"לונג סטורי שורט, אני פגוע מוח". את המילים האלו כתב אליק (אליקים) אוסטר בפוסט בפייסבוק ב־6 במרץ 2025, והוא נמשך כך: "מסתבר שנפגעתי בתאונת דרכים מחוץ לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. נכנס בי מיניבוס בזמן שרכבתי על האופניים לקבר של איתן. זה דבר די מפחיד ואקראי. ומוזרה אפילו יותר מזה היא העובדה שאתם ידעתם את כל זה עוד לפניי, אפילו שהמיניבוס קודם כול פגע בי ולא בכם. בינתיים נראה שהמוח שלי מצנזר לי את הזיכרונות מהסיפור המפחיד הזה... לפיכך אני לא כותב כאן זיכרונות מהאירוע כרגע, אלא רק מסכם סיפורים, דוחות, שיחות שהיו לי בבית החולים ומאז..."
גם אני ידעתי על התאונה של אליק אוסטר לפני שהוא ידע. למעשה ידעתי שהוא מורדם ומונשם עוד לפני שבכלל ידעתי שיש מישהו כזה בעולם, עד לאותו פוסט בעמוד "סטטוסים מצייצים" המבקש להתפלל לרפואתו של אליקים בן יעל אוסטר, שאחיו איתן נהרג בלבנון רק חודשיים קודם. שמו של איתן דווקא היה לי מוכר, זכרתי את הסרטון של החייל הבלונדיני בעל גומות החן שהופץ בערב ראש השנה תשפ"ה. בסרטון ששלח למשפחה איתן מספר שהוא ממש רגע לפני הכניסה ללבנון, והוא מרגיש שהוא נמצא בדיוק ברגע שחיכה לו. עוד הוא אומר שם: "לוחם אמיתי נלחפ לא בגלל שנאתו למי שעומד מולו, אלא בגלל אהבתו למה שעומד מאחוריו". שעות מספר אחרי שקיבלה המשפחה את הסרטון הוא כבר הופץ לכלל עם ישראל בידיעה על מותם של ארבעה חיילים בהיתקלות עם מחבלי חיזבאללה. איתן הותיר אחריו שני הורים - יעל ודוב, את החברה יובל, ושבעה אחים.
את אליק, האח הבכור במשפחת אוסטר, אני פוגשת כחודש לפני יום השנה בביתו בשכונת קטמונים בירושלים, לא רחוק משכונת בית וגן שגדל בה. "למדתי בבית הספר נווה עציון", הוא אומר עם תחילת הריאיון שבכלל מתנהל כמו סתם שיחת היכרות של שני הצדדים. אני מספרת לו שאבא שלי גם למד שם, ונגררת לשתף במה שחשבתי שלא יהיה רלוונטי בשבילו ובשביל הכתבה הזאת, שגם אני מכירה היטב את הר הרצל, שם קבור דוד שלי. "הו, יופי שאמרת את זה. יש לנו על מה לדבר עכשיו. אני לא יודע למה, אבל אני מרגיש שזה כאילו נותן לי איזשהו חיבור לעולם. המרפאה בעיסוק שלי בשיקום סיפרה לי שהיא אחות שכולה, אני לא זוכר מאיזו מלחמה, אבל פתאום הרגשתי - אוקיי, יש לנו על מה לדבר. זה מאוד עוזר, ובכלל החיבור לאחים שכולים עוזר לי".
אתה קורא לעצמך אח שכול?
"כן, בטח. מאוד נוח להיות תחת ההגדרה הזאת. כשישבנו שבעה הגיעו מארגון של אחים שכולים, הם כנראה היו שם בלי ששמנו לב והשאירו פרוספקט. בבוקר קמתי וראיתי שלט ובו כותרת גדולה - 'אתם לבד'. זה היה מאוד כואב וישיר, אבל הרגשתי שזה כל כך נכון, אנחנו כל כך לבד. זאת אומרת כן, כל העולם מגיע, אבל הם גם הולכים ואז אנחנו נשארים נורא נורא לבד בזה. ניסיתי לקרוא מי כתב את זה, וכשהבנתי שזו קבוצה של אחים שכולים, חשבתי שהגיוני שהם יכתבו דבר כזה, ובכל זאת הרגשתי שזה קצת אכזרי לתת את זה לאנשים בשבעה". הטעות, מתברר, הייתה בעיצוב לא מוצלח שטשטש את המילה 'לא'. "הם הגיעו גם למחרת וצחקנו על זה. והעמותה הזאת, זה מה שהם עושים, הם מגיעים לשבעות ומספרים שהם אחים שכולים, זו משימת חייהם וזה חשוב להם, ודרכם התחברתי לקבוצת וואטסאפ ולעוד אירועים של אחים שכולים".
צילום: באדיבות המשפחה
עוד כתבות בנושא
מה אנשים שלא חוו אובדן לא מבינים, או אם להיות יותר ספציפיים - מה אנשים שלא נהרג להם קרוב משפחה במלחמה לא מבינים?
"השתתפתי בקבוצת כתיבה בבית אבי חי של אחים שכולים. הייתה שם מישהי שאחותה נפטרה מסרטן, או מישהי אחרת שאחותה התאבדה, ועוד אנשים שאיבדו אח או אחות מסיבות שונות. בהתחלה הרגשתי שלא משנה לי מה סיבת המוות, האובדן הוא אובדן. להורים שלי משנה מאוד, כי זה נותן להם משמעות והקשר. איתן לא מת בטעות. הוא הלך לאגוז. הוא רצה להציל את מדינת ישראל. הוא רצה להילחם בחיזבאללה. מגיל שמונה הוא רצה להילחם בחיזבאללה. זה הסיפור שלו. הוא רצה להיות מוש זילברשמידט (מפקד גוש עציון שנפל בקרב על הגוש במלחמת העצמאות, י"ט), הוא רצה להיות מרדכי אנילביץ', הוא רצה להילחם בנאצים, כל מיני דברים כאלה. הוא האמין שזה מה שמדינת ישראל צריכה וזה מה שהוא עשה, הוא לא רצה למות, אבל הוא רצה להילחם. אז מבחינת ההורים שלי משמעותי שהוא לא ירה לעצמו כדור בראש, ולא מת מסרטן העור שהיה לו והצליח להתגבר עליו.
"אבל בשבילי היה מאוד חד שלא באמת אכפת לי הסיבה למוות שלו. היה לי אח. אהבתי אותו מאוד, ועכשיו הוא מת. אם הוא היה חוזר הביתה ומת כי מיניבוס היה נכנס באופניים שהוא רכב עליהם זה גם היה ממש כואב. כל כך קשה שהאח שלי לא כאן. ולכן אני גם מבין מאוד את כל האנשים שאח שלהם מת. אני דווקא לא מרגיש שהמלחמה מאוד עקרונית ברמת ההכרה הזאת".
ואם בכל זאת מנסים לעמוד על ההבדלים בין סוגי השכול?
"היו לי הרבה מאוד חרדות מאז תחילת המלחמה, כל המשפחה שלי הייתה בחרדות בלי הפסקה. ואז משומקום אבא שלי התקשר והידיעה על מות אחי נפלה עליי בפתאומיות, בשיחת טלפון. יכול להיות שזב קורה גם בסופים אחרים, אבל זה לא משנה - זה כואב שאתה מאבד מישהו שאתה אוהב מאוד, ולאהבה אין לאן להגיע. זה נורא".
***
אוסטר, בן 42, נשוי לאדם ואבא לשלושה, עבד לפני התאונה בתעשייה ביטחונית, ומאז הוא הולך שלושה ימים בשבוע לשיקום בבית החולים הדסה הר הצופים וטרם שב לעבודתו. אני שואלת אותו מה השתנה בשנה הזאת, והוא נזכר בסבו שלחם בקרבות בששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. הוא משתף שעד לנפילתו של איתן הם לא היו בית שמכיר בתי קברות, "רק לאבא היה ניסיון בשבעות", הוא אומר בחיוך. לפני זה סיפורי גבורה ומלחמה נקשרו לסבא, שלפני שמחלת האלצהיימר לפתה אותו היה מגיע לבית הספר שלו, ואף הספיק לבקר בבית הספר של הילדים שלו כדי לספר על סיפורי הקרבות. "איתן גדל בבית על הסיפור הזה של סבא שלי", הוא אומר ומחזיר את השיחה אל האח הגיבור בן זמננו. "הסיפור היה מאוד נוכח, וגם סיפורי גוש עציון, שזה לא סיפור משפחתי. איתן ידע כבר בגיל חמש את זמר הפלוגות של אלתרמן".
אתה מצליח להבין איך זה תפס אותו?
"אני לא יודע, אני גם אהבתי את אלתרמן, היה משהו בילד הזה. כשהיה קורא על מרדכי אנילביץ', מבחינתו זאת הייתה תוכנית פעולה. הוא לא היה בחוויה שעכשיו מגיעים נאצים, אבל הוא היה בתודעה שזה התפקיד שלנו, היה לו ברור שהולכת להיות מלחמה עם חיזבאללה. יש התכתבות שלו מגיל 12 עם אחי שגדול ממנו בשמונה שנים, בהתכתבות הזאת הוא מתאר את ההערכה שלו על מה הולך להיות בצפון, שאומרים שתהיה המלחמה הכי קשה עם חיזבאללה, ושזה יהיה בדיוק כשהוא יתגייס. אתה קורא את זה ותוהה - למה ילד בן 12 מתעסק בזה!?".
עשר שנים עברו מאז אותה התכתבות, וסגן איתן אוסטר, מפקד צוות ביחידת אגוז, כבר לא טירון אבל בהחלט על מדים והיה חלק מהכוחות הראשונים שנכנסו לשטח לבנון בערב ראש השנה תשפ"ה. "לא ידעתי שהוא שם", עונה אוסטר כשאני שואלת עד כמה היה מעורב במה שקורה לאח השביעי במשפחה. "הוא היה מעדכן את אביתר אחי, אני השתדלתי לדחוף את הכול הצידה, לא רציתי לדעת כלום. אחר כך אביתר סיפר שאיתן התקשר אליו לפני כן ואמר שזאת הולכת להיות משימה קשה מאוד, והוא לא בטוח שיחזור ממנה. אני לא יודע איך אתה הולך לישון אחרי שאתה מקבל שיחה כזאת. אביתר שאל אותו אם היה מעדיף להיות במקום אחר, ואיתן ענה שזו המשימה הכי חשובה, ושם בדיוק הוא רוצה להיות".
עוד כתבות בנושא
ואם הוא היה מתקשר אליך?
"לא הייתי עוזר לו, זה לא משהו שחוויתי. הוא גם לא התקשר להורים שלי כי הוא דאג להם שישנו טוב בלילה, הוא שם לב לדברים האלה. ואני חושב שגם לי הוא דאג, הייתי אחיו הגדול, הוא נולד כשהייתי בצבא".
למעשה לא גדלתם באותו בית.
"בזמן האחרון הבנתי את זה אפילו יותר. באו אלינו חברים עם ילד בן שנתיים והוא שיחק פה בגינה", הוא מצביע על הדשא הירוק שגובל עם החלון הגדול של הסלון, "פתאום קלטתי שאני לא יכול להפסיק להביט בתינוק הזה, שאני כל הזמן רוצה לחבק אותו. כי הוא היה איתן, הוא היה בלונדיני כזה, הילד הזה היה כאילו איתן בשבילי. איתן לא היה לוחם ולא זמר הפלוגות. מבחינתי איתן הוא ילד בן שנתיים, דבר מתוק. מוזר מאוד לאבד אח קטן, זה מחריד, הייתי חצי אבא שלו, רק בלי כל האחריות. אני ליוויתי אותו, ובראש שלי הוא חתום כתינוק. זה שהוא גדל והחליט להיות לוחם - זו בעיה שלו".
אוסטר שולף מבין הדפים שמונחים לפניו תמונות של איתן ומראה לי, "תראי איזה חמוד הוא. היום אולי ילדים כבר כמעט לא מתים, אבל זה יכול לקרות, והם גדלים, ואז החיים קורים להם. ובמקרה של איתן שום דבר לא קרה לו. הוא הלך, והיה גאה באיפה שהוא נמצא, והחיילים שלו אהבו אותו מאוד. הוא נפצע קשה, והחיילים העלו אותו על האלונקה עד למשגב־עם בשעה שהוא מדבר איתם. מבחינתם הם הצילו אותו, ורק אחרי הלוויה נודע להם שהוא נפטר בבית החולים".
בערב ראש השנה שעבר עבד אוסטר בגינה. הוא ניסה להרבות את שלוחות התותים שהתפצלו בה ושרדו בקיץ, עד שצלצל הטלפון ועל הצג המילה 'אבא'. "אני לא יודע איך להגיד לך את זה, איתן נהרג", הוא אמר לו. וכך, עולמו קורס עליו, והוא נוסע לבית הוריו שבמודיעין. לקצינים המודיעים שהיו שם לא היה מידע על איך ואיפה נהרג איתן, ועוד לפני שקיבלו את כל הפרטים החליטו לקבור אותו לפני כניסת החג. "אמא שלי חשבה על איתן שעבד כל כך קשה, ולא ישן כל כך הרבה זמן, ולכן כדאי שינוח. היא חשבה שלא טוב שהוא יהיה באיזה מקרר של בית חולים. גם הבחירה לקבור אותו בהר הרצל הייתה במחשבה עליו. הוא היה הולך לשם בכל יום זיכרון, הוא היה מחובר להר הזה מאוד. אחרי שסיימנו את הקדיש פתאום עלה מישהו לדבר, ובשעה שהוא דיבר הבנתי שהוא החובש שטיפל באיתן, ועד לפני כמה שעות עוד דיבר עם איתן. החוויה הזאת הייתה מזעזעת, אנחנו לא יודעים כלום, ופתאום מישהו עומד כאן שהיה איתו באותם רגעים".
חשוב לדעת איך זה קרה?
אוסטר משחרר נשימה עמוקה ואומר: "היום אני יודע איך זה קרה, אף על פי שמאוד לא רציתי לדעת. אמא שלי רצתה לדעת הרבה פרטים טכניים, מה הוא אמר וחשב. היא רצתה לדעת אם הוא ידע שהוא הולך למות, אם הוא פחד שהולכים לחטוף אותו, או אם ידע שמצילים אותו והוא חוזר לארץ. בראש שלי רק חשבתי 'הוא מת'. לא הבנתי למה אני צריך לדעת יותר מזה. כל ההתעסקות עם זה הייתה כואבת נורא, אנשים סיפרו לנו את כל הסיפורים האלה, ובכל הסיפורים הוא מת בסוף. גם בהתחלה".
מכיוון שהקבורה הייתה בערב חג, לא הייתה להם שבעה רשמית על פי ההלכה, אבל האחים התאספו בבית ההורים והעבירו יחד את החג. "רגע לפני כניסת החג הגענו הביתה, ובכניסה חיכה לנו חבר שלי שלא ראיתי עשר שנים, עוד לפני שהבנתי מה קורה אבא שלי אמר - אה, יופי שאתה כאן", הוא מחקה את אבא שלו ומחייך. "ואז הוא אמר לי ולאחותי לשבת על הרצפה, ולחבר אמר - תגיד להם 'אבלים, קומו מאבלכם'. וזהו, ככה נגמרה השבעה".
איך נראה חג כזה?
"מחריד. אני אומר את זה בכאב כי אני לא יודע איך זה ייראה השנה. אכלנו ארוחה משפחתית, והיו כל הסימנים, ובלילה לא ישנתי – היו לי כל מיני סיוטים. בבוקר הלכתי לבית הכנסת אף שלא רציתי, אבל גם לא רציתי שאבא שלי יהיה לבד. זו הייתה חוויה מאוד מוזרה, אנשים לא ידעו איך לאכול אותי. בכיתי, ובכל פעם שהדלת נפתחה חשבתי שזה איתן. ידעתי שהוא מת, אבל גם היה לי ברור שהוא ייכנס ויגיד 'יאללה, היה לנו יום ממש גרוע, אפשר להמשיך'. אמרתי קדיש, היו אנשים שהסתכלו מרחוק, והיו שחיבקו אותי ואמרו 'איזה נורא זה'".
רצית את זה?
"ממש. זה משהו שלא הייתי עושה לאנשים. לחבר קרוב ודאי, אבל למישהו שאני לא מכיר אני לא יודע אם זה עלול להכאיב. אני מניח שהייתי עושה מה שרוב האנשים עשו - להסתכל מרחוק ולהנהן. אבל אלו שניגשו אליי היו ממש הצלה, זה היה הלקח המרכזי שלי - תיגשו לאנשים, תנו חיבוק, תגידו איזה נורא, איזה חרא, תגידו אוף אוף אוף - כל הדברים האלה ממש תומכים".
אפילו שזה לא מחדש לך שום דבר?
"אפילו שזה לא מחדש לי כלום. גם להגיד 'משתתף בצערך' שזה כל כך זול, זה עוזר. התחושה שלי הייתה כאילו נדרסתי בתאונת פגע וברח, ואני שוכב על הכביש, ומישהו עובר לידי, אני יודע שהוא לא חובש וכנראה שלא ידע להציל אותי, אבל איך אתה יכול לעבור פשוט ולא לגשת לבן אדם ששוכב על הכביש מעוך?! תיגש, תגיד שזה נורא כואב. אני לא יודע אם כל אבל מרגיש כמוני, אבל אני רק רציתי שיבואו ויגידו איזה נורא, אני משתתף בצערך. כן, תשתתף בצערי. מאז שהבנתי את זה לא יצא לי להתנהג ככה", הוא מחייך.
מיום שאוסטר קם מהשבעה וחזר לביתו בירושלים, הוא חזר לעבודה והיה רוכב אליה באופניים. אלא שמאז הוא הוסיף תחנה בדרך - הר הרצל. בכל בוקר היה רוכב לקברו של איתן, נותן לו כיף וממשיך את יומו. עד לבוקר 22 בנובמבר, שבו פגע בו מיניבוס וגרם לו לפציעה קשה בראש. במשך חודש וחצי היה מורדם ומונשם, עבר ניתוחים והופנה למחלקת השיקום של פגועי מוח. "זה אקראי לגמרי, הדימוי שהשתמשתי בו אז כשאיתן נהרג, לא יכולתי לצפות שזה מה שיקרה לי. לא ידעתי איך ארגיש, ואני גם לא יודע להגיד אם זה באמת מרגיש אותו דבר פיזית. מוזר הקטע של הכאב הפיזי, כאבו לי דברים בחיים, אבל לא ככה".
אתה מדבר על איתן או על התאונה?
"המוות של איתן כאב נורא פיזית, הגוף קרס. ואחר כך התאונה, התעוררתי מהרדמה והיו לי כאבי תופת. אני לא זוכר שום דבר שאפשר להשוות לזה. אלו כאבים כאלה שאתה רק מצליח לשחרר איזה אהההה מאוד ארוך. ואין באמת מה לעשות עם זה".
מה אתה זוכר מהתאונה?
"אני לא זוכר מיום לפני ואני לא זוכר כמה שבועות אחרי. חודש וחצי נגזרו לי החוצה מהחיים, אני יודע מה קרה שם אבל אני לא זוכר כלום".
חבל, זה חודש יפה.
"בגדול כמו כל החודשים", הוא צוחק, "לא איזה חודש מדליק. הר הרצל יפה".
איזה יופי אתה מוצא בהר הרצל?
"כל הצמחייה שם, והנוף של הרי ירושלים. כשהייתי ילד הייתי מגיע לשם לשחק כדורגל והיינו מסתובבים בין הקברים, אבל אחר כך לא היה לי עניין במקום הזה. איתן ממש אהב אותו, את כל הסיפורים שיש שם היה מספר לאחות הקטנה שלנו, והיה לו חשוב להביא לשם את החיילים שלו".
ואיך קרה שהחלטת להגיע לשם בכל יום?
"זה מפתיע אותי מאוד, אף פעם לא הבנתי את כל משפחות הנופלים שלא נודע מקום קבורתם שמתאמצים להביא אותם לקבורה בישראל. למה לשלם את המחירים? זהו, הם מתים. ואיכשהו, אחרי שקברנו את איתן והייתי יומיים בבית, רציתי מאוד להיות בקבר, רציתי לגעת בו, וזו הייתה הסיבה שלי לצאת בבוקר לעבודה. עכשיו אני מבין את הצורך הזה בחיפוש אחרי המגע. אני לא יכול לגעת באיתן, הייתי שם את כל הכסף שלי כדי לחבק אותו, ואני יודע שכשהחיבוק הזה ייגמר יהיה נורא. כתבתי פוסט על הרצון הזה לגעת בו, אני זוכר שממש בכיתי כשכתבתי את זה, כתבתי שכשאני רוצה לגעת באיתן אני נוגע במצבה, וזה הכי קרוב אליו שיש לי. אני יודע שהוא לא שם, אני לא יודע מה באמת יש שם. נקלעתי לאיזה דיון בפייסבוק על שימוש בזרע של חלל צה"ל. הגיבו לי שם שזה חילול המת, ותהיתי מה זה חילול המת? הוא לא באמת שם. בכלל ההתעסקות עם גופה ועם מוות מזמנת דת, והופתעתי שחשוב לי ללכת לקבר".
אתה בן־אדם מאמין?
"הייתי לפני התאונה, והתעוררתי חילוני. את הילדים אנחנו שולחים לבית ספר דתי. אני עדיין עושה קידוש, וכשר כאן. לא קמתי ובבת אחת נהייתי חילוני, בהתחלה עוד הייתי הולך לקדישים בבית הכנסת. יש לי כל מיני הסברים נוירולוגיים ללמה זה ככה. בדימוי שלי הייתי פעם מישהו, ואז פירקו את הלגו והרכיבו משהו אחר, אי אפשר לשאול למה הוא לא - למה הידיים שלו לא ככה או לא ככה או למה הוא לא דתי, הרכבתם משהו אחר מהלגו. נכון, אלו אותן חתיכות לגו, אני דומה למי שהייתי, אבל אני לא אותו בן־אדם. פגיעת ראש היא חוויה מוזרה מאוד".
אחרי שהתעורר חזר אוסטר גם למרחב החברתי הווירטואלי. לפני שאיתן נהרג הוא כתב את המחשבות שלו על החיים, על הילדים ועל בני אדם. אחרי שאיתן נהרג הוא המשיך לכתוב את מה שכתב קודם והוסיף מחשבות על אובדן ופרֵדה מאח קטן. מאז הפגיעה המוחית הוא כותב גם על זה, משרטט ניסיונות להבין את מצבו, להבין את הזהות החדשה שלו, להסביר לעצמו מה קרה לרגש שלו, מאחר שהחלק במוח שאחראי על הרגש נפגע. "אני לא נוירולוג, אבל הייתי חייב לקרוא על זה כי זה עניין אותי. אני חושב כל מיני דברים, ואני מרגיש אחרת לגמרי. נגיד אני פתאום מרגיש שהבן זוג שלי לא אוהב אותי עוד, ממש לא אוהב אותי. אני יודע שהוא אוהב אותי, וזה קורה לי בהרבה דברים - קושי בהבחנה בין מציאות לדמיון.
"לעיתים הרגש יכול להיות חזק מאוד ולא מותאם לסיטואציה. יש מקרים שאני מרגיש פחד גדול בלי סיבה מוצדקת, ויש פעמים שהרגש לא מופעל, ונראה לי שזה גם מה שקרה לי בנוגע לדתיות. נגיד אני נורא אוהב ומתגעגע לאיתן, אבל כשדיברתי בשלושים על ישעיהו והסיפור של העם היהודי, משהו שבעבר הייתי יכול לבכות ממנו, לא הפעיל אצלי רגש. אולי זה מסובך קוגניטיבית, אולי סתם פשוט יש איזה ניתוק רגשי. יש מערכת נוירונים שעובדת, ואם אתה אוהב - אתה אוהב, ואם אתה לא אוהב - אתה לא אוהב. ולפעמים קורית תאונה, ואז המערכת הזאת כבר לא עובדת. לאנשים קשה להבין את זה, לי קשה להבין את זה. אני כותב על זה בפייסבוק ואנשים מגיבים בהזדהות או בחוסר הבנה".
הכתיבה שלך השתנתה?
"אני לא מרגיש ככה. אני לא בטוח. יש דברים שהייתי מסוגל לעשות פעם ואני לא מסוגל עכשיו. נניח, התחלתי לכתוב רומן רומנטי, אני אוהב את הז'אנר. אבל היום אני לא מצליח לדמיין את עצמי כותב על דמויות לא אמיתיות שאני אחליט עליהן. אני מסוגל לכתוב, ואני כותב טוב. קראתי התחלה של רומן שכתבתי לפני התאונה, והיא ממש טובה, בא לי לדעת מה קורה שם בסוף. אבל אני לא מסוגל לכתוב את זה, הסופר מת או משהו כזה".
ידעת שאיתן מת?
"כשהתעוררתי לא ידעתי שאיתן מת, סיפרו לי את זה שוב, אבל זה לא היה כמו לדעת את זה בפעם הראשונה. היה לי בראש שאולי הוא נהרג, הרגשתי שזה לא הגיע משום מקום. אחרי שהתעוררתי ושאלו אותי מה מטריד אותי, עניתי שאני דואג לאח שלי, שהוא בצבא. הראש מבולבל מאוד אחרי דברים כאלה, ויש הרבה רעש. לא הכרתי אנשים, ודיברתי רק אנגלית, ואני לא אמריקאי", הוא צוחק.
היה שם הומור?
"אחותי הקטנה סיפרה שכשבאה לבקר אותי רצתה להציע לי קפה, היא מספרת שסימנתי לה להתקרב ולחשתי לה – 'אני רוצה את עצם הבריח של אדם'. אני לא יודע מה זה אומר, אבל זה נשמע מאוד כמוני", הוא צוחק. "אחרי שהתעוררתי מהתאונה הלכתי לבקר את סבא שלי, שכאמור הוא דמנטי, וראיתי בו השתקפות שלי אחרי התאונה, אדם הגדיר את זה יפה - השיחה איתו הייתה כמו לדבר עם אופי של מישהו. כמו טקסט אקראי, כמו צ'ט ג'יפיטי, אבל האופי של הבן אדם נשאר".
השיחה הייתה יכולה להימשך עוד אלא שהגיעה השעה ללכת לאסוף את סימונה בתו מהגן. אנחנו נפרדים לשלום לא לפני שהוא מצייד אותי בשלושה סטיקרים שהוציאו לזכרו של איתן. תלתלים בלונדיניים, עיניים כחולות ושתי גומות חן. "הוא ממש חתיך", אומר אוסטר בגאווה וגעגוע עמוק. "אנחנו מבקשים מאנשים שיתלו את הסטיקרים, זה משמח אותנו. אני יכול לפעמים ללכת ברחוב ופתאום לראות את הפרצוף שלו. אני ניגש, מלטף את הסטיקרים ובוכה".
זו איזו דרך להשאיר את איתן בעולם?
"אני חושב שבאיזשהו מקום הוא כל הזמן נוכח. איתן מת, הבן־אדם עצמו איננו עוד. הוא היה מהמם, והוא היה יכול להיות ממש מדהים לכולם. גם למדינת ישראל וגם לי. פשוט היה לי אח חמוד שיכול היה לבוא לכאן ולשחק ולדבר איתי. את הסיכות מאחד הניתוחים הוציאו לי בבית חולים שערי־צדק, אני זוכר שהצעתי לאדם שנלך להראות לאיתן, שנמצא ממש קרוב. הלכנו, ופתאום התחלתי לבכות, כי הבנתי שהלכתי לשם כדי להראות לאיתן ושהוא יגיד לי - סחתיין! ידעתי שאני הולך לקבר, לא היה לי איזה דמיון שהוא יושב שם ומחכה לי. אבל כנראה איכשהו כן היה לי, וכאב לי שלא שמעתי - הא, הורידו לך את כל הסיכות. באתי להשוויץ, ולא היה למי"