מצודת זאב: כך הקימו "כמה רוסים לא ברורים" יישוב משגשג בשומרון

כשעולים בכביש הרחב לכיוון הבתים הבורגניים של היישוב החדש לֶשם במערב השומרון, קשה להאמין שרק לפני 12 שנים הייתה כאן גבעת טרשים שוממה עם כמה שלדי בתים ששימשו לאימונים של כיתות הכוננות באזור. יישובים רבים באזור יכולים להתקנא בקצב המסחרר שבו המקום הזה נבנה וקיבל הכרה. בקיץ האחרון נמסר המפתח של הבית האחרון ביישוב, ה־700 במספר. במקביל, ממשלת ישראל העניקה לו לפני כחצי שנה סמל יישוב ובכך הפכה אותו למקום מוכר ורשמי.

מי שלקח את הסיכון, ובמקביל זיהה את הפוטנציאל ובנה את המקום, הוא היזם זאב אפשטיין, יו"ר חברת הרי־זהב ואיש עם סיפור חיים לא שגרתי: הוא עלה ארצה מרוסיה עם אימו בגיל 13, חזר בתשובה ולמד בישיבה חרדית, אך בהמשך החליט להתגייס לצה"ל ולעזוב את העולם החרדי. בסיום השירות בחיל השריון חזר לרוסיה ופתח שם עסקי נדל"ן. העסקים פרחו, אך בשלב מסוים הוא הבין שאם לא תהיה לו יתד שמחברת אותו לארץ, הוא יישאב בחזרה אל החיים ברוסיה.

"הקמתי כאן חברה קטנה וחיפשתי פרויקט מעניין בתחום הנדל"ן, משהו לא בנאלי", הוא מספר. "העובדים שלי מצאו את הסיפור המוזר הזה, חברה עם חובות וחוזה ישן על קרקע שלא ברור מה התוקף שלו". אפשטיין מתייחס לאזור שבו נבנה היישוב לשם, שעבר כמה גלגולים. בשלהי שנות התשעים החלו לבנות שם שכונה שהוגדרה חלק מהיישוב הסמוך עלי־זהב ונועדה לחסידי חב"ד, ואולם האינתיפאדה השנייה שפרצה שיבשה את התוכניות. הרוכשים נטשו, והיזמים מצאו עצמם עם כמה שלדי בתים לא גמורים, השקעות גדולות ובלי יכולת למכור. האזור ננטש ונשכח, והפוטנציאל העסקי שלו נמחק בצל הטרור. בינתיים, כוחות הביטחון וכיתות הכוננות באזור השתמשו בו לאימוני לוחמה בשטח בנוי.

כעשור לאחר מכן, בשנת 2008, נכנס אפשטיין לתמונה. "ככל שהאתגר נראה גדול יותר, כך התלהבתי יותר", הוא אומר. "זה היה פרויקט קשוח מכמה סיבות. קודם כול כלכלית - הדירות בעלי־זהב, שהיה יישוב האב, נמכרו אז ב־400 אלף שקל. כמו בכל יהודה ושומרון, הטראומה מהאינתיפאדה עדיין הרחיקה קונים והביקוש היה חלש. בשבילנו זה לא היה מחיר ריאלי. גם הניירת של החוזה על הקרקע לא הייתה ממש ברורה".

אפשטיין החליט לרכוש את החברה כמו שהיא, עם החובות והערפל המשפטי, והקים את חברת הרי זהב. "זה לא היה הגיוני", הוא מודה, "אבל חיפשתי הרפתקה שתחזיר אותי לפה. העסקים בחו"ל הצליחו מאוד, וחשבתי שאם יהיו פה הפסדים, הם יוכלו לממן אותם".

היו"ר אפשטיין ואנשיו החלו לעבוד על הניירת וחידשו את חוזי הבנייה ואת ההסכמים עם הרשויות. "זה עבר בקלות כי לאף אחד לא היה אכפת מהפרויקט חסר הסיכוי הזה, אז הגורמים המעורבים קצת שיפרו את התנאים וחתמו. הייתה לנו תב"ע של 450 יחידות דיור, התחלנו לתכנן, ומהרגע הזה הפרויקט עבר ויה דולורוזה של צרות. רצינו להתחיל למכור ואז בום, ההקפאה של אובמה בשנת 2010. אחר כך רצינו לשווק והבנו שלא נצליח למכור ביותר מ־900 אלף שקל, שזה אומר הפסד של 100־150 אלף שקל לבית. רואה החשבון חשב שאני מטורף, אבל אני חשבתי שבגלל שזה פרויקט גדול, יש סיכוי שמתישהו נכסה את ההפסד".

אחת השאלות המרכזיות בשלב הזה הייתה מי הוא קהל היעד. עלי־זהב היה יישוב חילוני קטן, ובאותה תקופה הקהל החילוני היה רחוק מאוד מלקנות בית ביישוב בשומרון. כשאפשטיין פנה לאנשי עלי־זהב וביקש לשווק את הדירות לדתיים, הוא קיבל מתנה שלא ציפה לה. "הם ביקשו שננתק אותם מהסיפור ולא נגדיר את המקום כחלק מהיישוב. כלומר יכולנו למכור יישוב אחר, שונה וחדש. אם היינו מוכרים את עלי־זהב אף אחד לא היה קונה מאיתנו, כי ביישוב הוותיק יכולת לקנות בית בחצי מיליון שקל. יישוב חדש צריך שם חדש, ובאותה תקופה העיר שהם הייתה באופנה. חיפשנו שם דומה, והגענו ללשם. אלה שתיים מאבני החושן, ויש לשמות צליל דומה. הטריק השיווקי הזה הפך למציאות. הקהילה כאן זיהתה את עצמה עם השם הזה, ולאט לאט משרדי ממשלה אימצו אותו ברישומים. לאחרונה התקבל גם סמל יישוב, וזו הכתובת הרשמית פה". באירוע החגיגי לכבוד שינוי המעמד אמר ראש מועצת שומרון יוסי דגן כי "מהמודל הזה יצמחו עד הרבה 'לשמים'".

לפוצץ את ההר

האופן שבו נבחר שמו של היישוב הוא משל לסיפור הייחודי של המקום, ולאופן שבו היוצרות התהפכו בהקמת לשם. בדרך כלל אנשים שמבקשים להקים יישוב בוחרים חברה יזמית; כאן היזם יצא לקושש אנשים לגרעין התיישבות. "הלכתי לכל מיני שכונות קרוונים בשומרון כדי לשכנע משפחות צעירות לבוא לפה", מספר אפשטיין. "זאת הייתה משימה קשה כי אנשים פחדו. באו אליהם כמה רוסים לא ברורים עם פרויקט ענק, זה לא כמו שזמביש בא להציע להם לעלות לקרקע".

"הלכתי לכל מיני שכונות קרוונים בשומרון כדי לשכנע משפחות צעירות לבוא לפה. זאת הייתה משימה קשה כי אנשים פחדו, באו אליהם כמה רוסים לא ברורים עם פרויקט ענק. זה לא כמו שזמביש בא להציע להם לעלות לקרקע"

אפשטיין, תל־אביבי בן 48, אכן אינו עונה על שום מרכיב של הדימוי המתנחלי. ובכל זאת, לאחר מאמץ ממוקד ויעיל נוצר גרעין של משפחות צעירות. הן בנו קהילה שנפגשה מפעם לפעם, גיבשו קווים לאופי היישוב ורכשו את הבתים הראשונים.

הטרקטורים התחילו לעבוד, אבל תוואי השטח הבעייתי דרש פיצוץ של הגבעה - כדי להתמודד עם סלעי השומרון, נדרשו כמויות עצומות של חומר נפץ. "העבודה המסיבית הזו התאפשרה בזכות העובדה שלא היו כאן תושבים", מציין אפשטיין. "גרסנו את ההר, יישרנו את השטח והעמדנו את השכונה הראשונה של לשם".

אבל הצרות לא נגמרו עם האכלוס הראשוני. עתירה שהגישה תנועת "שלום עכשיו" עם ערבייה מבוגרת סיכנה את עתיד היישוב. בתצלומים ישנים נראה עץ זית בודד על התוואי של כביש הגישה, ונטען כי זוהי הוכחה שמדובר בקרקע פרטית. בהיעדר כביש גישה, אישור התב"ע בוטל וכל הפרויקט היה עלול לרדת לטמיון. למזלו של אפשטיין, גם המדינה הייתה חשופה לתביעות ענק במקרה שהמיזם ייפול, בשל מעורבותה במתן האישורים השונים, ולפיכך היא התגייסה למצוא פתרון. בשלב ראשון הוכיחו בבית המשפט שלעותרת אין קשר לקרקע, אבל היעדרם של בעלים מוכר לא הפריע לטענה שמדובר באדמה פרטית, ולפיכך יש להרוס את היישוב.

הפתרון שהציעה הפרקליטות היה לתכנן כביש חלופי. אפשטיין, שידע כמה הליך כזה צפוי להיות מסורבל וממושך אם יהיה בידיה של המדינה, הציע לקחת אותו על עצמו. "זו הוצאה וכאב ראש, אבל אמרנו להם שבשביל המדינה אנחנו מוכנים לעשות הכול", הוא צוחק. "הדיון בבג"ץ התקרב ולא היה פתרון מגובש. הגענו למצב שעוד שבוע סוגרים את הכביש ולמשפחות כאן אין איך לצאת ולהיכנס. בסוף, כפתרון זמני, סללנו בלילה אחד, יחד עם המועצה האזורית שומרון, כביש שמתחבר לעלי־זהב. למחרת המנהל האזרחי חסם את הכביש הקודם".

הוא ואנשיו החליטו למנף את המצב, ובמסגרת התוואי החדש לכביש הם שינו את התב"ע והרחיבו אותה ל־700 יחידות דיור. "הם רצו שנשלח להם את התוכנית מראש, אבל הצלחנו לסכם איתם שניפגש חצי שעה לפני הדיון. ישבנו מחוץ לבית המשפט והם היו בהלם, אבל לא הייתה להם תוכנית אחרת, אז הגשנו יחד את התב"ע החדשה לבג"ץ והוא נתן את ברכתו. בסוף אף אחד לא התלונן. זה פתר גם למדינה את הבעיה, אז היא אישרה אותה בקלות. כשיריב אופנהיימר יבוא לבקש אחוזים, נשקול כמה לתת לו", הוא משתעשע במבט לאחור, אם כי באותה תקופה הוא עבר שנתיים קשות: "זה היה נורא ואיום, היו זמנים שלא האמנתי שנצלח את זה. אם היינו נופלים זו הייתה קטסטרופה, יותר נורא מפשיטת רגל".

קפיצת הגדילה הזו יצרה צורך בשיווק מסיבי. בעזרת היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט ומשרד הפרסום ״משרוקית״ של רוני ארזי הם יצרו קמפיינים שהפכו לשיחת היום בציבור הדתי ואף עוררו מחלוקת. הפרסומים הציגו את לשם כ"יישוב לדתיים נורמליים", והכריזו כי "כאן יגור הרמטכ"ל הבא", "כאן תגור נשיאת העליון הבאה" וכדומה. באחד החדרים במשרדי החברה תלויות עדיין כרזות הפרסום הבולטות של היישוב. "הקמפיין של 'דתי נורמלי' עשה המון רעש, היו כאלה שממש אהבו, והיו שלא יכלו לשאת את זה".

לדבריו, הבחירה שלהם להתמקד בהיבטים חברתיים ובאיכות חיים שינתה את התפיסה בתחום שיווק הדירות ביו"ש, וגרמה לענף כולו לדבר אחרת ולפנות לקהלים חדשים. "עד אז השיווק ביו"ש היה אידאולוגי, אנחנו הבנו שאנשים מחפשים איכות חיים", אומר אפשטיין. "ברור שאתה חייב להתחבר באופן עקרוני למגורים באזור השומרון, בסוף כמעט לא באים לכאן שמאלנים, אבל זו רק נקודת המוצא. ממנה מדברים על החיים עצמם, קהילה, חינוך, דיור צמוד קרקע". גם אצלו, הוא אומר, הבחירה להשקיע את משאביו בלשם הגיעה קודם כול מתוך תפיסת עולם שרואה ערך בהקמת יישוב ובבניית הארץ, ואליה נוסף הסיפוק בפיצוח של פרויקט מורכב.

קמפיין אחר של הרי זהב הפך להטרלה שיצאה משליטה ועורר הדים בינלאומיים. כחודשיים לאחר תחילת המלחמה הופיע בדפי החברה ברשת פרסום ליישובים יהודיים ברצועת עזה. תחת הכותרת "תתעוררו, בית על החוף זה לא חלום", נאמר כי החברה כבר החלה לעבוד על "טיוב השטח, פינוי פסולת וגירוש פולשים". בתחתית המודעה הופיעו שמות של יישובים עתידיים כמו מעלה עצמונה, נצרים החדשה ונווה קטיף.

"זה הביא עלינו את כל התקשורת העולמית, ובאופן כללי היה קצת מוגזם", מודה כעת אפשטיין. "תכלס, זה קצת לא ברמה שלי. המדינה צריכה להחליט אם נכון לחזור להתיישב בעזה. זה אירוע ביטחוני, לא התיישבותי. אם תהיה החלטה כזו ברור שאני ארצה להרים שם פרויקט, אבל זאת החלטה לאומית ויש צדדים לכאן ולכאן. הקמפיין הזה עשה יותר מדי בלגן ולא התיישן יפה".

בעיצומה של הסערה שעורר הפרסום המדובר, התרחש אירוע מטלטל הרבה יותר בחייו של אפשטיין. אחיו, רס"ל יוסף גיטרץ, נפל בקרב בחאן־יונס. "הוא נלחם כדי להיות שריונר ולשרת קרבי, ונהרג בקרב מסובך שנמשך חמישה ימים", מספר אפשטיין. "היה שם מתחם תת־קרקעי שלא הצליחו למצוא אותו, ובכל פעם יצאו עוד מחבלים. בסוף פגע בו טיל נ"ט". גורמים אנטי־ישראליים השתמשו בפרסום על הבתים בעזה כדי להתנגח במשפחה. "ממש חגגו על זה", אומר אפשטיין.

יוסף, חייל מילואים בן 26, השאיר למשפחתו מכתב לפני שנכנס ללחימה: "אימא ואבא יקרים, אני מאוד אוהב אתכם", כתב בו בין השאר. "חייתי חיים טובים ומעניינים. יחד עם זאת, מעולם לא פחדתי מהמוות. הייתי יכול לא ללכת לכאן ולהסתתר, אבל זה היה מנוגד לכל מה שאני מאמין ומעריך. לא הייתה לי ברירה, והייתי עושה את אותו דבר אם הייתי יכול לבחור שוב. נפלתי בכבוד למען עמי. אין לי חרטות. אני מאוד אוהב אתכם וגאה שאתם ההורים שלי, נתתם לי המון. היו לי חיים מאוד מעניינים, עשירים, מאושרים, ייחודיים, והמוות שלי רק מדגיש זאת. אתם בוודאות בכאב רב, אבל אתם תתגברו על זה. בבקשה תמצאו משהו חיובי. תהיו עם הנכדים".

עיר העתיד

אביגיל בן־צור, תושבת לשם, שמעה על היישוב בשיחת חברות. "מישהי סיפרה שיש בתים ביישוב חדש ליד עלי־זהב וזה התאים לנו", היא מתארת. "באנו בלי להכיר אף אחד, אנשים אמרו לנו שאנחנו שמים את הכסף שלנו על דבר ממש לא בטוח. כבר בערבי הגיבוש הראשונים של החבר'ה שקנו פה נרגענו, ראינו שאלה אנשים רציניים שבאו להקים קהילה. היה משהו חלוצי בשנים הראשונות, לא ייבשנו ביצות אבל גם אצלנו היו אתגרים. כל נושא המוסדות היה מעורפל, והיינו עושים משמרות בין ההורים מי מפעיל את הצהרון. היו גם קשיים חברתיים כי כולם היו חדשים. בין השנה הראשונה לשנייה הכפלנו את עצמנו, כך שלא היו ותיקים להישען עליהם. למדנו תוך כדי תנועה איך נכון לקלוט משפחות חדשות. היום זו כבר מכונה משומנת, ויש יישובים שלומדים מאיתנו איך לקלוט אנשים במספרים גדולים".

התדמית שנוצרה ללשם היא עניין רגיש ביישוב, מודה בן־צור. "עשו כאן תהליך שיווקי מבריק וזה עבד טוב, אבל תושבים הרגישו שנוצרה להם סטיגמה של אליטיסטיים. אני לא התרגשתי מזה. האנשים פה הם באמת מלח הארץ, אנשים אידאולוגיים. יצרנו מקום שמאוד טוב לחיות בו, יש לנו מערכת חסד מדהימה וזכינו ברב עזרא פאטשינו, רב היישוב, שהוא אישיות מדהימה".

אבנר גולדשמיט, יו"ר ועד היישוב, מתגורר בלשם מהלילה הראשון. "חיפשנו אתגר התיישבותי, ושמעתי שבמתחם ליד עלי־זהב, שתמיד התאמנו בו עם כיתת הכוננות, רוצים להקים יישוב. זה היה מאוד ראשוני, וראשי ההתיישבות שדיברתי איתם היו סקפטיים. אבל התגבשה קבוצה של מתעניינים ויצרנו מפגשים כדי להבין איזה יישוב אנחנו רוצים להקים. הקידום של היישוב בכל האפיקים לקח בערך שנתיים".

לא חשבתם לעלות עם כמה קרוונים כמו ברוב היישובים?

"התהייה הזו עלתה, איך נגיע מיד לבית ולמוצר מוגמר. זה היה הימור גדול ברמה המשפחתית והכלכלית, והיו גם כאלה שפרשו בדרך. מצד שני היה מדהים לראות איך ככל שהזמן עובר היישוב הזה באמת נבנה. היו גם אתגרים של ויכוחים בין הקהילה ליזם, אבל למדנו לסנכרן בין הרצונות והצרכים. זה באמת לא היה סיפור רגיל, ולדעתי בסופו של דבר צלחנו אותו בהצלחה".

אפשטיין ממשיך בינתיים במפעל חייו, כאשר מלבד היישוב שהקים בשומרון מאפס, הוא חתום על לא מעט מבנים ושכונות ברחבי ההתיישבות. לשם, הוא אומר, תמשיך להיות קרובה לליבו. "אני מאוד אוהב את המקום, זה פרויקט חיים שלי, ההרפתקה שלי הפכה ליישוב בישראל", הוא אומר. "לי לא מתאים לגור במקום קהילתי, אבל לא סתם המשרדים שלנו כאן. יש לנו עוד הרבה פרויקטים ביהודה ושומרון, בבקעה ובפריפריה, אבל הבסיס שלנו פה".

פוטנציאל הבינוי ביישוב מוצה, וזה עלול להיות חיסרון משמעותי. המשפחות יזדקנו יחד ולא יהיה איך לתת מענה לגידול טבעי ולדור ממשיך.

"אין כאן עוד קרקע בפורמט של היישוב לשם, אבל התוכנית היא להפוך את האזור הזה לעיר שתיקרא 'מערבא' ותכלול את עלי־זהב, פדואל, ברוכין וכו'. יאחדו אותם לעיר חזקה, וביניהם יש עתודות בנייה שייתנו מענה לצמיחה. גם העיר אריאל התחילה בגרעין קטן ומסכן של כמה חבר'ה שלא ידעו מה מצפה להם. יש דינמיקה של גדילה. יש מקומות שהכיוון שלהם הוא להפוך לעיר, כמו האזור של אורנית ואלקנה. ההבדלים בין היישובים מיטשטשים וזה הופך לגוש עירוני. זה בסדר, כך דרכו של עולם. נכון שמאבדים את הקהילתיות, אבל במקביל קמים מקומות אחרים, למשל חוות שהופכות ליישובים, והן פונות למי שרוצה קהילה".

מבתי לשם אפשר לצפות בקו ישיר אל מרכז הארץ, אבל בעיני אפשטיין, חשיבותו הביטחונית נובעת בעיקר מהיותו חלק ממכלול. "ככל שיישוב נמצא יותר בעומק השטח יש לו יותר משקל ביטחוני, ומהבחינה הזאת לשם נחשב 'לייט'. הוא חשוב כמו כל יישוב אחר. אם לא היה פה יישוב היו פה ערבים, אין ואקום. היישוב מייצר חיים, כבישים, תנועה, נוכחות יהודית, ומאפשר להקים חוות ששולטות על השטח הפתוח".

היום הוא מוביל מיזמי בנייה לא רק ביו"ש, אבל גם הם נושאים רוח אידאולוגית. "אני לא עובד במרכז. ירוחם, מצפה־רמון, דימונה, טבריה – דברים כאלה. מעניין אותי להגיע גם לאזור קו העימות ולעוטף, אבל כרגע אין משהו ספציפי על הפרק. בכל אופן רוב העסקים שלי בישראל. עם הזמן נהיה לא סימפטי לעבוד ברוסיה מבחינה כלכלית וחברתית, והמצב החמיר עם המלחמה באוקראינה. בכלל, הכלכלה שם נמצאת כבר 15 שנה בירידה מתמדת והעסקים דשדשו, בזמן שבארץ דווקא הצליח. אז לאט לאט העברתי את עיקר הפעילות לארץ, וגם את החיים שלי. במידה רבה בשביל זה עשיתי את הפרויקט של לשם מלכתחילה, אז זה הוכיח את עצמו גם ברמה האישית ועזר לי לחזור לארץ עם עשייה שממלאת אותי".