"ברור לי שהוא מסתכל מלמעלה וצוחק על איך שאני נראית במדים"

“בהתחלה בכלל לא חשבתי שאתגייס. כעסתי מאוד על המערכת ועל המדינה, והרגשתי שכבר תרמתי את הדבר הכי יקר שיש", אומרת בגילוי לב תאיר פרנקו. אחרי החגים ימלאו שנתיים לנפילתו של אחיה, סרן כפיר יצחק פרנקו ז"ל, בן 22, בקרב בצפון רצועת עזה בנובמבר 2023.

הם גדלו בירושלים, אחים קרובים ואוהבים. ״אני מרגישה שלא משנה איך אתאר אותו, זה לא יעביר מי הוא היה. הוא היה הדמות שאני מעריצה בכל דבר. ארבע שנים וחצי הפרידו בינינו, אבל היינו עושים הכול יחד. כשהוא היה בתיכון ואני ביסודי התרחקנו קצת, אבל כשהוא התגייס התחברנו מחדש. הוא היה פחות בבית, אבל תמיד המשענת שלי. בכל קושי, ידעתי שרק לפני רגע הוא עבר את מה שאני עוברת. הוא היה החבר הכי טוב שלי. היה חוזר מהצבא, זורק את התיק וקורא ‘יאללה תאיר, בואי לקפה'. הייתי מפנה לו את החדר שלי, שיהיה לו נוח, אבל הוא התעקש שנישן באותו חדר ונשלים פערים. אני מתגעגעת אליו כל יום״.

אבל אחרי תקופת הכעס, חל אצל תאיר שינוי. “הלכתי ללמוד שנה במדרשת רינה ביישוב שלומית, ואז הבנתי שאני כן רוצה לתת את החלק שלי בסיפור הזה. עברתי תהליך. שיחה אחת עם חבר של אחי ממש שינתה לי כיוון. הוא אמר לי: ‘תאיר, אל תתגייסי בשביל המדינה, תתגייסי בשביל האנשים שלה, בשביל כל מי שחי פה'. זה פתח לי את הראש. זה לא שהכעס נעלם, אבל היום אני רואה בזה הזדמנות להחזיר לכל האנשים שהיו בשבילנו ברגעים הכי קשים. זו אולי קלישאה, אבל לפעמים קלישאות הן פשוט האמת״.

לפני חודשיים עלתה תאיר על מדים. היא התגייסה לתפקיד מש"קית ת"ש בגדוד 52 בשריון, באותו גדוד שבו שירת אחיה. “החלטתי שאני רוצה להמשיך אותו שם".

בשיחתנו משתתף גם ת׳, בן היישוב נירית, שהתגייס לצנחנים בעקבות אחותו, סמ"ר עדן אלון לוי ז״ל, שנפלה בקרב ב־7 באוקטובר בבסיס הטירונים בזיקים, כשהגנה על חייליה. אחרי לימודים במכינה הקדם־צבאית מגדלור, התגייס ת' לגדוד 101 בצנחנים.

הוא התגייס לפני חודש, "הכי טרי שיש", הוא אומר. "אנחנו חמישה אחים, שני בנים ושלוש בנות, וכולם שירתו בקרבי. עוד לפני המלחמה היה ברור לי שזה הכיוון. עדן הייתה מ״כית טירונים בזיקים. בבוקר שמחת תורה היא שמרה בעמדה עם אחד הטירונים. אחרי כמה אזעקות היא הבינה שמתרחש משהו גדול יותר. היא שלחה את הטירון אחורה, קראה לסגל הפיקוד, ונשארה להילחם. במשך שעה הם עמדו מול המחבלים שניסו לחדור לבסיס. כנראה שטיל אר־פי־ג'י שנורה מבחוץ פגע בהם. הנפילה שלה דרבנה אותי עוד יותר, חיזקה את הרצון להגיע למקום הכי קרבי שאפשר. אני שמח שהגעתי לצנחנים, זה אחלה מקום״.

גם אחרי נפילתה של עדן, במשפחה לא התלבטו. ״היה ברור שאלך על זה״, הוא אומר. ״כשמישהו במשפחה נהרג – מורידים אותך אוטומטית מלוחמה. יש טופס שההורים צריכים לחתום עליו כדי שתוכל להתגייס. הם לא היססו לרגע, וגם אני לא. חשבתי שזה יהיה יותר קשה, אבל בינתיים זה עובר חלק. אני מכיר עוד אחים שכולים שהתגייסו. אחד מהם אפילו הפסיק באמצע מכינה כדי להתגייס לגולני בעקבות אחיו״.

ומה המשמעות מבחינתך?

״מאוד ברורה. כל הקפצה, כל מסע, אני יודע בדיוק בשביל מה אני עושה את זה. זה נותן לי אנרגיות אחרות. אולי זה נשמע כבד, אבל אני לא מתלונן על מסע לילה כשאני יודע שיש אנשים שנלחמו ונהרגו. זה שם הכול בפרופורציות״.

איך התחיל השירות?

״מעולה, מבסוט, אין לי מה להתלונן״, הוא עונה בחיוך. גם בטירונות לא מתלוננים? אני מקשה עליו. ״מפתיע, אה? אולי אנחנו פשוט סתומים מדי להבין שקשה לנו. אולי זה ייפול בהמשך״.

תאיר מצטרפת: ״אני מרגישה שצריך עוד לקלוט מה זה הצבא. אני לפחות עדיין לא קולטת. וגם, מי אנחנו שנתלונן? האחים שלנו עברו דברים לא מהעולם הזה, אז לנו אין זכות להגיד כלום״.

בצד הנותן

אצל תאיר, הגיוס לא היה ברירת מחדל. היא דתייה, ויכלה להצהיר על כך ולבחור בשירות לאומי כמו רוב חברותיה. ״אני וכפיר היינו מדברים על זה הרבה. הוא אמר שברור שאני צריכה לעשות צבא, שזה ידחוף אותי להיות הכי טובה ויבנה לי את האישיות. והאמת, הוא לא הצליח לשכנע אותי. אני לא בן אדם שבנוי לצבא בשום צורה. הייתי בטוחה שאם אתגייס, אחרי שבוע אשתחרר על סעיף נפשי. אבל אחרי שהוא נהרג, הצבא נכנס לי לחיים. יש מעטפת חזקה של קציני נפגעים שמלווים את המשפחה. בכלל, הצבא הפך להיות חלק משמעותי מהחיים שלי. בא לי להגיד שלצערי, אבל ברוך ה' הם גם האנשים הכי טובים שיכולנו לבקש שילוו אותנו".

"כל מי שיושב כאן יגיד לך שהוא מעדיף מציאות שאין בה קצינת נפגעים", מוסיף ת'. "אבל מרגע שאתה שם  אתה מבין כמה זה חיוני. הקצינה שלנו עזרה לי בהמון דברים, אני חייב לה בענק. הצבא עוטף ועוזר, לא משנה איפה אתה נמצא״.

קצינות הנפגעים היו שותפות להתלבטות של תאיר אם להתגייס והיכן לשרת. “היה לי ממש קשה לבחור מה לעשות בצבא, שיגעתי את קצינות הנפגעים שלי כי אני בן אדם לא החלטי. זה לא היה פשוט, אבל הן הפכו את כל המהלך של הגיוס להרבה יותר קל. לא חשבתי שיהיו לי כל כך הרבה טריגרים, אבל זה כל הזמן צף. ללבוש מדים כל היום, להסתובב עם אותו תג כמו של המודיעים שהגיעו אלינו הביתה. פעם ראשונה שבאתי עם התג הביתה אימא שלי הסתכלה עליו בחרדה״.

מה עזר לך לעמוד מול זה?

״הבנתי שעכשיו זה סיפור אחר. עכשיו אני בצד השני, בצד הנותן. הם נתנו לי עד עכשיו, ועכשיו אני זו שהולכת לתת. זה הופך את החוויה הזאת ליותר משמעותית, מעמיק את תחושת השליחות בגיוס״.

״אני חושב שאצלי נפל האסימון שאני בצד של הלוחמים כשעמדתי על הקבר של אחותי במדים״, משתף ת׳. ״זה היה רגע שעצרתי ואמרתי לעצמי וואו, מה קורה פה, אני על מדים אחרי שהיא נהרגה איתם. הרגשתי שאני עומד מולה עם אותם מדים, במקום שהיא שירתה בו. זה העצים אותי. אין ספק שהיא הייתה מפרגנת לי, אבל קודם הייתה צוחקת על ה'חצאית' שיש לי במדים, היַרכּית. בינתיים היא שם בסתלבט, אבל אני מקבל ממנה כוח כל פעם שאני חושב לוותר לעצמי על משהו״.

פרנקו מהנהנת ומוסיפה שגם היא חיה בתחושה דומה: ״כפיר מאוד נוכח ביומיום שלי. בהרבה רגעים בצבא אני שואלת את עצמי מה כפיר היה אומר. ברור לי שהוא מסתכל מלמעלה, צוחק על איך שאני נראית במדים, על הטעויות הטיפשיות של הטירונים שאני עושה, אבל בעיקר גאה״.

החברים והמפקדים יודעים על הרקע שלכם?

ת׳: ״החברים לא יודעים, המפקדים כן כי הייתי צריך שחרור לטקס לזכרה, ככה הם גילו. אין לי בעיה לדבר על זה, אבל אני לא אספר סתם ככה. אני מעדיף שכמה שפחות ידעו, כי ברגע שידעו זה משנה משהו. מיד יבואו המבטים והשאלות, ואני לא רוצה להיות הילד המיוחד של הטירונות. שלא יגידו שאני מצליח כי נותנים לי יותר הקלות. זו לא חולשה, אבל אני מעדיף שלא ייגעו בזה״.

״גם אני לא מרבה לדבר על זה״, אומרת פרנקו, ״אבל איכשהו בקורס יודעים שכפיר נפל. אם שואלים אני משתפת באהבה, אבל זה לא הדבר הראשון שאני רוצה שידעו עליי. הרבה פעמים שאלו אותי אם אני בטוחה שאני רוצה להגיע בדיוק לגדוד שבו הוא שירת, כי תמיד אהיה ‘האחות של'. אבל מבחינתי זה ניצחון, אני ממשיכה אותו. מי שרצה להרוג אותו לא הצליח לעצור את החיים  ואני מביאה איתי את הכוח שלו. זו הדרך שלי להנציח את אחי: להתגייס, ללכת למקום שבו הוא היה. זו ההנצחה הכי טובה שאני יכולה לעשות לו״.

"השאיר לי אבק"

ע׳, טירון טרי, התגייס אחרי שאחיו עומר בן־עטיה, מהיישוב בית־אריה, נפצע קשה בלחימה. ״הגעתי לגבעתי בעקבות אחי. אני בגדוד שקד והוא היה בסיירת, עד שנפצע. הוא גדול ממני בחמש שנים, ומאז שאני זוכר את עצמי ראיתי בו דמות לחיקוי. כשזה קרה לקחתי את הפציעה שלו מאוד קשה. אחר כך הבנתי שהדרך שלי להתמודד היא להמשיך את מה שהוא התחיל – להילחם. במובן מסוים, גם לנקום את נקמתו״.

ע׳ נזכר ברגע שבו קיבל את ההודעה. ״הייתי בבית הספר כשאבא התקשר ואמר שאצא החוצה, כי עומר נפצע והוא בא לאסוף אותי. הייתי בטוח שהוא מת. חשבתי שאומרים לי שהוא פצוע רק כדי להרגיע או כדי לבשר לי פנים אל פנים. עד שלא ראיתי אותו בעיניים הייתי בטוח שאין לי אח. בבית החולים סוף סוף ראינו אותו, והוא נראה יחסית בסדר, חי״.

עומר, בן 23, יושב לצידו ומביט בו במבט גאה של אח גדול. “השתחררתי כמה חודשים לפני שהתחילה המלחמה, ויצאתי לטיול גדול במזרח", הוא מספר. “היינו בכפר בווייטנאם כששמענו מה קורה בארץ. עשינו סלטות באוויר כדי לחזור. נפצעתי בג'באליה, ב־31 באוקטובר, באירוע שבו נהרגו רועי וולף ולביא ליפשיץ. מאז עברתי חודש במחלקות הפנימיות בתל השומר, ועוד ארבעה חודשי שיקום במחלקת ‘חוזרים לחיים'. עד היום רגל ימין שלי משותקת, וברגל שמאל חסרה לי חתיכה. אני עוד בתהליך שיקום, עושה פיזיותרפיה וכל מה שצריך, ומתקדם. בנובמבר אני מתכנן לרכוב באופניים לאילת, לזכר כל הנופלים של הסיירת. זו רכיבת שטח של 22 שעות״.

מה חשבת על ההחלטה של אחיך להתגייס בעקבותיך?

״הוא תמיד רצה להיות לוחם. כשאמר שהוא רוצה להגיע לגבעתי, ממש דחפתי אותו לזה. זה הבית שלי, המקום שבו גדלתי להיות מי שאני. כל הערכים שלי הגיעו משם. ריגש אותי מאוד שאחי הקטן רוצה ללכת בדרך שלי. זה כיף וגאווה גדולה״.

הופתעת?

״כן ולא. מצד אחד זה היה נראה הכי טבעי, מצד שני לא רציתי שהוא יעבור אפילו חלק קטן ממה שאני עברתי. מפחיד לדעת מה המשמעות של אירוע כזה, מה זה שיקום, מה זה לחיות עם נכות. אז זה גם הפתיע וגם הפחיד, אבל בעיקר מילא אותי בגאווה. אני זוכר את הלילה הראשון אחרי שהוא התגייס, זה היה לי קשה מאוד. ידעתי שעכשיו הוא מתחיל טירונות ושאין דרך חזרה – עוד שמונה חודשים הוא כבר יהיה בלחימה. היום אני יותר רגוע, כי אני רואה שהוא בטוב ומתחיל להבין את הדבר הזה שנקרא צה״ל״.

ע׳, הרגשת שהוא לא שלם עם הצעד שלך?

״זה לא שהוא לא שלם, פשוט כל מה שהוא עבר נתן לו נקודת מבט אחרת. יש לנו קשר מאוד מיוחד, אנחנו יודעים הכול אחד על השני. אני משתף אותו בכל דבר קשה. הוא רגיל שאני האח הקטן שכולם מגוננים עליו, ופתאום יצאתי מהבית, הלכתי לצבא ושמתי את עצמי בסכנת חיים. ידעתי שזה לא פשוט לו, גם אם הוא לא הראה את זה. כשחזרתי בפעם הראשונה הוא פתאום נהיה רך יותר, היה איתי בכל רגע ולא הלך עם חברים, כדי לנצל כל שנייה שאני בבית״.

״הוא צודק״, מחייך עומר. ״זה לא שלא הייתי שלם כי אני גם זה שהכין אותו לצבא. הרצתי אותו, עשיתי לו זחילות. פשוט הייתי צריך לעכל שזה באמת קורה. עכשיו כשמשעמם לי אני לא יכול ללכת להציק לו בחדר, כי הוא בצבא. השאיר לי אבק״.

היית רוצה לחזור להילחם?

״ברור, לא הספקתי הרבה. נפצעתי ממש בהתחלה, באירוע הראשון בעזה. הצוות שלי התגייס עכשיו לעוד סבב מילואים. אם היה קסם שהרגל שלי חוזרת לתפקד, אין ספק שהייתי מצטרף אליהם״.