"אותו כביש, אותו נוף": ילדי גוש קטיף חוזרים לעזה כחיילים

בכל פעם שרס"ל במילואים אליסף ארז את ציוד הלחימה שלו לפני הכניסה לעזה, הוא נהג לוודא שהכול במקום – סרבל שריון ובגדים להחלפה, נשק אישי, מחסניות, קסדה, וגם דגל ישראל גדול עם רקע כתום, שעליו כתובות המילים "עוד אבנך ונבנית". עם הדגל הזה הצטלם אליסף, שנולד וגדל בגוש קטיף, בכל מקום שחטיבת השריון שלו הגיעה אליו – שג'אעייה, אל־בורייג' ומתחם האוניברסיטה בעיר עזה.

"הדגל הזה ליווה אותי לאורך כל התמרון, והוא עדיין מלווה אותי בכל פעם שאני נכנס לרצועה", הוא מספר. "היה לי חשוב להניף אותו כדי להראות שהרוח שלנו לא תישבר, לא משנה מה יעשו. היה חשוב לי להראות גם למגורשי גוש קטיף שיש תקווה, שיש למה לשאוף. אנחנו, הדור הצעיר, לא שכחנו מאין באנו. אנחנו מפיחים תקווה, מחזירים חיים למקום שבו היינו. זה מסר של אמונה ותקווה, של התיישבות וציונות".

כמו אליסף יש רבים שהתגוררו בגוש קטיף, ושני עשורים לאחר הגירוש נכנסו לשם שוב כדי להכריע את חמאס ולהשיב את החטופים. המחשבות על החיים שפרחו שם עד קיץ 2005 מלוות אותם לאורך הלחימה.

חגי: "נסעתי על הכביש שבו נהגתי לנסוע לבית הספר בילדותי, הפעם בטנק. אותו כביש, אותו נוף, אותו חול. הייתה גם תחרות בין החבר'ה, מי הגיע במילואים הכי קרוב לגוש"

אליסף, בן 26, נולד בנווה־דקלים, אחד מרביעייה. חודש לפני שעלו הארבעה לכיתה א', משפחתם נעקרה מביתה. כיום הוא מתגורר בבני־דקלים, היישוב שהוקם בעבור הקהילה שנעקרה. "אני זוכר את הבית שלנו בגוש, את השכונה, את האנשים, את הים. אני זוכר את האווירה הקשה שהייתה בבית הכנסת בזמן הגירוש, את השרשרת האנושית ואת ההפגנות, אבל הכי צרוב בי הגירוש עצמו. זה היה אירוע טראומטי שאי אפשר לשכוח. חזרתי הביתה וראיתי שנכנסים מהחלון האחורי אל תוך הבית שלנו ופותחים ארונות. חיילים אחרים גוררים אנשים ברחובות. לא הבנתי מה קורה, חוץ מזה שמשהו רע מתרחש. לא הבנתי למה החיילים שעד עכשיו היו איתנו – פתאום נגדנו".

משירותו הסדיר בחטיבה 7 השתחרר אליסף חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ואחרי שגויס למילואים הספיק לעשות כמה סבבים ברצועת עזה וגם בלבנון. "זו סגירת מעגל עבורי. מבחינתי הבית שלי עדיין שם, זה הבית שמחכה לי. במשך כל השנים לא היה לי מקום שקראתי לו בית, כי עברתי מבתי מלון לאתרי קרווילות מתפרקים. גוש קטיף הוא המקום האחרון שאני זוכר כבית".

גם סרן במיל' עמיחי, שגדל במושב קטיף, מזדהה עם תחושת הבית שמתאר אליסף. "הרגשתי אז שאני גדל בתוך בית אחד גדול, שכל המושב וכל הגוש הוא הבית שלי", הוא חוזר לימי הילדות. "הייתי יכול להסתובב יחף בין היישובים, לנסוע בטרמפים בגיל 12, לפעמים גם בשעות לא שעות, כמעט בלי פחד. גם כשכבר היו אירועים ופיגועים ופצמ"רים וקסאמים, פשוט גדלנו למציאות הזו. 99 אחוזים מהזמן היה שקט ופסטורלי. לא הייתה תחושה של סכנה. לא היה 'צבע אדום' באותה תקופה, אלא התרעה בכריזה להיכנס למרחבים מוגנים. פעם אחת היינו בבית ספר באמצע משחק כדורגל, הייתה התרעה אבל לא התייחסנו אליה, ובום, נפל קסאם 20 מטר מאיתנו. הסתכלנו אחד על השני, וידאנו שכולם בסדר והמשכנו לשחק כאילו לא קרה כלום".

כיום לא נותרו שרידים רבים מיישובי הגוש, קשה לזהות אותם במפה, אבל מבחינת הלוחמים שגדלו בו יש משמעות גם לתוואי הקרקע ולידיעה היכן היה כל דבר. "בדקתי מראש את הנקודה המדויקת של הבית שלי למקרה שאגיע לאזור", אומר אליסף. "הים היה נוף הילדות שלי, והוא לא השתנה. בגלל זה אני כל כך מחובר אליו, כי אי אפשר להרוס אותו. בהתחלה היינו עסוקים בהכנת הטנקים והציוד בכניסה לעזה, ולא היה זמן לחשוב איפה אנחנו נמצאים. אבל ברגע שעברנו את ציר המערכת והבנתי איפה אני, זה היה מרגש. זה הכה בי כשהגעתי להילחם במקום שבו גרתי. בהמשך, כשהגעתי לחוף הים, אמרתי להורים שלי מיד, כדי שידעו.

"קשה להסביר את הרגשות האלה למי שלא היה שם ולא גדל בגוש. בפלוגה היו כמה שדיברו איתי על זה, אבל כמו שאני לא יכול להסביר לאנשים מה זה לחימה תחת אש, שריקה של כדורים לידך או לעלות על מטען, כך קשה להסביר את הרגש הזה".

השפעה ארוכת טווח

"בסיבוב הראשון בעזה היינו במסדרון נצרים, אזור שבתור ילד לא הכרתי ולא באמת גדלתי בו", אומר עמיחי, בן 35 מתל־אביב, נשוי ואב לארבעה, יוצר תוכן עצמאי ברשתות החברתיות. מאז 7 באוקטובר הוא שירת מאות ימים במילואים כמפקד צוות ביחידת הסיוע המנהלתית של חטיבת גולני. הוא היה בן 15 בקיץ 2005. בשבוע שעבר הוא סגר מעגל כשהגיע לאזור במסגרת תפקידו.

"היינו כמה מאות מטרים משכונת חמד הקטארית, שיושבת ממש על האדמה שבה היה מושב קטיף. הייתי יכול לזהות ולומר פה היה הבית שלי, למרות שהיום יש שם רק חול. היה מאוד מיוחד ונוגע לראות את זה. תחושת נוסטלגיה והרבה עצב. עם זאת יש גם תחושת פספוס. משבעה באוקטובר אנחנו כואבים את הכאב של כל עם ישראל ושל תושבי העוטף, ויש טעם מר כי ידענו, זה יקרה. כל כך הרבה אנשים נהרגו, נטבחו ונאנסו, אבל אי אפשר לומר להם 'אמרתי לכם', זה לא הוגן וזה לא יהודי. בהיבט הכללי, הביטחוני והאידיאולוגי, אז כן, זה מה שהזהרנו מפניו".

אליסף: "בדקתי מראש את הנקודה המדויקת של הבית שלי למקרה שאגיע לאזור. ברגע שעברנו את ציר המערכת והבנתי איפה אני, זה היה מרגש"

עמיחי זוכר גם את תמיכת קיבוצי העוטף בהתנתקות. "בימי שישי הם היו עומדים עם שלטים של 'צאו מעזה'. הם חשבו שזה מה שטוב להם. הייתה להם איזו קונספציה, פנטזיה, שמי שנמצא בצד השני חושב כמוהם, ושאם ניתן להם אדמה ונצא מהשטח יהיה לנו שקט. זה התנפץ לנו בפנים. נכון שהיו עוד גורמים לטבח, אבל לחשוב שאין שום קשר לגירוש זה חוסר הבנה מוחלט של הסיטואציה. כל עוד אנשים לא יבינו את זה ולא יפנימו, לא נוכל לתקן ולכפר לא על הגירוש ולא על שבעה באוקטובר".

כמו לא מעט מיוצאי גוש קטיף, גם עמיחי ואליסף נשאו איתם טראומות מאותם אירועים. "כילד פחדתי מחיילים במשך שנתיים־שלוש, כי חשבתי שחיילים חוטפים ילדים מהבתים", מספר אליסף בכאב. "רק כשאחי הגדול התגייס, שלוש שנים אחרי הגירוש, הטראומה התרככה. כשהתבגרתי והגעתי לסוף התיכון כבר היה לי ברור שאתגייס".

אצל עמיחי זה התבטא בצורה אחרת. "בדיוק בתחילת גיל ההתבגרות, במעבר מבית ספר יסודי לישיבה תיכונית, כל המעגלים החברתיים שלי התרסקו ונותרתי בלי החברים הקרובים שלי מהיישוב. רוב המשפחות אומנם נשארו יחד ועברו את המסע מאולפנת כפר־פינס שאליה פונינו לכפר הנופש באשקלון, ואז לאתר קרווילות באמציה ואחר כך לכרמי־קטיף, אבל דווקא המשפחות של החברים שלי לא המשיכו איתנו. כל אחד עבר למקום אחר. היו לי הרבה אתגרים ומהמורות במהלך חיי הבוגרים, ולא ידעתי לחבר את הנקודות ולהגיד שזה נבע מהגירוש ומהמציאות שהוא יצר. בזכות עיבודים שעברתי אני יודע לומר מאיפה זה נבע. יש לא מעט ילדים ובני נוער שעברו טלטלה רצינית שהשפיעה מאוד על כל ההתבגרות שלהם, מעבר לאירוע הגירוש עצמו".

להפריד בין הרצון למשימה

בשלב מסוים במהלך המלחמה החלו להישמע קריאות לשוב לגוש קטיף ולהקים מחדש את ההתיישבות שנעקרה. "בהיבט האישי ודאי שאני תומך", אומר עמיחי. "זו הילדות שלי שנמחקה, וזה בור גדול בתודעה, בהיסטוריה שלי, במי שאני ובזהות שלי. גם מבחינה לוגית התשובה היא כן. הוכחנו לעצמנו טוב מאוד שממקום שאנחנו נסוגים – אנחנו נפגעים. אני חושב שהציבור הישראלי מבין את זה מצוין. אם תשאל עכשיו את הישראלי הממוצע, אפילו זה שנוטה קצת שמאלה, מה הוא אומר על נסיגה מיהודה ושומרון, הוא יבין מצוין שדבר כזה משמעו טילים ורקטות ואר־פי־ג'י על כביש 6. כמו בכל מקום וגבול בארץ, השמירה עליו דורשת לפעמים חיכוך ויש לה מחירים. אנשים התפכחו מהסיפור הזה. הם הבינו שמאיפה שאתה בורח, אתה חוטף. הסיטואציה שנוצרה ברצועה אחרי הגירוש הייתה כזו שאִפשרה לדברים כמו שבעה באוקטובר לקרות. מההתחלה ראינו שהערבים לא הפכו את המקום לריביירה".

"אני מסכים שהשאיפה היא לחזור ולהתיישב בגוש", אומר אליסף. "מבחינתי לקחת מכולה ולגור שם. אבל זה לא המצב כרגע. צריך להפריד בין הרצון האישי שלך ובין המשימה שקיבלת. כרגע המשימה אינה התיישבות אלא לכבוש שטח, לטהר אזור, לחסל מחבלים, לאבטח את האמריקנים במרכזי החלוקה שלהם. יש המון משימות, ולכל אחד יש הסתייגויות ממשהו במשימות שהוא מקבל, בין אם גורש מהגוש ובין אם לא. צריך לדעת לשים את הרצונות האישיים בצד. האם הייתי רוצה להתיישב שם ולהתחיל לבנות בתים? חד־משמעית כן. האם זה הזמן? כרגע לא. אם יגידו מחר להתיישב באזורים שטיהרנו ברצועה, אני אורז ועובר לשם. זה האידיאל, אבל יש צרכים, יש צבא ויש מדיניות. אנחנו לא יכולים לעשות כל אחד מה שהוא רוצה. היו אנשים שהגיעו לגדר והקפצנו כוחות כדי למנוע מהם להיכנס לרצועה. זה קרה פעמים רבות, כשאנשים באו לראות מה קורה בפנים.

עמיחי: "לחשוב שאין קשר בין הגירוש לשבעה באוקטובר זה חוסר הבנה מוחלט של הסיטואציה. כל עוד אנשים לא מבינים את זה ולא מפנימים, לא נוכל לתקן"

"התיישבות מחודשת צריכה להיות מתואמת עם הממשלה, ולא 'חומה ומגדל' שפוגעים במשימה שלנו. אי אפשר היום לבוא ולהקים מאחז איפה שבא לי ברצועה. אני יודע מה יש בפנים, מנהרות ומחבלים, האזור לא נקי. אי אפשר לקבוע עובדות בשטח בניגוד לצבא. העיסוק הרעיוני בנושא לא פוגע במשימה. זה מבורך, כי זה יאפשר להיכנס פנימה במהירות כשיתאפשר. כשעברתי עם הטנקים במעבר כיסופים ראיתי שלט של מעבר קטיף מלפני 20 שנה. הכול שם חרב ושומם. תהיתי מה הם עשו כאן במשך כל השנים. הם קיבלו חבל ארץ מדהים, והפכו אותו לקן צרעות מלא טרור".

כמו חיבוק מאימא

חגי, אב לשבעה המתגורר היום בגני־טל החדשה, ועמית, אב לחמישה מסוסיא, גדלו בגני־טל עד 2005. שניהם שירתו לאחרונה במילואים ברצועת עזה, עמית בחטיבה 5 וחגי בחטיבה 179. עבור עמית, החזרה לגוש קטיף כמילואימניק הייתה שילוב של געגוע ותסכול.

"חזרתי הביתה", הוא אומר. "לחצות את הגבול, להרגיש את החול ולראות את הים זה כיף, וזה החזיר אותי אחורה. אני זוכה לחזור לאדמה שהייתי בה, לראות את הים וללכת על החולות.  אבל יש תחושת החמצה קשה על כך שחיילים נהרגו כתוצאה מהגירוש".

ההתנתקות הותירה חותם עמוק על שניהם. עמית, שהיה אז בן 18, מספר על קושי להתגייס לצה"ל לאחר האירוע. "היה קשה ועצוב לראות שחיילים השתתפו בפינוי ואת כמות המשאבים שהשקיעו בזה. החיילים באו מאוד אטומים, בלי שום אפשרות לשיח על מה קורה ומה עושים. עשו להם שטיפת מוח רצינית, לא יכולת ליצור איתם שיח או לגלות הבנה. כשיצאנו משם תהינו איך נתגייס בכלל, אבל הבנו שהמדינה היא שלנו. ועדיין, זו הסיבה שבסוף לא יצאתי לקצונה".

כשלמד במכינת עלי והתקיים שם "שבוע נשק", הוא התבקש ללבוש מדי צבא משום שההכשרה נערכה בבסיס צבאי. "אני ושני חברים שלי מהגוש לא היינו מוכנים, אז שחררו אותנו מכל השבוע הזה. זה היה כמה חודשים אחרי הגירוש. באותם ימים זה היה קשוח, אבל היום אני לובש את המדים בגאווה. אנחנו מניפים דגל ישראל, אומנם עם סרט כתום, אבל זה ברור לנו".

חגי, שהיה בן 20 ונשוי בזמן הגירוש, מתאר את הרגעים האחרונים בבית: "ההורים שלי יצאו בתאריך הקובע. אני נשארתי עם אשתי ועם האחים הקטנים שלי עד שבאו להוציא אותנו מהבית. יצאנו, הלכנו לבית הכנסת, הייתה שם תפילה של התושבים עם האורחים שבאו לחזק. נפרדתי מארון הקודש ויצאתי החוצה. לשמחתי, אליי הביתה הגיעו שוטרים ולא חיילים. זה עשה לי טוב כי זו הייתה משימה אזרחית ולא צבאית, וזה הקל עליי להתגייס".

כשנכנס ללחימה ברצועת עזה הוא חש שעליו להפריד בין הרצון האישי למשימה הלאומית. "הייתי צריך לעשות עבודה עם עצמי כדי להבין שאני לא נלחם כדי לחזור לשם, שזה לא הסיפור. אם עם ישראל יחליט להתיישב שם, אשמח".

הוא משחזר את הרגע שבו הגיע בטנק שלו לנקודה בין נווה־דקלים לגני־טל: "נסעתי על הכביש שבו נהגתי לנסוע לבית הספר בילדותי, הפעם בטנק. אותו כביש, אותו נוף, אותו חול, אותה זריחה. אתה מכיר את התחושה שאתה רוצה חיבוק מאימא? אז קיבלתי אותו. זה משהו גדול יותר מזיכרון, זה כל החיים שלך שם כילד – הדיונות, הים, החברים. הייתה גם תחרות בין החבר'ה מי הגיע הכי קרוב לגוש במילואים. היו עדכונים מהשטח כל הזמן".

שניהם חשים תסכול נוכח ההבנה כי הנסיגה מהשטח הובילה להסלמה ביטחונית. "ידענו שזה יקרה. גם מי שלא אומר את זה בקול, יודע שאיפה שאין התיישבות אין ביטחון. לא צריך להיות מצביא דגול. כנראה היינו צריכים לחטוף כאפה ב־2005 ואחר כך ב־2023", אומר עמית. חגי מסכים איתו: "ברמת התפיסה לא הופתענו משבעה באוקטובר, ידענו שזאת רק שאלה של זמן. מי שבורח מטרור, הטרור רודף אחריו". האזור שבו גדל השתנה מאז ההתנתקות, הוא אומר. "השארנו חממות שלמות, ועכשיו לא מגדלים שם כלום. זה כמו בית קברות לברזלים".

שני המילואימניקים משתדלים להעביר את הזיכרונות מגוש קטיף לילדיהם. "הילדים מכירים. לבן הגדול שלי קוראים טל, על שם גני־טל", מספר עמית. "בתשעה באב הראיתי להם סרט על היישוב, על התפילה האחרונה. חשוב שיראו את זה". חגי, לעומת זאת, מתקשה לשתף: "קשה לי ברמה האישית לספר על זה. אשתי דוחפת אותי לספר לילדים. דווקא בעקבות המלחמה קצת יותר קל, כי זה מוחשי וקרוב יותר".

עמית פעיל במטה "שבים ומנצחים", שמטרתו לקדם התיישבות מחודשת בגוש קטיף: "יש לנו כבר יותר מ־1,200 אנשים שביום פקודה יעלו. אני בעד ללכת על הכול, לא רק בתוחמת הצפונית. יש לנו תוכנית אדריכלית שמימַנו, להקמת ערים ולא יישובים קטנים. אני אופטימי. נתחיל בבסיסים צבאיים, ואחר כך נעבור לאזרח אותם ולהקים התיישבויות. אין ברירה אחרת".

בבית משפחתו של חגי אין תמימות דעים סביב האפשרות של מעבר כזה. "אשתי אומרת שלא, אני אומר שכן. זה המקום הטבעי והפשוט שלי. ההתיישבות היא לא רק פתרון לבעיות ביטחוניות, היא קודם כול מצד האמת שבדבר".