ביום ראשון היה לי יום חיפה. אני לא מבקרת הרבה בעיר הצפונית, זו עם העליות הירידות והים. אבל בתחילת השבוע היו לי שם כמה עניינים, ובין לבין שמעתי בחצי אוזן שהממשלה החליטה לשנות את שם המלחמה ל"מלחמת התקומה". הצעד הזה לא היה מפתיע. כבר מהימים הראשונים דובר על כך ש"חרבות ברזל" הוא בכלל שם של מבצע, ושאנחנו נמצאים באירוע נרחב וארוך הרבה יותר. בינינו, דווקא "חרבות ברזל" הקצת מעפן תואם את מה שהיה שם בשמחת תורה תשפ"ד. אנחנו אומנם אומת הסטארטאפ, חתומים על המצאת כלי נשק מתוחכמים ואלופי ההונאה, אבל מול צבא נוח'בות מאומן, חמוש במודיעין מדוקדק ובציוד לחימה רב ומגוון – לאזרחים שהיו בעוטף ולאלו שקפצו להציל אותם, לחיילים שהיו על הגדר וגם לאלה שמיהרו להגיע ולהילחם, היה מעט מאוד נשק וגם הוא לא היה משוכלל במיוחד. סוג של חרבות ברזל.

טוב, יכול להיות שחרבות ברזל הוא באמת שם למבצע מקומי קצר. ייתכן שלמערכה שהתפרסה על כמה חזיתות וארכה שנתיים (ומי יודע אם אנחנו באמת בסופה) מתאים שם אחר. כך או כך, מאות מצבות של חיילים ממתינות לשם הרשמי של המלחמה. על הכריות שעל הקברים (כן, ככה קוראים לזה) כתוב בינתיים "נפל בקרב", בלי פירוט נוסף. חלק מהמצבות מחכות כבר שנתיים. אבל בבית העלמין אף אחד כבר לא לחוץ. אם להיות כנה, חשבתי שהזמני יהפוך לקבוע, ואם להיות כנה עוד יותר, לא ברור לי מה השם החדש אמור לחולל.

ביום ראשון, כשהדיווח על מתן השם החדש הבליח אל עדכוני החדשות, הייתי בין הרצאה על המלחמה לאזכרת השלושים לסרן ערן שלם. באותו יום נהרגו איתי יעבץ ויניב קולא, המיוחדים כל כך. התחושה שלי הייתה שמסכמים מלחמה עוד לפני שהיא באמת תמה, לפני שליקטנו את השברים והבנו מה בעצם היה כאן. אבל יותר מזה, ניסיתי להבין מה אני מרגישה כלפי השם החדש. תומכת? מתנגדת? אולי חשה הזדהות כי הנה, הממשלה רואה את הדברים מנקודת מבט היסטורית, גבוהה ואידיאליסטית? או אולי יש בי ציניות כלפי מי שהיו בשלטון כשהמחדל הנורא התרחש וכעת מנסים לתקן את הרושם בהדבקת כינוי חיובי למלחמה? התשובה המאכזבת שלי לעצמי הייתה כלום, אני לא מרגישה כלום כלפי ההחלטה הזאת. יום שלם נוסף עבר עד שהבנתי ששם של מלחמה, ולא משנה מה הוא יהיה ואיזו ממשלה תחליט עליו, לא באמת ישנה משהו.

תראו, זה לא שמילים לא יכולות להשפיע על התודעה. הן כן. פעמים רבות הן נבחרות בקפידה בדיוק בשביל זה. החל ממעצב השיער שהחליף את הסַפר, ועד למושגים פוליטיים כמו התנתקות או פינוי, שהגיעו במקום עקירה וגירוש.

אבל כאן הסוגיה שונה. אי אפשר לכנות מלחמה בשם מסוים ולצפות שהתחושות של העם ילכו בעקבותיו. לא משנים או מתקנים תודעה של אירוע מתגלגל שהתחיל ביום מר וקשה והתפתח למלחמה של שנתיים, ברגע אחד או בשם. לחשוב ככה זה קצת לחקות את הפרוגרס, שלפיו מותר להגיד מילים מסוימות ואסור להגיד אחרות, ויש אמונה שהמילה, המושג, הכינוי, הם אלה שישנו הכול.

הדבש והעוקץ

האופן שבו מתקבע הזיכרון של המלחמה הוא הרבה יותר גדול ורחב משם או כותרת. תראו את מלחמות ישראל. חוץ ממלחמת השחרור, העצמאות או הקוממיות, ששמותיה השונים נושאים משמעות עמוקה ודומה, שאר המלחמות נקראות על שם הזמן שבו פרצו, האורך שלהן או הזירה שבה התקיימו: סיני, ששת הימים, יום כיפור, לבנון הראשונה והשנייה. ויש גם מלחמה אחת ששמה מבטא את התחושה של העם באותן שנים: מלחמת ההתשה. התודעה של האזרח ברחוב, של העם, לא נובעת משמה של המלחמה, אלא מהאופן שבו היא תועדה, מהצורה שבה אנשים סיפרו עליה אחד לשני. לפעמים ההישגים דיברו. במלחמת ששת הימים לא היה אפשר שלא לדבר על ניצחון (עד שנדמה שנופלי המלחמה ההיא קצת עמדו בצילו), וההלם והמחדל ומספר ההרוגים הגבוה כל־כך של מלחמת יום הכיפורים לא אפשרו לראות את הישגי המלחמה הכבירים, את הרעות והגבורה. 

אז במה כן תלויה התודעה? בעיתונאים, בסופרים, ביוצרי הסרטים, באמנים, במחנכים, בתנועות נוער ובהורים. כלומר בכל אחד מאיתנו, במיוחד כשלכולנו יש היום דריסת מקלדת במרחב הציבורי. נכון, אנחנו עוד לא יודעים מה יהיו ההשפעות ארוכות הטווח של השנתיים האחרונות על החברה הישראלית או על מאזן הכוחות שסביבנו, אבל אי אפשר לחכות. המרוץ לתיעוד ולתודעה התחיל כבר בשמונה באוקטובר (אסרו חג תשפ"ד, אם תרצו). לחלק מהיוצרים והמתעדים אין כוונת מכוון, אבל לחלקם יש נקודה שהם רוצים להוכיח, ובכל מקרה לכל מסַפר יש פילטר של עמדה ואופי.

יש היום אזורים בחברה הישראלית שאסור להזכיר בהם את ההישגים של השנתיים האחרונות. לא את מיגור האויב הלבנוני, לא את הפגיעה המשמעותית בגרעין האיראני, לא את ההצלחות בעזה ובסוריה, ובטח שלא לעסוק ברוח גדולה או בתקווה. אבל לא נכון לספר כך את המלחמה. אסור שהחלקים האלה יושמטו מדברי ימיה.

מנגד, אי אפשר לדבר רק על הטוב, על מיגור האויב, הערבות ההדדית או הגבורה. מי שמתכוון לזכור את המלחמה רק כך, צריך לקפוץ בדחיפות לסיור באופקים, בנובה או בבארי. אפשר גם להסתפק בכמה ראיונות מצולמים. לראות רק את המקום המדהים שהגענו אליו ולהתעלם מהדרך לשם, זו לא אופציה. איך נזכור מי הם העזתים שחיים לצידנו? איך נפיק את הלקחים ולא נחזור שוב על אותן טעויות? ואיך אפשר להעלים מהתודעה את הסבל והכאב שעברו ועדיין עוברים יחידים וקהילות?

סיפור שלם של קורות המלחמה זו משימה שמוטלת על כולנו. אי אפשר שלא לספר על הגבורה והרעות ועל היכולות של העם האדיר הזה, ואי אפשר להתעלם מהמחדלים והאובדן. אני חושבת שהעם שלנו כבר יכול להכיל את המורכבות הזו. יכול וגם צריך.

Ofralax@gmail.com