"כשרב הקהילה באנגלווד יצא לשבתון הוא ביקש שאקח על עצמי את השאלות בענייני נידה וטהרה, והוסיף שהוא מקבל שאלות בודדות בתחומים הללו. אני לעומת זאת קיבלתי 150 שאלות בשנה הראשונה שלי שם. זה הפתיע את כולם"
בבית המדרש לנשים במגדל עוז יודעים שאם מישהי יושבת בכיסא ליד הרבנית שיינע, היא כנראה באה לחלוק עימה התלבטות כלשהי. "אני יושבת במקום שלי בבית המדרש, תמיד יש לידי כיסא ריק, ומי שרוצה מוזמנת לשבת ולשתף", היא מתארת. "זו יכולה להיות התלבטות בנוגע לעולם האמוני או ההלכתי, בין המשך לימוד לשירות לאומי או צבאי, ועבור בנות שכבר אחרי השירות – האם ללכת ללמוד באוניברסיטה או לקחת פסק זמן לטייל. ויש גם שאלות הקשורות לזוגיות, לדייטים, למלחמה ולכל מיני קשיים ואתגרים".
בתפקידה הרשמי, הרבנית שיינע גולדברג משמשת בבוקר כמשגיחה רוחנית בבית המדרש, סוג של עוגן וכתובת לתלמידות, ובשעות הצהריים מעבירה שיעורי תנ"ך ובעיקר שיעורי הלכה, המשלבים דוגמאות מהחיים עצמם. ואולם באופן לא רשמי, אך כזה שתופס הרבה מסדר יומה, היא הפכה לאוזן קשבת וגורם מסייע לנשים הצעירות הנמצאות בהתלבטויות שונות. אף שהיא רבנית ואשת הלכה בזכות עצמה, וגם אשת רב, היא מבקשת שאקרא לה שיינע.
הרבנית שיינא גולדברג | צילום: נעמה שטרן
אנחנו נפגשות לרגל צאת ספרה "מה אני באמת רוצה" (ידיעות ספרים) בעברית, בתרגומו של שאול לילוב, ארבע שנים אחרי שראה אור באנגלית. מתוך שילוב של חוכמת המקורות היהודיים עם תובנות מהחיים, גולדברג מציעה דרכים מעשיות לסיוע בקבלת החלטות ומאירה את הדרך להבנה עמוקה יותר של עצמנו ושל הבחירות שאנו עושים. באמצעות סיפורים אותנטיים וניתוח מעמיק של דילמות יומיומיות, הספר מעניק כלים מעשיים להתמודדות עם פחדים, התלבטויות וחששות העולים בעת קבלת החלטות, ומראה כיצד פיתוח מודעות עצמית ואמון פנימי מוביל לבחירות מדויקות ומספקות יותר.
לצד עבודתה במגדל עוז, גולדברג היא יועצת הלכה במסגרת מדרשת נשמת ועורכת באתר "דרכיה – אישה והלכה". בעלת תואר ראשון ותואר שני בחינוך מישיבה יוניברסיטי, שם סיימה תוכנית מתקדמת בתלמוד והלכה. היא בת 46, נשואה לרב ד"ר יהודה, והם מתגוררים באלון־שבות עם חמשת ילדיהם.
בת הרב
היא גדלה בניו־יורק, אחת מארבע בנותיהם של הרב יעקב ואביגיל לרנר. אביה היה רב קהילת "ישראל הצעיר" בגרייט־נק שבלונג־איילנד. התבגרותה כ"בת הרב" הייתה לגורם מעצב בחייה, היא אומרת. "אולי בניגוד לילדי רבנים אחרים, לי ולאחיותיי הייתה חוויה טובה מאוד. ההורים שלי היו אהובים מאוד על הקהל, והחוויה הזו השפיעה מאוד על היכולת שלי לתת אמון באנשים. גדלנו בקהילה שאנשיה היו שונים מאיתנו מאוד – אנשים מקסימים, טובים ואינטלקטואלים, אבל לא היו בדיוק כמונו בתחום הדתי וההלכתי. למשל, אימא שלי ואישה נוספת היו היחידות בקהילה שכיסו את ראשן. לכל החברות שלי היו סטנדרטים הלכתיים שונים משלנו, ועדיין היה המון אמון בין המשפחות. לא גדלתי עם חששות ללכת לחברה מסוימת כי היא לא בדיוק כמוני. חונכתי להיות נאמנה לערכים שההורים לימדו אותנו ולהסתכל בעין טובה. למשל, זו קהילה שנותנת המון צדקה ועסוקה הרבה בחסד, יש להם ממש מסירות נפש בדברים האלה".
שנות ילדותה ונעוריה גרמו לה לאמץ הסתכלות מורכבת על החיים ולהבין שמקרים רבים הם לא או־או אלא גם־וגם. "אני רואה את זה גם אצל האחיות שלי, אנחנו יכולות להחזיק כל מיני דברים שלא מסתדרים יחד עד הסוף. אני יכולה להעריך אנשים, ובו בזמן להבין שאני לא בדיוק כמותם".
היכולת הזו מלווה אותה עד היום ומאפשרת לה להעניק אוזן קשבת לתלמידותיה ולא רק להן, בלי שיפוטיות. כך למשל, "כשמישהי מספרת לי שיש לה חבר וכל הזמן עולות ביניהם שאלות על שמירת נגיעה – היא מבינה שאני מייצגת את ההלכה, ועדיין היא יכולה להיות פתוחה ולשתף אותי כי אני באה בלי שיפוטיות. אנחנו עדיין יכולות להסתכל זו לזו בעיניים".
פרט נוסף מהילדות שסלל את דרכה בקלות רבה יותר אל דפי המשנה והגמרא, הוא היותה חלק מבית של בנות. "אני שומעת מתלמידות שלי שמאחיהם הבנים יש כל מיני ציפיות שמהן לא דורשים – שיקומו למניין, ילכו לבית הכנסת, ילמדו גמרא. אצלנו במשפחה לא חווינו את הפער. ההורים שלנו החליטו לחשוף אותנו לתורה מגיל צעיר; למדנו פרשת שבוע, משניות, ובבית הספר היסודי למדנו גמרא בנים ובנות יחד. רק כשגדלתי הבנתי כמה זה לא היה מובן מאליו. במהלך השנים אנשים אמרו לי 'לאבא שלך היו רק בנות, אז ברור למה הוא היה בגישה חיובית כל כך ללימוד תורה לנשים', אבל האמת שזה קשור לכך שהוא היה תלמיד מובהק של הרב אהרן ליכטנשטיין. הוא למד אצלו בישיבה יוניברסיטי וגם אצל הרב סולובייצ'יק. אבי האמין בכוח של לימוד תורה, והאמין שגם נשים יכולות".
היא לא זוכרת קושי או חשש כיהודייה דתייה בארצות הברית, ומעולם לא חוותה גילויי שנאה על רקע יהדותה. "עלינו לארץ כשהייתי בת 32, ועד אז לא הייתה לי אפילו סיטואציה אחת של אנטישמיות. אני שומעת על זה רק בארבע־חמש שנים האחרונות, מתלמידות שמגיעות מחו"ל למגדל עוז ומספרות על זה. הרגשנו בניו־יורק הכי בנוח והכי בבית. באנו לכאן לא כי ברחנו ממשהו, אלא כי רצינו להיות חלק מהחלום של המדינה".
שנה לאחר נישואיה ליהודה, בעל סמיכה לרבנות ורופא בחדר המיון בשערי צדק, הם באו לשנתיים באלון־שבות. הוא חזר ללמוד בישיבת הר־עציון, והיא למדה שנתיים בתוכנית של מדרשת נשמת ליועצות הלכה. באותם ימים, לפני עשרים שנה, התואר הזה לא היה מוכר, ושיינע הייתה בת 26 בלבד כשהחלה להשיב על שאלות. כשחזרו לארצות הברית היא הייתה יועצת ההלכה השנייה שם, והחלה לעבוד כחלק מהצוות הרוחני בבית הכנסת "אהבת תורה" באנגלווד, ניו־ג'רזי.
"הרב של הקהילה היה אז בשנת שבתון, ובמקומו היה רב צעיר", מספרת גולדברג. "לפני שהרב יצא לשבתון הוא אמר לי שהוא ישמח שאקח על עצמי את השאלות בענייני נידה וטהרה, ובאותה נשימה הוסיף שהוא לא מקבל הרבה שאלות בתחומים האלו, אולי רק שאלות בודדות. אני לעומת זאת קיבלתי 150 שאלות בשנה הראשונה שלי שם. זה הפתיע את כולם".
בהמשך עברה לטינק הסמוכה, הנחשבת שמרנית יותר. הרבנים שם התנגדו לכך שאישה תשמש כתובת רשמית בתחומים הללו. "מה שתמיד נתן לי את הגב זו העובדה שהרב ליכטנשטיין הוא שהעניק לי את התעודה. בסוף אנשים הבינו שאני פשוט עוזרת לנשים לשמור את ההלכה יותר טוב ויותר בשמחה, אבל בדרך הייתי צריכה לספוג כל מיני אמירות של רבנים, אפילו כאלה שהייתי בקשר איתם ושאני מכבדת אותם, שפשוט היו בפאניקה מכך שאישה תהיה בתפקיד הזה".
"חונכתי להסתכל על אחרים בעין טובה". שיינע עם הוריה, הרב יעקב ואביגיל לרנר | צילום: רבקה קובלסקי
נשים, לעומת זאת, הבינו שמדובר בשינוי הכרחי. הן החליטו לגייס כסף באופן עצמאי ולממן את משכורתה של גולדברג, אבל היא מצידה הסבירה שזה מעבר לעניין הכלכלי: היא חייבת לפעול בשיתוף פעולה עם בית כנסת, רב וקהילה, כדי שהתמיכה בעניין תהיה רחבה. "בסוף היה רב מקסים, הרב יוסף אדלר, שהבין את הצורך והזמין אותי לפעול בבית הכנסת שלו, ואכן עבדתי שם וקיבלתי שאלות מכל האזור. עם הזמן עוד רבנים קיבלו אותי. הם אמרו 'שמענו שיש לך יראת שמיים'. לא הבנתי מה הם חשבו קודם".
גם היום היא משמשת כתובת לנשים המבקשות להתייעץ בשאלות הלכתיות בנושאי טהרת המשפחה. בפרספקטיבה של עשרים שנה היא מזהה תהליכים: "פנייה ליועצות הלכה הפכה לדבר הרבה יותר מיינסטרימי, גם בציבורים שמרניים", היא מתרשמת, ומצביעה על השינויים שהתרחשו בעקבות זאת. "זה הכניס את הנשים יותר לשיח הזה. אני שומעת מרבנים שאני עובדת איתם כמה השפיעה העובדה שיש בתחום הזה נשים, שבסוף זה הגוף שלהן והחוויה שלהן, והן מקבלות את השאלות. אנחנו גם מקבלות שאלות הרבה יותר מפורטות ואינטימיות, כי לנשים קל יותר להיפתח לנשים. פעם אישה הייתה שואלת במבוכה שאלה אחת ומסתפקת בתשובה הספציפית, היום אני מנסה לעזור לאשה להגיע מנקודה A לנקודה B, לא רק לענות על השאלה שלה. הרבה פעמים אני שמה לב שהשאלה יושבת על סיטואציה גדולה יותר – גיל המעבר, זוגיות, פריון וכדומה, ואני משתדלת לתת לה תמונת מצב רחבה ולא לענות רק כן או לא. לדוגמה, אם היא שואלת על אמצעי מניעה, אני אפרוס בפניה את האפשרויות הקיימות וגם אספר לה לעומק על ההלכות בתחום הזה".
צילום: נעמה שטרן
מחפשים מבוגר אחראי
בנוגע לקבלת החלטות, הנושא שלשמו התכנסנו, גולדברג מבדילה בין כמה סוגי החלטות. לדבריה, ככל שמדובר באדם בוגר יותר, כך הדילמות שהוא ניצב בפניהם מורכבות יותר. "מגיעות בוגרות של מגדל עוז כדי להתייעץ על קושי בנישואין והאם להתגרש, כמה ילדים ללדת, האם לשנות קריירה".
מורכב להיות חלק מהחלטות כל כך חשובות.
"הבנתי מהר מאוד שזה לא המקום שלי לקחת אחריות על ההחלטות הגדולות של אנשים אחרים, אפילו לא על ההחלטות הקטנות. אני גם לא רוצה שמישהי תבוא אלי אחרי תקופה ותגיד 'למה הקשבתי לך', אבל זו לא הנקודה העיקרית. אני מאמינה שהתפקיד שלנו כהורים וכמחנכים הוא לחנך אנשים לעצמאות, לתת להם הרגשה שהם יכולים לעמוד על שתי הרגליים. אני לא רוצה שאנשים ירגישו תלותיים בהחלטות שלהם".
פעמים רבות, היא אומרת, התפקיד שלה הוא בעיקר להקשיב. "הרבה פעמים תוך כדי השיחה אני מבינה שמי שבאו להתייעץ בעצם יודעים מה הם רוצים לעשות, והתפקיד שלי הוא רק לעזור להם לברר אם הם חשבו על הכול והאם הם באמת מוכנים לקחת אחריות עד הסוף, גם אם הדברים לא יסתדרו כמו שהם מקווים. לפעמים הם פשוט מפחדים לסמוך על האינטואיציה שלהם. למשל, הרבה בנים ובנות מתקשרים אלי רגע לפני אירוסין ואומרים 'אני רוצה לוודא איתך שלא שכחתי כלום', ואני צוחקת ואומרת שאין צ'ק־ליסט מסודר לעבור עליו. הם מחפשים את המבוגר האחראי שיגיד להם מה נכון.
"כשאנחנו צריכים לקבל החלטה שקשורה להלכה או להכריע בין טוב לרע זה יותר פשוט, אבל רוב ההחלטות הקשות בחיים שלנו הן בין טוב לטוב. במקרים כאלו אנחנו שואלים את כולם, שומעים דעות שונות לגבי מה הכי מתאים לנו, ומנסים לברר מה רצון ה', כאילו אנחנו יכולים לדעת במאה אחוז.
"יש לי חברות ישראליות שהן שונות ממני, רוחניות יותר, שקראו את הספר ואמרו שהכי הפתיעה אותן האמירה שאנחנו לא צריכים לדאוג כל הזמן מה רצון ה'. חברה אחת אמרה שהספר מחזיר לאנשים את הבחירה החופשית. אם אנחנו מאמינים שה' נתן לנו בחירה חופשית, זה אומר שהוא מאמין בנו. חלק מהאמונה שלנו בה' היא היכולת לסמוך על האינטואיציה שלנו בקבלת החלטה – לא ממקום אימפולסיבי של 'בא לי', אלא מידיעה שביררתי וחשבתי על כל ההשלכות, ואני מבינה שזה מה שאני רוצה. ברגע שמבינים שאנחנו באמת רוצים משהו, אני מאמינה וגם אומרת מניסיון שבסוף הרצון הוא הדבר שמחזיק אותנו.
"כאשר אנשים מחליטים ממקום של רצון ולוקחים אחריות על הבחירות שלהם, בדרך כלל הם מוכנים לעבוד קשה כדי לדאוג שהכול יסתדר. אבל אם את פתאום קמה בבוקר ואומרת 'איך אני נשואה לאיש הזה' או 'איך אני בקריירה הזאת', והתשובה היא 'כי אימא שלי לחצה עלי' או 'כי הרב שלי אמר שזה רצון ה'', הרבה פעמים זה גורם לכעס או לייאוש וזה לא עוזר לאנשים להתקדם".
בעידן של ריבוי אפשרויות וחשש מהחמצה ("פומו"), ההחלטות מן הסתם מורכבות יותר.
"זה נכון. כשיש הרבה יותר בחירות, זה לא עוזר לנו. להפך, זה מקשה ומעמיס, כי תמיד חושבים אולי האופציה הנוספת יותר טובה. מה שבאמת צריך זה לעזור לאנשים לשים את הפוקוס על מה שיש להם, שלא יתפזרו, להחזיר להם את האמון שהם לא צריכים להסתכל מסביב, הם צריכים להיות ממש בתוך הדבר".
החלטות בימי מלחמה
החלטות גדולות, ממשיכה גולדברג, מתחילות בהחלטות קטנות. "אני אומרת למתייעצים לחשוב תמיד על הצעד הבא. אם מדובר למשל בדייט, לא לחשוב עכשיו האם אני רוצה להתחתן איתו או לא, אלא האם יהיה לי מתאים להמשיך לעוד דייט או שאני רוצה לחתוך. האם יש לי כל המידע שאני צריכה בשביל לחתוך, או שכדאי לי להמשיך לעוד פגישה? זה מחזיר לבחורה את האמון בעצמה, היא מרגישה שהיא יודעת מה התהליך ומה ההחלטה הבאה. אם את מקבלת החלטה טובה ועוד החלטה, ואת לוקחת אחריות על הכול, בסוף זה יעזור לך להגיע למקום שאת רוצה".
קרה שהרגשת אחריות על החלטה לא טובה שמישהי קיבלה?
"לא, כי אני אף פעם לא אומרת מה לעשות. אני מדברת, מבהירה ומעבירה כל מיני נקודות, אבל אני לא מקבלת את ההחלטה. אם תבוא מישהי מאורסת ותשתף בקושי, אני יכולה לשאול אותה אם זה מפריע לה ברמה שהיא שוקלת לבטל את האירוסין, ולהבהיר לה עד כמה הנקודה הזו יכולה להיות מאתגרת בנישואים. יכול להיות שבתוכי יש לי תחושה שאולי כדאי לה לבטל את האירוסין, אבל אם היא תקבל החלטה להמשיך אני לא אגיד את זה, אלא אם כן אני חושבת שזה מקרה של פיקוח נפש. אם היא תתחתן ותגלה שזה לא בשבילה, אני יכולה להיות מאוד עצובה בשבילה, אבל ברור לשתינו שזו הייתה החלטה שלה. לפעמים גם אנשים לא משתפים את כל הפרטים, אז התוצאה בוודאי לא פרי מעשיי".
הספר יצא באנגלית בהוצאת קורן, וגולדברג לא התכוונה לתרגם אותו. היא שינתה את דעתה בעקבות דחיפה שקיבלה מחברה ישראלית, מתוך מחשבה שסוגיית האמון, שהספר עוסק בה, עשויה להיות חשובה לציבור הישראלי.
| צילום: ללא
התחושה הזו גברה במלחמה; גולדברג חשה שכישראלים אנחנו נמצאים במשבר קשה של חוסר אמון. "לפעמים אנחנו יכולים להרגיש שאין לנו אמון בסיסי באנשים, או שאין לנו אמון שהחיים שלנו יהיו טובים. שמעתי את מאיה טבת־דיין מדברת על זה שהיא טסה מאתונה לארץ, ושמה לב שבזמן שהיא מודאגת מטילים בנחיתה, נשים לידה פשוט דיברו על הקניות שלהן ועל הטיול שהן עשו. ריגש אותה שהיה להן מספיק אמון בחיים שלהן שהם יימשכו כרגיל, ורק אז היא הבינה כמה היה חסר לה האמון הזה. אני רואה את זה גם אצלי ואצל רבים אחרים בימים המורכבים האלה".
המלחמה הביאה לפתחה שאלות שהיא לא העלתה על דעתה בעבר, כמו בוגרת שהתקשרה וסיפרה שבעלה יוצא לעוד סבב מילואים, הם הורים לילד אחד, וללא המילואים היה ברור להם שינסו להרות בשנית. היא רצתה פער קטן יחסית בין הילדים מתוך אמונה שאחים זו מתנה גדולה, אך מצד שני לא הצליחה להשתחרר מהחשש שבעלה ייפול בקרב ויותיר אותה בהריון. איך אפשר לשקול הריון נוסף בנסיבות שכאלה? "אני לא מספרת בספר מה הייתה ההחלטה שהתקבלה, אבל אני כן מספרת איך מקבלים החלטה מבוססת־אמון גם במקרה של מלחמה ובתנאים של חוסר ודאות".
זוג אחר ביקש להתייעץ איתה על מעבר קבע לצפון. הם כבר ערכו בירורים לפני המלחמה וגיבשו החלטה, אבל חברים ניסו להניא אותם מהשתקעות בצפון בתקופה כזו. בסופו של דבר הם ערכו בירור חוזר והחליטו לא לשמוע לקולות המחלישים. באותו פרק היא מתייחסת גם לקבלת החלטות בזמני קיצון, כמו זוג שהיה צריך להחליט בתקופת הקורונה האם להינשא ללא נוכחות ההורים שמתגוררים בחו"ל.
"בסוף הכול מגיע לאמון", מסכמת גולדברג. "גישה מבוססת אמון יכולה להביא אותנו להאמין בעצמנו וביכולת שלנו לקבל החלטות טובות ולדעת מה אנחנו רוצים, גם כשהסיטואציה היא בעלת משקל מכריע. כשאנחנו עומדים בפני החלטות חשובות, האמון משרה בנו ביטחון לבחור במה שאנחנו מרגישים אינטואיטיבית שהוא נכון. אנחנו חייבים לסמוך על עצמנו בלי פחד, ולהאמין שנקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורנו".