חברת הכנסת יצאה השבוע מדלת ביתה לעוד יום של עבודה פרלמנטרית חשובה ומשמעותית כשטובת עם ישראל בלבד לנגד עיניה, ולפתע שמעה קול נשי שקורא לה: "הי, חכי רגע, אנחנו צריכות לדבר".

הח"כית נבהלה. הקול נשמע קרוב מאוד אליה, אך היא הביטה כה וכה ולא ראתה אף אחת בסביבה. "מי זו", אמרה נבחרת הציבור בקול מעט חושש, כשאצבעותיה נעות במהירות על הטלפון שלה, תרות אחר מספרו של קצין הכנסת.

"זו אני, המזוזה בפתח הבית שלך, נעים מאוד". הח"כית הפנתה את מבטה לעבר המזוזה, והביטה בה במבט מוזר.

"תקשיבו, אחים לנשק", אמרה בקול שהולך ומתגבר, "אם באתם להציק לי ולמשפחתי ליד המבצר הפרטי שלי, אתם תשלמו על כך ביוקר".

"תרגיעי", ענה הקול הנשי, שלמרבה הפליאה אכן יצא מבית המזוזה הפלסטיקי, "לא אחים לנשק ולא נעליים. זו אני, המזוזה. מה את מתפלאת, האם יש בליבך פקפוק ביכולת שלי לפתוח את פי ולדבר אלייך כאחד האדם?"

"חס וחלילה וחס", נבעתה הח"כית שלנו, לא מפקפקת בשום פקפוק, "נעשה לי נס, אני מתה. חבל שאין פה תקשורת שתראה את זה. נו, מילא. איזה קטעים".

"טוב, לא באתי לדבר איתך על קטעים", נזפה בה המזוזה, "באתי לדבר איתך על הצעת החוק שלך – 'הגשמת הזהות היהודית במרחב הציבורי' - שאיכשהו הצלחת לערב אותי בה. מה נסגר איתך, תגידי?".

"מה, כלומר למה? זאת אומרת, נהפוכו, אני הכי מפרגנת ועושה לך כבוד בהצעת החוק הזו", התגוננה הח"כית.

"כבוד עאלק", הדפה אותה המזוזה, "רק בלגן את עושה לי. קודם כול, הסעיף בחוק שעוסק בי: 'בכל מקום במרחב הציבורי ובכל מוסד הממומן מתקציב המדינה חייב להתקין מזוזות בכל פתח שנקבע לפי המשפט העברי שהוא חייב במזוזה, או לאפשר למי שחפץ בכך להתקינה בעצמו בתוך חודש מהגשת הפנייה להתקין מזוזות, אם לא הותקנו במהלך החודש על ידי מנהל המקום'".

"וואלה, נשמע לי אחלה סעיף", התעשתה חברת הכנסת.

"וואלה, הניסוח שלו בעברית מחריד", השיבה המזוזה, "אם זה היה אמור להיות כתוב על קלף, שום סופר סת"ם לא היה מעביר את זה. אבל עזבי את הניסוח הקלוקל. את יודעת שאף אחד במדינה הזאת לא באמת מתנגד להתקנה של מזוזות במבני ציבור, נכון? את יודעת שגם אם במקרה תיכנסי למבנה ציבור ולא תהיה בו מזוזה, פנייה קטנה לאחראי ובתוך כמה ימים תהיה שם מזוזה? בשביל מה צריך חוק? אגב, כבר עבר חוק דומה ב־2004, וגם הוא היה מיותר".

הח"כית הייתה נבוכה קלות, אך רק לרגע אחד. "תשמעי, מזוזה יקרה, אין לי מושג מה קורה פה, אבל נדמה לי שאת קצת רל"ביסטית. יש מצב שקניתי אותך יד שנייה, ושפעם היית באיזה בית של קפלניסט?"

"אני מזוזה א־פוליטית, לא מצביעה בבחירות, ואת לא בפאנל בטלוויזיה. זה רק את ואני עכשיו, אז חלאס. אני רצינית עכשיו, זה חוק אידיוטי. הוא לא מועיל לשום דבר, בטח לא לי ולחברותיי. הוא רק יעורר כלפינו שנאה. ואם כבר אנחנו כאן, בואי נדבר על דברי ההסבר לחוק שלך. נדמה לי שאיבדת את זה לגמרי שם".

"שם?", הגיבה הח"כית, "אני מדברת כבר חמש דקות רצוף עם מזוזה, נדמה לי שאיבדתי את זה כאן".

"כך או כך איבדת את זה", הפטירה המזוזה, "הנה כמה מדברי ההסבר שלך, שכתובים בהצעת החוק: 'היסטורית, בגלות או בארץ ישראל שלטונות שביקשו להצר את צעדיהם של היהודים ולערער את קיומו של עם ישראל החלו ברדיפה של ביטויים חיצוניים של הזהות היהודית. ההיסטוריה לימדה אותנו שהפרעה להנחת תפילין, התעטפות בטלית, קביעת מזוזה או לימוד תורה היא צעד ראשון במדרון חלקלק להחריד, שבסופו דיכוי אלים ורצחני".

חברת הכנסת לא הצליחה לא לחייך. "נו, מילים כדורבנות. לא שיחקתי אותה, מזוזה?"

"נשבעת לך שאם לא הייתי דבוקה לקיר הייתי יורדת ממנו, תופסת טרמפ לכנסת ומוחקת את ההבל הזה בעצמי".

"למה, מה הבעיה?", תהתה הח"כית.

"את יודעת מצוין מה הבעיה. כל מילה בחוק הזה ובדברי ההסבר הוא פופוליזם נטו. מי רודף פה ביטויי יהדות חיצוניים? על איזה צעד ראשון במדרון חלקלק להחריד את מדברת? תקשיבי למי שרואה אותך פעמיים ביום, פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב: את זו שבמדרון חלקלק. 'דיכוי אלים ורצחני'? מה נטרק איתך? כן, זה ביטוי אירוני למישהי שצמודה לדלת שנטרקת כל הזמן. אני רצינית. חלאס, יש דברים יותר חשובים מעוד שלושה קולות בקלפי".

חברת הכנסת הביטה במזוזה, התעכבה כמה שניות וקירבה את מבטה, הנהנה ואז עזבה את המקום ונסעה להמשך יומה. אחרי כמה שעות הגיע אדם ופירק את המזוזה שבפתח בית הח"כית. במקומה הוצב בית מזוזה חדש, שחרותה עליו אות אחת, י'.

מתקין המזוזות שאליו התקשרה הבוקר העוזרת של חברת הכנסת קצת התפלא: הוא לא שמע מעולם על מנהג שבמסגרתו מישהו מחליף את האות ש' - שנמצאת על כל המזוזות שהכיר אי פעם - באות י'. אבל חברת הכנסת החליטה, שילמה, וכך היה. "ש' זה שמאל", הסבירה לעוזרת, "ואצלי בבית לא תהיה מזוזה שמאלנית".