"זו הפעם הראשונה שאני רואה מלאך בשר ודם"

המיילדת בת־שבע שוב חשבה שצפויה לה עוד משמרת לילה שגרתית. במוצאי שבת היא יצאה כהרגלה מביתה במבוא־חורון לבית החולים אסף הרופא בצריפין, אך כשהגיעה לחדר הלידה מצאה את הצוות נסער. שעות ספורות קודם לכן, כך סיפרו לה, הגיעה לשם אישה צעירה מרחובות, שציפתה ללדת ילד בריא ושלם. אמה עמדה לצד מיטתה, וחמותה אף עלתה על כיסא כדי לצלם את הרך הנולד עם צאתו לאוויר העולם. אבל כשהמיילדת הצעירה ראתה את ראשו של התינוק מגיח, היא נבהלה: לא היו לו אוזניים ולא סנטר, ומראה פניו היה "מאוד לא שגרתי", כפי שסיפרה אחר כך.

אמה של היולדת צרחה. המצלמה נפלה מידיה של החמות המבוהלת. המיילדת מיהרה לקחת את התינוק ולהביא אותו לרופא התורן. התברר שהיילוד סובל מ"תסמונת טריצ'ר קולינס", הפרעה גנטית נדירה הגורמת לעיוותים חמורים בפנים ובגולגולת. התסמונת הזו מתרחשת באחד מתוך 50 אלף הריונות, ובישראל יש רק כמה עשרות בני אדם שלקו בה. בשעות שלאחר הלידה התרחשה דרמה בין ההורים: האב הודיע לאשתו שהוא מסרב לקחת הביתה "ילד לא תקין", וכל התנהגותו העידה שהוא מנתק את עצמו רגשית מבנו שאך זה נולד. האם הנסערת התקשתה לקבל זאת, אבל גם היא לא ביקשה לראות את בנה לאחר הלידה.

כשבת־שבע שוב שמעה את הסיפור, היא ניגשה אל מיטתו של התינוק. היא הושיטה לו יד, ליטפה אותו – ובאותו רגע, כך היא מספרת, חשה שליבה דבק בו. "הרגשתי משיכה להיות לידו, לגעת. הבנתי שלא עומד להיווצר שם ממשק של אם ותינוק, ולכן נדחפתי ללכת לעריסה שלו, להעניק את הרגש האמהי ולהיות היד המלטפת".

ההורים חזרו לביתם בידיים ריקות, משאירים את התינוק בבית החולים. במשך שלושה חודשים המשיכה שוב לבקר את הפעוט הנטוש בכל משמרת שלה. גם כשהייתה בביתה, היא התקשתה להתנתק ממנו במחשבותיה. "כל הזמן שאלתי את עצמי מה יהיה איתו. כבר היה ברור שההורים לא לוקחים אותו, ובבית החולים דיברו על כל מיני אופציות אחרות, שלי בתור אמא היו קשות לשמיעה. אחת האחיות במחלקה שאלה אותי: 'תגידי, אין אצלכם איזו משפחה טובה שיכולה לקחת אותו? הוא כזה מהמם ומיוחד, ויש לו עיניים חכמות'".

בת־שבע המשיכה להתייסר, עד ששלמה בעלה אמר לה: "תפסיקי לדבר ותעשי מעשה". המעשה היה שינוי מוחלט של שגרת חייהם, ושל החיים הצפויים לתינוק: בני הזוג שוב נדברו לקחת אותו לביתם ולגדלו כילד אומנה. זה קרה אחרי שגם שלמה ביקר אותו בבית החולים, ואחרי שמשפחת שוב קיימה דיון והצבעה בהשתתפות שמונת הילדים. כולם תמכו בצירוף התינוק למשפחה, וכך הוא עבר לביתם ושמו שונה למלאכי.

22 שנה עברו מאז, וכעת מגיע סיפורו של מלאכי אל המסך הקטן: במוצאי שבת שודר בכאן 11 הסרט התיעודי "מלאכי", שיצרו הבמאים נעם דמסקי ועדו בהט. הסרט, שהפקתו נעשתה בתמיכת קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה וקרן קולנוע שומרון, כבר זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר ופרס העריכה בפסטיבל הקולנוע ירושלים, והוא מוקרן ברחבי הארץ. פניו של מלאכי מוסתרות בסרט במכוון עד לקראת סיומו: במשך רוב הסרט הצופה נדרש להתמודד עם הסיפור בשעה שהוא מדמיין את הפנים ולא יודע כיצד מלאכי נראה.

את מלאכי, היום חייל משוחרר, אני פוגש בבית משפחת שוב במבוא־חורון. גם היום, אחרי סדרה ארוכה של ניתוחים, המראה החיצוני שלו עדיין יוצא דופן, אך הוא כבר התרגל למבטים ברחוב וגם לשאלות. "זה לא משפיע עליי", הוא אומר. "אחרי שעברתי את זה לאורך כל כך הרבה שנים, נבנה אצלי כבר חוסן נפשי ויש לי ביטחון עצמי גבוה. אני יודע מה אני מביא לשולחן, מה אני שווה ומה אני נותן לאחרים, והשאר לא מעניין אותי. היה לי פעם מוטו - אנשים צוחקים עליי כי אני שונה, ואני צוחק עליהם כי הם כולם אותו הדבר. זה מנגנון שאתה מכניס לעצמך לראש.

מלאכי שוב: "אחרי מה שעברתי לאורך השנים, נבנה אצלי חוסן נפשי ויש לי ביטחון עצמי גבוה. אני יודע מה אני מביא לשולחן, מה אני שווה ומה אני נותן לאחרים, והשאר לא מעניין אותי. היה לי מוטו - אנשים צוחקים עליי כי אני שונה, ואני צוחק עליהם כי הם כולם אותו הדבר"

"אחרי אחת ההקרנות של הסרט ניגשה אליי מישהי ושאלה מה אני מרגיש כששואלים אותי על המראה השונה שלי. עניתי לה שאין לי בעיה עם זה, ושאפילו אהבתי לדבר על זה ולשתף. אבל עמד שם לידנו אדם עם נכות, והוא שמע את השיחה ואמר לה: פשוט לא צריכים לשאול שאלות".

שלמה: "בתור אב שהרבה לבלות עם הילדים, התמודדתי עם השאלה איך אנחנו יוצאים החוצה, למקומות ציבוריים. נסענו פעמים רבות לסקייטפארק במודיעין ולאיי־ג'אמפ בפתח־תקווה, ושם הסתכלו הרבה על מלאכי. הוא שמע מילים לא פשוטות, אבל זה יצר אצלו חוסן מטורף. הבילויים האלה הפכו אותו לחסין מבטים".

בת־שבע: "בפעמים הראשונות הוא אמר לי: 'לא נעים לי שאני נכנס ומיד מסתכלים עליי'. שאלתי אותו למה לדעתו מסתכלים עליו, והוא ענה 'כי אני לא נראה טוב', וגם אמר מילה קשה יותר. אמרתי לו: זה לא נכון. אתה נראה שונה, וכל מי ששונה מושך תשומת לב. אם לא נעים לך, תגיד להם 'ככה אלוקים ברא אותי, ואני עובר ניתוחים'.

"כשהוא היה בן עשר, ילד אחד שאל אותו: 'למה אתה נראה ככה? זה בגלל תאונה?'. מלאכי הסביר שהוא נולד ככה, והתחיל לתאר את כל הניתוחים שהוא עובר. הוא סיפר גם שיש לו שתל, 'ואם אני רוצה, אני יכול לשמוע בו מוזיקה באמצע השיעור'. הילד ההוא אמר 'וואו, הייתי מת שגם לי יהיה מכשיר כזה'. זה נגמר בכך שהם הפכו לחברים".

מלאכי: "תמיד אהבתי ספורט, ויש בו משהו מחבר מאוד. בספורט לא אכפת לי איך אתה נראה ואיך אתה מדבר, אתה יכול להיות שותף שלי".

עלולים לקחת לנו אותו

מלאכי קורא לשלמה ובת־שבע "אבא ואמא", אך יש לו קשר טוב גם עם הוריו הביולוגיים, אפרת ואופיר כהן. מערכת היחסים הייחודית הזאת החלה להירקם כבר בילדותו המוקדמת, בעיקר בעקבות התעקשותם של הורי האומנה, שהציעו לבני הזוג כהן להיות שותפים ומעורבים בגידולו של בנם. "כשאפרת ידעה שאנחנו לוקחים את מלאכי אלינו, היא השאירה לי מכתב מרגש, מצמרר ואמהי, מכתב שיש בו אהבה גדולה מאוד וגם בחירה בזוגיות ובבית", מספרת בת־שבע. "ידעתי שהיא נקרעת, ושהיא גם באה לבית החולים להיפרד ממלאכי. כשהוא היה בן חצי שנה היא שלחה לי מכתב נוסף בדואר, וסיפרה על געגוע גדול. היא רצתה לדעת שמלאכי בטוב, וביקשה שאשלח לה תמונות שלו, אם זה לא קשה. החלטתי לא להסתפק במכתבים, והתקשרתי אליה. בפעם הראשונה היא נבהלה וניתקה, אבל לא ויתרתי, כי הבנתי מה הדבר הכי בריא שיכול לקרות לו: שהיא תגיע, תכיר אותו, תהיה נוכחת ותהפוך לחלק בלתי נפרד מחייו".

בת־שבע שוב, אם האומנה: "כשמלאכי היה בן חצי שנה, אמו שלחה לי מכתב. היא רצתה לדעת שהוא בטוב, וביקשה שאשלח תמונות שלו. התקשרתי אליה, ובפעם הראשונה היא נבהלה וניתקה. אבל לא ויתרתי, כי הבנתי מה הדבר הכי בריא שיכול לקרות לו: שהיא תכיר אותו ותהפוך לחלק בלתי נפרד מחייו"

בני הזוג כהן החלו להגיע למבוא־חורון ולבקר את מלאכי כשהיה בן שלוש. שתי המשפחות המורחבות חגגו לו יחד מדי שנה את יום ההולדת, ובבוא העת גם את בר המצווה. "נוצר בינינו קשר טוב, לא דבר מאוד מצוי בין משפחות אומנה למשפחות ביולוגיות", מספרת בת־שבע. "מבחינתנו, הקשר הזה היה הכרחי כדי שמלאכי יגדל בריא בנפשו. רצינו ליצור אצלו ביטחון שהוא אהוב בשתי המשפחות". בהמשך היא אף יילדה את אפרת בלידת אחיו הקטן של מלאכי.

גידולו של הילד הלוקה בתסמונת נדירה היה כרוך במסע רפואי קשה וארוך. מגיל שנה וחצי ועד גיל 15 נותח מלאכי 12 פעמים בארץ ובחו"ל, במטרה לאפשר לו לשמוע, להקל עליו על הנשימה ולשפר את מראה פניו. "אופיר ואפרת נשארו בהתחלה אפוטרופסים על מלאכי בתחום הרפואי, והייתי צריכה שהם יאשרו לי לחתום על כל הרדמה וניתוח שהוא עובר", אומרת בת־שבע. "לכן ביקשתי בשלב מסוים שגם אנחנו נהיה שותפים לאפוטרופסות על הגוף של מלאכי, כדי שאוכל לנהל את התיק הרפואי שלו. שיתפנו אותם בכל שלב, והם ידעו בדיוק מה הולך לקרות. אפרת ידעה שלא אוותר על הטוב ביותר בשביל מלאכי, וסמכה עליי בנושא הזה. לקראת אחד הניתוחים היא הגיעה לחו"ל ושהתה איתנו במשך שבוע. האחווה והאהבה המשותפת הביאו לפיצוח של המצב הזה".

איך מסבירים לילד מדוע יש לו שני זוגות הורים?

"לילד יכולות להיות חמש־שש סבתות והרבה דודים, וזה לא מעורר אצלו שאלות. המשפחתיות שמלאכי הכיר הצטיירה אצלו כמצב טבעי. על השייכות שלו להוריו הביולוגיים דיברנו איתו רק בגיל חמש וחצי".

מלאכי: "גם אז לא ממש הבנתי, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. הקשר עם אופיר ואפרת התחיל בגיל מוקדם, ולכן לא הייתי מופרד מהם. זה העסיק את המחשבות שלי רק בגיל 10־11".

שלמה: "ידענו שמכיוון שטוב לו פה, הוא יצליח לעבור את הגלים האלה. קרה ששאלו אותנו למה אנחנו משקיעים כל כך בקשר עם אופיר ואפרת - הרי לכאורה זה לא לטובתנו, כי אם הם יכירו אותו היטב, הם עלולים לקחת אותו. תמיד עניתי שאם אנחנו רוצים את הילד הכי בריא והכי רגוע, הוא צריך לדעת שיש לו הורים חמודים ואחים נהדרים ולהכיר אותם.

"יום אחד מלאכי סיפר לי שהוא נוסע לקניון, לקנות מתנת יום הולדת לאמא שלו אפרת. אחר כך קיבלנו מהם תמונה של עץ עם לב שהוא קנה לה. כששאלו אותי לפני עשר שנים מה החלום שלי, עניתי - שמלאכי יגדל, ייקח לנו את הרכב ויודיע 'אני נוסע לראות משחק כדורגל אצל אבא אופיר'. היום זה קורה על בסיס שבועי כמעט". שלמה מחייך כשהוא מספר את הסיפור הבא: "מלאכי גם היה משתמש בזה שיש לו שני זוגות הורים. כשלמד בחטיבת הביניים שלימדתי בה, יום אחד הוא בא אליי לחדר המורים וביקש להשתחרר מוקדם מהלימודים. כשלא הסכמתי הוא אמר למורים: 'אני אבקש מהאבא השני שלי, והוא יאשר לי'".

בת־שבע: "אני חושבת שהקב"ה נתן לו כוחות פנימיים שמאפשרים לו להפיק את המיטב ממצבים כאלה. אולי אלו כוחות־על של נפש מיוחדת".

מלאכי, היא מספרת, הצליח לרקום קשרים עמוקים עם כל המשפחה המורחבת מצד הוריו הביולוגיים. "כשסבא שלו יצא לפנסיה ממכון ויצמן, מלאכי נסע למסיבת הפרדה שלו. הוא נסע איתם גם לחופשה משפחתית באילת. האח הגדול של מלאכי נעשה חבר טוב מאוד של שני הבנים שלנו, והם משחקים יחד כדורגל".

משפחת שוב היא משפחה דתית תורנית, ואילו בני הזוג כהן אינם דתיים. כשאני שואל את מלאכי על ההתמודדות עם הפער באורחות החיים, הוא משיב: "היה שלב שזה בלבל אותי, והחיבור החזק עם אופיר ואפרת העלה הרבה מחשבות - על אילו ערכים אני צריך לגדול, איזה אורח חיים לחיות. אבל אני חושב שכמעט כל נער חווה סטייה מהדרך וחזרה אליה. כשהייתי בן 13־14 זה היה קשה, היום זה אחרת. בגיל שלי אתה כבר בוחר בעצמך איך אתה רוצה לחיות. אבל עד היום אני לא נמצא אצלם בשבתות, כי זה יגרום לי לבלבול גדול".

נעם דמסקי, מיוצרי הסרט: "ברור לי שאחרי השידור בטלוויזיה יהיו ברשתות אנשים רעים שיגידו על ההורים הביולוגיים דברים רעים. מצד שני, בנינו להם נרטיב שהם יכולים לצאת איתו החוצה בראש מורם. אופיר אומר 'הכול עליי. אני אחראי, אני אשם, ואני אקבל את העונש'. מבחינתו הוא נמצא היום במקום חזק יותר"

בת־שבע: "אופיר ואפרת מכבדים מאוד, הם לא יעשו משהו מאחורי הגב, והם לא רצו שההבדלים באורח החיים יבלבלו את מלאכי. במשפחות אומנה מתמודדים לעיתים עם התנצחות עם המשפחה הביולוגית, אבל אצלנו זה לא קרה. זו משפחה מהממת שמצאה את עצמה בניסיון ולא ידעה איך להתמודד איתו. הם היו צעירים מאוד ואולי לא מצאו את הכוחות והאמונה, אבל אלה אנשים טובים וערכיים, ואנחנו אוהבים אותם מאוד".

מה אתם הייתם עושים

יוצרי הסרט הצליחו להושיב מול המצלמה לא רק את בת־שבע ושלמה שוב, אלא גם את אופיר ואפרת כהן. ההורים הביולוגיים שיתפו בגילוי לב בחוויית הלידה המטלטלת ובהחלטה הקשה שקיבלו אחריה. "אני לוקח על עצמי את כל האשמה, וסוחב את זה עליי עד היום", אומר שם האב.

"יש פה חשיפה גדולה, וברור לי שאחרי השידור בטלוויזיה יהיו ברשתות החברתיות גם אנשים רעים שיגידו עליהם דברים רעים", אומר לנו הבמאי נעם דמסקי. "מצד שני, עד היום אופיר ואפרת לא סיפרו את הסיפור הזה אפילו לאנשים שעובדים איתם, כי לא היה להם סיפור לספר. אנחנו בנינו להם נרטיב שהם יכולים לצאת איתו החוצה ולהגיד - אנחנו יכולים להרים את הראש, כי עשינו סיבוב במהלך השנים. אפרת לא רצתה להשאיר את מלאכי בבית החולים, ואופיר אומר 'הכול עליי. אני אחראי, אני אשם, ואני אקבל את העונש'. מבחינתו הוא נמצא היום במקום חזק יותר. הוא גם הגיע להקרנה של הסרט בסינמטק תל־אביב ועמד מול הקהל".

גם היום מלאכי אומר שאינו מבין את ההחלטה של הוריו להשאיר אותו בבית החולים. בסרט מתועד מפגש בינו ובין אופיר, לשיחה שבה השניים מדברים גם על ההחלטה ההיא. על המסך מופיעות רק כמה שניות מהשיחה, אבל מלאכי מספר שזו הייתה סגירת מעגל. "אופיר אמיץ מאוד בעיניי", אומר עדו בהט. "כששאלתי אותו ואת אפרת מדוע הם מסכימים להצטלם, התשובה הייתה שהם עושים את זה בשביל מלאכי, ושזה שווה להם כל רגע. אם יש משהו שאני לא ישן בגללו, זה החשש שישפטו אותם, כי אני יודע איפה אנחנו חיים.

"נעם ואני אמרנו לעצמנו מההתחלה שגם אם לא נצליח לגרום לצופים לא לשפוט את הנטישה, לפחות נשיג מטרה אחרת באמצעות הסרט – שאנשים יקבלו את מלאכי כאדם רגיל. בסופו של דבר אני חושב שכן הצלחנו גם במטרה האחרת. אנשים שצפו בסרט אמרו 'אנחנו לא יודעים מה היינו עושים במקומם'. הבינו שגם מעשה קשה כזה, צריך לחשוב פעמיים לפני ששופטים אותו. אני מרגיש שזו הפעם הראשונה שעשיתי סרט טוב והצלחתי להעביר את המסר".

לפני הקרנת הבכורה הם הראו את התוצר המצולם לשני זוגות ההורים. "חששנו מהתגובה של אופיר", מודה בהט. "הסתכלנו עליהם כל ההקרנה. כשהגענו לסוף הסרט, היה שקט. שנינו בקושי נשמנו, אני הייתי בחרדה. אפרת אמרה תודה, ושהיא לא רואה בעיה בסרט. חיכינו לשמוע את אופיר, ולבסוף הוא אמר: 'אף אחד לא היה יכול להוציא אותי טוב יותר מכפי ששניכם הצלחתם לעשות, ואני רוצה להודות לכם'. זה המשפט שהיה חשוב לי בכל העשייה של הסרט. באמת התאמצנו בשביל זה. אני מרגיש שעשינו תנועה והצלחנו אצל אופיר ואפרת. זו משפחה שלא מדברת, ובזכותנו דברים זזו שם, אצל שניהם".

הסרט "מלאכי" הוא לא שיתוף הפעולה הראשון של דמסקי ובהט, שני יוצרי דוקו ותיקים. הקשר המקצועי ביניהם החל בשנת 2002, כשדמסקי יצר ובהט ערך את הסדרה "הישיבה" על ישיבת כפר־הרא"ה, ששודרה בערוץ 10. במהלך השנים הם יצרו יחד את הסרט "חבורת היתומים" על ילדי כפר־עציון, את הסדרה "רוח החופש" שעסקה בשידור הציבורי, ואת הסרט "ילדים על תנאי" שסיפר על ילדי אומנה. משם הגיעו ליצירת הסרט על מלאכי.

"הבנו שבת־שבע שוב היא המחוללת של הסיפור, היא הדמות המרכזית שלנו", מספר דמסקי. "הגענו אליה הביתה, ובסוף השיחה היא אמרה לנו שהיא מסכימה להתראיין, אבל לא להצטלם. נשמנו רגע, ואז שאלנו אותה אם יש סיכוי שתשנה את החלטתה. היא אמרה שתדבר עם הרב שלה - שהוא אבא שלה. קבענו להיפגש איתו במבוא־חורון. היינו בחרדה מהתשובה שלו, אבל כשהגענו פגשנו אותו כבר ברחוב, והוא אמר 'הכול בסדר, היא יכולה להצטלם'. בת־שבע סיפרה לנו אחר כך מה הייתה הסיבה לאישור שלו: הוא אמר 'יהיה הרבה קידוש השם מהסרט הזה'".

עדו בהט, מיוצרי הסרט: "אחד החברים הקפלניסטים שלי נכח בהקרנה, ואחר כך הוא אמר לי על "בת־שבע: 'זו הפעם הראשונה שאני רואה מלאך בשר ודם'. הסרט שינה אצלו את כל ההסתכלות על הדתיים. לא רואים משפחות כאלה בתקשורת הכללית, יש כאן קרע גדול, וקיוויתי שהסרט אולי יאחה אותו קצת"

אחד האתגרים שעמדו בפניהם היה כיצד להביא אל המסך את מלאכי ואת אתגרי חייו. "זה היה קשה, כי מלאכי כל הזמן אומר שהוא אדם רגיל", מסביר דמסקי. "יצאנו איתו ל־15 ימי צילום לפחות - במכינה שהוא למד בה, בים ובמשחק כדורגל. רצינו לראות היכן הוא מתמודד ומתי קשה לו, אבל הייתה בעיה למצוא את זה, כי הוא קיבל חינוך שאומר שהוא חזק תמיד. ראינו ש־70 אחוז מהסרט זה 'ראשים מדברים', והיינו צריכים לייצר סצנות, אבל מלאכי לא נתן לנו את זה. נאלצנו לייצר שפה חדשה, ועשינו זאת באמצעות האנימציה הנהדרת של מיכאל פאוסט (האנימטור של הסרטים "ואלס עם באשיר" ו"אגדת חורבן" – א"ר). כך אנחנו מביאים לסרט את הקול והמחשבות של מלאכי".

העבודה הממושכת על הסרט השפיעה גם על יוצריו. "הסיפור הזה גרם לי לרצות להיות אדם טוב יותר", אומר דמסקי. "אחרי כל הקרנה, בשיחה עם הקהל אני אומר שהסרט מלמד שיש מקום לתיקון ולכפרה, ואני רואה את האנשים מהנהנים. אחת ההקרנות התקיימה בביתה של מיילדת שעבדה בבית החולים ביום שנולד מלאכי. נכח שם גם רופא שהיה בזמנו סטאז'ר במחלקה. בסיום ההקרנה הוא אמר שאחרי הלידה הוא כעס מאוד על אופיר, אבל בעקבות הסרט הוא כבר לא כועס עליו, אלא חש חמלה. קיבלנו גם תגובה מאם לילדה עם תסמונת דומה: היא סיפרה כמה חיכתה שהסרט הזה יצא".

בהט: "אותי לימדו בבית שמקבלים כל אחד כמו שהוא, בלי לשפוט. זה היה הא־לוהים שלי, ועל זה גדלתי. כשראיתי בכיתה מישהו מסכן, או ילדה שמרביצים לה, תמיד עזרתי. ובכל זאת בפגישה הראשונה שלנו עם בת־שבע, מיד כשהיא התחילה לדבר, התחלתי לבכות - כי היה ברור לי שאני לא יכול להגיע לרמה שלה".

בראייתו של בהט, הסרט על מלאכי מתחבר גם למצב החברתי בישראל. "גדלתי בצפון תל־אביב, כל החברים שלי קפלניסטים. אחד מהם נכח בהקרנה בירושלים, ואחר כך הוא אמר לי על בת־שבע – 'זו הפעם הראשונה שאני רואה מלאך בשר ודם'. הוא גם סיפר שהסרט שינה את מבטו על הדתיים. אני באמת חושב שסרט כזה עשוי לפתוח משהו שהציבור החילוני לא פתוח אליו, כי לא רואים משפחות כאלה בתקשורת הכללית. יש כאן קרע גדול מאוד, ומעבר לעניין היחס לשונה, קיוויתי שהסרט אולי יאחה קצת את הקרעים בינינו.

"נעם ואני הכי שונים זה מזה. בכל נושא יש לנו הסתכלות אחרת, אבל כשאנחנו באים לביים יחד, אנחנו רואים את הסרט מעל הכול, וגם מסכימים ב־90 אחוז מהמקרים על הבימוי והעריכה. למרות ההבדלים בינינו, הטעם הקולנועי שלנו דומה והאהבה שלנו לסצנות ולמילים היא אותה האהבה. אנחנו קופצים ומתרגשים מאותם הדברים".

התחייבות של אסיר

את החיבור בין משפחת שוב לבמאי הסרט יצר מכון סאמיט, שתומך במשפחות אומנה וליווה את המשפחה לאורך כל השנים. "המקרה של מלאכי הוא תזכורת מרגשת לכוחה של משפחת אומנה לשנות מסלול חיים שלם", אומר לנו יוני בוגט, מנכ"ל עמותת מכון סאמיט. "מאחורי כל ילד שנלחם על מקומו בעולם עומדת משפחה שמאמינה בו גם כשקשה, גם כשלא ברור מה יקרה מחר. אנחנו מלווים את המשפחות האלו ורואים מקרוב את הנס שהאהבה והיציבות מסוגלות לחולל. יש חשיבות אדירה ליכולת של קהילה להתגייס למען ילדים כאלה, ובמיוחד בתקופות מורכבות, כשהמציאות מלאה אי ודאות. אני קורא למשפחות שיכולות לפתוח את ליבן ואת ביתן להצטרף לפרויקט האומנה. יש הרבה ילדים שמחכים למשפחה שתאמין בהם ותיתן להם התחלה חדשה".

שישה משמונת ילדיהם של שלמה ובת־שבע שוב כבר נשואים, ולבני הזוג יש עשרות נכדים. לאחרונה יצא שלמה לפנסיה, כשמאחוריו 25 שנות חינוך וניהול בחטיבת הביניים של ישיבת בני עקיבא "נר תמיד" בחשמונאים, וכיום הוא מרצה במקומות שונים. בת־שבע, עם ותק של 34 שנים כמיילדת באסף הרופא, ממשיכה בעבודתה שם. לדבריה היא לא מתכוונת לפרוש לפנסיה לפני שתזכה ליילד את אשתו העתידית של מלאכי.

מלאכי, שהשתחרר לאחרונה משירותו הצבאי, הוא היחיד מילדיהם שמתגורר איתם בבית. הוא עוסק במוזיקה, מתופף, למד להיות די־ג'יי ובתקופה האחרונה הוא מלווה את הקרנות הסרט ברחבי הארץ. בסיומה של ההקרנה שהתקיימה בגוש עציון, בהשתתפות שלמה ובת־שבע שוב, אמר מלאכי לקהל: "שני ההורים שלי פה הם כל הכוח שלי. הכול חוזר בסוף למשפחה, להורים ולחינוך שקיבלתי. עשיתי לאמא שלי המון 'צרות' בתחום הרפואי ועד היום. סיימתי 12 שנות לימוד רק בזכות אבא שלי. היה לי לא פשוט בגלל הניתוחים בחו"ל, אבל ההורים שלי לא ויתרו לי, וגם האחים לא נתנו לי לרגע לחשוב שצריכים לרחם עליי ולהתחשב בי בתור אדם עם מוגבלות. המסקנה שלי היא לא לוותר, ותמיד לשאוף ולהבין לאן אפשר להתקדם".

ההקרנות של הסרט והשידור הצפוי בטלוויזיה, כרוכים מן הסתם בחשיפה רחבה, אני אומר למלאכי ולבני הזוג שוב. איך אתם מתמודדים איתה? "כשאתה עושה טוב, גם אנשים סביבך רוצים לעשות טוב", משיב שלמה. "אברהם אבינו היה איש חסד, וזה מחייב אותנו להיות גם אנחנו אנשי חסד, כי זה חלק מהשרשרת שלנו. העברתי פעם הרצאה בכלא, ובסופה אחד האסירים חיבק אותי ואמר: 'עשית לי כל כך טוב, אז גם אני החלטתי לעשות טוב, ולתרום את הקוקו הארוך שלי לחולי סרטן'".

למלאכי יש תשובה מוכנה בעניין החשיפה האישית. "אתמצת לך את זה במשפט אחד: כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא. זה הכול".

בת־שבע: "בעיני מלאכי, הסרט הזה הוא במה שעוזרת לילד המיוחד לעוף קדימה. אם יש ילד אחד שבזכות הסרט יאמין בעצמו והביטחון שלו יגבר, מלאכי השיג מבחינתו את המטרה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il