ציור קיר צבעוני בכניסה ליישוב מיתר ניבטים פניו של רני גואילי. "1999־2023", נכתב ליד שמו של החטוף שנולד וגדל כאן. חברים של אחותו הצעירה, שירה, ציירו אותו. בהתחלה הם הוסיפו גם את ראשי התיבות ז"ל, אבל לבקשת המשפחה האותיות הללו נמחקו משם. "כי מגיע לרני שניאחז בתקווה. גם אם היא קלושה, גם אם זה רק שבריר של תקווה", אומרת אמו טליק.
צילום: לירון מולדובן
נוף גבעות מדברי נשקף מחלונות הסלון הגדולים של משפחת גואילי, בבית שניכרים בו סימני חוסר יציבות של שיפוץ שטרם הסתיים. על ההר ממול סודרו צמיגים צהובים בצורת סמל החטופים, מיזם שהובילה המשפחה ברגע של צורך בעשייה. כאן בפנים, זרי פרחים מנסים לטשטש את אבק הבנייה שמסרב להיעלם, ופריטים אישיים מחכים בארגזי קרטון.
השיפוץ, מספרת טליק, הוא פרויקט של עומרי, בנה הבכור. "זה חלק מהתרפיה שלו. אני הייתי בארצות הברית בעוד איזו משלחת, כשקיבלתי תמונה שלו שובר את כל חדר האמבטיה. האמת היא שהייתה לנו תוכנית לשפץ עוד לפני המלחמה, אבל אז הכול נעצר. בסוף עומרי החליט שאין 'זמן מתאים', כי ממילא אנחנו לא יודעים כמה זה עוד יימשך. במסגרת השיפוץ הזה רוקנתי את כל החדר של רני. אני לא רוצה שום חדר זיכרון. כשהוא יחזור, נעשה לו חדר יפה. אני לא מאמינה באנדרטאות, לא רואה בזה שום דבר חיובי".
זהו בוקר יום שני השבוע. טליק, שנושאת בתואר הבלתי נסבל "אמו של החטוף הישראלי האחרון שנותר בעזה", משכלת רגליים על הספה. מתכנסת. בחלל האוויר מרחפים דיווחים ראשוניים על השבתו של חלל חטוף נוסף כבר היום. אולי רב־סמל ראשון רני גואילי, לוחם היס"מ שנחטף מאזור קיבוץ עלומים, אולי סותטיסאק רינטלאק, עובד מתאילנד שנחטף מקיבוץ בארי. אלה האפשרויות שנותרו. לקראת ערב מודיעים ארגוני הטרור כי בעצם, זה לא יקרה היום. למחרת, כשהממצאים מגיעים ונבדקים, מתברר ששוב היתלו הטרוריסטים בישראל, והגופה שהועברה אינה של אחד החטופים. ובינתיים הציפייה הבלתי נסבלת, מורטת העצבים, נחה פה מוחשית בחלל.
"לומר לך שאני מבינה? אני לא מבינה", אומרת טליק. "אנחנו קמים בבוקר, ועוברים לאוטומט. יש כאלו שמושכים אותנו - לכו לפה, דברו עם זה, תיפגשו עם ההוא. לא מציאות של בובה על חוט, אבל סיטואציה שגדולה עליי. אני תמיד הייתי אדם שיודע בדיוק איפה הוא עומד, תמיד היו לי תוכניות מגירה, מעולם לא הרגשתי חוסר אונים. גם בתקופות מאתגרות בחיים, מבחינה כלכלית או אחרת, ידעתי מה אני מתכוונת לעשות. וכאן, את מוכנסת לסיטואציה שאין לך שום יכולת השפעה עליה. זה גדול ממך, זה ברמה עולמית. תחושה מתסכלת מאוד. גנבו לי את הילד שלי, ואני לא יכולה לעשות כלום".
ליום חמישי נקבעה להם פגישה עם טוני בלייר בלונדון. ימים אחדים קודם לכן הם נפגשו עם שגריר ארה"ב בישראל.
הם יכולים לעזור?
"אין לי מושג. אנחנו הולכים לכל מקום שאנחנו יכולים. כל הזמן מדברים, אומרים את מה שאנחנו רוצים להגיד".
יש זמנים שבהם הגעגוע קשה במיוחד?
"כל הזמן, כי רני נוכח כל כך בחיים שלנו. את אומרת לעצמך – תחשבי שהוא בטיול ויחזור עוד מעט, אולי זה יקל", היא אומרת ולוקחת שאיפה מהסיגריה האלקטרונית. "זה די פסיכי, לחכות לגופה. מעבר לכך שאנחנו מחכים לנס, מה הקשקוש הזה - את מחכה כדי לקבור את הבן שלך? זה לא סביר בעליל. לא משהו שאפשר להסביר אותו, או לחשוב עליו".
במכשיר הטלפון שלה היא מציגה תמונות שהעלו המחבלים לרשתות החברתיות. בנה נראה מובל על אופנוע בתוך עזה, שכוב מאחורי הנהג. הוא נטול חולצה, מדמם, פניו מופנות אל הקרקע. טליק מסבירה שהיד והרגל אומנם שמוטות, אך טונוס השרירים עוד ניכר בהן – מה שמחזק אצלה את המחשבה שעוד יש בו חיים. בהתחלה, אי אז, היא לא הייתה מסוגלת כמעט להביט בתמונה הבלתי נתפסת הזאת. לא ישנה בגללה בלילות. "יימח שמם. זה לא פשוט, אבל מה נעשה? אין לנו ברירה". יש סרטון אחד שבו היא העדיפה לא לצפות: המחבלים צילמו בו את עצמם, מעל רן. "כנראה מורידים לו את הנשק. אחרי כמה חודשים מצאו את הנשק שלו בבארי, בתיק של מחבל".
היא עורכת דין במקצועה, אבל בשנתיים האלה לא עבדה, סגרה את המשרד. "אין לי פנאי אפילו לחשוב על זה. את פשוט חיה, בלי שום אסטרטגיה לעתיד. לא מתכננת מה את רוצה לעשות בעוד שנה או שנתיים, לא מציבה לעצמך משימות הישגיות. אין שגרה. יש רק לעבוד בלהחזיר את רני. לקום לזה כל בוקר, יום אחר יום".
עוד כתבות בנושא
ראש הממשלה התקשר אליהם לפני שבוע. בהודעה מטעם לשכתו נאמר שנתניהו "הביע את הערכתו העמוקה למשפחת גואילי על עמידתה הממלכתית, הערכית והגאה, ואמר כי גבורתו ונפילתו של רני בקרב מעלים בו, ברעייתו ובעם ישראל כולו כאב, השתאות וגאווה אין קץ". "הוא אמר שהם עושים את הכול", מספרת טליק על השיחה. "אמר 'נחזיר אותם'. זו הייתה מבחינתי הבטחה חד־משמעית. אמרנו לו שאנחנו לא רוצים שיעברו לשלב ב' בעזה לפני שהם חוזרים. הוא דיבר קצת גם על רן, אמר ששמע את הסיפור שלו, והבטיח שעושים מאמצים נרחבים. האמת היא שאנחנו רואים את זה. אתמול נפגשנו עם מפקד פיקוד הדרום, היינו גם במפקדה האמריקנית בקריית־גת, וראינו איך זה עובד".
הם מחוברים לפורום תקווה, אבל במוצאי שבת הגיע איציק, אביו של רן, לכיכר החטופים ונאם שם. העצרת האחרונה שהתקיימה בכיכר במתכונת הזאת, הייתה עבורו הראשונה. "היה לו קצת מוזר להגיע לשם, אבל יש לנו הרבה כבוד לכל מי שבא לשמוע על רני. בסופו של דבר כולנו יהודים וציונים גאים, אנחנו עם אחד, וחשוב שנישאר ככה. קצת איבדנו את הרסן בשנים האחרונות, במיוחד לפני המלחמה. דווקא משום שאנחנו משפחה ימנית, אני מקווה שנצליח ליצור איזשהו שינוי.
צילום: גדעון מרקוביץ'
"כרגע אין יותר מדי מסרים פוליטיים סביב נושא החטופים, כי גם מטה החטופים וגם פורום תקווה אומרים שאסור לעבור לשלב השני של התוכנית לפני שרני וסותטיסאק חוזרים. זה המסר של כולם, אין כאן שאלה, אז מה שנשאר הוא ליצור מודעות לרני. שיכירו אותו, שיבינו את חירוף הנפש שלו. שכל ילד ילמד מהסיפור שלו איך צריך לפעול כשעם ישראל במצוקה. רני היה בחופשת מחלה, עם כתף שבורה. הוא לא היה חייב לצאת, אף אחד לא היה כועס עליו אם היה נשאר בבית – אולי רק הוא היה כועס על עצמו. ובכל זאת הוא עלה על מדים ויצא להגן על מדינת ישראל".
לתוך מלכודת האש
רן היה אמור לעבור ניתוח בכתף ביום שני, יומיים אחרי שמחת תורה. בשבת בבוקר, עם הישמע האזעקות, הוריו העירו אותו והם ירדו יחד למקלט שבמרתף. "ב־6:41 רני קיבל פקודת 'פרש פלשת', פקודה נדירה שמופעלת בחדירת מחבלים לארץ. אנחנו היינו מול הטלוויזיה, רואים את הטנדרים בשדרות, ופתאום אני רואה אותו לבוש מדים. אמר שהגיעה פקודה. אמרתי – 'מה פקודה, אתה עם כתף שבורה, שב בבית'. רני ענה 'אתם חושבים שאתן לחברים שלי להילחם לבד?', והראה לנו שהיד שלו מצליחה לזוז", היא מדגימה בהרמת זרוע. "גם אבא שלו תהה איך הוא יצליח לירות, אבל רני אמר שהוא יצליח. לא יכולנו לעצור אותו. הוא לקח את מפתחות האוטו של איציק, ונסע. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותו".
בנה הגיע לבסיס בבאר־שבע, שם התחמש והצטייד לקרב. "אפילו שלוקר היה לו בגב", מספרת טליק. "הם יצאו בסוואנה, צוות של שבעה לוחמים, והיו אמורים לנסוע לקיבוץ אורים. בסביבות שמונה וחצי הם הגיעו לצומת סעד, שם עצר אותם סגן־אלוף גיא מדר, מפקד הגדס"ר הבדואי. הוא אמר להם שהוא נלחם שם מסביבות השעה שבע בבוקר, ושלכביש הזה הם לא נכנסים - מדובר במלכודת אש. פתאום הגיח מאזור בארי רכב שנראה ברגע הראשון ישראלי, אבל כשהוא חלף לידם, הם קלטו שיש בו מחבלי נוח'בה עם סרטים ירוקים על הראש. אנשי היס"מ החלו לירות, וגיא נכנס לרכב שלו כדי לרדוף אחרי המחבלים. כשרני ראה שגיא לבד, הוא אמר לו 'אתה לא יכול גם לנהוג וגם לפגוע בהם', וקפץ לאוטו. הם התחילו במרדף, גיא נוהג ורן לידו, עם קנה מחוץ לחלון. אבל אז הם נעצרו בתחנת דלק שאליה התנקזו מבלים רבים שברחו מהנובה. יש לנו תמונות של רני מטפל בפצועים בתחנה. הוא וגיא הכווינו את הנמלטים, הראו להם לאן להמשיך משם, וכך הצילו יותר מ־150 איש.
"בשלב מסוים רן קיבל טלפון מאנשי הצוות שלו, שנשארו ליד עלומים. אמרו לו שהגיעו המוני מחבלים, שיש שם אש תופת, שנגמרת להם התחמושת, ויש פצועים. רן אמר לגיא שחוזרים. הם נסעו לאזור קיבוץ עלומים, מצאו את הצוות, ואז נורה טיל אר־פי־ג'י על הניידת שהייתה שם. לגיא לא הייתה ברירה, הוא היה חייב להמשיך ולהיכנס לאותו כביש שהוא הגדיר קודם כמלכודת אש. זה היה בדיוק הרגע שבו האחים נועם וישי סלוטקי נהרגו. במצלמות האבטחה רואים אותם באזור המיגונית שם, ואז רואים את הרכב של גיא ורני חולף".
הרכב של גיא מדר ספג אש תופת, ונעצר. "גיא מספר שפתאום שמע את רני אומר 'איי', ואז ראה שיש לו חור ברגל מכניסת כדור. כנראה הוא חטף גם כדור ביד. גיא עצמו נורה בקרסול. הם פרקו מהרכב, 400 או 500 מטר מהכביש, ושמו לעצמם חוסמי עורקים. גיא ראה את רני חותך את המכנס, מטפל בעצמו. הוא היה צמא מאוד, ורן הוציא את השלוקר שלו ונתן לו לשתות. אחר כך גיא החליט שכדאי להתפצל. הוא הלך לכיוון של שדה בטטות ונשאר מתחת ל'גמל' מים. הוא לא זוכר את כל הפרטים, כי כבר היה מטושטש מהפציעה שלו.
"רן נשאר באותה נקודה, סמוך לקיבוץ עלומים. משם הוא תצפת על הטנדרים שהגיעו, שלח מיקומים לצוות שלו, דיבר איתם. לאחד החברים שלו הוא כתב – 'אל תשאל אחי, נפצעתי'. החבר שאל 'למה אתה לא בסורוקה?', ורני ענה שהוא באמצע קרב, וביקש שלא יגיד לאף אחד. לבקשת החבר, רן שלח תמונה של הרגל הפגועה. הוא שלח לו גם סלפי". זו התמונה האחרונה של רן גואילי משטח ישראל. המבט שלו, מתחת לקסדה, נראה חמור סבר. "זה לא מבט כאוב. מודאג כן, זה בטוח, אבל בעיניים שלו יש אמירה: אני בשליטה. יודע מה אני עושה.
צילום: מימין- יוסי זמיר, משמאל- לירון מולדובן
עוד כתבות בנושא
"עומרי, שגם הוא שוטר, היה בלילה הקודם במשמרת בבאר־שבע. החבר הכי טוב שלו נהרג, והחבר'ה מידרו אותו, שלא ישמע. הוא היה בטוח שרני בבית בחופשת מחלה, והתקשר אליו לשאול אם שמע משהו על החבר. רני אמר לו: 'אני לא יכול לדבר, אני באמצע קרב. נפצעתי, אני בסדר, אני בשליטה, אל תגיד להורים'. עומרי לא התאפק, התקשר אליי ואמר – 'אמא, משהו קורה לרני'. ניסיתי להתקשר אל רני, ולא הצלחתי. הוא לא ענה לי. עומרי התקשר אליו שוב, ועכשיו רני כבר לחש. אמר לו – 'אני באמצע, הם מעליי', וניתק.
"תחקירים שנערכו בשטח לאחר מכן העלו שרני ניהל שם קרב עקוב מדם, לבדו, עד הכדור האחרון. נמצאו שם בין 14 ל־20 גופות של מחבלים עם פגיעות מהנשק שלו" – מחבלים שהיו ככל הנראה בדרכם לעלומים. "כשנגמרה לו התחמושת, הם הצליחו לתפוס אותו".
לא ידענו לשאול שאלות
בני המשפחה ביקרו לא פעם ליד עץ האקליפטוס, העמדה שממנה לחם רן בעשרות המחבלים. הם עומדים בקשר עם אנשי עלומים, שמקפידים להעלות על נס את גבורתו של רן בשלל אירועים. "הם מדהימים", אומרת טליק.
את גיא מדר הם פגשו לראשונה כחודשיים לאחר מכן, ושמעו ממנו עוד פרטים על השעות האחרונות של רני לפני החטיפה. מתברר שבתוך הלחימה האינטנסיבית, הוא אפילו לא ידע מה שמו של היס"מניק שלחם לצידו. "קצין מודיעין של המשטרה ראה יום אחד סרטון בטיקטוק על בחור בשם גיא מדר, שניצל בזכות הציצית שלו. גיא שכב כמה שעות בשדה, מדמם, ואז קלט כלי רכב של צה"ל עוברים לא רחוק ממנו. הוא הצליח בשארית כוחותיו לצעוק להם, אבל הם חשבו שהוא מחבל, כי באותו בוקר הוא יצא מהבית בחולצה שחורה, אזרחית. החיילים כבר כיוונו אליו את הנשק, ואז אחד מהם הבחין בציצית שהייתה על גיא. הסיפור הזה עף ברשת, בגללו התחיל כל הטרנד של חיילים שנכנסים לעזה עם ציצית".
יומיים אחרי הטבח הוגדר רן גואילי כמנותק קשר. "אמרו לנו שלא מוצאים אותו בשטח ולא בבתי החולים. אחרי שבועיים הודיעו לנו שהוא נמצא בעזה, בוודאות מלאה". ב־30 בינואר 24', בשעת לילה, נשמעה דפיקה בדלת. "אמרו לנו שלפי אינדיקציות ומודיעין, הוא לא קיבל טיפול רפואי לפציעות שלו, ולא שרד. אנחנו מאמינים שבזמן החטיפה הוא היה בחיים. בתמונות הוא נראה אומנם מחוסר הכרה, אבל בתנוחת הגוף רואים שהוא מחזיק את עצמו. הדו"ח הרפואי קובע שאי אפשר לשרוד את הפציעות שהיו לו ללא קבלת טיפול, אבל אנחנו רואים שהפציעות הן ברגל, ביד, בכתף, ואלה לא פציעות שמתים מהן. אצל חטופים אחרים היו תמונות של פציעות שלא הותירו מקום לספק, במקרה שלנו זה לא כך. רני הובל על האופנוע, הוכנס לאיזשהו מוצב שלהם בזייתון, ומשם לא יודעים מה קרה. הכול הערכות. אני יודעת שהסיכוי קטן מאוד, אבל אני נשארת עם תקווה.
"בהתחלה את מקבלת הודעה, את בוכה, באותו רגע חרב עלייך עולמך - אין סיכוי שתחשבי לא לקבל את זה. את הולכת עם הזרם, לא מבינה מה קורה. לא ידענו אז לשאול את השאלות, לומר 'תגידו שהסבירות (שרן שרד – הכ"ח) היא נמוכה מאוד, למה צריך לקבוע'. לימים הבנתי יותר, אבל באותו רגע לא הייתה לנו מחשבה. אז הקימו אוהל גדול והגיעו המון אנשים, אבל זו הייתה יותר ישיבת חברים, לא הרגשנו שבעה. זה היה מוזר, לשבת שבעה כי מישהו חושב ש־. גם אמרו לנו שהוא הרוג מלכות, אז אפילו לא צריך קדיש, כי הנשמה כבר במקום הכי גבוה שאפשר.
"יש משהו שכן ברור לי במאה אחוזים: אם רני היה יוצא בשלום מ־7 באוקטובר, הוא היה מתגייס למילואים ונלחם בעזה. אחד הדברים שנותנים לנו גאווה - ואני מקפידה להציג את עצמי כ'אמו הגאה של רן גואילי' - זה שהבן שלי בחר במודעות מלאה להילחם. הוא היה יכול להתחבא בתוך השיחים, ואף אחד לא היה רואה אותו. אבל הוא החליט שלא, הוא יצא להילחם ולהגן. אני משתפת פעולה גם עם מטה החטופים וגם עם פורום תקווה, כי לא מעניינת אותי פוליטיקה - אני עושה את המקסימום שאפשר כדי שכל אזרח במדינה יכיר אותו".
צילום: אורן בן־חקון
כי הפחד הגדול הוא שהסיפור שלו יישכח.
"אני לא יכולה לשקר ולהגיד שלא. זו מחשבה רעה, שבאה מעצמה ומציקה. בהתחלה גורמי המודיעין אמרו לנו לא לדבר, לא לצאת לתקשורת, מכיוון שרן הוא שוטר. לא ציוו עלינו, ביקשו מאיתנו. אז לא דיברנו. אני האמנתי שרק לחץ צבאי יכול לגרום לחמאס להגיע להסכם כולל שמחזיר את כולם. ניסיתי לחשוב כמו המחבלים, ולחשוב מפלצתי זה קשה. הבנתי שהאינטרס שלהם הוא ליצור פילוג בעם. זה ברור. הם לא חטפו אותם כדי להחזיר אותם, הם רצו שאנחנו נעבור משהו. היה חשוב לי שנתעורר ונבין שזה לא יכול לקרות שוב. שאף אמא נוספת לא יכולה להיות במצב כזה. אנחנו רוצים לחיות במקום מוגן, ואם אנחנו לא נכנסים בהם ולא עוקרים את הגידול הסרטני, זה פשוט יחזור".
בתחילת הדרך היא חברה לפורום תקווה, שמסריו דיברו אל ליבה. "קלטתי שיש עוד קבוצה חוץ ממטה החטופים. הם באו לבקר אותנו, כמו שביקרו את כולם. ואני התחברתי יותר למסרים האלו, אפילו שאני לא אישה דתייה. אנחנו בית יהודי", היא מדגישה. לידנו, על השולחן בסלון, מונחים סידור ותפילין. "אני לא שומרת מצוות כמו שדתיים שומרים, אבל אני מדליקה נרות שבת, אנחנו עושים קידוש, בעלי והילדים תמיד הניחו תפילין. אנחנו יהודים גאים, ואני חושבת שבשנתיים האחרונות הפכנו להיות יותר. בהתקרבות האיטית הזאת יש משהו מעניין מבחינתי. למשל, קבוצות ווטסאפ לקריאת תהילים. בהתחלה לא הבנתי מה רוצים ממני בכלל, אבל ראיתי שזה מרגיע אותי. אין לי הסבר לזה. כשאני קצת בלחץ, אני אומרת 'מזמור לתודה' שאני כבר יודעת בעל פה, וזה מרגיע אותי. אני חושבת שהלאט־לאט הזה יותר נכון לי".
בין שתי בת־מצוות
כשאני מבקשת מטליק שתספר על רן בתור ילד, היא מיד נזכרת באלטרואיזם שלו. "היה אכפת לו מאנשים, מהסביבה, מכולם. תמיד היה עוצר ואומר לאנשים 'בוקר טוב' בחיוך. לי לפעמים אין כוח לאנשים על הבוקר, אני ממשיכה ללכת; הוא תמיד היה עוצר, שואל מה שלומך, מזמין אנשים אלינו הביתה. כל המסיבות של הצוות שלו היו אצלנו. על האש - אצלנו בבית. כששירת בגולני, הוא היה מתקשר ואומר – 'אמא, תכינו אוכל ותבואו לעשות איתנו שבת בבסיס'. היינו מבשלים ליותר משישים איש, ומביאים גם את שני האחים שלו, את ההורים שלי, היינו עושים קידוש אצלם בצבא ומאכילים את כולם. כי זה היה חשוב לו.
"בכיתה שלו הייתה ילדה נכה, בכיסא גלגלים. כשהייתה לה מסיבת בת מצווה, באותו ערב היה גם אירוע בת מצווה של מישהי אחרת בשכבה, הרבה יותר מקובלת. רני שמע שכל הבנות הולכות לבת מצווה השנייה, אז הוא ארגן את כל הבנים והם הלכו למסיבה של הילדה עם הנכות. שמענו על זה בעבר, אבל לא ידענו שזה היה כזה סיפור. אחרי שבעה באוקטובר אבא שלה בא לספר לנו כמה זה היה משמעותי בשבילה.
"יום אחד רני ראה בפייסבוק שביישוב מולנו, כרמית, יש כלבה עם גורים והיא רעבה. היישוב עוד היה בבנייה. בלי לומר לאף אחד, הוא וחבר לקחו מהבית שק מזון לכלבים, הלכו איתו ברגל שישה־שבעה קילומטרים לכרמית, חיפשו את הכלבה ונתנו לה לאכול. הוא לא סיפר לנו כלום, שלא נדאג. שמעתי על זה מאמא של החבר שהלך איתו".
ומלבד הלבביות והדאגה לזולת, מספרת טליק, "רני אהב מוזיקה, וחברים וכלבים. היה הנדימן, בנה את השולחן הזה" – היא מצביעה על שולחן העץ המסיבי בסלון, שמתנייע על גלגלים.
איזה קשר היה ביניכם?
"מדהים. הילדים שלי מספרים לי הכול. גידלתי אותם עם המון ביטחון בעצמם, והם יודעים שאני בוטחת בהם וגאה בהם".
רני, היא מספרת, חלם על קריירה צבאית. לאחר התיכון למד במכינה משולבת של יהודים ודרוזים, ואז התגייס לגולני. "הוא נפצע בטירונות, עברנו איתו הרבה הרפתקאות. שבר את האף ואת עצם הירך. היה ניתוח ארוך, פלטינות ברגל. המנתח אמר לי שהסיפור שלו כלוחם נגמר. שהשיקום יכול להימשך שנים, וכדאי שנכין אותו לזה. אבל כשרני התעורר, הוא אמר למנתח – 'בעוד ארבעה חודשים אני בא אליך, ואתה חותם לי שאני יכול לחזור לגולני'. במקום ללכת לפיזיותרפיה פעם בשבוע, כמו שאמרו לו לעשות, הוא הלך כל יום. לא ויתר לעצמו, ברמה פסיכית. אחרי ארבעה חודשים הוא הגיע לרופא הזה, קיבל ממנו את האישור, וחודשיים אחר כך הוא עשה מסע כומתה בגולני. אבל בגלל הפציעה הוא ירד מחזור, ולא אישרו לו לצאת לקצונה מבחינת פז"ם. רני התבאס מזה מאוד, יותר מאשר בפציעה, יותר מהכול. ואז חבר אמר לו – לא רוצים אותך בצבא? בוא אלינו למשטרה. לקראת השחרור, כשרני היה עדיין על מדים, הוא ניגש לריאיון והתקבל ליס"מ. הוא השתחרר מהצבא, היה שבוע בבית, והתגייס למשטרה. לא עניין אותו טיול בחו"ל. אמר לי – 'אמא, מה נראה לך? לי יש שליחות'.
"בזמן הקורס במשטרה, הוא אימץ ניצול שואה. היה מגיע אליו כל יום שישי. אנחנו לא יודעים מי הוא, רק שהוא מבית־שמש. וכשרני כבר שירת במשטרה, הוא פגש פעם בחור אצל הספר, ושמע ממנו שלא מגייסים אותו בגלל עודף משקל. רני לקח אותו כפרויקט. היה חוזר הביתה מהמשמרות ועוצר אצלו, מאמן אותו, לא מוותר לו. ובאמת אותו נער הצליח לרדת במשקל, והתגייס. לימים, אביו של הנער הזה היה המפקד הבכיר של רני, והיום הוא הקצין המלווה שלנו כמשפחת חטוף. מעגלים שנסגרים".
לאחרונה פנתה אליהם תורמת, והודיעה שהיא רוצה לתרום למתחם הנובה ספר תורה שיוקדש להשבתו של רני. "איציק ממש התעקש שייכתב על הספר הזה שהוא למען השבת רני וכל החטופים. היה אירוע במתחם הנובה, ויומיים אחר כך נחתמה העסקה וכל החטופים החיים חזרו.
"אומרים לנו עכשיו שלחמאס יש מוטיבציה להוציא את כולם, כי הם רוצים לעבור לשלב הבא. ואני מחכה. וגם מקווה שאולי, אולי הם משתמשים בו כקלף, והוא ישוב חי. הלוואי"
עוד כתבות בנושא
