"אם יותם היה חי הוא היה צוחק עלי": תובל חיים יוצר מוזיקה לזכר אחיו שנחטף

הרגע הראשון שתובל חיים הרגיש שהוא קצת חוזר לשפיות אחרי 7 באוקטובר התרחש בדיוק אחרי שבוע. "באותו שבוע באמת הרגשתי שאני מאבד את זה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא הפסקתי לבכות, לא יכולתי לישון, היו לי התקפי חרדה וסיוטים", הוא נזכר, "ואז הגיעה מטפלת שאמא שלי הכירה מלימודי פסיכודרמה. דיברנו והיא שאלה אותי מה אני אוהב לעשות, ואמרתי לה שמוזיקה. היא נתנה לי משימה לעשות משהו שאני אוהב רק בשביל עצמי"

תובל הרים כמה טלפונים ובאותה שבת הגיעו לנווה־אילן, שם שהתה משפחתו באותם ימים, חבריו להרכב "פולקעס", להקת "רבע לאפריקה" ונטע ברזילי, שאיתם ניגן מדי פעם לפני שפרצה המלחמה. "זה היה ג'אם סשן של חמש שעות לפחות, ואני ממש זוכר אותו כמו תפילה. אין במה להיאחז, כי בשלב הזה אף אחד עוד לא דיבר איתנו. אתה פשוט שולח מסר לאוויר, תדרים של מוזיקה. ויום אחרי כן באמת הגיע אלינו הצבא".

למחרת אותו סשן הגיעו קצינים ועובדת סוציאלית לעדכן את משפחת חיים שהטלפון של יותם, בנם השני, שנעלם מקיבוץ כפר־עזה באותה שבת נוראית, אוכן ברצועת עזה. היום הזה הוביל את משפחת חיים ואת תובל במסע מסויט, קשה מנשוא, דרך הידיעה המודיעינית הרשמית שיותם חטוף, הקמפיין הציבורי לשחרורו ועד לאותו יום שישי נוראי, 15 בדצמבר 2023, שבו יותם נורה למוות בידי חיילי צה"ל עם שני חטופים נוספים שהיו איתו בשבי, סאמר אל־טלאלקה ואלון שמריז. את המסע הזה, כל מה שקרה לפני כן וכל מה שקרה מאז הכניס תובל לאלבום הנצחה מיוחד במינו, "אחים" שמו. כשמאזינים ל"אחים" (שמופע ההשקה שלו יתקיים בבארבי ב־29.9) שומעים את יותם מספר את סיפורו דרך המוזיקה של אחיו הגדול, כאילו מתקשר דרכו לעולם, ועל הדרך חושף את העוצמות הטמונות בעצמו.

אנחנו נפגשים בדירתו הירושלמית של תובל באחת השכונות הוותיקות של העיר. שם גם התחיל עבורו הסיוט של 7 באוקטובר. "הייתי אמור לנסוע באותה שבת להופעה של הלהקה של יותם בפסטיבל בתל־אביב", הוא נזכר, "התעוררתי בשעה תשע מאזעקה, וזה היה דבר מאוד מוזר שיקרה בירושלים. בשעה שש וחצי כבר נכנסתי לקבוצה המשפחתית וראיתי את כל מה שהולך שם".

אחיו הצעיר יותם, תושב שכונת דור צעיר בכפר־עזה נכנס לממ"ד בדירה שלו והתכתב משם עם המשפחה. "בהתחלה הוא בעיקר התבאס שהפסטיבל התבטל, אבל מהר מאוד הבנו שמשהו יותר רציני קורה. אפילו כתבתי לו 'אחרי שזה נגמר אתה נוסע ישר לשדה־ניצן' (הבית של הוריהם, ח"ע)". יותם המשיך להעלות באינסטגרם סטוריז שבהם נראה שהוא לוקח הכול בקלילות, ותובל חשב שאולי המצב לא כזה נורא. "ואז, באזור עשר וחצי הוא כתב שהוא שומע יריות קרובות. אבא שלי ניסה להרגיע אותו שזה בטח הצבא שגומר את המחבל שחדר לשם, ואז הוא כתב ששורפים את הבית שלו. ב־10:44 הייתה ההודעה האחרונה שלו בקבוצה. הוא כתב משהו כמו 'אם אני לא שורד, תדעו שאני אוהב אתכם'. לנויה אחותי הוא כתב ב־10:49 שהוא הולך לקפוץ מהחלון וכנראה יירו בו, ולפי מצלמות האבטחה, עשר דקות לאחר מכן הוא כבר היה באוטו בדרך לעזה".

"אני מנגן מוזיקת גרוב ומוזיקת עולם ורוק ומטאל וככה האלבום נשמע. אם יותם היה חי, הוא היה צוחק עליי אם הייתי מנסה לעשות אלבום הנצחה עצוב"

באותו זמן תובל עדיין היה בירושלים, שרוי בחרדה קשה ולא מצליח לתפוס את כל מה שקרה בשעתיים שחלפו מאז התעורר. "אני זוכר ששאלתי למה הוא נעלם, ומישהו מההורים שלי אמר שכנראה הורידו את התקשורת בכפר־עזה, והאמנתי לזה. המוח שלי עוד לא היה מסוגל בכלל ללכת בכיוון של מה שקרה באמת. מי ידע אז בכלל מה זה אזרחים חטופים? זה לא דבר שהכרנו בשום צורה".

כשהגיע בוקר 8 באוקטובר תובל היה משוכנע שיותם נרצח, במיוחד לאחר שקיבל את ההודעות על חמישה חברים אחרים שלו שנרצחו באותה שבת. באותו יום ההורים הגיעו אליו לדירה לאחר שברחו מהדרום הבוער, ומי שהחזירה לו לאורך כל תקופת השבי את האמונה הייתה אמו איריס, שהפכה מאז מותו של יותם לסמל ישראלי לעמידה איתנה. "היא מסתכלת לי בעיניים ואומרת לי 'הוא בסדר'. לא הבנתי איך היא מצליחה להיות במצב הזה".

הדימוי הציבורי של אמא שלך הולם בעיניך את מי שהיא באמת?

"אני חושב שלא הרבה אנשים באמת מצליחים לרדת לעומק הדברים שאמא מנסה להעביר. אנשים ישר מחפשים לקטלג, לשים בימין או בשמאל. אמא מגיעה מעולם מאוד רוחני, מטיפול בחולים סופניים, מליווי משפחות שלהם. היה לה עסק של רפואת הוספיס, היא הייתה עוזרת לחולים ולמשפחות לשחרר ולקבל את מצבם. אמא תמיד הייתה בן אדם שקשה מאוד לקטלג אותו. יש לה חשיבה עצמאית, והיא לא נכנעת לדפוסים של איך צריך להתנהג".

אחרי כמה ימים עברה המשפחה לווילה בנווה־אילן שנתנה להם משפחה ששהתה בחו"ל כשפרצה המלחמה, ובמהלך השהות שלהם שם, ולאחר מכן בדירה אחרת בשואבה, הם ניסו להבין מה מצבו של יותם. "לאט־לאט הודיעו על כל מי שנרצח מכפר־עזה. ראינו שיותם לא ברשימות האלה, וקיבלנו תקווה שהוא אולי חי. רק שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר קיבלנו הודעה רשמית מצה"ל שיש להם מידע מודיעיני שהוא חטוף וחי, אבל לא ידענו באיזה מצב הוא".

כחודש וחצי לאחר החטיפה קיבלה משפחת חיים את צילומי מצלמת האבטחה מקיבוץ כפר־עזה, שם נראה יותם מובל לרכב שמסיע אותו לעזה, בריא ועומד על רגליו. לא הרבה לאחר מכן התגבשה עסקת החטופים הראשונה, ואז קיבלה משפחת חיים אות חיים ראשון ממישהו שהיה איתו. "היה בחור תאילנדי בשם ויצ'יאן שהשתחרר", משחזר תובל, "בשיחת זום מתאילנד דרך מתורגמנית הוא סיפר לנו שיותם בסדר גמור, שהתנאים שם יחסית סבירים ולא הרביצו להם או התעללו בהם. הייתה להם מקלחת כל יום והם היו יכולים ללכת לשירותים בכל זמן שרצו, אפילו היה שם קצת גז לבישול וכל מיני דברים כאלה. הידיעה הזאת חיזקה אותנו מאוד".

ב־15 בדצמבר 2023 החליטו יותם, אלון וסאמר לצאת לכיוון כוחות צה"ל ששהו בסמוך אליהם בשכונת סג'עיה בעיר עזה. הם יצאו ללא חולצות ועם דגל לבן לכיוון החיילים, שהרגו בטעות את אלון וסאמר. שם התחיל סיפור נפרד בפני עצמו, שבו יותם נורה על ידי אחד מהחיילים. את נסיבות מותו, כך מעריך אחיו, רוב הציבור בישראל לא מכיר. "בסוף כל המחדלים האלה, המחדל הכי גדול זה הסיפור עם יותם. אחרי שאלון וסאמר נורו הוא ברח והתחבא מאחורי מדרגות. חיילים סיפרו לאמא בשבעה שאחד החיילים, שהגיע רענן יחסית מהבית, הבין שמשהו שם לא הגיוני ואמר לחברים שלו 'אין סיכוי שהבנאדם הזה ערבי'. ואז ניתנה הוראת חדל אש ואמרו ליותם לצאת. חייל שטען שלא שמע את הפקודה ירה בו מטווח קצר".

"לא הרבה אנשים באמת מצליחים לרדת לעומק הדברים שאמא מנסה להעביר. אנשים מחפשים לקטלג, לשים בימין או בשמאל. אמא מגיעה מעולם מאוד רוחני, מטיפול בחולים סופניים.  יש לה חשיבה עצמאית"

"אנחנו מרגישים בדיעבד שהצבא לא בדק הכול. אמרו לנו שיודעים איפה הם בזמן שהשובים שלהם כבר נהרגו והם נמלטו ובעצם לא בדקו שום דבר. לא את השלטים שהם השאירו על בניינים, לא את מצלמת הכלב שקלטה את הצעקות שלהם, ובכלל לא היה בראש של החיילים הסיכוי שיבוא מולם חטוף שברח".

ההודעה על מותו הטרגי של יותם תפסה את תובל בדירתו בירושלים. "אני זוכר שבאותו יום גם הייתה אזעקה בירושלים", הוא משחזר, "לא הבנתי איך אנחנו שם, כותשים אותם, ועדיין יש אזעקה כאן. הרגשתי שיש משהו רע באוויר, וקצת אחרי שהתעוררתי מהאזעקה אמא התקשרה אליי ואמרה לי לבוא לשואבה. אמרתי לה שזה לא נשמע טוב. לא יכולתי לנהוג אז ביקשתי מבן זוגי תום לנהוג. הגענו לשואבה באזור שש בערב וראינו את אמא בוכה בחוץ. הבנו כבר מה קרה. אמא הייתה רגע לפני ריאיון בערוץ 12 בנווה־אילן אז תוך חמש דקות היא כבר חזרה הביתה. אבא ונויה הגיעו מהערבה, אז כל אחד מאיתנו קיבל את ההודעה בנפרד".

קצת אחרי ההודעה על מותו של יותם שלחה איריס הודעת חיזוק קולית לחיילי הגדוד שהרגו בטעות את השלושה. "אמא אמרה בהקלטה שאנחנו לא כועסים", הוא אומר, "ואחרי שזה פורסם אמרתי לה 'אבל אמא, אני כן כועס, למה את אומרת שאנחנו לא כועסים?' ביקשתי שלא תדבר בשמי, ולמרות זאת אני מאוד גאה בה על ההקלטה הזאת. אני מאוד גאה בה על כך שהיא הצליחה ברגע הזה להתעלות מעל הכאב והכעסים ולראות את המצב הנפשי הקשה שלהם".

אתה מבדיל מבחינתך בין אחריות החיילים בשטח לדרג הפיקודי שלהם?

"בוודאי. אני לא כועס על החיילים. גם אם אנסה אני לא מרגיש שאצליח לכעוס על מי שצריך לתפקד בסיטואציה כזאת. אבל מהדרג הפיקודי אני מצפה קודם כול שייקחו אחריות. אני מרגיש שלא תחקרו מספיק את הנסיבות הספציפיות של ההרג של יותם. אני גם מאוד כועס על המג"ד, על המודיעין ואפילו על הרמטכ"ל שלא טרחו לחלק תמונות של החטופים לחיילים בשטח, שלא העלו למודעות שיש אפשרות שחטופים יהיו שם באזור. רק אחרי המקרה שלנו זה הגיע למודעות של המפקדים בשטח".

תובל חיים, 33, הוא בנם הבכור של איריס ורביב ואחיהם הבכור של יותם ונויה. הם גדלו בקיבוץ גבולות שבנגב המערבי, וכבר מגיל צעיר נמשכו תובל ויותם אל התופים, בעקבות אביהם וחדר המוזיקה שהיה לו בקיבוץ. "אבא היה מתופף בלהקה של הקיבוץ בצעירותו ונחשב לתקליטן אגדי באזור הדרום. הוא תמיד היה שם לנו מוזיקה בבית והיינו רוקדים. כבר כשהייתי בן חמש ויותם היה בן שלוש, היינו קמים מוקדם בשבת בבוקר ואבא היה לוקח אותנו לחדר המוזיקה של הקיבוץ להתנסות בתופים. הוא לא ממש לימד אותנו, פשוט נתן לנו להתנסות וזה תפס אותנו".

בכיתה ד' החליט ללמוד תופים בשיעור בחירה. "שם הרגשתי יחסית נוח, בשאר השיעורים בבית הספר לא ממש הרגשתי שייך" הוא אומר. "הרגשתי שאני טוב בזה, שזה עושה לי טוב. אני חושב שגם ליותם זה היה ככה. בגיל 14 כבר הייתה לי להקת מטאל בקיבוץ, ויותם היה מגיע לחדר החזרות לשמוע אותנו. לימים הלכתי יותר למוזיקת גרוב ויותם נכנס חזק לעולם המטאל".

ירדן ביבס, חובב מטאל מושבע, הקדיש בהלוויה של שירי והילדים שירי מטאל לזכרם, וגם באלבום שלך המקום של המטאל מאוד בולט. מה הופך את המוזיקה היחסית קודרת הזאת לכל כך מנחמת בהקשר הזה?

"אני חושב שהדבר שמחבר את כל האנשים שאוהבים מטאל הוא שזאת מוזיקת שוליים והיא תמיד תישאר כזאת. כשאתה מזהה עוד מישהו שם איתך, אתה מרגיש שהוא אחד משלך, ואז אתם שותפים למשהו שהרבה אנשים אחרים לא מבינים אותו. המטאליסטים הם לרוב נשמות רגישות מאוד, ומאחר שהם כל כך רגישים יש להם הרבה מה להוציא על הבמה. העדינות של האנשים שעושים מטאל יוצרת חיבור רגשי עמוק בכל מי שנוגע בדבר הזה".

כשתובל בגר הוא למד מוזיקה ב"בית הספר למוזיקה ושקט" בירושלים, שמאז נסגר, שם מצא גם חברים שאיתם הקים את "פולקעס", הרכב גרוב שמופיע עד היום בכל מיני פסטיבלי אינדי, והחברות בו הייתה המקפצה הראשונה שלו ליצירת מוזיקה משל עצמו. "יש קטע וידאו של יותם שהוא מתופף את 'חלליות' של ברי סחרוף", מספר תובל, "הקלטתי וידאו שלי עושה דואט תופים יחד עם ההקלטה של יותם. זה הגיע לברי דרך מישהי שעובדת איתו ומכירה את אבא, וברי הזמין אותי להופיע איתו בשוני. כמה ימים לאחר מכן שלחתי לברי הודעה ושאלתי אם ירצה לבצע עם 'פולקעס' את השיר 'כנפי רוח'. הוא הסכים מיד".

"כנפי רוח", שיר שהולחן מתוך הספר "אורות הקודש" של הרב קוק, הוא כנראה לא הבחירה הטריוויאלית לפתוח בה את אלבום ההנצחה לזכר יותם. אבל מבחינת תובל השיר מתקשר ישירות ליותם ולמאבקיו בחיים. "הכרתי את השיר בתקופה שבה ליוויתי את אמא להרצאות בכל מיני מקומות אחרי שיותם נהרג", הוא נזכר, "הייתי כמו המנהל שלה, ומאחר שבשלב הזה לא חשבתי בכלל לעשות מוזיקה בעצמי התעסקתי בעיקר בצדדים הטכניים של הניהול. היא הופיעה המון מול קהלים דתיים־לאומיים, וכששאלו אותה איזה שיר היא רוצה שישימו לפני ההרצאה שלה היא בחרה את השיר הזה שהכירה מלימודי הליווי הרוחני. הקשבתי לו וקראתי את המילים, ואני ממש זוכר שיחה עם אמא על השיר הזה, שבה אמרנו זה לזה שיותם לא נפל, אלא התעלה. הוא היה בבור נוראי, גם במנהרות של חמאס וגם כל החיים שלו כמתמודד נפש, והוא הצליח לצאת משם, להתגבר על הקשיים וגם לברוח מהשבי ולעשות מעשה שייזכר לדורות. אז איך אפשר להגיד עליו שהוא נפל?"

"יותם לא נפל, אלא התעלה. הוא היה בבור נוראי, גם במנהרות של חמאס וגם כל החיים שלו כמתמודד נפש. והוא הצליח לצאת משם, להתגבר על הקשיים וגם לברוח מהשבי ולעשות מעשה שייזכר לדורות. אז איך אפשר להגיד עליו שהוא נפל?"

האלבום "אחים" הוא אומנם אלבום הנצחה, אבל בניגוד לתפיסה של איך אמור להישמע אלבום שכזה, הוא גרובי ומלא באנרגיות טובות. אחד השירים הבולטים בו הוא "טייגר", שיר שיותם כתב בעצמו ונמצא לאחר מותו, ובעזרת בינה מלאכותית הושתל קולו בחלק מהשיר. "זה הטקסט הכי אופטימי שלו שמצאתי", מספר אחיו, "היו גם טקסטים אחרים, כי יותם היה אדם פסימי מטבעו. רציתי לקחת בשיר הזה את יותם שבחר להתמודד עם הקשיים ולנצח אותם. היה לי ולבנו (הנדלר, המפיק של האלבום, ח"ע) חשוב שזה לא יהיה משהו מנותק ממי שאני וממי שיותם היה. אני לא יכול להפוך להיות מי שאני לא. אני מנגן מוזיקת גרוב ומוזיקת עולם ורוק ומטאל וככה האלבום נשמע. אם יותם היה חי, הוא היה צוחק עליי אם הייתי מנסה לעשות אלבום הנצחה עצוב".

עוד שיר בולט באלבום, שבו התארחו גם הזמרים אסתר רדא ושי צברי, הוא Dancing in the sky, שמבוצע יחד עם הראפרית אקו. "אחרי 'כנפי רוח' התחלתי לשלוח לבנו כל מיני דברים שכתבתי מאז שיותם נהרג, וזה היה השיר השלם הראשון ששלחתי. בנו אמר שזה יתאים סגנונית לאקו, וכיוון שבשלב הזה גם ככה לא ראיתי את עצמי שר אף אחד מהשירים, פניתי אליה והיא נענתה בשמחה". תובל אומנם לא עבד לפני כן עם הראפרית אקו, אבל יותם הופיע כניצב באחד הקליפים שלה בעבר והעובדה הזאת חיברה אותה מיידית לפרויקט. ההמשך הוביל את חיים לקחת שיעורי פיתוח קול כדי לנסות ולשיר בעצמו כמה שירים מהאלבום, הראשון שבהם היה "חלומות". "אמרתי לבנו שאולי אני אשיר את השיר הזה, והוא אמר לי שהוא לא נגד, אבל זה חייב להישמע טוב, כי באלבום שבו אתה מביא אמנים בסדר גודל של אסתר רדא וברי סחרוף, אתה צריך לשמור על רמה מסוימת. אז הלכתי לפיתוח קול, וזה גם ממש עזר לי נפשית. הייתי יוצא מהשיעורים עם הרגשה טובה. אני עדיין לא מגדיר את עצמי כזמר, אבל לפחות התחלתי לקבל כלים לבצע בעצמי".

קטע אינסטרומנטלי בשם "אחים" מתוך האלבום זכה לחשיפה גבוהה כשהשחקן אמיר שורוש בחר לרקוד לצליליו במסגרת העונה האחרונה של התוכנית "רוקדים עם כוכבים" של קשת 12, ובה גם זכה. "הכרנו כמה חודשים לפני כן כשהזמינו אותנו מטעם מטה החטופים לפרמיירה של קופה ראשית. סיפרתי אז לאמיר שיותם אהב מאוד את התוכנית ואף קרא לחתול שלו רמזי (שם הדמות של שורוש בקופה ראשית, ח"ע). כשהאלבום יצא הוא כתב לי שהוא רוצה שאתופף את הקטע בלייב בתוכנית".

את כל האלבום מימן תובל מכספו האישי ומכספי התרומות שהמשפחה קיבלה אחרי שיותם נהרג. "הייתי עובד עם אמא בהרצאות שלה", הוא משתף, "והיה עוד קצת כסף שתרמו בהרצאות של אמא בחו"ל, אבל חוץ מזה הכול מומן מהכסף שלנו, של המשפחה". גם הניסיון של המשפחה להקים עמותה בשם "חיי יותם" שתפעל לאורו נתקלת לא פעם בקשיי גיוס.  

"הרבה אנשים מפורסמים שאמרו לי במהלך הדרך שהם יעזרו אם צריך משהו, ואז נעלמו כשבאמת היינו צריכים. היו גם כל מיני משפחות עשירות בארצות הברית שהזמינו אותנו אליהן והרגשנו שמציגים אותנו כמו איזה חיות מחמד, אבל ברגע שפנינו בבקשה לעזרה עם העמותה הם נעלמו".

כדי להמשיך לעשות את המוזיקה שלו וגם לקדם את העמותה של המשפחה, תובל החל להרצות בעצמו, על האלבום ועל יותם. "אני מדבר על הקשר בינינו כאחים, על איך זה להיות אח קרוב למתמודד נפש, על כל הסיפור של יותם החל מ־7 באוקטובר ועל ההתמודדות שלנו דרך המוזיקה, איך הצלחתי להיאחז בה כדי להמשיך ולגדול מהמקום הזה".

אתה רואה את עצמך בעתיד ממשיך ליצור שירים שאתה מבצע בעצמך?

"אני ממשיך לנגן עם פולקעס, זה הדבר היחיד שנשאר לי מהחיים שלפני. יש בזה גם משהו שהוא מאוד חשוב חברתית בשבילי, להמשיך לנסוע ולהופיע ולהיות עם חברים ולנגן מוזיקה שגורמת לאנשים לרקוד. מצד שני, היצירה שלי כבר ממשיכה ואני אוסף חומרים כבר לאלבום שני שאותו אבצע לבדי, שיביא קצת יותר את העולם הפנימי שלי ליצירה, את איך שעברתי את כל הדבר הזה. את 'אחים' אני רואה כאלבום משותף שלי ושל יותם. התחלתי לכתוב את השירים שלו כדרך לתקשר איתו ואני מרגיש שזה הצליח, שהוא מדבר דרך האלבום הזה".