"כל בניין שהרסנו בעזה זה פחות חייל הרוג": מפקד כוח אוריה משיב אש

במדים מאובקים, אחרי יום עבודה ארוך בשטח, מגיע מפקד כוח אוריה אל הריאיון במחנה רעים. "כוח אוריה" הוא שמה של יחידת הדחפורים שהפכה לסמל בשטחי הלחימה. בצה"ל מרעיפים מילים טובות על הכוח, מסגרת ייחודית של לוחמי מילואים. לצד השבחים נערמו גם טענות ותחקירים על פעילות הכוח, בעיקר מצד עיתון הארץ, על הרס נרחב בלי פיקוח, על מניעים אידאולוגיים שמעורבים בהחלטות בשטח, ועל פעילות שנעה על התפר שבין צורך צבאי לפעילות נקם. כעת, מייסד הכוח הנושא את שמו, רס"ב במיל' אוריה, מתייצב לריאיון ראשון ומשיב אש.

כבר כמעט שנתיים, יותר מ־600 ימים, הוא משרת במילואים. כמי שבאזרחות לא נבהל מתקשורת, בעיקר סביב עשייתו הציבורית בתחום ההתיישבות הצעירה, הוא מודה כי הפעם היו לו לא מעט התחבטויות אם החשיפה הזו – חלקית, על פי כללי הצבא – מתאימה. "זה לא רע הריטריט הזה", הוא מחייך מול הניתוק היחסי שלו מצריכת תקשורת בתקופת המילואים המתארכת.

אולם גל של פרסומים משחירים הצליח בכל זאת לחדור את הניתוק היחסי. כמה כתבות עיתונאיות שעסקו ב"כוח אוריה", שתחת פיקודו גרמו לו לשבור את שתיקתו. המרחק בין היומיום הקשוח שלהם כמילואימניקים ברצועת עזה ובין תיאורם בכותרת ראשית ב"הארץ" כפלנגה מסוכנת ונטולת חוקים, הצליח להעליב.

"נעלבתי בעיקר בשביל החיילים שלי שעושים מאות ימי מילואים, ואז כותבים עליהם שהם קבלנים שמרוויחים אלפי שקלים ליום", הוא אומר. "הם אנשים אמיצים שעושים עבודה טובה. היחידה שלי מצילה חיים על בסיס יומי, המשפחות שלהם משלמות מחיר כבד והפרנסה שלהם משלמת מחיר כבד. 12 אנשים נאלצו לסגור את העסק שלהם, והם ממשיכים לבוא. בחופש הגדול הילדים שלנו סבלו. במהלך יולי־אוגוסט חיילי היחידה קיבלו חופשה של חמישה ימים, שיוכלו קצת לנשום עם המשפחה, וזהו".

רגע לפני הצילום הוא מקבל שיחת טלפון שבה עולה ההתלבטות שלו לגבי החגים. האם לאפשר לאנשי הכוח לפחות יום אחד בבית במהלך ראש השנה.

לא תצאו הביתה לחג?

"איך אני יכול להשבית את הפעילות כשאני יודע שהיא מצילה חיים? שאם לא נהיה, חיילים יהיו בסכנה? זו התלבטות גדולה מאוד.

"הכוח הפך להיות מרכיב מרכזי בתמרון. אני אומר לחיילים שהם סבירים, כדי שלא יעופו על עצמם", הוא מחייך, "אבל אנחנו כוח מוצלח, שעובד קשה. הם לוחמים על באגר ומאחורי הבאגר. כולם חי"רניקים, כולם עם אפודים, וסטים, קסדות, שעובדים בחום אימים. מי שהולך מאחורי הבאגר, כדי לשמור על המפעיל, צועד קילומטרים רבים מדי יום בתוך הריסות ובמציאות של סטרס. את מבינה איזו חדות צריך לשמר במשך כל השעות האלו, כשאתה הולך אחרי כלי שעובד בסביבה עוינת? ואין אצלנו הפסקות. לא קפה, לא אוכל. עובדים עד שנגמר היום. חדורי מטרה כדי להציל חיילים".

הוא מתגורר בגוש עציון, בן 43, נשוי ואב לחמישה. כשהוא מתבקש להסביר מה הוא בעצם כוח אוריה, הוא חוזר להתחלה, אל אותו בוקר שמחת תורה. אז, בשירות המילואים שלו, הוא עוד היה חלק מ"תנשמת", יחידת ניוד מבצעי מובחרת. "כשהבנו מה קורה התחלנו, כמה תושבים ביישוב, להתארגן לרדת דרומה. תוך כדי ההתארגנויות הקפיצו אותי למילואים. את הימים הראשונים עשינו בעיקר באזור כביש 232, אזור המסיבה, וגם בחולית וסופה, באיסוף גופות. אספנו את מי שראינו".

בהמשך השיחה הוא יתאר בקול שקט איך ביקש סליחה מכל גופה שהרים על ההתנהלות החפוזה באיסוף, באזור שהיה עדיין תחת אש. איך אמר שעכשיו הם בקרב בני עמם. למחרת, ביום ראשון, היה גם במוצב נחל־עוז. "נכנסנו לחמ"ל, שעדיין היה בוער. ניסינו לראות מה יש לאסוף. לא היה כל כך הרבה".

כמו חייל טוב

במקצועו האזרחי הוא היה מנכ"ל של חברה למחזור פסולת בניין, עבד כמנהל פרויקטים בחברות של עבודות עפר. לפני הקמת הכוח הוא שירת חודשיים עם צמ"ה (צוות מכני הנדסי) פלדות, כוח הנדסי דומה שהורכב מאזרחים וממילואימניקים. הוא מתאר כיצד במהלך החודשים הראשונים של השירות ברצועה חיווה דעתו לא פעם, גם בשיחות עם קצינים בכירים, כי מניסיונו המקצועי אפשר לפעול באופן יעיל יותר כדי למנוע סיכון של חיילים.

"אתה חי"רניק, ורואה איך הכוחות הולכים קדימה ואחורה באותו מרחב, ובבניינים מסביב מכינים לך מטען או מחכה לך צלף, ומבין שזה אזור לא נכון ללחימה. לא ציפו שכל העיר הזו תהיה אזור לחימה, שכמעט כל בניין יהיה מקום מסתור, או שיהיה שם נשק מוכן לפעולה, או שהוא יסתיר פיר של מנהרה. כמות הבתים האזרחיים שיש בהם פיר יציאה, אר־פי־ג'י שמחכה, רובה צלפים שמוסתר מתחת למיטה של ילדים – היא מטורפת. על פי ההערכה, בכמעט 90 אחוז מהבתים הייתה מעורבות כלשהי בניסיון להרוג חיילים. זו הדרך של האויב להסתתר.

"בשלב מסוים אמרו לי שיש כוח של אוגדה 252 שצריכים עזרה, שאלו אם אני רוצה לבוא לסייע בחישוף ושינוי המערכה. אמרתי 'בשמחה'. שם התחלנו להבין שאנחנו יכולים לעשות את זה בצורה טובה יותר, תוך כדי לחימה. עד אז, שינוי המרחב המבצעי קרה אחרי שהכוחות נכנסו. אוגדת עזה ביקשה עזרה להקים את הדבר הזה", וכך הכוח התגבש.

"אנחנו לא הכוח היחיד, יש עוד כוחות טובים שמנצלים את הידע שלהם מהאזרחות לטובת הצבא. ב־7 באוקטובר ראינו התגייסות רבה של אנשים שתרמו מיכולותיהם, ומה שהתאים לתו"ל ולמסגרת של הצבא נשאר".

נשאר וגם התפתח. מכוח של חמישה לוחמים בתחילת הדרך, היחידה גדלה ל־45 לוחמים היום. בעלי הכשרת חי"ר מהצבא, וידע מקצועי הנדסי או בתחום הפעלת כלים כבדים מהאזרחות. הם החלו לפעול שבוע לפני חיסול סינוואר בסוכות אשתקד, כך שבימים אלה הם סוגרים כמעט שנה של פעילות.

שמו של הכוח ניתן לו במקרה, הוא מתאר. "בהתחלה היו שואלים איזה כוח, והתשובה הייתה הכוח של אוריה. בשלב מסוים זה הפך לשם. יש לי צוות מדהים, מפעילי־על, מקצוענים שיודעים לעשות עבודות חפירה כדי להגיע למנהרות – מצד אחד באופן עדין במחשבה שאולי האחים שלנו מוחזקים שם, ומצד שני יודעים להרוס בניינים ודברים שהחיילים צריכים באופן מהיר מאוד".

מה הייחודיות שלכם על פני אחרים?

"מעבר לזה שאנחנו מאוד מהירים, פיתחנו מקצועיות מיוחדת בשילוב בין חי"ר ואנשים שעובדים על הכלים באזרחות, בין האירוע המבצעי לפעילות ההנדסית. אנחנו מתעסקים רק בבאגרים ולכן המקצועיות שלנו בכלי גדולה יותר. כמעט לא היו חילופים אצלנו בכוח, וזה תורם ליעילות ולעבודה המקצועית הטובה".

כמה זמן לוקח לך היום לתכנן ולהרוס בניין?

"בין 15 דקות לחצי שעה. ואני לא עושה מזה קרקס", הוא מוסיף. "אין התלהבות מהרס ומנקמה. ואגיד לך משהו לגבי נקם – מבחינתי האישית, עוד לא התחלתי לתכנן את הנקמה שלי על מה שראיתי בעיניים בשמחת תורה. כרגע אני עובד כמו חייל טוב, עושה מה שצה"ל אומר לי שצריך לעשות כדי שהחיילים יחזרו בשלום. זה מה שאנחנו עושים וזו המהות של היחידה שלנו, הצלת חיי לוחמים. כל בניין שהורדנו בעזה, זה פחות 'שבעה' אצלנו. כל מבנה שהרסנו זה פחות חייל שנהרג. לפני יומיים עליתי על מטען. תוך כדי שאני הורס את אחד הבתים הוא התפוצץ לי על הבאגר. מכה קטנה בכף, נפל חצי מהמבנה, וכלום לא קרה. כי זה המקצוע שלנו".

זה מבהיל?

"זה מבהיל, אבל בעיקר מדהים. אם היו נכנסים חיילים לבניין הזה, חצי מחלקה הייתה הולכת. אם אני הורס בניין ורואה בו מקבץ של אר־פי־ג'י שרק חיכה להיירות, זה מדהים. ואם יש פיר בבניין ואחרי שחשפנו אותו אי אפשר יותר לצאת ממנו כדי לפגוע בחיילים, אז זה מדהים. הצלת החיים היא האירוע פה. אנחנו יחידה שמטרתה למנוע מהאויב לפגוע בחיילים שלנו".

מי הגה את תורת הלחימה שצריך להרוס כל בית?

"קודם כול, זה לא כל בית. יש הרבה מבנים שמשאירים, ויש בתי חולים ומבנים שלא נוגעים בהם. דבר שני, זה עניין מבצעי נטו. יש מח"ט בשטח. הוא רואה את האיומים מסביב, רואה איפה זה מאיים על החיילים שלו, ואנחנו מבצעים את שינוי המרחב. ואני לא מתנצל, לא אני הכנסתי את הטרור אל תוך הבתים האלה. כשמסביב לציר־נסיעה של ג'יפים יש בניינים שעומדים ומחכים לצלף שייצא, זו סכנה. וראינו את זה קורה. תראי את כל הסרטונים של חמאס, איך הם יוצאים מבניינים ומדביקים מטענים".

ההרס לא מלהיב, הוא מדגיש, להפך. "זו חוויה מורכבת לעסוק בהרס כל היום. עשינו לאחרונה הפסקה של יומיים לעיבוד, והדבר שהכי הפתיע אותי בשיחות עם החיילים, הפתעה חיובית, היה עד כמה אצל כולם עלה הקושי מול העיסוק בהרס. כולנו אנשי עשייה ובנייה, אוהבים לבנות, לא להרוס. אין כיף בלהרוס קיר שאתה רואה עליו ציור של מיקי מאוס. אבל מצד שני, כשאתה מסתכל למטה ורואה פיר מלא בחומרי חבלה, אתה מבין שאין לך ברירה. אנחנו מבינים שאנחנו עושים את הדבר הנכון והערכי, שאנחנו מצילים חיי אדם יום־יום".

בעולם עוד ילמדו

איך נראה היום שלך?

"אנחנו נכנסים מוקדם בבוקר, עובדים כמה זמן שצריך, באופן אינטנסיבי. בערב יש תכנון למחר. למרות כל מה שכתבו עלינו, אנחנו יחידה צבאית סדורה. בערב אני מקבל את האזור הבא לעבודה. יש מודיעין, אג"ם, תכנון מה הכוחות שלי עושים, מי הכוחות שאני חובר אליהם. מתכננים אבטחתית – מי עובד מאחורי הבאגר, מי לפני הבאגר. אנחנו מאוד מסודרים. מקבלים סולר, מקבלים את המשימה מהמח"ט, ומבצעים". לעיתים הלינה נעשית בשטח אם נדרש, ולרוב בבסיס בתחומי הארץ.

"אני מכיר היום את רפיח ובית־חאנון כמעט כמו שאני מכיר את היישוב שבו אני מתגורר. אנחנו חדורי מטרה לשמור על הכוחות שעוסקים בהכרעת האויב ובחיפוש אחר האחים שלנו. זו יחידה צבאית לכל דבר, ויחסית ליחידה קטנה יש לנו הצלחות לא רעות בכלל. יש כוחות נוספים שעוסקים במשימות דומות. יש הקבוצה של גבעתי, יש צמ"ה פלדות שלהם זכות ראשונים. מבין כל הכוחות, אנחנו יותר יחידה מתמרנת, אחרים טובים יותר בסידור מרחב אחרי ההריסה. זה משמעותי מאוד, כי אם אתה מסדר מרחב נכון, במקום חטיבה מספיק שם גדוד. כשמורידים את כל מקומות הטרור, גם רחפן יכול לשמור על אזור.

"בזכות העבודה של כלל הקבוצות הללו, מאות ואפילו אלפי חיילים ניצלו. אין לי ספק. זה צלפים שלא פעלו, מטענים שהתגלו, מסתורים שנחשפו. כוח חי"ר שנכנס לאזור אחרי כוח כמו שלנו, ייהרגו אצלו פחות חיילים. עובדתית. בשטח בנוי אין שיטה יותר טובה מזו שהתווינו, ואני בטוח שבעולם עוד ילמדו את שיטות הלחימה האלו. מה שמניע אותי הוא שאני לא רוצה לראות 'הותר לפרסום', חוץ מזה לא מעניין אותי כלום. ההרס לא מלהיב אותי. אסור שהאויב הזה יישאר שכן שלנו. צריך להפסיק לחשוב על האויב, להפסיק לחשוב על איך זה נראה. רק למנוע הותר לפרסום".

בכתבה ב'הארץ' ובמאמרי דעה שהגיעו בהמשך הודגש שבצלאל זיני, אחיו של ראש השב"כ המיועד, הוא שותף בכוח אוריה. דובר צה"ל הגיב כבר בידיעה עצמה כי מדובר במילואימניק, העוסק בלוגיסטיקה של הכוח. "הם ניסו להשתמש בנו כדי לפגוע בראש השב"כ הבא, וזה הזוי. השקרים כואבים. ממה שאני ראיתי, דוד זיני הוא מפקד מדהים. אדם שאוהב את הבריות והבריות אוהבות אותו, אדם מערכתי. אין לי מושג למה החליטו להתלבש עליו. יש מי שמנסים להרעיל אותנו אחד על השני, לחזור ל־6 באוקטובר".

אתם פועלים על דעת עצמכם, כמו שנטען?

"חד־משמעית על דעת עצמי, מבחינה זו שאני יכול ללכת עכשיו הביתה ולומר שסיימתי עם המילואים, שעשיתי את שלי. על דעת עצמי אני מסכן את עצמי יום־יום, נלחם למען העם שלי והמדינה שלי. אבל אם טוענים שאנחנו פועלים עצמאית, מדובר בשטויות. אנחנו כוח סדור, עם כלים צבאיים, שחובר למפקדי חטיבות. המח"ט מגדיר את הפעילות ואני מבצע. אין שום דבר שאני עושה על דעת עצמי, אין כניסה לשום מקום בלי שהכוחות נדרשים לכך, יש לי אבטחה היקפית של הכוחות. מכאן, אחרי השיחה שלנו, אני הולך לקפ"ק (קבוצת פקודות). מעבירים אותי כל הזמן בין גזרות מסיבה פשוטה, כי זה לא הרס לשם הרס אלא למטרה מבצעית. אני עובר ממקום למקום לפי איפה שיש בניינים שמסכנים את החיילים".

הכוחות בשטח רבים עליכם, אצל מי תפעלו?

"ברוך השם".

רס"ר אברהם אזולאי, שנהרג בידי מחבלים בתחילת יולי בעודו מפעיל דחפור, שירת אצלו שמונה חודשים. הוא עזב את כוח אוריה שלושה שבועות לפני נפילתו, והצטרף לכוח קבלני שפועל ברצועה. "אני מצטער ששחררתי אותו, זו נקודה כאובה".

לכוח שלו עצמו יש פצוע אחד עד היום מירי צלף פלסטיני. "גם הקבלנים שעובדים ברצועה הם אחלה, עושים עבודת קודש, אבל אנחנו לא קבלנים. כאב לי מאוד שלא נתנו לדוד ליבי הלוויה צבאית". ליבי, שהפעיל כלי הנדסי בחברה קבלנית בעבור צה"ל, נהרג בחודש מאי ממטען שהופעל עליו בידי מחבלי חמאס.

נטען שרוב אנשי הכוח שלך הם מתנחלים; לא שיש משהו רע במתיישבי יו"ש.

"יש אצלנו ימין וגם שמאל, במגוון גילים. נכון שיש אחוז גבוה של מתיישבים. המסנן העיקרי הוא המקצועיות. זה מקצוע לא פשוט. יש אנשים שרצו להצטרף ולא לקחתי. יכול להיות שאם היה לי יותר זמן לתרגל, הייתי לוקח אותם".

איך אתה מוודא מקצועיות?

"יש תהליך שעושים בחוץ. האדם עולה על כלי, בודקים. יש ימי הדרכה. במהלך השנה החולפת השתפרנו ככוח בצורה מטורפת. אנחנו המון זמן יחד, מכירים טוב אחד את השני, את שיטות העבודה. היום אנחנו סיירת מטכ"ל של באגרים".

"לא משאיר את זה לילדים"

מול השמש ששוקעת על עוטף עזה המצולק עדיין אך משתקם בעדינות, הוא מוסיף: "תראי, חשוב לי לומר שאני ממש אשמח לחזור לאזרחות, לא היה לי מעולם חלום לשרת בקבע. אבל אנחנו בתקופה היסטורית, ואין זכות גדולה מזו. גדלתי בבית של דור שני לשואה, ואני נלחם בשביל העם שלי. לא באתי להיות רמטכ"ל, אני מנסה להיות הכי טוב שאני יכול במשימה שלי. יש לנו עם אחד ומדינה אחת, ואנחנו ניתן מעצמנו כמה שאנחנו יכולים. מספר הקרבות שראינו בשנתיים האלו, הגיבורים שהסתערו, הנפגעים, זה מעלה צמרמורת. הלוחמים בשטח מדהימים, ואין לי מושג מה אנשים הצביעו, זה לא מעניין. מה שמעניין הוא שיש אויב שרוצה להרוג אותנו.

"החלטתי שאני לא משאיר את זה לילדים שלי. אני רוצה שהילדה שלי תוכל לרקוד במסיבה בלי להתקשר אליי בפחד שאבוא לקחת אותה כי יש התקפת מחבלים. ויש מחיר שאנחנו משלמים כדי לא להשאיר את הבעיה לדור הבא. אל תיסע לחופשה בתאילנד ואז תסביר לי מה צריך לעשות".

יש משהו שאתה מצטער עליו?

"מצטער שלא ירדתי מוקדם יותר דרומה בשמחת תורה. מצטער שלא הבנתי כמה מהר צריכים להגיע ליישובים. ואולי גם שלא התחלתי את הפעילות הזו של הכוח מוקדם יותר. ג'וזף, רס"ר יוסף דורן, שהיה איתי ביחידה בתנשמת, נהרג ממטען על גדר. היום, כל דבר שאפשר להטמין עליו מטענים אני מוריד. אם הייתי מוריד את זה מוקדם יותר, אולי היה נמנע יותר מוות.

"ואנחנו מנצחים אותם. שלא יהיו אי הבנות. כל הלוחמים שפגשתי כאן בשנתיים האחרונות הרבה יותר טובים, ערכיים ונחושים מכל אויב שפגשנו בדרך. אני לא נהנה מהסיטואציה של השנתיים האחרונות, אבל רואה זכות גדולה בלהיות חלק מהמהלך ההיסטורי של השמדת האויב".