגשת הלחי השנייה', אלא מוסר שמבקש לאזן בין הערכים השונים, ועם דגש על שמירת החיים ושמירת הזהות העצמית".
קדושה כמושג פוליטי היא לא אוקסימורון? פוליטיקה היא אמנות האפשרי והריאלי, בשעה שהקטגוריה המוסרית מחויבת קודם כול לערכים.
"לכן הקדושה היהודית מנוסחת באופן עתידי, 'קדושים תהיו', ולא כתיאור מצב בהווה. אנחנו שואפים להיות קדושים, מתוך ידיעה שלעולם לא נגיע לשלמות. למשל, התורה מצווה עלינו לתת צדקה והמון מתנות עניים, ועדיין לדעת שלעולם 'לא יחדל אביון מקרב הארץ'. באותו אופן, אומנם 'יצר לב האדם אמנם רע מנעוריו', אבל הוא יכול להתבגר ולהתגבר. העקרונות של התורה נצחיים, אבל הפרטים יכולים להשתנות".
אתה איש ימין, ובקטגוריות המקובלות היום דווקא השמאל מזוהה עם חשיבה מוסרית, ואילו הימין מזוהה עם חשיבה ריאליסטית שמכירה בכך שאי אפשר לחשוב רק באופן מוסרי.
"קודם כול אני צריך לומר שלא אנסתי את השקפתי הפוליטית על הטקסט המקראי. אדרבה, בניתי את השקפתי על יסוד מה שלמדתי מהמקרא. והתפיסה המוסרית שאני לומד מהמקרא היא שדווקא לא להגן על עצמך זה לא מוסרי. לפי מוסר התורה, היינו צריכים לפתוח את מלחמת 'חרבות ברזל' בפתיחת שערי עזה, כדי שמי שאינם רוצים במלחמה יוכלו לנוע דרומה, למצרים. הסיבה שלא עשינו את זה היא לא שיקול מוסרי אלא פוליטי, כדי שלא להסתבך עם מצרים".
צילום: נעמה שטרן
איך היית מתרגם לימינו את העקרונות הפוליטיים של "מדינת משה"?
נוכח השאלה הזו ניכר אצל שובל היסוס ממושך. גם כשהוא כבר מתחיל לענות, יש בדבריו ממד מובהק של התחמקות: "יש לי מחשבות, אבל פירוט שלהן בריאיון יעשה עוול למורכבות שלהן".
אז בוא לא נרד ממש לפרטים, רק נדבר על העקרונות שצריכים להיות בעיניך למדיניות חוץ יהודית, מדיניות כלכלית, מדיניות ביטחון.
"אין לי תשובות לזה, אבל ברור לי שמשימת דורנו היא לעסוק בכך. אולי אפשר לתת התחלה של תשובות: בתחום המדיני הייתי יוזם הקמה של ארגון אלטרנטיבי לאו"ם, שיהיו חברות בו רק מדינות שפועלות באופן מוסרי. כלכלה יהודית אומרת, למשל, שכשרות המוצרים תיבחן לא רק לפי הקריטריונים העתיקים של כשרות, אלא בעיקר לפי היחס לעובדים במפעל. מדיניות ביטחון יהודית זה להכיר בכך שיש בעולם רוע ושצריך לחסל אותו, ולהבין שיש קשר בין זכויות לחובות ואחריות. לאף אחד לא מגיעות רק זכויות.
"ויש עוד דבר חשוב שבו אני נגד התפיסה הליברלית. התפיסה הזו מקדשת את העיקרון של ג'ון רולס, שלפיו הכללים לחלוקת זכויות השונות בחברה צריכים להיות מנוסחים מאחורי 'מסך בערות', כלומר כאילו אנחנו לא יודעים מי אנחנו והאם נרוויח או נפסיד מהכללים האלה. אני לא מקבל את זה. הזהות שלי היא לא רק זהות אנושית כללית אלא גם זהות פרטיקולרית, ומעמדי בחברה צריך להיבחן גם בהקשר הזה. למשל, במדינה יהודית צריכות להיות לרוב היהודי זכויות מיוחדות, כמו חוק השבות ואולי גם זכויות אחרות".
איפה הקרוואנים
הוא בן 45, מתגורר ביישוב נווה־דניאל עם אשתו חמוטל, המכהנת כראש הכולל ללימודי הלכה במדרשת לינדנבאום, וחמש בנותיהם. נוכח הכיפה שהוא חובש ומקום מגוריו, רבים לא יודעים ששובל נולד וגדל כחילוני ברמת־השרון, סטריאוטיפ חילוני ושמאלני. "אימא שלי הייתה פרוגרסיבית מאוד", הוא מספר. "בכיתה א', כשהמורה אמרה שהיא מצפה מבנים לא לבוא לבית הספר עם עגילים, אימא הלכה בפרינציפ לעשות לי עגיל. אני, לעומת זאת, חייתי בתחושה קשה של פספוס מזה שלא השתתפתי בהקמת המדינה. לא פחות קשה היה לי לחיות בתרבות שהכסף הוא הערך המרכזי שלה. חלק מחבריי לכיתה גם עזבו את הארץ מהסיבה הזו במשך השנים.
"אחרי הצבא והטיול למזרח, אבא שלי רשם אותי לאוניברסיטה העברית ללימודי כלכלה וסינית, כי 'את הכסף בדור שלך יעשו עם הסינים'. תוך כמה שבועות עברתי ללימודי פילוסופיה ויחסים בינלאומיים. בזמן ההתנתקות גם הקמתי באוניברסיטה את 'התא הכתום', שהיה שותף למאבק בהתנתקות. כשאימא שלי באה פעם לבקר אותי היא די נבהלה ממני. לא רק שניהלתי את התא הכתום, הייתי משועבד לעבודה ובקושי אכלתי. הצעתי לה לנסוע איתי לבקר חברים בגוש קטיף. כשהגענו אליהם היא התרשמה מאוד מהבתים המושקעים ומהגינות, וכל הזמן שאלה 'אבל איפה הקרוואנים'. זה היה הדימוי שלה על המתנחלים, שכל השנים הם ממשיכים לגור בקרוואנים".
שובל עבר מתואר ראשון לתואר שני ולדוקטורט, שאותו התחיל באוניברסיטה העברית, בהנחיית פרופ' אבינועם רוזנק, תוך שהוא מקים ומנהל את "אם תרצו", ארגון ימני ששם לו למטרה לסייע לאנשי ימין בתקשורת ובאקדמיה, ולרדוף את רודפיהם. "מאוד אהבתי את העבודה עם רוזנק, אבל שני מרצים, ימניים בארון, אמרו לי 'חבל על העבודה שלך, אף אחד כאן לא יאשר דוקטורט לימני כמוך'. לקחתי את זה ברצינות ועברתי לסורבון, כדי לעשות את הדוקטורט אצל פרופ' שמואל טריגנו". נושא הדוקטורט, אגב, הוא "קדושה קולקטיבית בפוליטיקה המקראית".
ברזומה של שובל יש גם אפיזודה של הקמת חברת בינה מלאכותית עוד ב־2015, אבל מהר מאוד נמשך חזרה אל המאבק הרעיוני: "הוזמנתי על ידי קרן תקווה להקים את הסגל האינטלקטואלי שלהם. לפני שש שנים יזמתי, במסגרת הקרן, את הקמת 'מכון ארגמן', ששם לו למטרה להקים קאדר אינטלקטואלי של בעלי מחשבה לאומית ושמרנית". המכון, מספר שובל, מחולק לשש תוכניות לימוד, כולן נקראות על שם האישים הבולטים ביותר בתחומן. כך, למשל, "תוכנית אדם סמית" עוסקת במחשבה כלכלית שמרנית – מסמית', ההוגה הסקוטי בן המאה ה־18, ועד אסכולת שיקגו מהמאה העשרים; "תוכנית אקסודוס" עוסקת במחשבה פוליטית שמרנית; "תוכנית צ'רצ'יל" מיועדת לעוסקים בפועל בעיצוב מדיניות, ואמורה לסייע להם לפתח מחשבה אסטרטגית בעלת אופי ריאל־פוליטי; "תוכנית הרצל", שאותה מרכז שובל עצמו, נוסף על הובלת המכון כולו, עוסקת בשורשים הפילוסופיים של העמדות המדיניות השונות, וכן הלאה.
"אנחנו לא מעניקים תארים אקדמיים", מבהיר שובל. "הלימוד הוא לגמרי לשמו, ודווקא משום כך אנחנו מקבלים אנשים מחויבים מאוד, כאלה שקוראים את הטקסטים שהתבקשו לקרוא ולא סיכומים שנעשו ב־AI. גם אנחנו מצידנו מקפידים על מצוינות ומקבלים לתוכניות השונות רק בעלי ציון 85 ומעלה בלימודיהם האקדמיים. יש שכר לימוד, אבל רק בחלק מהתוכניות אנחנו מעניקים מלגות; אלה אותן תוכניות שמיועדות לצעירים יחסית, ומן הסתם זקוקים יותר לסיוע שלנו".
בסוף שנת הלימודים הנוכחית, שנתו השישית של המכון, אומר שובל בגאווה, יהיו לו כבר כ־500 בוגרים. בהם גם ראש השב"כ דוד זיני, וירון לישנסקי, המאבטח בשגרירות ישראל בוושינגטון, שנרצח לפני כמה חודשים בפיגוע טרור. אגב, שובל לא ניהל את המכון לאורך כל שש שנותיו. כאמור, הוא קטע את העבודה במכון לצורך משרת מרצה אורח באוניברסיטת פרינסטון, וחזר למכון רק בעקבות המלחמה. גם במכון חל בינתיים שינוי ארגוני משמעותי, כאשר קרן תקווה החליטה להפסיק את פעילותה בישראל, והאחריות לקיום פעולותיה בארץ (כתב העת "השילוח", מכון ארגמן, ספריית שיבולת ועוד) עברה ל"מרכז לחירות ישראלית" בראשות עמיעד כהן, מי שהיה קודם לכן מנכ"ל קרן תקווה בישראל.
"העיקר מבחינתי הוא הדגש על פילוסופיה פוליטית", מסכם שובל את שיחתנו. "בעיניי זה המאפיין החשוב של תורת משה, וזה גם המאפיין שיקבע יותר מכול את דמותה של המדינה היהודית בימינו".