אנו רואים היום גל התקרבות מרגש לתורה. רבבות עמך בית ישראל שנוהרים אל הסליחות בכותל אינם דתיים וחרדים. אלה נערים חילוניים שביוזמתם לובשים ציצית ומתעקשים להניח תפילין, ומעידים על עצמם שהם מבקשים קשר לתורה ליהדות. במאמרו "דור של נשמות צמאות" שפורסם במוסף זה (גיליון פרשת האזינו), הזהיר דרור יהב את הציונות הדתית לא להחמיץ את הגל הזה. הוא בוודאי צודק. אסור לנו להישאר מגזריים ולהתפתח רק בתוך מוסדות החינוך והישיבות שלנו. נמצאת אצלנו תשובת האמת לציבור הזה, ועלינו להתרומם לגודל השעה ולמצוא את הדרך להעניק לו אותה. עלינו לקרב את הצמאים לדברי תורה ולדבר איתם בשפתם, לתת להם מענה במקום שבו הם נמצאים ובדרגה שהם מבינים.
ואולם יחד עם מעלותיה של המסורתיות העממית יש לה גם חסרונות, ואפילו בעיה עקרונית אמיתית. היא עלולה להפוך את הציצית ממצווה ל"סגולה לשמירה", ואת הרצון היקר להתקרב לתורה – לפולקלור חסר משמעות. יש לנו קושי להתחבר לפעילות שבמקום לרומם את האדם לתורה, תסלף את דמותה ותהפוך אותה קרדום לחפור בו. אנחנו לא רוצים "סגולה לשמירה" אלא מבקשים לשמור את המצווה, ומי ששומר את המצוות יש להניח שייעשה ראוי יותר לשמירה מן השמיים.
כתבתו של דרור יהב
לפני כשישים שנה ביקשה קבוצת טייסים מחיל האויר ללמוד עם הרב צבי יהודה קוק. אחרי כמה שיעורים אמרו לו: "אתה מדבר על תורה ומצוות, אנחנו רוצים לטעום טעם של מצווה". הוא שמח ואמר: "יש מצווה קלה ששקולה כנגד כל המצוות, מצוות ציצית. תתחילו בזה". לא הפריע לו שהם לא קיבלו עליהם את שאר תרי"ב המצוות ושהם נשארו ללא כיפה. הוא לא דחף בעלי תשובה להתחיל לקיים מצוות, אלא פעל על פי סדר המשנה בברכות: "לעולם יקבל עליו אדם עול מלכות שמיים תחילה ואחר כך עול מצוות". אבל כיוון שהטייסים יזמו זאת וביקשו לחבב מצווה, הוא נענה להם. וכבר אמרו חכמינו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
הכי מעניין
הרצי"ה היה רמב"מיסט וטהרן. הוא דחה מכול וכול את הפיכת המצוות לסגולות. בעיניו התורה היא עבודת ה', אנחנו עובדים אותו ולא את עצמנו. הוא לא אהב פטנטים, שבאמצעותם זוכים בברכת שמיים בלי להתאמץ.
במלחמת ששת הימים שמעו הכול את משק כנפי הגאולה. הייתה תחושה שהמשיח מעבר לפינה, והציבור החרדי ביקש לזרז את בואו. חיפשו סגולה מתאימה ומצאו אותה בפירוש הרוקח על התורה (על שמות כט, כט): "שלוש מאות פעמים הוזכר אהרן בחומשי שמות, ויקרא ובמדבר, יש שלוש מאות פעמים 'אהרן' בג' הספרים, ואם היו ש' כהנים עומדים בהר הזיתים והיו אומרים ברכת כהנים היה בא משיח". בעקבות זאת ארגנו ברכת כהנים המונית של מאות כהנים, בתקווה שיימצאו בתוכם שלוש־מאות כהנים אמיתיים, שיביאו את המשיח. מאז מתקיימת ברכת כהנים המונית זו בכל רגל.
הרצי"ה לא היה שם. הוא לא האמין בסגולות ופטנטים, וראה בברכת כהנים מצווה ולא סגולה. גאולת ישראל באה בדרכי הטבע, קמעא קמעא. המשיח לא יופיע לפתע מן השמיים, אלא כמאמר רבי אבא: "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא'" (סנהדרין צח, ע"א). התהליך ארוך, ועלינו להשתתף בו באופן אקטיבי, לעסוק בביסוס המדינה, בבניין ויצירה, פיזית ורוחנית. בהתאם לכך, כאשר בא אליו חנן פורת אחרי המלחמה לשאול אם להתחיל ללמוד מסכת זבחים, הוא ענה: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ – למנות להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה. יש סדר לדברים. אנחנו עדיין במצווה הראשונה, למנות להם מלך".
סוללים להם את הדרך
דרור יהב מאשים אותנו במגזריות חברתית ופוליטית, אך לא כל מעשינו מגזריים. להפך, אנחנו לא מנהלים את חיינו בתוך המגזר. כל אחד בחר לו את תחומו ומקצועו, והוא פועל בתוך הציבור הרחב, הכי עממי שיש. רופאים, כלכלנים, מהנדסים, מדענים, עורכי דין, חקלאים – אנחנו נמצאים בכל מקום ופועלים עם כולם ללא שום שיוך מגזרי. זה חלק מהותי מן התורה שלנו, שהיא "תורת חיים" שלמה. בתרומה שלנו לתיקון כל תחום בעולם ולשיפור פני החברה אנו רואים מצווה קדושה. מי שחורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה, מקיים את מצוות יישוב הארץ.
בשנתיים האחרונות יש חיבור גדול בין כל חלקי החברה בישראל, שנושאים יחד בעול ומשרתים במסירות במילואים מאות ימים, על חשבון העסק הפרטי, ההתקדמות בלימודים, פיתוח הקריירה, חיי המשפחה. לא נתקלנו אצלנו בבעיה להיות עממיים ולהתחבר עם כולם בצבא, ואנו רואים בזה מצווה קדושה. זו ערבות הדדית לאומית בסיסית, "עזרת ישראל מיד צר", וזו גם "סגולה לשמירה". אמנם לצערנו לא תמיד שמירה אישית, אבל בוודאי שמירה והגנה על הציבור והמדינה. כך מתקיימת התורה ומיושמת בחיים באופן הנעלה ביותר. אנחנו לא משמיעים סיסמאות סרק ודיבורי הבל של "נמות ולא נתגייס", אלא עושים מעשה, מתגייסים ואף מוסרים את נפשנו.
עליזה דיין, "מצוות ציצית", שמן על פשתן, 2023 | צילום:
יש מתקרבים לא רק מן הציבור המסורתי. עלינו להתכונן לציבור גדול של "בעלי תשובה" חדשים שעתיד לבוא מן הציבור החרדי ולהתגייס לצבא. כולם יגיעו לפרשת הדרכים הזו ויצטרכו לבחור לאן הם פונים, ורבים יבחרו לבסוף בדרך הנכונה. סללנו להם את הדרך והראינו שהדבר אפשרי, שהתורה היא תורת חיים מציאותית, הנותנת עוז ותעצומות בשעת משבר. הם יקראו לעצמם בשמות חדשים – חרדים מודרנים, חרדים עובדים – ואיני מצפה שיצטופפו במחנה שלנו. קשה יהיה להם להתגבר על המשקע הישן ולהתחבר אלינו, לאחר שבמשך שלושה דורות השמיצו אותנו בדפי המסרים החרדיים כגרועים מן החילוניות.
הציבור הליטאי פעל פעם באופן רציונלי, בהיגיון ובזהירות הלכתית. הייתה לנו שפה משותפת איתו ואפשר היה להישען על גדולי התורה שלו. הציבור הזה היה נאמן לדרך התורה שאותה כבשו הרמב"ם ושאר הראשונים, שניכשו ממנה את האמונות התפלות ואת העשבים השוטים, ושמרו על טוהרתה. המחלוקת בינינו הייתה רק על היחס אל המדינה, "ראשית צמיחת גאולתנו".
אך בשנים האחרונות הציבור הזה עבר מהפכה. הוא ירד מן הפסים, התנתק מן המציאות ואיבד את סולם הערכים ההלכתי. הוא נטש את דרך המלך ונכבש להלך רוח עממי שמחפש קיצורי דרך. הוא מתיימר למעלותיהם של צדיקי עליון שאין לו שייכות עמהם, מייחס לעצמו ליווי של השגחה צמודה, ובטוח בניסים שילוו אותו על כל צעד ושעל. הוא מחפש פטנטים וסגולות לעלות מעלה. ההלכה היא ש"אין סומכין על הנס", בוודאי לא בענייני הציבור שמחייבים זהירות יתרה. ואילו בציבור הזה, באופן אסור ומחוצף, אנשים מסתכנים לשווא בשביל דברים שוליים. מתכנסים בקורונה או תחת טילים בהלוויות וחתונות גדולות, מתעקשים בשעת הסכנה לנסוע למירון או לאומן וכיוצא בזה. זו לא דרכה של תורה אלא חילול השם, ואיש אינו יודע כמה שילמו על כך בחייהם.
במלחמת חרבות ברזל, הציבור הזה התנתק מכלל ישראל והשיל מעליו את האחריות ואת החובה הפשוטה של "לא תעמוד על דם רעך". אם לא נרפד את דרכו בהטבות, סופו לחזור בתשובה לשפיות הלכתית ולהתגייס לצבא. כל זה מחייב אותנו שבעתיים, ותפקידנו רק הולך וגדל. איננו יכולים לסמוך עוד על הציבור הזה שישמר את גחלת התורה למען העם כולו, ועלינו מוטלת האחריות על לימוד התורה ופסיקת ההלכה.