אבי בללי כותב בין השאר מוזיקה לתיאטרון, למופעי מחול וסרטים, אבל את התיאטרון במיטבו ואת ההופעה המוזיקלית בשיא כוחה הוא חווה לדבריו דווקא בבית הכנסת של ילדותו, בגבעתיים. "האנרגיה של בית הכנסת הגניבה אותי", מספר בללי. "עולה חזן ושר משפט מוזיקלי, וכל הקהל חוזר אחריו. הוא מוביל את הקהל בתפילה כמו רועה שמוביל את עדרו. שמע, זו דינמיקה מדהימה של חלל. מה קורה בחלל הזה? אתה רואה את סָמִי הקצב, את מאיר הצבע, את הקהילה, וכולם יושבים, וכולם מכירים, וכולם עונים לחזן אחרי קריאתו.
"חלל בית הכנסת מקביל בעיניי לחלל אולם ההופעות. בשניהם מתרחש טקס דתי שבו החזן או הזמר מוביל את הקהל שלו. יש שם ממש הוראות בימוי לכל הקהל איך לפעול. לילד קטן מבית חילוני, שרגיש לאמנות, זו הדרמה הכי גדולה שיכולה להיות".
מי אני בלי הלהקה. בללי בתחילת הדרך עם נקמת הטרקטור | צילום: קוקו
הילד הקטן הזה גדל והפך לסולן, הכותב והמנהיג של להקת "נקמת הטרקטור", שהצליחה בתחילת שנות ה־90 ליצור מיקס מעניין בין רוק למוזיקה מזרחית. כבר באלבומה הראשון הגדילה לעשות ושילבה את המנגינה של "אדון הסליחות" בשיר טכנו־מזרחי שחרך את במת מועדון הרוקסן. בשבוע הקרוב הם יופיעו בפסטיבל העוד הבינלאומי (11 בנובמבר, בספרייה הלאומית בירושלים, בהפקת בית הקונפדרציה) ויבצעו את שירי אלבומם האחרון "מה לאהובי - משיריו של משה אבן עזרא", שמשלב גם הוא מוזיקה עכשווית עם מורשת יהדות המזרח. לרגל המופע המיוחד נפגשנו לדבר על החוטים הדקים אך החזקים שבללי טווה בין העולם החילוני שבו גדל למקורותיו המזרחיים והדתיים שתמיד היו שם, כבר מהרגע הראשון של נקמת הטרקטור.
הלהקה נוסדה בסוף שנות ה־80, כשבללי, שחזר אז מברלין, חבר לגיטריסט אופיר ליבוביץ' ולקלידן אילן גרין. הם היו ללהקה הראשונה שהוחתמה בחברת התקליטים "נענע דיסק", ואת השם "נקמת הטרקטור" הם קיבלו מרמי פורטיס, על שם שיר שלו שנגנז. אלבומם הראשון, שנקרא כשמה של הלהקה, כלל בין השאר את הלהיט "משחק של דמעות", וכאמור גרסה אינסטרומנטלית ל"אדון הסליחות". "כבר בשנת 1983 ביצעתי את 'אדון הסליחות' על בימת מועדון הפינגווין עם הרכב אחר, 'מודוס ויוונדי'", מספר בללי. "זה היה דבר חריג מאוד. כשהתחלנו להופיע איתו ברוקסן, נערים דתיים־לאומיים היו ניגשים אלינו אחרי ההופעה ומבקשים שלא נבצע אותו, כי זה כביכול ביזוי של שיר קדוש. אבל זו אף פעם לא הייתה הכוונה שלנו. רציתי להביא לבמה את הדבר הזה שגדלתי לצידו, כחלק בלתי נפרד ממי שהייתי".
צילום: שילת מזרחי
אני מניח שהיום התגובות לביצוע כזה היו שונות.
"כנראה. בעיניי, נקמת הטרקטור הייתה חלוצה בתחום השילוב של פיוטים במוזיקה הישראלית. אחרינו היו אלבומים שלמים של אמנים כמו אתי אנקרי ואהוד בנאי שהוקדשו לפיוטים, אבל בסוף שנות ה־80 אנחנו היינו הראשונים לעשות את זה. כי מבחינתנו, מה שהיה בתוך בית הכנסת לא נעצר שם. היהדות לא פסקה מלהשתנות, היא מתפתחת, השפה מתפתחת תמיד, ואין סיבה שחבר'ה צעירים לא ייחשפו לגוונים שונים של העולם היהודי.
"עברנו פעם ביום כיפור ליד בית כנסת בגבעתיים, ופתאום חבורה של ילדים אומרים לנו: 'אתם נקמת הטרקטור! אתם לא מאמינים, הם שרים את השיר שלכם בבית הכנסת!'. העולם של הרוק היה כל כך מנותק מבית הכנסת, שהם היו בטוחים שזה שיר מקורי שלנו".
הנטייה המוזיקלית של אבי בללי (62) התגלתה בשלבים מוקדמים מאוד של חייו. "כבר בגיל חמש רציתי גיטרה, אבל רק בגיל עשר קיבלתי אחת. עד אז הייתי בונה לעצמי גיטרות מאולתרות מכל מיני חוטים. אהבתי מאוד את הגיטרות בשירים של לד זפלין - זו אנרגיה שקשה להסביר. כילד שסבל מהפרעות קשב מובהקות שאף אחד לא ידע אז לאבחן, הייתי מרחף בשיעורים ומדמיין את עצמי מנגן על גיטרה. זו הייתה מסגרת שרציתי להיות בה".
את הסביבה שבה גדל הוא מגדיר חילונית־מסורתית. "שמרנו כשרות, לא שמרנו שבת בצורה הלכתית. ועם זאת, כשהיינו משחקים במגרש ביום שישי, היה ברור שנרוץ הביתה לפני שבת כדי להתקלח, להתלבש יפה ולעשות קידוש. היינו קופצים מדי פעם לבית הכנסת, בדרך כלל נשארים שם בחוץ, אבל השירה מבפנים הדהדה החוצה ותפסנו מה שתפסנו".
החיבור שלו לשירת ר' משה אבן עזרא נוצר לקראת פסטיבל העוד של שנת 2009. אבי בניה, המפיק המוזיקלי של הפסטיבל, פנה אל בללי בבקשה ליצור לרגל האירוע מופע מיוחד של נקמת הטרקטור, שיהיה מבוסס על שיריו של אחד ממשוררי תור הזהב של יהדות ספרד. "הוא הציע שני שמות - רבי שמואל הנגיד ורבי משה אבן עזרא", בללי נזכר. "התחלתי לקרוא את השירה של אבן עזרא, ופתאום נתקלתי ב'א־ל נורא עלילה'. הייתי המום: זה פיוט מתוך התפילות של יום כיפור, וכשרצינו לבצע אותו ב'נקמת הטרקטור', אמרו לנו שזה שיר קדוש, כאילו הוא נגלה למשה בסיני. אבל כתב אותו אדם, משורר, יוצר, פילוסוף, אסטרולוג, מתמטיקאי, אדם שחווה את החיים. ומשם החלטנו להתמקד במשה אבן עזרא". אבן עזרא, שעבר תלאות ונדודים בחייו, כתב את רוב פיוטיו כנחמה על החיים הקשים שעברו עליו - עירו גרנדה נחרבה וקהילתו פוזרה ברחבי ספרד, אחד מבניו מת בגיל צעיר ושאר בני משפחתו התנכרו אליו.
צילום: שילת מזרחי
המופע הזה הפך ב־2013 לאלבומה השמיני והאחרון של נקמת הטרקטור. כשאני שואל את בללי איך הצליח להתחבר למילים העתיקות, הוא מספר על פירוק השפה למושגים בעקבות אירועים אישיים שחווה באותם ימים. "אבי היה על ערש דווי, ונפטר בזמן שעבדנו על המופע. בעיניי, היצירה של אבן עזרא היא השורש של אבא שלי ושל כל הדורות שלפניו. השירים הם צינור אינסופי שמחבר אותנו לשורשים שלנו, ואותי זה חיבר בצורה עמוקה לאבא שלי ולמי שהוא היה.
"אנשים אומרים את המילים 'חשבון נפש' או 'געגוע' כדבר מובן מאליו שעובר על ידך. רק כשקראתי את אבן עזרא הבנתי עד כמה אני מתגעגע באמת, עד כמה חסר לי לעשות חשבון נפש עמוק. אבן עזרא כתב את רוב שירתו מתוך שבר, מתוך כנות ומתוך רצון לתת משמעות לכל מילה ומילה. הרגשתי שהוא ממש המדריך הרוחני שלי. בעיניי זו מדיטציה יהודית.
אלבומים שלמים של פיוטים. אתי אנקרי ואהוד בנאי | צילום: אסנת רום,
"תמיד שאלו אותי איך לא הפכתי להיות דתי, עם כל החיבור שלי למטען הרגשי הזה. התשובה היא שההקשר של התוכן הזה אצלי הוא לא רק דתי. זה מתחבר לשורשים התרבותיים של הוריי במצרים וביוון, ובכלל לעושר התרבותי של יהדות ספרד שחי בתוכי, ללדינו שאימא שלי דיברה כשהיינו ילדים. אני חושב שנקמת הטרקטור עשתה הרבה מאוד כדי להכיר לציבור הכללי את המורשת של יהדות ספרד".
מה אתה חושב על מגמת ההתחזקות שמורגשת בשנים האחרונות בחברה הישראלית?
"בעיניי יש בזה הרבה פייק. זו יהדות שברובה היא התמקדות במעשים חיצוניים, ואפס שינוי בעולם הפנימי ובתוכן האמיתי. לפעמים זה ממש שימוש בשם א־לוהים לשווא. כשאני עובר בשוק ליד הבית שלי, ורואה אדם עם ציציות ארוכות צורח ומקלל את המוכר, אני נזכר בישעיהו ליבוביץ שאמר שהחזרה בתשובה הזאת היא יהדות בלי תוכן. בתפיסת היהדות שלי, חשוב יותר להיות בנאדם. אני שר את נפשי במופע, והסממן החיצוני - אם אני חובש כיפה או לא - הרבה פחות חשוב בעיניי".
הביצוע של השירים בהופעה היום שונה ממה שעשיתם כשהאלבום יצא?
"כשאנחנו עולים לבמה, אנחנו אף פעם לא באמת יודעים מה יקרה. גם אם זה אותו השיר, הוא נתון לפרשנות. אני מתייחס לזה כמו תפילה, מבחינת הניגון וההגשה. גם החזן לא קורא בכל פעם את אותו הדבר מאותו מקום, כי אם הוא עבר משהו אתמול, הוא יבוא לפיוט הזה בצורה אחרת. הקול של האדם משקף את הנפש שלו".
במקביל להובלת הלהקה פיתח בללי קריירה מוזיקלית עצמאית, שיצאה לדרך ב־1996 עם אלבום הבכורה שלו, "יתומים וילדי אין מוצא". האלבום האחרון שהוציא עד כה, "המהגר" (2023), הוא אישי מאוד, אולי האישי ביותר בקריירה שלו. כשאני שואל אותו אילו שירים הוא לוקח לאלבומי הסולו שלו ואילו להרכב, בללי משיב בכנות אופיינית: "רוב השירים שאני כותב הם ממילא לעצמי. עם הלהקה, מאז 2013, זה לא ממש התקדם לכיוון של אלבום חדש. לסחוב להקה זה כמו למשוך עגלה בעלייה תלולה. יש גרעין קשה של קהל שנענה לקריאה שלנו, והוא לא גדול, אבל הוא זה שנותן לנו דרייב לקיים עוד הופעות.
"האתגר שלי היה להבין מי אני בלי נקמת הטרקטור. אני ואופיר וגרין מנגנים ביחד כבר מגיל 15, זה כל מה שהכרתי בעבודה על מוזיקה, ולכן לאלבום הזה הבאתי מפיק שלא עבדתי איתו לפני כן ועשיתי המון עבודה עצמית כדי לשחרר ולתת לו שליטה: גם לשמור על האמירה שלי ביצירה, אבל גם להבין שהוא לא מגיע עם הקילומטראז' שצברתי בעבודה עם הלהקה. זה מה שיצר את הפן האישי מאוד באלבום הזה".
במקביל לקריירה שלו על הבמות, בללי מלחין כאמור מוזיקה לתיאטרון, למופעי בלט, לקולנוע ולטלוויזיה. ראשית הדרך הייתה בפרויקט "קיר" שיצר עם הכוריאוגרף אוהד נהרין, ומאז היה שותף בפרויקטים רבים. בין השאר הלחין את המוזיקה לסרטים "תיאום כוונות", "יונה", "פוטו פרג'" ו"גן עדן", ולסדרות "בטיפול", "עיר מקלט", "איסט סייד" ו"שטיסל". המוזיקה שיצר עבור זו האחרונה, זיכתה אותו בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה לשנת 2014.
צילום: צילום מסך
ב־2024 היה בללי חתום על המוזיקה ל"חיילות של אף אחד", סרטה התיעודי של נועה אהרוני שמלווה את סיפורן של שלוש תצפיתניות מבסיס נחל־עוז: יעל לייבושור ז"ל, שנרצחה בהצתת החמ"ל; רוני אשל ז"ל, ששהתה גם היא בחמ"ל, ובמשך חודש נחשבה נעדרת עד שנקבע מותה; ונועה מרציאנו ז"ל, שנחטפה לעזה ונרצחה בבית החולים שיפא. בללי מספר כי הפרויקט הזה התחבר לאובדן האישי שלו ב־7 באוקטובר: בן דודו אריה אקוני ז"ל נרצח יחד עם אשתו רותי ובתם אור בביתם בנתיב־העשרה. "זה כואב ועצוב לכל המשפחה שלי", הוא משתף, "אבל זה רק אירוע אחד מתוך רבים. יש כעס גדול על מה שקרה באותו יום, הייתה הפקרה של ממש. אתה רואה את מלאך המוות רץ לעבר הילדות במיגונית ובחמ"ל, ואין להן מה לעשות. מעטים וגיבורים נלחמו שם, אבל המדינה בכללותה לא הייתה שם.
"זה נוגד בראש ובראשונה את הערבות ההדדית שאנחנו צריכים שתהיה בינינו. כל עוד היו חטופים בעזה, חוסר הערבות המשיך והתגבר. מהרגע הראשון ציפיתי שייתנו הכול כדי שהם יחזרו. כשראיתי איך אזרחים נחטפים ממיטותיהם למנהרות, חשבתי שבטח עוד שבוע-שבועיים הדבר הזה נגמר. וזה לא קרה. לא דאגנו להם, גם לנשים ולילדים ולזקנים, והם חזרו הביתה מאוחר, ולחלקם זה כבר היה מאוחר מדי".
אהוד בנאי | צילום: גילי יערי, פלאש 90
החיבור שלך לסיפורן של התצפיתניות נבע מתוך הכעס הזה?
"בעיקר מתוך האבהות, מתוך ההבנה איזה גיהינום זה עבור ההורים. זה חור ענק בנשמה שקשה לדעת אם ייסגר. יש בסרט הזה אב שמחפש את הבת שלו (אייל אשל, אביה של רוני ז"ל), וזה קורע אותי".
אזכור האבהות מביא אותנו לדבר על השינוי שחל בחייו של בללי בשנים האחרונות. הוא בזוגיות עם נגנית הוויולה של הלהקה, גליה חי, ומלבד שני ילדיו הבוגרים מנישואיו הראשונים, אוריה ועילאי, הוא אב גם ליהלי בן השבע, שנולד לו בזוגיות הנוכחית. "לאנשים בגילי כבר נולדים נכדים, בוודאי להרבה מחבריי שחזרו בתשובה עם השנים. הנחתי שבגיל כזה אני כבר לא אהיה שוב אב לילד צעיר. זו חוויה אדירה, מלמדת ומרחיבה, והיא נותנת הזדמנות תיקון לאבא הצעיר שהייתי. לא שהייתי אבא רע לדעתי, כן? אבל עכשיו זו גרסה 2.0 של אבי בללי כאבא. ואני אדם הרבה יותר בוגר ושלם ממה שהייתי לפני שיהלי נולד".
במה מתבטא השינוי?
"אני מרגיש משהו הרבה יותר אימהי וחומל בגידול שלו. אני קולט בשנים האחרונות שהדבר הזה הוא פרי היצירה שלי, לא פחות מהשירים שיצרתי. במשך שנים היה לי ברור שהחיים שלי כמוזיקאי עומדים לפני חיי המשפחה; עכשיו האבהות שלי היא לפחות באותה רמת חשיבות כמו הקריירה המוזיקלית. זו הבנה עמוקה שאני אהיה שם כשהילד שלי יצטרך אותי. הוא העתיד שלי".
כשאני שואל אותו באשר לאלבום נוסף - של נקמת הטרקטור, או סולו שלו – בללי נשמע אמביוולנטי. "אני עובד בחודשים האחרונים על כמה דברים, אבל אני לא מרגיש שיש בזה דחיפות. בגיל ובמקום שבו אני נמצא, אני חייב לעשות משהו שיהיה מיידי מאוד עבור המאזינים. עבורי אני רוצה לדייק את מה שאני עושה, כדי שארגיש שזו יצירה טובה. בסופו של דבר אני מודה כל יום על כך שאני חי מהתחביב שלי, גם במוזיקה שאני עושה בלהקה וגם במוזיקה להפקות אחרות.
"במשך השנים עבדתי להתיר את מנגנון ההגנה הפנימי שלי, שמעביר את המוזיקה בפילטר של הקהל. היום אני ניגש למוזיקה מתוך מחויבות קודם כול לעצמי, ובעיניי זה הופך אותה למשהו טהור יותר. זה ממש להתחבר לתפיסה ילדית של יצירה. כשילד ניגש ליצור, הוא לא חושב על 'מה יגידו', וכך הוא מוציא משהו שמכוון הרבה יותר לתפיסה הפנימית שלו".