לטיול אחרי צבא תומר זיסר טסה בגיל 29 לבד. היא אומנם השתחררה כבר שנים קודם לכן, אבל חיכתה שבעלה הטרי עילי זיסר, לוחם ומפקד צוות בסיירת מטכ"ל, ישתחרר משירות והם יוכלו לטוס יחד. היה לה ברור שאין אדם אחר שאיתו תרצה לנשום את אוויר המזרח הרחוק. אבל התוכניות לא זכו להתממש – ב־7 באוקטובר הוקפץ עילי יחד עם חברי הצוות שלו לעוטף ונפל בקרבות בכפר עזה. "לא היה סיכוי שאטוס בלעדיו", היא מספרת שנה לאחר שחזרה מהטיול, "סיכמנו שנחכה עד שהוא ישתחרר ונטוס יחד. זה היה אמור לקרות בשנה שעברה. הוא תכנן לעזוב את הצבא, להתחיל לימודים. ואז הוא נפל. כשקורה לך דבר כזה את לא רוצה כלום. הלב שלך נסגר לגמרי. אחרי שנה הרגשתי איך לאט־לאט חוזר לי הרצון. זו עדיין עבודה מאוד קשה. אני משתדלת להיות קשובה לעצמי, לעשות דברים בקצב הנכון. אבל הבנתי שאני רוצה לטוס בכל זאת".
ואיך היה?
"מיוחד", היא צוחקת, "זה מוזר. כל ילד בן 22 שיוצא לטיול אחרי צבא עושה דברים הרבה יותר מטורפים ממה שעשיתי, הייתי שם בסך הכול חודש. אבל הסדר שלי הפוך. קודם מצאתי בית, מצאתי את עילי. ופתאום בגיל 30 אני בתאילנד, עושה אמבטיות קרח. עילי היה עושה מלא כאלה בצבא, ונהג לצחוק עליי שאני לא אשרוד שתי שניות. הצלחתי להישאר דקה וחצי".
עילי זיסר ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
מהטיול בתאילנד חזרה תומר עם תובנות רבות על החיים ומשמעותם. היא עברה לגור בתל־אביב, ושם אנחנו נפגשות, בדירתה ששוכנת ממש מעל המרכז השוקק של העיר. אבל זה לא נגמר שם. התובנות שהכו בה מול חופי הטורקיז של תאילנד ביקשו להתממש ולהגיע לעוד אנשים, אז היא גייסה אולפן, מיקרופון ורוח גבית מעוקביה ויצאה לדרך עם פודקאסט שנושא את השם "ובחרת בחיים".
"לפני המלחמה נהגתי להאזין להרבה פודקאסטים. הרגשתי שזה עוזר להתפתחות האישית שלי", היא נזכרת, "הייתי שומעת תוכניות על רפואה סינית, על זוגיות. אחרי שעילי נפל התראיינתי הרבה, והיה איזה פודקאסט שהייתי אמורה להתראיין אליו אבל לא יצא. בשיחה עם אמא שלי היא אמרה 'למה שלא תרימי פודקאסט בעצמך'. הבנתי שבאמת אין סיבה שלא. אבל איך אני יכולה לעשות את זה? העליתי את התהייה הזאת לסטורי. היו לי אז בערך 600 עוקבים. קיבלתי עשרות תגובות מאנשים שכתבו 'כל מה שאת אומרת אני רוצה לשמוע' ו'את חייבת'. זה מאוד חיזק אותי. ויש כמה מפורסמים שעוקבים אחריי כאלמנת צה"ל. אחת מהן זו רביטל ויטלזון־יעקבס שכתבה לי 'תתקשרי, אני אעזור לך'".
הרעיון התחיל להתגלגל. "דיברנו רבע שעה בטלפון. סיפרתי לה הכול והיא אמרה לי 'תומר, אני במאה אחוז תומכת בך'. ריגש אותי שהיא מאמינה בי. זה פרגון כזה שקיים בין נשים והוא כל כך משמעותי, במיוחד בזמן המלחמה. בזכותה הגעתי לאולפן פודקאסטים, וזה המשיך להתקדם. חנוך דאום, שהייתי בריטריט כתיבה אצלו, שמע את הרעיון וקישר אותי לחמ"ל שלו שתרם לי כסף להקלטות. הבעלים של האולפן שפניתי אליו הבין שיש פה משהו מאוד משמעותי ואמר לי 'נעשה את זה בהתנדבות מלאה'. ההתגייסות הייתה מדהימה. הרעיון שלי היה לדבר עם עוד נשים שבחרו בחיים כמוני. חברה שאיבדה אמא שחלתה בסרטן, אמא שלי ואפילו שרון הלוי, אשת הרמטכ"ל לשעבר, שגם חוותה משבר מאוד גדול ובכל זאת בחרה בחיים".
קצת אחרי המלחמה באיראן יצא הפרק הראשון עם אביטל דקל־חן, אשתו של שגיא שנחטף לעזה ושב לישראל בעסקה האחרונה. "הסיפור שלהם נגע בי מאוד, במיוחד לאור העובדה שהוא חזר מהשבי ביום האהבה. אביטל ואני היינו חברות אינסטגרם כזה, וכשנפגשנו שאלתי אותה אם היא תרצה לבוא לפודקאסט והיא ישר הסכימה. הכול קרה בקצב לא הגיוני. הרגשתי שהיקום אמר שהפודקאסט הזה צריך לצאת כמה שיותר מהר".
בהסכת, שכבר עלו בו עשרה פרקים, מתארחות נשים שאיבדו מישהו או משהו, במלחמה או מחוצה לה, ותומר מנסה לפצח יחד איתן את הנוסחה המורכבת של בחירה בחיים, גם כשזה נדמה בלתי אפשרי. בפרק השלישי בפודקאסט, מתארחת ורד זיסר, אמו של עילי. "הקשר בינינו ממש יוצא דופן", תומר מסבירה, "זה נדיר. יש הרבה מקרים שבהם מתגלים יחסים מורכבים בין אלמנה ואם שכולה. זו סיטואציה כל כך קשה. אני לא איבדתי בן והיא לא איבדה בעל, אלו נקודות מבט שונות בתכלית. אבל בסוף הצלחתי לוותר על האגו ועל הרצון שהוא יהיה רק שלי".
מה זאת אומרת?
"אחרי שעילי נפל, רציתי שהוא יהיה רק שלי. המשבר שלי היה בעיקר לנוכח יוזמות ההנצחה שעשו, גם אנשים שהם לא משפחה או חברי ילדות, דברים שהאמנתי שכנראה הוא לא היה רוצה בהם. זו הייתה עבודה בשבילי לשחרר אותו. היום אני מבינה שהוא היה שלי ועכשיו הוא של כולם. למזלי המשפחה שלו ממש הכילה אותי באותה תקופה. הם ידעו כמה אני ועילי אוהבים אחד את השני. היה כל כך חשוב לי לקבל את התמיכה ואת האישור שלהם, ואנחנו עדיין בקשר קרוב. אני באה לשבתות, עדיין דודה וכלה. המשפחה שלו מאוד אצילית. ישר הם אמרו לי 'ברור שתמשיכי הלאה'. לא בלי כאב, אבל ממקום אמיתי. מתוך הבנה שעילי מת ואני לא. אני המשכתי לחיות".
ראיונות עם נשים מדהימות. אביטל דקל–חן, ורד זיסר ושרון הלוי | צילום: צילום מסך מתוך הפודקאסט
תומר, שניחנת בשיתופיות פתוחה וטבעית, חוזרת ומדגישה כמה השיח על הזוגיות שלה עם עילי הוא ריפוי עבורה. "אחרי שעילי נפל הרגשתי כאילו כל מה שהיה לי עד אז נכנס לאיזו מגירה ופתחתי אחת חדשה. פרק חדש בחיים שלי שנשען על כל מה שחווינו. כשהוא נפל וביקשו לראיין אותי, לא רציתי לדבר על המוות שלו, רציתי לדבר דווקא על הזוגיות שלנו. הייתה לנו זוגיות לא פשוטה. הייתי אשתו של מפקד, לוחם בקבע, שלא נמצא בבית. היו ימים שחיכיתי לו עד 11 בלילה, דואגת בטירוף. אבל מהר מאוד עלינו על משהו. בתקשורת, באמונה שלנו זה בזה, בכבוד. זו הייתה זוגיות מדהימה וזה מה שרציתי לספר. לא להתמקד בבית שלא יהיה לנו או בילדים שלא נביא לעולם. זה ברור לכולם. אבל היו לנו חמש שנים מדהימות שמבחינתי היו מתנה, זה מה שנשאר לי ואת זה אקח איתי כל החיים. ועכשיו יש לי אפשרות לתת תקווה לאנשים שמחפשים אהבה וזוגיות".
רס"ן עילי זיסר נולד בגבעת־אלה, בנם של ורד ודני ואחיהם של עידו, ליאור ונועם. תומר הכירה אותו רק בחייו הבוגרים, אבל בחיוך חם היא מספרת על הילד המתוק והשכלתני שהפך ללוחם ששום דבר לא יעצור בעדו מלהגיע למטרה. "היה לו חלום להיות בסיירת מטכ"ל מגיל מאוד צעיר", היא משתפת, "אחר כך הוא קיבל מיון לקורס טיס והצליח לעבור את הגיבוש ולהתקבל. הוא הצטיין, אבל יותר בכל מה שקשור לקרקע ופחות בקטע של טיסה. אז אחרי שנה וחצי הוא הלך להתראיין ליחידה, וקיבל סירוב, ואומנם היה לו קשה אבל הוא לא ויתר על השירות והלך לנח"ל, וכשכבר התמקם בבסיס החדש קיבל טלפון מהיחידה ואמרו לו 'תגיע".
ביחידה הצטיין עילי כהרגלו, ומהר מאוד הגיע לקורס קצינים בבה"ד 1, שם שירתה תומר. למרבה המזל היא בדיוק הזדקקה לצוער מתנדב שיסייע לה ועילי נקרא למשימה. "הייתי אחראית על הביקורים, ובדיוק הגיעו אורחים מהאקדמיה לקצונה של ארצות הברית. חיפשתי צוערים שיבואו לדבר איתם, ומ"פ אחד הביא את עילי ועוד צוער. עילי אמר בקושי שני משפטים ואז הם ברחו".
המפגש הרגעי נחקק לשניים בזיכרון ומספר חודשים לאחר מכן היא קיבלה ממנו הודעה לפנות בוקר. "היה איזה חבר שכל הזמן ניסה לשדך אותי, ובנסיעה אחת הוא סיפר לי שהוא דיבר עליי עם עילי ושהוא ביקש את המספר. הסכמתי אבל אמרתי 'אתה תראה שהוא לא ישלח הודעה'. הוא סיפר לו את זה כשהם היו בשמירה בארבע בבוקר ובאותה דקה קיבלתי הודעה". מכאן סיפור האגדה הפרטי שלהם התגלגל מאליו. "זו מתנה אדירה, הזכות לאהוב ככה מישהו. אנשים יכולים לחיות גם חיים שלמים בלי לחוות את החוויה הזו".
את החיים המשותפים הם התחילו בבאר־שבע כשתומר החלה את לימודיה באוניברסיטת בן־גוריון. אחרי שנה וחצי עילי הציע נישואים ובמקביל הזוג הצעיר התחיל לבנות את בית חלומותיו במושב שובל, שבו גדלה תומר.
ב־7 באוקטובר, כמו רבים הם התעוררו השכם בבוקר לקול אזעקות. עילי הבין את המשמעות מיד, והותיר בקשה אחרונה. "אחרי שהיינו בממ"ד, בשעה שבע פתחנו חדשות כדי לנסות להבין מה קורה. עילי קלט שעוד רגע מקפיצים את הצוות. הוא הכין תיק במהירות ובאמת הם הוקפצו ראשונים. אבל רק בשמונה הוא יצא מהבית. זה היה מוזר, מאוד איטי ביחס לעילי שבדרך כלל תוך עשר דקות מוכן. הפעם הוא התמהמה כדי לעשות שני טלפונים. אחד לאמא שלו ואחד לאמא שלי, ומשתיהן הוא ביקש לשמור עליי, כי הוא הרגיש שאני לא בטוב. לא ידעתי על שתי השיחות האלה, ובאמת קיבלתי אחר כך מבול של טלפונים. באופן מצמרר מה שהוא אמר להן זה 'תדאגו לתומר, אני לא אהיה פה לעשות את זה'".
שעות אחדות אחרי שעילי הוקפץ ללחימה ארזה גם תומר תיק ונסעה לשרת במילואים כקצינת המבצעים של גדוד אגוז בחטיבה 11, בזמן שהקשר ביניהם מנותק. "אני זוכרת שבלילה הראשון, במוצאי שבת, שכבתי על מזרון פלציב בהאנגר ענק. זה היה המקום שישנו בו. ואני שולחת לו הודעות ועוד הודעות. באיזשהו שלב הרגשתי שההודעות האלו לא מגיעות לשום מקום. לא שמעתי ממנו כלום כבר 24 שעות. מובן שלא הצלחתי לישון. כל כמה דקות רעננתי את אתר ynet לראות מה קורה ואם יש חדש. פתאום קפצה לי תמונה של חיילים ישנים על הרצפה בתחנת דלק בכפר עזה. הרגשתי משום מה שזה קשור אליו. בדיעבד התברר ששם הוא נהרג".
תומר מעדיפה להמעיט בתיאור הקרב שבו נפל עילי. "זה לא הסיפור שלי לספר, לא הייתי שם, עילי והחיילים שלו הם אלו שנלחמו, נהרגו ונפצעו", היא אומרת. אבל הרגשתה התבררה כנכונה. עילי, שמיהר להגן על תושבי כפר עזה, הספיק לחלק לחייליו הוראות אך נפל בשעות הראשונות של הקרב. עוד לפני ששמעה באוזניה את הבשורה המחרידה, ליבה כבר הרגיש את בואה. "יומיים אחרי 7 באוקטובר עוד הייתי במילואים וקמתי עם בחילה נוראית. הרגשתי זוועה. הלכתי למפקדים שלי וביקשתי לחזור הביתה. ידעתי שאני יוצאת הכי 'חלשה' ו'מעפנה', אבל לא יכולתי יותר. חשבתי על זה שאם אני מקבלת בשורה, אני רוצה לקבל אותה בבית. אבא שלי אסף אותי וישבתי עם ההורים שלי מול הטלוויזיה עד ארבע אחר הצהריים, ואז באו להודיע לי.
"זה היה מין קול פנימי מאוד חזק וברור, שיודע לפני שאת יודעת. חודש לפני הטבח חלמתי שעילי מת, ושבוע שלם לא הפסקתי להגיד לו 'אסור לך למות, אסור לך למות'. שום דבר במציאות כמובן לא הכין אותי לכך שזה הולך לקרות, אבל הנשמה שלי הבינה. זה מלמעלה. מישהו דאג להכין אותי. וזה מאוד אפיין את הקשר שלי ושל עילי. היינו אחד".
בזמן שתומר התבשרה על נפילת בעלה, יסודות ביתם המשותף בדיוק הונחו על האדמה בקיבוץ. בהחלטה אמיצה היא החליטה שאת הבית הזה היא ממשיכה לבנות. "אני זוכרת שהתיישבתי על הרצפה והדבר הראשון שעבר לי בראש היה התוכניות של הבית שהתכוונו להגיש וכמה זה סמלי וחזק. רגע שאת מבינה בו שהבית שהיה אמור להיות לך לא יהיה עוד. אבל קיבלתי החלטה, שאני ממשיכה לבנות אותו".
תומר זיסר | צילום: אריק סולטן
את מתכוונת לגור בו כשהוא יהיה מוכן?
"זה כבר לא יהיה הבית שלנו. זה יהיה בית של מישהו אחר, עם חיים אחרים. אבל בדיוק עכשיו החלטתי להוסיף לו עוד קומה, וזו לגמרי קומה בחיים שלנו".
וכך, בגיל 28, החיים של תומר נעצרו, אבל האופי העיקש שלה לא אפשר לה לעצור גם כן. מיד בתום 30 ימי האבל חזרה למילואים. "הייתי חייבת לחזור לעשייה אחרי שעילי נהרג", היא אומרת, "אני בן אדם כזה. להיות בבית בלי לעשות כלום זה הכי קשה לי. מדצמבר עד פברואר חזרתי למילואים".
דווקא למילואים?
"פשוט הרגשתי שאני חייבת לדעת הכול. להחזיר לעצמי קצת ודאות ושליטה. אם אני קרובה למלחמה, אני באיזשהו אופן קרובה לעילי. ואני יודעת שהוא כל כך רצה להילחם את המלחמה הזו. הוא אהב את עם ישראל ומדינת ישראל. הוא הקדיש את חייו לצבא ושירת שמונה שנים. רוב שנותיו הבוגרות. ואם הוא היה חי הוא היה ממשיך לשרת, אני בטוחה בזה. עילי אהב מאוד את היחידה ואת החיילים. הוא היה מפקד כזה בגובה העיניים, הצליח לרתום אנשים מסביבו בלי להתאמץ. גם אני תמיד סמכתי עליו, וכשהוא נפל לא היה מי שיפרש לי מה קורה פה. מה נסגר מסביב. הייתי צריכה למצוא את הוודאות בעצמי. אז נשארתי מחוברת. הגדוד שלי נלחם בעזה, אני הייתי במכלול. אני וגם הוא מאוד אקטיביסטים באופי שלנו. חשוב לנו המקום שאנחנו חיים בו. מתישהו הבנתי שאני צריכה לנתק כדי שאצליח גם להתגבר. רק אז הרשיתי לעצמי לטוס, לראות עולם ולחזור לפה בכוחות מחודשים".
מאז חלפו בדיוק שנתיים, שבהן יצאה תומר למסע של התבגרות מחדש מתוך הבנה שהאישה שהייתה לא תשוב להיות עוד. "עברתי תהליך מאוד משמעותי", היא מודה, "הבנתי שאני צריכה לטפל בעצמי. אבל לפסיכולוגית הלכתי רק פעם אחת. היא אמרה הכול נכון, אבל הגוף שלי צעק שזה לא המקום בשבילי. חזרתי להורים שלי, ואחרי כמה ניסיונות בטיפולים שונים נרשמתי לקורס שמתעסק בתודעה, רוח, נשמה, ושם התחלתי לקלוט שאני צריכה להבין מה אני רוצה לעשות כי אני לא אותו בן אדם שהייתי. עברתי אירוע משנה חיים, ויצאתי למסע של גילוי עצמי מחדש. לא הכרתי את עצמי בחיים הבוגרים בלי עילי. הכרנו כשהיינו מאוד צעירים, אני הייתי בת 23 והוא 22. אומנם היינו כבר קצינים ומפקדים, אבל את עדיין בשלב של גיבוש הזהות שלך".
ומאז עשייתה רק גוברת. בין משלחת הסברה כזו לאחרת, תומר, שלאחרונה חגגה 30, לומדת כיום לתואר שני במדיניות ציבורית במסלול מצטיינים וגם שבה לעבודתה בארגון "גשר" הפועל לחיבור בין קצוות החברה הישראלית. "אני מרגישה שזו שליחות בשבילי, לעורר שיח של חיבור. גם לפודקאסט שלי אני מקבלת כל כך הרבה תגובות מאנשים שזה מחזק אותם, ולא רק כאלו שחוו אובדן. אנשים שפשוט חיים במדינה המטורללת שלנו בשנתיים האחרונות. הרי הכול התחיל מזה שלא ידענו לנהל בינינו מחלוקות. על זה העם היהודי נבחן כבר פעם שלישית. פעמיים בית המקדש נחרב בדיוק בגלל זה, אז אי אפשר שזה יקרה שוב. ועכשיו בכלל, יש לנו מדינה, יש לנו ממשלה, אנחנו מדינה מערבית מפותחת, מוציאים דברים מטורפים לשאר העולם. זה היסטרי! איפה היינו לפני 80 שנה?! יש בנו משהו מיוחד שמצליח. מין חוסן ויכולת להתגבר על משברים. זה בדיוק מה שאני מדברת עליו בפודקאסט. ואולי בגלל זה הם עוד שם, כי אנחנו עדיין לא למדנו".
למרות הכאב האישי שלך, נראה שאת מושקעת מאוד במה שקורה במדינה.
"החיבור שלי למה שקורה לעם ולמדינה חזק מאוד. אני מרגישה שההחלמה שלי מתרחשת במקביל לתהליך ההחלמה של כולנו. אני רואה כמה אנחנו במקום אחר ובא לי להגיד את זה. המון אנשים כבר חזרו אלינו, וזה לא מובן מאליו. זו עבודה קשה מאוד של המון אנשים מאחורי הקלעים. גם של מי שיוצאים למחאות וגם של הממשלה שלפעמים אנחנו לא נותנים להם מספיק קרדיט. בצדק אנחנו כועסים. יש פה משבר אמון וזה הגיוני. הייתי מופתעת אם לא. אבל כבני אדם יש לנו יכולת ואחריות להחזיק מורכבות. החיים הם ממש לא שחור או לבן. והלוואי שכשהכתבה הזאת תצא, כולם יהיו בבית".
ראיונות עם נשים מדהימות. ורד זיסר | צילום: צילום מסך מתוך הפודקאסט
ראיונות עם נשים מדהימות. שרון הלוי | צילום: צילום מסך מתוך הפודקאסט
את מאמינה שכחברה נצליח להשתקם?
"אני מקווה שבקרוב נוכל לטפוח לעצמנו על השכם ולהגיד 'הצלחנו. זה היה קשה, זה היה מורכב, באמת בדם יזע ודמעות. אבל עשינו את זה, הצלחנו כחברה לקום מהשבר, להחזיר את כולם הביתה ועכשיו המשימה שלנו היא להיות ראויים לכל האנשים שהקריבו את חייהם כמו עילי, חברים שלו ועוד אנשים'. גם מי שלא בחרו להקריב את עצמם. אלו שנרצחו בעוטף. כל מה שהם בחרו בו זה לגור במקום שהוא 95 אחוז גן עדן וחמישה אחוזים גיהינום שנפתח עליהם".
מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?
"אני מאוד רוצה להמשיך את החיים שלי. מאחלת לעצמי כבר השנה להיות בזוגיות חדשה, למצוא את הבית שלי ולהיות בעשייה משמעותית. אני מקבלת כל כך הרבה תגובות וחיזוקים מאנשים. ואני רוצה לומר להם שאני אשמח שכל אחד ואחת יחשבו איך הם מפיצים אור, מתמקדים בטוב ולא ברע. אפילו בחיים האישיים שלהם, ומזה גם יהיה אור לאחרים. לא צריך לנסות לשנות את העולם, למדתי את זה על בשרי. מאז ילדותי הרגשתי שאני באה לשנות את העולם, אבל הבנתי שקודם אנחנו צריכים לעבור תהליך עם עצמנו להיות בעשייה חיובית. יש כל כך הרבה דברים רעים וקשים שקורים לנו. אין סיבה שנוסיף עליהם כשאנחנו יכולים לבחור בטוב".