"קיבלתי את הדר במתנה ליום הולדת 26", אומרת חושן קאופמן, אחייניתו של הדר גולדין. "אתמול הביאו לי עוגת יום הולדת עם נרות, ואז, אוטומטית, באתי לבקש את המשאלה שאני מבקשת ב־11 השנים האחרונות, ופתאום אמרתי לעצמי 'וואו, אני צריכה לחשוב על משאלה חדשה'. מה שביקשתי כל השנים, בסוף עבד. הלוויה ושבעה הם אירועים של אבל ועצב, אבל כל־כך חיכינו שהדר ישוב, אז אי אפשר שלא לחייך כשזה קרה והמעגל הזה נסגר".
"זה דיסוננס מוזר", מסכים אחיה הבכור יוגב, בן 28. "זו השבעה הכי שמחה שיש, אבל מצד שני כל הזיכרונות מ־2014 צפים ומתחדדים לי בימים האחרונים. אני חווה פלשבקים מטורפים. איך שהיומיים האחרונים התגלגלו זה היה מאוד דומה לאיך שזה היה נראה אז. קודם כול, בציפייה לאיזושהי הודעה".
אלפים הגיעו ביום שלישי השבוע לחלוק כבוד אחרון להדר גולדין, עם החזרתו מידי חמאס והבאתו למנוחות בבית העלמין הצבאי בכפר־סבא. העומס גרם לכך שאנשים עמדו על הגגות כדי להיטיב לראות. בעקבות הצפיפות ברחובות, חלפו ארבעים דקות עד שבני משפחת גולדין הצליחו לחזור הביתה מבית העלמין, אף שמדובר במרחק הליכה. בני המשפחה וחמישה רמטכ"לים, בהם הנוכחי, נשאו דברי הספד.
חושן ויוגב קאופמן | צילום: אבישג שאר־ישוב
"כשיצאנו ממחנה שורה (שבו זוהה הדר; מ"פ), התרגשנו לראות כל־כך הרבה אנשים עם דגלים שבאו לקדם את פנינו במסע ההלוויה", משתפת חושן. "אמרנו 'וואו, אנשים קמו מוקדם בבוקר, לקחו דגל ויצאו החוצה רק בשביל שנראה אותם לרגע'".
יוגב: "התרגשנו גם מאנשי מסדר הדר, שליוו אותנו כל השנים האלה וגם לאורך כל הדרך משורה ועד בית העלמין. היה פה משהו חזק שהעם מציג, כמו שאיילת אמרה בנאום שלה, 'העם לבש הדר'. שורה זה מקום שמתוחזק על ידי מלאכים. הייתה לנו שם חוויה עוצמתית ואישית".
אתם רואים בחזרה של הדר ניצחון?
יוגב: "ברור שזו תמונה שכולנו חיכינו לה, אבל אי אפשר להגיד שזה ניצחון כשיש עוד אנשים במעמד שהיינו בו עד לפני רגע. אי אפשר להגיד שניצחנו כל עוד יש לנו עוד חטופים חללים בעזה, אבל ברור שזו סגירת מעגל עבורנו ועבור החברה הישראלית".
"גם אני לא מתחברת למילה ניצחון", מסכימה חושן. "אפשר להגיד את זה כמה שרוצים ולכתוב את זה בכל מקום, אבל זה לא המצב. אנחנו ננצח כשזו תהיה התחושה בעם. אבל בסיפור האישי שלנו יש עכשיו משהו יותר שלם. דוד הדר חזר הביתה".
"לא יודעים איפה הוא"
יוגב וחושן הם ילדיהם הגדולים של איילת גולדין־קאופמן, אחותו הבכורה של הדר, ושל אייל קאופמן. הם גדלו במושב נטור שברמת הגולן, בבית ובו שישה ילדים: יוגב וחושן הם הבכורים מנישואיו הראשונים של אייל, ולבני הזוג ארבעה ילדים משותפים. הם מדברים בהומור ובקלילות מדבקת על העץ המשפחתי המורכב והחם, הרועש והמגוון. אנחנו יושבים במרפסת ביתם של שמחה ולאה גולדין בכפר־סבא, כאשר מדי כמה דקות מציץ ראש מתולתל של נכדים צעירים יותר.
כשהדר נחטף, חושן הייתה בת 14 ויוגב בן 17. כיום הם בוגרים יותר, אבל עדיין קוראים להדר שלהם דוד הדר, או במילה אחת: דודהדר. "זה תמיד היה הדר וצור ביחד", נזכרת חושן בגעגוע. "הם היו מגיעים לשבתות לרמת הגולן או שאנחנו היינו באים לפה (לביתם של שמחה ולאה בכפר־סבא; מ"פ). הם היו קרובים אלינו בגיל ונראו לנו הכי מגניבים בעולם, הם לימדו אותנו מלא שטויות".
אחרי סעודת שבת, היה מגיע תור ההצגה לכל המשפחה. "הדר וצור היו לוקחים אותנו פה למעלה במדרגות, לארגז התחפושות, מלבישים אותנו, מחלקים תפקידים ומספרים לנו על פרשת השבוע", מתארת חושן. "הם לא היו שולחים אותנו לבד אלא משחקים איתנו בהצגה. אני זוכרת למשל הצגה על משה המגמגם אבל לא זוכרת מי שיחק את משה, יכול להיות שהדר".
יוגב, מהנדס מכונות במקצועו, מתגורר כיום בראש־העין, נשוי ומחכה לילד ראשון. הוא הלך בעקבות הדר ושירת כלוחם וכמפקד בפלס"ר גבעתי. "התגייסתי בנובמבר 2015, קצת יותר משנה אחרי שהדר נחטף", מספר יוגב. "לא היה לי ספק שזה המקום שאני צריך להגיע אליו, הרגשתי חיבור גדול לַיחידה, מסיפורים ששמעתי מהדר ומאנשים שהכרתי דרכו, וזו נראתה לי הבחירה הטבעית".
צילום: אבישג שאר־ישוב
בתחילת שירותו פרסם יוגב מכתב להדר: "רציתי לספר לך שאני כאן", כתב, "עומד בטקס סוף המסלול בגדס״ר גבעתי, היחידה שלך. זו שכל כך הערצת. אני עומד כאן, על הארץ שכל כך אהבת; חורש אותה על וסט, נשק ותיק לואו. היא קוראת לך, מתגעגעת. גם היחידה מתגעגעת. דע שאתה מורגש פה ביומיום. אנחנו חיים, מחייכים, רצים וזוחלים את הערכים שכל כך קידשת".
חושן מתגוררת עם בן זוגה בשכונת נחלאות בירושלים, ומתחילה לעבוד בימים הקרובים בנגרות עם מתמודדי נפש. בחודשי הקיץ עבדה בקייטנה לילדי כפר־עזה שבקיבוץ רוחמה. בצבא שירתה ביחידת טג"ח – טיפוס, גלישה, חילוץ – בלוט"ר. היא התגייסה לצה"ל בשנת 2018, בתום שנת שירות בתיכון לחינוך סביבתי בשדה־בוקר. היא שירתה שירות מלא, כמו בני גילה הגברים, במסגרת מה שמכונה "דין אישה כדין גבר", וגם עושה מילואים כיועצת למסלולי הכשרה של יחידות חילוץ ובהן 669.
עוד כתבות בנושא
כשהדר נחטף ביום שישי השחור ברפיח, ב־1 באוגוסט 2014, הם נתלשו באחת אל חיים אחרים. "עבדתי אז במטעים בגולן עם דוד שלי, ובסביבות 12 בצהריים היינו בדרך חזרה הביתה", מתאר יוגב. "זה כבר היה בתוך האירוע אבל לא ידעתי שיש אירוע, כי בתור נער אתה לא מרים את הפלאפון כל רגע לקרוא חדשות. אני זוכר שהגעתי הביתה ובכניסה למושב היה אמבולנס. זה היה נורא מוזר. זה מקום קטן, וכל דבר חריג שמים לב אליו מיד. בדרך אבא שלי התקשר וביקש שנגיע הביתה. הגעתי וראיתי את איילת בוכה על הספה עם חברות. אבא שלי לקח אותי לחדר ואמר לי שיש אירוע ברפיח וקרה משהו עם הדר, ושעוד לא יודעים אם הוא נהרג או נחטף. שאלתי 'מה זאת אומרת? מה זה לא יודעים? איפה הוא?'. לאף אחד לא היו תשובות. אבא הסביר שמתנהלת שם לחימה ומחפשים אותו".
את חושן תפסה הידיעה על חטיפתו של הדר בעת טיול בכינרת עם חברות. אחד הדודים אסף אותה משם. "הוא אמר לי 'קרה משהו בעזה, בואי ניסע הביתה'. הבנתי שהוא לא יספר לי, אז לא שאלתי שאלות. היינו בשתיקה כל הדרך. כשהגעתי הביתה אמרו לי שהדר נעדר. שאלתי 'מה זה נעדר, זה חטוף?' אמרו 'אנחנו לא יודעים, הוא נעדר'. אמרתי 'איך מאבדים ככה בן אדם? איך זה יכול להיות?'"
איילת גולדין־קאופמן | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
יוגב וחושן הצטרפו אל איילת ואייל בבית המשפחה בכפר־סבא. חושן: "כשהגענו לפה בשישי ראינו אווירה של עבודה, לא של אבל. היינו באופטימיות ותחושה של עשייה. מיד היה דיבור על איזה קמפיין עושים, אל מי פונים. התחלנו להוציא ציורים של הדר כדי להשתמש גם בהם. כשהשבת נכנסה התחלנו לערוך שולחן. אכלנו די בשתיקה, ואז שמחה אמר 'טוב, נגמרה השבת, יש פה פיקוח נפש, אנחנו ממשיכים לעבוד'".
יוגב: "כל מי שנכנס לבית נכנס בפנים עצובות, כאילו אנחנו כבר באבל, אבל זו ממש לא הייתה האווירה בבית. לקחתי ציור שהדר צייר עם המילים 'נא להיכנס עם חיוך', ותליתי אותו על דלת הכניסה. השלט הזה נמצא שם עד היום".
במוצאי שבת הגיעה לבית משפחת גולדין משלחת צבאית והודיעה כי הממצאים שאותרו במנהרה שדרכה נחטף הדר, מראים כי הוא אינו בין החיים. חושן לא בטוחה אם הייתה שם, יוגב זוכר שהיה אבל הורחק לחדר אחר. "הייתי בן 17, אבל עוד לא מספיק בוגר כדי לשבת בדיונים האלה. עמדתי באחד החדרים וראיתי המונים מחוץ לבית שרים ומתפללים. אבא שלי הסביר לי את המצב והרגשתי עצב גדול, הבנתי שהדר לא יחזור".
התגייסו לתרום מניסיונם
מאז ועד היום נאבקה המשפחה להשבת הדר. ב־7 באוקטובר 2023 הם הפכו לפתע למשפחת החטוף הוותיקה, בתוך ים של מאות משפחות חטופים. הם החליטו לרכז את מרצם ולתרום מהניסיון שצברו לטובת משפחות החטופים החדשות. בשעה 11:20 בבוקר שמחת תורה הם החליטו שוב להוציא את השבת כדי להקים מערך סיוע נפשי למשפחות החטופים, בשיתוף מכון פסגות. לדבריהם, כאלפיים מטפלים התגייסו לחמ"ל שהקימה משפחת גולדין.
חושן ובן זוגה עבדו בחמ"ל. "כל מי שלא ידע איפה בן המשפחה שלו נמצא התקשר, והתחלנו לאסוף רשימות של אנשי קשר ומצב הנעדרים", היא משחזרת. "הרבה אנשים התקשרו ורצו להתנדב ולעזור, וחיברתי אותם למשפחות. הבנו שבדומה למצב שלנו אחרי שהדר נחטף ושקענו בעשייה, חשוב להעסיק גם את משפחות החטופים ולהסביר להן מה כדאי לעשות. שמחה ולאה וכל האחים קיימו שיחות זום וסייעו למשפחות החטופים בנושאים שונים".
מיד לאחר מתקפת הפתע של חמאס, גויס יוגב למילואים בגדס"ר ביסל"ח, גדוד המילואים של גבעתי. מהר מאוד הוא נכנס לעזה. יוגב: "אני משרת בתור רס"פ במילואים, והגדוד שלי מורכב מיוצאי גדס"ר גבעתי מכל השנים, ככה שיוצא לי לשרת עם אנשים שהכירו את הדר בסדיר, בהכשרה שלו, כמפקד. יש איתי בפלוגה בחור שהיה סמל שלו בטירונות, ובחור אחר שהיה סמל שלי בטירונות וגם היה חייל של הדר. בעצם כל הצוות שלו, צוות גולדין, איתי בפלוגה".
וכשאתה מסתובב בעזה, אתה מסתכל ומחפש איפה הדר?
"אנחנו ספציפית לא היינו ברפיח מעולם, אז פיזית לא חיפשתי אותו, אבל ברור שזה תמיד בראש. בכל המלחמה הזאת אתה מרגיש חלק ממשהו מאוד גדול שקשור להשבת חטופים, וברור שמבחינתי ברמה האישית זה בראש ובראשונה הדר. זה נותן דרייב גדול להגיע למילואים ולעשות הכי טוב שאתה יכול, לדחוף קדימה את כולם".
צילום: אבישג שאר־ישוב
ואין חשש שזה עלול לקרות גם לי?
"תוך כדי הלחימה אני חושב שלא. אני רס"פ, כך שאני לא בחוד החנית בכל זמן נתון ולא יוצא לפעילות התקפיות, אבל מה שחוויתי בשטח זה שיש מעטפת כל כך גדולה מסביבך. צה"ל הוא מאוד חזק, ומרגישים את זה בלחימה. מרגישים את האחיזה בשטח, את העוצמות. ברור שיש גם פחד בלחימה, אבל יש ביטחון גדול שאני לא לבד בשטח, יש מעליי את ה'זיק' ולידי את הטנק, ואני שומע אותם כל הזמן, זו לא קבוצת חי"רניקים שהולכים ללא נודע, הלחימה היא משולבת תמיד. צה"ל מאוד השתפר בזה לאורך השנים".
הרגשתם לאורך השנים שהציבור הישראלי איתכם במאבק?
יוגב: "היו תקופות שיותר, היו תקופות שפחות. לאורך הזמן לא חסרו רגעים שבהם הרגשנו שאנחנו צריכים להילחם כדי לא להיעלם מהתודעה ולהישאר בשיח הציבורי".
רבים בציבור הישראלי, בהם משפחות חטופים מ־7 באוקטובר, מכים כיום על חטא שלא ליוו את המשפחה כל השנים. נאומיה של איילת גולדין לאורך המאבק נצרבו בתודעה כנאומים עוצמתיים וערכיים, המדגישים את המסרים של המשפחה כולה. יוגב וחושן גאים באיילת, אבל לא מופתעים מהכריזמה. "היא ככה גם בבית, מה שרואים על המסך זה מה שהיא", אומר יוגב. "היא אדם מאוד מחובר לערכים ולרגש, ותמיד ידענו והרגשנו את זה".
יוגב והדר, 2009 | צילום: פונגיום-סנגוון
ה"שבעה" שנערכה השבוע באוהל שהוקם מתחת לביתם של שמחה ולאה גולדין ברחוב הגליל בכפר־סבא, הייתה הפעם השנייה שבה המשפחה יושבת. הפעם הקודמת הייתה לאחר ההלוויה שקיימה המשפחה להדר בשנת 2014, בעקבות הממצאים שהתקבלו. השבוע הורגשה שם הקלה, נראו הרבה חיוכים ואפילו נרשמו צילומי סלפי עם בני המשפחה. בין האורחים שנהרו כדי לנחם אך גם כדי לברך את המשפחה על שובו של הדר היו אזרחים רבים, בהם תושבים מכפר־סבא, חלקם כאלה שכלל לא מכירים את המשפחה. הגיעו גם חבריהם של האחים – איילת, חמי וצור – בהם כאלה שהגיעו במיוחד מחו"ל. בכל זאת, לא כל יום שב חייל חטוף שהמתינו לו 11 שנה.
ביום רביעי בבוקר הגיעו גם ירדן ביבס ואחותו עופרי. עופרי מוצאת בסיפור של משפחת גולדין קורטוב של תקווה. "אני חושבת שיחד עם כל עם ישראל, קודם כול יש איזושהי תחושה של הקלה, שהמחדל הגדול הזה, ההפקרה של 11 שנה, הגיע לסיומו", היא אומרת. "זה קרה הרבה יותר מדי זמן אחרי שהיה צריך, וברור לי גם שזה יכל להסתיים מזמן. האזנתי אתמול להספדים בלוויה, וכתבתי אחר כך בקבוצות של משפחות ושל חברים שאני חושבת שזו פעם ראשונה אחרי תקופה מאוד ארוכה, שהרגשתי לרגע אחד שיש תקווה שעוד יהיה פה יותר טוב. בשנתיים האלה נתקלתי בכל־כך הרבה אנשים מדהימים, ומשפחת גולדין באמת מסמלת את הכי טוב שיש לנו בעם ישראל. כל־כך הגיע להם לקבל את סגירת המעגל הזאת, אחרי המאבק הכל־כך צודק ומוסרי וכל־כך בודד לצערי שהם ניהלו כל השנים.
"כשהבנו את גודל המחדל שהיה ב־7 באוקטובר, אני חושבת שהדבר הראשון שעלה לראש אצל משפחות החטופים זה הסיפור של משפחת גולדין. כולנו הבנו כמה הכוח שלנו כמשפחות ביחד הוא ענק, והרגשנו צער שלא הבנו את המאבק של משפחת גולדין ולא היינו שם באמת לצידם. אני חושבת שגם עבור משפחות החטופים, החזרה של הדר היא מערבולת רגשות והקלה מטורפת".
במקרה של משפחת גולדין, החזרה של הדר אכן מסמלת הקלה. למרבה הצער, אי אפשר לומר שהרגשתם את אותה תחושה כשהודיעו לכם על הנורא מכול.
"בוודאי שלא. למשפחת גולדין היו 11 שנים, לא שזה היה צריך להיות ככה, אבל אני מניחה שהם כבר עברו איזשהו תהליך של אבל ושל עיבוד האובדן והתמודדות איתו. אנחנו ממש השתדלנו להחזיק את התקווה עד לרגע האחרון. כעת צריך להבין שצוק איתן סוף־סוף הסתיים, אבל חרבות ברזל עדיין לא. יש שם עוד ארבעה, ואנחנו מחויבים למשפחות שיחזרו בתקווה בקרוב".
שיח בהפגנת החרדים
לפני כשלושה שבועות ביקרנו באנדרטת חץ שחור ליד כפר־עזה, שבה נוהגים אנשי "מסדר הדר", הפעילים זה שנים להשבתו של הדר גולדין, להתכנס מאז שנת 2018. לאורך השנים אירח שמחה גולדין מדי שבוע חניכי מכינות כדי לדבר איתם על הערכים של הדר. ובכלל, בכל שיחה שקיימנו איתו ב־11 השנים האחרונות, הוא מדבר על עשייה ערכית למען הדור הצעיר. מהבחינה הזו, יוגב וחושן הם דור ההמשך האיכותי.
חושן והדר, 2010 | צילום: באדיבות המשפחה
"שמחה הוא איש חינוך ויודע לתמלל את הדברים יותר טוב ממני", אומר יוגב. "אנחנו דור ההמשך שיבנה את המדינה, וכשאנחנו חושבים אילו ערכים צריכים ללוות את המנהיגים הבאים שלנו, אני מאמין שאלו צריכים להיות הערכים שאנחנו חווים כלוחמים בשדה הקרב: הערבות ההדדית והרעות, שבשמן לא משאירים אף אחד מאחור. אני חושב שקצת אבד לנו בדרך הרצון להילחם עבור המדינה, אבל לא אבד הרצון להילחם עבור הארץ. אנחנו מבינים שכאן מקומנו, אנחנו יודעים כמה המקום הזה חשוב לנו, אבל יש משבר אמון מול המדינה והמנהיגים. זה לא בהכרח עניין של ימין או שמאל, אלא אובדן ערכים גדול עוד לפני 7 באוקטובר".
"ערכי צה"ל הם ערכים שגדלנו עליהם עוד לפני ששירתנו בצה"ל", אומרת חושן. "זה בא לידי ביטוי בדברים היומיומיים, לא רק בדברים הגדולים. גדלנו במושב דתי־חילוני, אז כל הילדות שלנו זה דתי־חילוני ביחד. באמת מדברים אצלנו ערכים בבית אבל במעשים, לא רק במילים".
הפגנת החרדים הגדולה נגד גיוסם לצה"ל התרחשה לפני שבועיים לא הרחק מביתה של חושן בירושלים. היא יצאה עם בן זוגה לרחוב והחלה לשוחח עם המפגינים, מתוך הבנת חשיבותה של היכולת לשוחח עם האחר, אפילו בסוגיה הנפיצה הזו. "הגיוס לצה"ל הוא הנושא הכי רגיש לנו. כל המשפחה שלנו משרתת, והדר עוד היה חטוף, אבל היה לי חשוב לדבר איתם. פשוט עמדנו שלוש שעות ודיברנו איתם, ראינו כמה הם רוצים לדבר. והייתי בטוחה שאני אחזור כועסת הביתה באותו יום, אבל השיח גרם לי להרגיש טוב אפילו שלא הגענו להסכמות. חזרתי הביתה מחוזקת".
הדר הגיע השבוע לקבר ישראל, אבל מבחינת יוגב וחושן, המסע יסתיים כאשר ישובו גם ארבעת החטופים שנותרו. "הדר נהג לומר, 'החוב שלי למדינת ישראל לא נגמר כשאני פושט את המדים'", מספרת חושן. "התרומה למדינה לא מסתכמת רק בשירות בצבא, אלא גם לפעול למען החטופים החללים ולדאוג שהם יחזרו. גם אחרי זה, יש לנו עוד הרבה משימות ודברים לתקן. אנחנו צריכים להביא את העם שלנו למצב שאנחנו יכולים לחיות ביחד, ולגרום למדינה הזאת להצליח, לשגשג ולהיות מדינה למופת".
עוד כתבות בנושא
