"בשנים האחרונות חל שינוי דרמטי בציבור הדתי ביחס למיניות"

לפני כ־12 שנים הוציא הרב רפי אוסטרוף את ספרו "לדעת לאהוב". הכותרת הרומנטית הסתירה מאחוריה דרמה גדולה; זה לא היה עוד ספר על אהבה, אלא ספר על מיניות המיועד לחברה הדתית. אפילו כותרת המשנה, "על יחסי אישות לאור היהדות", גילתה רק טפח וכיסתה טפחיים: הספר היה מדריך מיניות מפורט. "למיטב ידיעתי", אומר אוסטרוף, "עד שהספר הזה יצא היו כמובן הרבה ספרים שעסקו בהלכות נידה והיו גם ספרים שעסקו בזוגיות לקראת החתונה, אבל לא היה שום ספר שעסק במיניות בחיים הזוגיים הממשיים, אלה שאחרי החתונה".

אוסטרוף הוא ראש המועצה הדתית בגוש עציון ותושב אלון־שבות, מקום שכל תושביו דתיים. אשתו ללי התנגדה בחריפות לכך שהספר יפורסם תחת שמו האמיתי של מחברו. הוא עשה כבקשתה, אך הדבר גרם לו תסכול רב. "עבדתי על הספר בבולמוס של כמה חודשים, מתוך אמונה גדולה בחשיבותו. הייתי גאה בו מאוד, ורציתי שיתפרסם בשמי", הוא אומר בכנות, "אבל בסופו של דבר קיבלתי את הדין". הספר יצא תחת השם אברהם שמואל, שמו של הסבא־רבא של אוסטרוף, בתוספת המילה "קטן", ביטוי לכך שהוא חש עצמו קטן לעומת אחד מאבותיו. דווקא התוספת הזו סיבכה אותו שוב. מישהי כתבה לו בכעס שאברהם שמואל קטן הוא שמו של בעלה, ותבעה ממנו לשנות את השם. אוסטרוף בירר שאין בישראל עוד אדם בשם "אברהם שמואל", והשאיר את השם ללא המילה "קטן".

חלפו 12 שנים. הספר האנונימי עשה לו כנפיים ונמכר בשש מהדורות: "אנשים סיפרו לי שקנו את הספר כמתנת נישואין לחברים, ולפעמים אפילו לילדיהם". אוסטרוף הפך מאז, במקביל לעבודתו במועצה הדתית, למנטור מוּכר למיניות בעולם הדתי: הוא פתח בסדרות של הרצאות, החל לפרסם בלוג שבועי בנושא, ובעיקר ענה למבול של שאלות אישיות ונקודתיות. מבחר מן השאלות האלה הוא פרסם לאחרונה בספר חדש (בהוצאה עצמית, כמו ספרו הקודם), תחת הכותרת "מבשרי אחזה א־לוה". במקביל הוא הוציא לאור ספר נוסף, "כמה בשרי לך", ובו מבחר מאמרים רעיוניים בנושא החיבור שבין מחשבה יהודית, הלכה ומיניות; חלק מן המאמרים פורסמו בבלוג שלו לאורך השנים, אחרים רואים אור לראשונה במסגרת הספר.

"הוצאתי את הספר הרעיוני כי חשתי שאנשים לא מסתפקים רק בתשובה הלכתית נקודתית, אלא מחפשים גם את היסוד המחשבתי המקיף יותר", אומר אוסטרוף. את שני הספרים החדשים הוא פרסם כבר בשמו האמיתי, ובמקביל הוציא לאחרונה מהדורה שישית של הספר הראשון, אף היא תחת שמו האמיתי. הדבר התאפשר, הוא אומר, משום ש"ב־12 השנים שעברו חל שינוי דרמטי בציבור הדתי ביחס לגוף בכלל, וגם למיניות. יש היום הרבה יותר דגש על פעילות גופנית, נפתחו אפילו חוגים לריקוד לגברים, ויש שפע מכונים ומדריכים העוסקים במיניות. גם אשתי עברה תהליך, וכיום פרסום הספר בשמי כבר לא מפריע לה".

מה הביא אותך מלכתחילה לעסוק בנושא?

"כשהתחתנתי הייתי אברך צעיר בישיבת הר עציון, והעניין שלי במיניות היה כמו של כל אחד אחר. לימדתי גמרא באולפנה בגוש עציון, ובכלל לא עלה בדעתי שאעסוק במיניות. אבל אז תלמידות שלי התחילו ללכת למכינות מעורבות, כמו מכינת בית ישראל, והן חזרו אליי עם הרבה שאלות לגבי יחסים עם בנים. מתוך היענות לצורך הזה בניתי תוכנית ראשונית ללימודי זוגיות, והעברתי אותה לכלל תלמידי המכינה – בנים ובנות, דתיים וחילונים. זה היה כבר לפני 25 שנים.

"היהדות מעולם לא טענה שקדושה משמעותה פרישות, והדתיים והחרדים גם לא חיים באופן פרוש ביחס לכלל הנאות החיים. אז למה דווקא במיניות כן? בפועל, גם הרבה חרדים כותבים לי ומציפים אותי בשאלות"

"בעקבות העניין הזה רציתי ללמוד את נושא המיניות ברצינות, בצורה מקצועית. הכתובת היחידה שעסקה במשהו קרוב לזה הייתה מכון פועה, שעסק במיניות תחת הכסות של עיסוק בפוריות. נרשמתי לקורס הראשון שלהם בייעוץ מיני, שהוסווה תחת הכותרת 'ייעוץ בקדושה'. אז אתה יכול לראות בי יועץ קדושה מוסמך... אחרי שלוש שנים שם הקמתי יחד עם שותפה את מכון יהל לייעוץ מיני. אני זוכר שכמה עיתונים דתיים סירבו לפרסם את המודעות שלנו, כי דיברנו שם במפורש על 'חינוך מיני'. הם רצו שנכתוב 'חיי אישות' או 'חיים בקדושה'. בהמשך כבר הסכימו לפרסם אותנו כמו שרצינו, אבל אחרי שלוש שנים נוספות עזבתי את יהל והפכתי ליועץ מיני עצמאי".

עבודה בגשמיות

כאמור, לפני 12 שנים פרסם אוסטרוף, בשם בדוי, ספר הדרכה מינית ראשון לציבור הדתי. הוא מזכיר את הרב אלישיב קנוהל, רבו המנוח של קיבוץ כפר־עציון ומחברו של ספר הדרכה פופולרי לקראת זוגיות, "איש ואישה", כמי ש"ליווה אותי לכל אורך כתיבת הספר, גם כשלחצו עליו שלא לעזור לי".

אוסטרוף רואה במיניות חלק מ"עבודת ה' בגשמיות", נושא שפורח בשנים האחרונות בחברה הדתית בעקבות ההיפתחות אל החסידות. "הנושא של 'עבודת ה' בגשמיות' מאוד מפותח בחסידות, אבל משום מה לא כוללים בו את המיניות. בחסידות גור, למשל, מאוד מקפידים על פרישות מינית, אבל מפתחים את עבודת ה' באמצעות אכילת קוגל. אני מאמין שאדם עם חיים מיניים בריאים הוא גם עובד ה' יותר טוב. כשהרמב"ם מדבר על הדרך לאהבת ה' הוא מציע לאדם לחשוב על אהבת אשתו, וכהן גדול לא יכול לעבוד ביום הכיפורים אם אינו נשוי. גם כשהוא נכנס לקודש הקודשים הוא רואה שם זוג כרובים 'מעורים זה בזה'. זה המסר שכל אחד מאיתנו צריך לקחת גם לבית הפרטי. אגב, הרב קוק לקח את 'עבודת השם בגשמיות' צעד אחד קדימה ודיבר על כך שבארץ ישראל עבודת ה' צריכה להתבצע גם על ידי הגוף. הדוגמה שלו אומנם הייתה התעמלות, אבל זה נכון גם לגבי מיניות.

"היהדות", ממשיך אוסטרוף, "מעולם לא טענה שקדושה משמעותה פרישות, והדתיים והחרדים גם לא חיים באופן פרוש ביחס לכלל הנאות החיים. אז למה דווקא במיניות כן? בפועל, גם הרבה חרדים כותבים לי ומציפים אותי בשאלות.

"אנחנו יכולים ללמוד על פתיחות בתחום המיניות גם מהגמרא ומחז"ל, שלא מהססים לדבר במפורש ולקרוא לדברים בשמם. מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין המליץ בשעתו שבתחום המיניות נחזור לפתיחות שהייתה קיימת בימי הגמרא. יש לו מאמר מכונן בסוגיית הנישואין, שפורסם בעברית בכרך הראשון של כתב העת 'מעשה חושב'. הוא שואל בו איך זה שבגמרא 90 אחוז מההתייחסויות למיניות הן חיוביות, ואילו בימינו אנשי ההלכה כל כך חוששים ממיניות.

"נראה שבתקופת הראשונים חלה רגרסיה – הרב ליכטנשטיין עצמו חשב שזה בהשפעת הנצרות – של אימוץ דעת המיעוט המחמירה של התנא רבי אליעזר ביחס למיניות. זו בוודאי לא גישה שמתאימה לדורנו, ולכן צריך לחזור ליחס שמאפיין את הגמרא. אגב, גם התנ"ך יכול להיות פתח מצוין לעיסוק במיניות. פרשת דוד ובת שבע יכולה להיות פתח לעיסוק בבגידה, ופרשת אמנון ותמר היא פרשה קלאסית לעיסוק בפגיעות מיניות ובצורך במוגנות.

"לא רק בתלמוד אלא גם בפסיקה מאוחרת יותר יש הבדל חד בין גישת השולחן ערוך לזו של הרמ"א. ה'שולחן ערוך', שחיבר רבי יוסף קארו, הרבה יותר מחמיר, מתוך אימוץ של הגישה הקבלית בנושא, ואילו הרמ"א (רבי משה איסרליש, שהוסיף ל'שולחן ערוך' את הנוהג והפסיקה האשכנזיים; י"ש) הרבה יותר מקל. אצל השולחן ערוך, למשל, הוצאת זרע לבטלה נחשבת לעבירה החמורה ביותר בתורה, בשעה שאין לזה שום ראיה ממקור הלכתי קדום יותר. אבל זו אכן הגישה של ספר הזוהר".

הרב עובדיה יוסף, שידוע כהולך בעקבות השולחן ערוך, מחמיר גם כן בעקבותיו?

"לאו דווקא, הוא כמעט שלא מתייחס לנושא הזה".

שהילדים יראו

יש טוענים שדווקא בגלל ריבוי האיסורים, בחברה הדתית ועוד יותר בחברה החרדית יש נטייה לפגיעות מיניות ואפילו לפרווורסיות. מצאת לזה אישור?

"הנתונים מדברים על אחוז גבוה של פגיעות מיניות בחברה החרדית, ולדעתי זה קשור לכך שאצל החרדים כל התחום המיני נחשב טמא. יש גם בעיה שמכיוון שההיכרות היחידה עם בנות בגיל ההתבגרות היא בתוך המשפחה, נוצרים מקרים של גילוי עריות".

סיפרת קודם על ההתנגדות החריפה של אשתך להוצאת הספר הראשון בשמך. איך הגיבו הילדים והחברים על העיסוק האינטנסיבי שלך בנושא?

"לגבי הילדים, חלקם יותר זורמים וחלקם פחות. בשעתו, כשהבן שלי הגיע לכיתה ז', למדנו חברותא וניצלתי איזו סוגיה שעוסקת במיניות כתירוץ לדבר איתו על איך ילדים באים לעולם. במשך שנתיים אחר כך לא החלפנו מילה בנושא, ובכיתה ט' שוב הגענו לסוגיה שאִפשרה דיבור בנושא. הפעם זה כבר הביך אותו והוא לא רצה לדבר. מצד שני, כשהוא עמד להתחתן הוא ביקש ממני להיות מדריך החתנים שלו, וזו הבעת האמון הכי גדולה. בן אחר העביר לי לאחרונה בקשה מפלוגת המילואים שלו לבוא ולדבר איתם בסוגיות של מיניות, וגם זו מחמאה גדולה.

"צריך לקצוב את הכהונה של רבנים ולהעמיד אותם לבחירה מחודשת כל חמש שנים. במצב הקיים לפעמים במשך עשרות שנים אף אחד לא יכול להגיד להם כלום, ואין להם בעצם אחריות. גם גדולי הרבנים באירופה עברו מקהילה לקהילה"

"אגב, כשהתחתנתי עם ללי, במשך הרבה זמן לא הפגנו מגע פיזי באופן פומבי, בפרט לא בפני הילדים. בשלב מסוים זה הפריע לי, ואמרתי לה שכדי שהם ילמדו יחס נכון למגע פיזי, הם צריכים לראות את זה אצלנו. מאז הקפדנו להתנשק בכל ליל שבת אחרי הדלקת נרות, כדי שהילדים יראו. בהתחלה זה אומנם היה קצת מלאכותי, אבל במשך השנים זה נהיה חלק טבעי לגמרי מליל שבת.

"לגבי החברים, גם כאן חלה התפתחות. בהתחלה לא ידעו איך לאכול את הדבר הזה, אבל במשך הזמן הגעתי למצב שגם חברים קרובים נותנים בי אמון ומתייעצים איתי בשאלות מאוד אינטימיות. בשעתו היה לי זוג חברים שבאו אלי אחרי תקופת נישואין ארוכה והתוודו שמעולם לא קיימו יחסי מין, כי הם פשוט לא יודעים איך עושים את זה. זו עוד הוכחה לחשיבות של הדרכה מינית מסודרת לפני הנישואין. בכל אופן, הסברתי להם מה שהסברתי, וכעבור תשעה חודשים נולד להם ילד ראשון".

לא להישאר ברישום נישואין

אוסטרוף, בן 59, נולד ביוהנסבורג שבדרום־אפריקה למשפחה ציונית. הוריו עלו ארצה כמה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים. הם התיישבו בנתניה, ורפי ואחיו הגדול התחילו למשוך את המשפחה, שהייתה מסורתית באופייה, לכיוון דתי יותר: "התחלתי ללכת לבני עקיבא, ושם למעשה עיצבתי את הזהות הדתית שלי".

כשהיה בתיכון, הוריו חזרו במשך שנתיים לדרום אפריקה, כדי לטפל טוב יותר באחד מאחיו, שהיה בעל צרכים מיוחדים. רפי נסע איתם ונשלח לישיבה חרדית מקומית, אך לא מצא בה את מקומו. הוא מרד בהוריו, וכעבור שנה בלבד החליט לחזור לארץ לבדו. הוא למד בישיבה התיכונית בנתניה, ובחופשות התגורר אצל סבו וסבתו.

אחרי התיכון הלך אוסטרוף ללמוד בישיבת מרכז הרב, "אבל כעבור שנתיים, כשראיתי שאף אחד לא מדבר איתנו על גיוס, החלטתי להתגייס בעצמי ושירתי שנה וחצי בגולני. אחרי הצבא כבר לא חזרתי ל'מרכז' אלא לישיבת הר עציון, כך ששני רבותיי המובהקים הם ר' אברום שפירא והרב ליכטנשטיין. כשלמדתי בהר עציון לא דיברתי מילה עם הרב עמיטל, אבל היום אני מזהה את השפעתו בספריי". את ההסמכה לרבנות עשה בכולל של הרב שלמה לוי בהר עציון ("אני שמח שר' אברום עוד היה רב ראשי כשהוסמכתי, כך שהוא זה שחתום על תעודת ההסמכה שלי").

הקריירה המקצועית שלו, לפני ומלבד העיסוק במיניות, התחילה בשליחות של שנתיים באוקראינה: "בתחילת שנות התשעים הקמנו קהילה יהודית בחרקוב, בחסות ארגון ה־OU מארצות הברית. היינו שם שנתיים, וחזרתי דובר רוסית. בעקבות התקופה הזו, הרב ישראל רוזן פנה אלי והציע שאקים ואנהל את מִנהל הגיור הממלכתי, כשהוא עצמו היה הסמכות ההלכתית. עשיתי זאת במשך חמש שנים, אבל כשהכפיפו את המִנהל להנהלת בתי הדין הרבניים הרגילה, החלטתי לעזוב ועברתי לתפקיד מנהל ההכשָרות של תנועת בני עקיבא העולמית. נסעתי בכל העולם וזו הייתה עבודה שוחקת מאוד, שגם פגעה במשפחה. אז ירדתי לחצי משרה ואפשרתי לללי לעבוד במשרה מלאה, כמנהלת יחידת האינטרנט של מכללת הרצוג".

לניהול המועצה הדתית הגיע לגמרי במקרה: "יום אחד פוגש אותי שאול גולדשטיין, שהיה אז ראש המועצה האזורית בגוש עציון, ופתאום הוא שואל אותי אם אני רוצה לבוא לנהל את המועצה הדתית. אמרתי 'למה לא, אנסה, ואם לא ילך, מקסימום אעזוב'. מאז אני שם כבר 15 שנה. זה תפקיד מדהים, שלגמרי תלוי ברצונו ואופיו של המנהל. אני לא רוצה להתעסק רק ברישום טכני של זוגות לנישואים, ואני עושה הרבה פעילויות של חיזוק הזהות היהודית. עשינו למשל פרויקט של 'חמשישי זוגי', חופשה של לילה אחד לזוגות מכל מיני סוגים ועם צרכים מגוונים: נשואים טריים, נשואים ותיקים, הורים לילדי צרכים מיוחדים, זוגות שאחד מהם מתמודד עם מחלת נפש וכו'. עשינו כ־20 חמשישים כאלה, ובהם גם כמה למילואימניקים. שם אפילו הרחבנו את הסופ"ש גם לשבת ובלי תוכנית של הרצאות, פשוט כדי לאפשר להם לנוח".

מאיפה התקציב?

"מהתקציב הרגיל של המועצה, הכול תלוי למה אתה מייעד אותו. אני למשל לא עושה עלוני הדרכה לפסח או עלונים בכלל, כי הכול הולך לפח, ובמקום זה עושה חמשישי זוגי ושיפוץ מקוואות. התחלתי בשיפוץ מקוואות כי בעיניי זה ראי למעמד האישה בחברה שלנו. התחלנו לעשות במועצה מקוואות ספא, ומהר מאוד זה נהיה טרנד ארצי, והמשרד לשירותי דת אפילו קיים תחרות ארצית על המקווה היפה ביותר. אגב, צריך לומר לזכותו של המשרד הזה, שבניגוד לדימוי הם עושים הרבה דברים טובים. מהבחינה הזו לא משנה לי איזו כיפה בן אדם חובש או איזו מפלגה הוא מייצג, אלא מה אישיותו ואופן התנהלותו".

חוזה לכל החיים

הרבה אנשים רואים במועצות הדתיות מוסד פוליטי מיותר, ומציעים ששירותי הדת יינתנו דרך העיריות.

"על הנייר זה נשמע טוב, אבל אני חושש שבפועל זה יהיה נורא. אני חושש שיהיו ראשי עיריות שלא יעבירו תקציבים למחלקות הדת, כי זה לא פופולרי בקרב התושבים. בסוף הכול תלוי בראשי הרשויות וברצונם הטוב, וחלוקת ג'ובים פוליטיים יכולה להיות גם בעיריות. אדרבה, אולי במקום 'להלאים' את המועצות הדתיות לעיריות, 'נפריט' עוד מחלקות בעיריות למועצות עם תקציב סגור וייעודי, למשל מועצת חינוך עירונית. מה שכן, צריך לבטל את המליאות של המועצות ובוודאי את ההרכב הפוליטי שלהן. במקומן צריך שאת המועצות ינהלו נציגים ישירים של בתי הכנסת וגם נבחרי ציבור חילוניים, לא עסקנים פוליטיים".

במהלך שנותיו הרבות במועצה הדתית עסק אוסטרוף גם בסוגיית הקבורה. כידוע שטחי הקבורה בישראל הולכים ומתרבים, ובעוד שנים הן יפריעו להתפתחות האוכלוסייה החייה. אחד הרעיונות המוצעים בנושא הוא לחזור לקבורה הארצישראלית הקדומה, שנהגה בימי המשנה והייתה מבוססת על "ליקוט עצמות" של הנפטרים כעבור שנה מפטירתם, והטמנתן ב"קברי אחים" משפחתיים. כיום הוא אחד המטפחים המובילים של הרעיון הזה בארץ ובממסד הדתי. בקרוב, הוא מגלה, ייפתח בשטח המועצה שלו מתחם קבורה ראשון בשיטה הזו.

השינוי החשוב ביותר שהוא מייחל לו בממסד הדתי הוא "קציבת הכהונה של רבנים, כאשר כל חמש שנים הם צריכים לעמוד לבחירה מחודשת. במצב הקיים, שבו הם מכהנים מבחירתם ועד יציאתם לגמלאות, לפעמים במשך עשרות שנים אף אחד לא יכול להגיד להם כלום, ואין להם בעצם אחריות. אצלי במועצה כמה רבנים, כמו הרב זאב ויטמן מאלון־שבות והרב אבי בלידשטיין מתקוע, העמידו את עצמם ביוזמתם לבחירה מחודשת, אבל זה צריך להיות משהו שקבוע בחוק. גם גדולי הרבנים באירופה בדורות קודמים עברו מקהילה לקהילה, כי אף פעם לא קיבלו חוזה לכל החיים. זה משהו שאנחנו חייבים להפנים".