"היינו חומת המגן של מדינת ישראל": עקורי צפון הרצועה חולמים לחזור

חוף הים של דוגית היה אחד החופים היפים בישראל. חוף נטו למי שרוצה לגלוש או לרחוץ במי התכלת שלא הספיקו להזדהם, בלי מתקנים או מגרש חניה במחירי שוד לאור היום. בלילות היו יוצאים לים הדייגים, יהודים ופלסטינים מעזה כאחד, כדי לחלק את שלל הדיג בבוקר. עד שנות האלפיים, עת פרצה האינתיפאדה השנייה, זו הייתה התמונה. גן עדן עלי אדמות. המהפכה החמאסית הפכה אותו לגיהינום. אך גם כאן, בישראל, היו מי שדאגו לחסל את החיים השלווים ולהרוס את מה שנבנה פה בעמל של שנים.

"דוגית הייתה יישוב קטן, 18 משפחות, לא יותר", מספר ניר דמרי, שנמנה עם ראשוני המתיישבים במקום. "היא החלה ככפר דייגים, אך בהמשך הגיעו משפחות חדשות של בעלי מקצועות חופשיים, ובשנת 2000 הצלחנו להפוך אותו מיישוב של קרוונים ליישוב ממשי, עם בתי קבע. רוב התושבים היו חילונים־מסורתיים שחיו כקהילה מגובשת ומעורבת".

יחד עם היישובים השכנים ניסנית ואלי־סיני, כונתה השלישייה "התוחמת הצפונית" - מין גוש יישובים שהגדרתו הגיאו־פוליטית לא ברורה, נוגע־לא־נוגע ברצועת עזה, כשהדעות חלוקות מאיזה צד של הקו הוא נמצא ואיש אינו יודע בבירור באיזה קו מדובר בכלל.

עם פרוץ האינתיפאדה השנייה התחוללה תפנית. החיים השלווים הפכו באחת לחיים בצל טנקים, חומות בטון ופצצות מרגמה. השדות והחממות הפכו לשטחי "חישוף" של צה"ל. מטעני צד התפוצצו ליד האוטובוסים שהובילו את הילדים לבית הספר. המחבלים הגיעו לגדר, והתושבים התחננו להרחיב את אזור החיץ בינם ובין הרצועה. הממשלה, מתוך רצון למנוע בריחת תושבים, החלה לבנות שכונת וילות חדשה ואישרה תוכניות לבנייה אישית. כשהגיעה הודעת ההתנתקות, לא פלא שחלק מהתושבים קיבלו אותה ברצון. אחרים, כמו דמרי, חשו שעולמם חרב עליהם.

דמרי עצמו נולד בגבעת־אולגה, הכיר את רעייתו, בת קיבוץ מפלסים בעוטף עזה, והשניים עברו לדוגית. ניר החל לשמש מדריך צלילה, בהמשך עסק בחקלאות ובגידול חיטה למספוא. "לא הספקתי לעסוק בזה זמן רב. בדיוק כשהכוכבים החלו להסתדר לנו, הגענו לנחלה שלנו ובנינו את ביתנו, לא היו לנו חובות ותכנַנו את עתידנו מבחינת עבודה ופרנסה - הגיעה גזרת הגירוש. זו הייתה בגידה קשה מצד המדינה, חד־משמעית", הוא משתנק גם היום, עשרים שנה אחרי הקיץ ההוא.

תושבי דוגית לא חזרו להיות קהילה בשל מספרם הנמוך, והם התפזרו ברחבי הדרום. משפחת דמרי, כעת עם ארבעה ילדים, עברה לקיבוץ מפלסים. "התחלנו מהתחלה. קיבלנו 400 דונם לגדל ירקות אורגניים, ואנחנו עדיין עוסקים בדיג בחוף זיקים".

המחלוקת סביב יישובי התוחמת הצפונית חצתה את הגבולות הפוליטיים. לפני כחודשיים נאם ח"כ בני גנץ בוועידת ההתיישבות של מקור ראשון, ואמר כי "ההתנתקות הייתה מהלך עם המון בעיות. הטעות הגדולה ביותר לטעמי הייתה פינוי התוחמת הצפונית של דוגית, ניסנית ואלי־סיני. היה צריך להישאר שם כדי לשלוט בשטח, והיה צריך להישאר שם גם כדי להודיע לעולם שקווי 67' אינם רלוונטיים".

ניר דמרי, דוגית: "תגיד לי לחזור - עכשיו אני מעמיס את הציוד, מוותר על כל מה שיש לי, ומחר בבוקר, לא, בעוד שעה, אני שם"

"אריק שרון השאיר את שלושת היישובים האלה להחלטה נפרדת כי הייתה מחשבה להשאיר אותם", מספר סא"ל (במיל') אבי פרחן בן ה־80, אולי המפונה המפורסם ביותר עוד מימי פינוי ימית. "כל האזור מדוגית עד ניסנית לא היה מעולם בשליטה מצרית, אלא שטח מפורז בידי האו"ם. כשחפרתי יסודות לבית שלי באלי־סיני מצאתי מצבור של בקבוקי בירה של אנשי האו"ם. כששירתי בצנחנים, השכבתי מארבים על הקו הזה. הכביש מצומת ארז אל הים הוא מתווה של דרך טשטוש, בשום אופן לא קו גבול. השטח המפורז כלל גם את נתיב־העשרה, ובמסגרת הדיונים על ההתנתקות מוחמד דחלאן דרש שיפנו גם אותה. הבאנו מפות המוכיחות את צדקתנו ועתרנו לבג"ץ. לתדהמתנו, בג"ץ 'שכח' לדון בסוגיה. באותם ימים שרון נפל למשכב, ומחליפו אהוד אולמרט היה באילת. הצלחנו להגיע לעוזרת שלו, שולה זקן, ערב ההחלטה על שלושת היישובים. ביקשנו ממנו לא לאשר. התשובה שקיבלנו הייתה: אין ברירה, אני מעלה את זה להחלטה. השאר היסטוריה".

פרחן מראה לי את העצומה שפורסמה באותם ימים. תחת הכותרת "לעצור את הטעות" נכתב: "לא נישלנו ולא גירשנו איש. לאחרונה הוקמה גדר מערכת משוכללת בעלות 70 מיליון שקל המפרידה בין גוש היישובים הצפוני לאוטונומיה מדרום, ומהווה חומת מגן בינה למדינת ישראל".

אחד המתנגדים הבולטים לפינוי התוחמת הצפונית היה עמרם מצנע, אז יו"ר מפלגת העבודה, ומי שהעלה את רעיון ההתנתקות מרצועת עזה עוד לפני אריאל שרון.

"לא הייתה שום סיבה לצאת מהגזרה הצפונית", אומר לנו מצנע היום. "שלושת היישובים היו ממוקמים על קו של חולות, מין אזור חיץ בין היישובים שלנו, נתיב־העשרה ואשקלון, ובין רצועת עזה. מכיוון שלא יצאנו בתיאום שבו משרטטים גבול חדש, לא היה שום ערך להחלטה שיוצאים עד המטר האחרון. אתה מוכן לעשות זאת במקום כמו לבנון בתקופת אהוד ברק, ששם האו"ם סימן כל נקודה ורוצים לזכות בגיבוי בינלאומי. זו לא הייתה המציאות בעזה. היינו צריכים להישאר במקומות שיש להם ערך טופוגרפי, וחבל שלא עשינו זאת".

מצנע לא הסתפק בהצהרות וניסה לשכנע בכנסת להימנע מפינוי היישובים. "היה לזה ערך בביטחון השוטף אין לי מושג למה עשו זאת. אני מניח שלשרון היה חשוב להראות לאמריקנים שהוא עושה משהו".

לטענתו של מצנע, הפינוי היה תוצאה של "יוזמת ז'נבה" שקמה באותם ימים, ושהוא עצמו נמנה עם מייסדיה. "היא זעזעה את המערכת הפוליטית בכך שהניחה הצעה מעשית שהאמריקנים אהבו מאוד, ושרון היה צריך לצאת ביוזמה משלו. אולי היו גם נסיבות אחרות, במישור הרכילותי, הנוגעות לחקירותיו הפליליות, אבל הוא הרגיש צורך לרצות את האמריקנים ולצאת עד המטר האחרון. גם פינוי היישובים בצפון השומרון נבע מאותו רצון להראות לאמריקנים שהנה הוא מתחיל תהליך גם שם".

אדמה חרוכה

גורם בכיר ב"פורום החווה", הצוות המצומצם שייעץ לראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, אומר לנו שפינוי התוחמת הצפונית נבע מההבטחה שניתנה לארה"ב "לא להשאיר זנבות". "הדרישה הייתה נסיגה מוחלטת לגבול הבינלאומי. על פי המפות של קו הפסקת האש במלחמת העולם הראשונה, הם בהחלט בתוך השטח. אם המיפוי היה מראה שהיישובים האלה בישראל, לא היו מפנים אותם".

כלומר, פיניתם אותם בגלל האמריקנים ולא משום שיקול ביטחוני?

"לא, זה היה בגלל הרצון שלנו להפיק את התועלת המדינית המלאה מהמהלך, כדי שהאמריקנים ימלאו את ההתחייבויות שלהם להשאיר 90 אחוז מהמתנחלים בבתיהם ולמנוע שיבת פליטים לישראל, כמו גם להותיר בידי ישראל את יכולת ההרתעה".

דמרי מספר כי לפני ההתנתקות הגיעו אנשי הצבא ואמרו שאין שום היגיון בהריסת היישובים. "אין לנו מרווח ביטחון בין נתיב־העשרה, זיקים, ארז או יד־מרדכי לבין הרצועה. אריק שרון אמר, ניתן להם עד המטר האחרון כי אנחנו רוצים שקט. אני לא יודע מה הניע אותו, אולי החקירה הפלילית, אולי הרצון שלו לעבור צד, כי הוא הרי אמר 'דברים שרואים מכאן לא רואים משם'".

שבוע אחרי ההתנתקות, אחרי ששרון הבטיח ש"אם יירה טיל אחד נגיב בעוצמה", החל ירי הקסאמים. "כאן חשנו את הבגידה ביתר עוצמה", אומר דמרי. "אני חי במפלסים, 800 מטר מהגדר, ואומר לעצמי: לשם מה? יש לי שני בנים, קצינים בצבא. ב־7 באוקטובר אחד מהם נפצע מרימון בהיתקלות עם ארבעה מחבלים על גדר הקיבוץ. בג'באליה הוא עלה על מטען צד, ויותר מאוחר עבד ברפיח. שנתיים הוא לא יצא מעזה. עכשיו אנחנו יודעים שהמנהרות היו מתחת ליישובים שלנו".

דמרי מוכן לחזור מיד וליישב את דוגית. "תגיד לי לחזור - עכשיו אני מעמיס את הציוד, מוותר על כל מה שיש לי, ומחר בבוקר, לא, בעוד שעה, אני שם. ואסור שיהיה ולו ערבי אחד ברצועת עזה. צריך ליישב את כל השטח. וגם ביהודה ושומרון, כל מי שמחזיק סכין יגורש הוא ומשפחתו. אדם שיביע רצון לשחוט יהודים יוגלה מיידית".

מצנע, לעומתו, מתנגד בתקיפות ליישוב מחדש של השטח. "מעזה צריך להתנתק", הוא אומר. "כבר למחרת ההתנתקות אמרתי ששרון עשה שתי טעויות בלתי נסלחות", אומר מצנע. "הראשונה, שלא תיאם את היציאה עם הפלסטינים. שרון דגל בהשארת אדמה חרוכה בלי תיאום, וזו טעות משמעותית שהביאה בסופו של דבר לעליית חמאס. הוא הצהיר שאם הם יירו כדור אחד נזרוק עליהם פצצה של טונה, ולא עשה את זה. לקח לו חמש שנים עד שיצא למבצע הראשון. הוא זה שהמציא את רעיון ההכלה".

אבי פרחן, אלי־סיני: "כל האזור לא היה מעולם בשליטה מצרית אלא שטח מפורז. הבאנו לבג"ץ מפות המוכיחות את צדקתנו, אבל הוא 'שכח' לדון בסוגיה"

"עם כל הכבוד למצנע שהוא איש נפלא, נראה שזיכרונו בוגד בו", אומר הבכיר מצוות החווה. "לא הסכמנו לשום שיח ושיג עם ערפאת, אבל אחרי מותו של ערפאת בנובמבר 2004, אבו־מאזן נבחר לנשיאות ומאותו יום ועד ההתנתקות היה תיאום הדוק עם הפלסטינים שנוהל בידי חבר בכיר בצוות, עו"ד דב ויסגלס".

יש אצלכם מחשבה שנייה על ההתנתקות בעקבות 7 באוקטובר?

"ממש לא. צה"ל פינה את הרצועה כבר ב־1994, בהסדר 'עזה ויריחו תחילה'. הכוחות נותרו רק כהגנה סביב גוש קטיף. ב־2007 חמאס השתלט, ותאר לעצמך איך זה היה מסתיים אם גוש קטיף היה קיים. ההשתלטות התאפשרה בגלל חולשת הרשות הפלסטינית".

לחסוך את הטראומה

שריתה מעוז הייתה יו"ר מזכירות אלי־סיני. כילדה בת שמונה היא פונתה מימית, שאותה היא מכנה "גן העדן של חיי". ההכרזה על פינוי אלי־סיני החזירה אותה לתמונות הקשות 23 שנה קודם לכן, כאשר גילתה את חיילי הצבא מחריבים את חדרה, תולשים את התמונות מהקיר וזורקים את חפציה האישיים. הפעם, החליטה, היא תחסוך מילדיה את הטראומה ושלחה אותם לקרובי משפחה שבוע לפני מועד הפינוי.

אלי־סיני שוכן ממש על הגדר, על קו שביתת הנשק משנת 1950. על פי המפות, אומרת מעוז, מעולם לא היה בשטח מצרים אלא בשליטת האו"ם. מפוני ימית הם שהקימו את היישוב, וערב הפינוי היו בו כ־400 תושבים, רובם בעלי מקצועות חופשיים. משפחת מעוז התגוררה שם 13 שנה, ושם נולדו שלושת ילדיה.

"היו שם ימניים ומצביעי מרצ, דתיים וחילונים, שחיו חיי קהילה שקטים וטובים עד 2001", מתארת מעוז. "עד אז היו לנו יחסים מדהימים עם השכנים הערבים. דרור בעלי למד נהיגה ברפיח אצל מורה ערבי. כשעברנו לאלי־סיני הפסקנו לנסוע לגוש קטיף דרך עזה, אבל היה שקט יחסית. פה ושם פצמ"רים, וגם כמה פיגועים על הציר. בסוכות 2001 פרץ מחבל ליישוב והחל במסע הרג. ליד הבית שלנו הוא הרג את לירון הרפז ואסף יצחקי, ולאחר מכן עמד על המפתן ופתח באש אל תוך הבית. בעלי ואני נפגענו ברגליים וזחלנו על הרצפה. למרבה המזל הוא לא התעכב והמשיך הלאה עד שנורה. זו הייתה טראומה גדולה וברור שהיה לנו נס גדול. מעין הקדמה ל־7 באוקטובר".

שריתה, עורכת דין במקצועה, הייתה מהפעילות במאבק למען השארת יישובי התוחמת במקומם. "המאבק הגיע לבג"ץ, אבל שם מרחו אותנו ואפילו לא דנו בבקשותינו".

לא חששתם להישאר מבודדים?

"הגדר הצפונית של הרצועה נמצאת מדרום לנו. היה לנו ברור שאם יפנו את כל גוש קטיף ואנחנו נישאר, נהיה מופקרים במקרה של מתקפה. בכל זאת ניסינו להיאבק. ידענו שזה לא ייגמר טוב".

בעבר השוותה שריתה את הפינוי לאונס. "מצב שבו פולשים בכפייה לתוך הפרטיות והאינטימיות שלך, למקום הכי יקר. והשאלה היא מה את עושה עם זה. האם את מתמסרת ומוותרת מראש, או נותנת פייט בכל הכוחות שיש לך? כי בסוף, השאלה הגדולה היא עם מה תישארי - עם זה שנלחמת כמו נמרה עד הרגע האחרון, או עם זה שהיית מוטלת שם חסרת אונים ולא עשית כלום".

דרישתם הייתה להישאר במסגרת הקהילתית. שריתה וחבריה נשארו באוהלים עד שהמדינה השתכנעה ובנתה בעבורם מסגרת התיישבותית בקיבוץ פלמחים.

מי שיזם את הקמת אלי־סיני היה אבי פרחן. אחרי שפונה מביתו בימית הודיע כי יקים מחנה פליטים ליד מחסום ארז ושם יישאר עד שיחזרו לסיני. "פתחתי בצעדה לירושלים, ובתוך שבוע הצטרפו אליי אלפי אנשים. שר הביטחון דאז אריאל שרון שלח אליי שני אלופים והציע לי להקים יישוב חדש באזור מחסום ארז. בתוך שבועיים כבר היינו בשטח, והוחלט לאזרח את ניסנית ולהקים את אלי־סיני, הדומה בטופוגרפיה שלה לימית. את שם היישוב, המביע את התקווה שנשוב לסיני, הגיתי עם חנן פורת אחרי שהתברר כי המקום שוכן על דרך הים העתיקה לסיני".

פרחן ניהל מאבק למען ביטחון התושבים וניסה לדבר עם אלוף ישראל זיו, מפקד החטיבה הצפונית של אוגדת עזה. "זעקנו להקים את גדר המערכת ולהגביר את הביטחון, ולצערי תחת פיקודו הכושל נרצחו אצלנו שני צעירים. אין לי מושג כיצד איש כזה התקדם בסולם הפיקוד עם מחדל כזה על גבו".

פרחן, המתגורר כיום בנווה־ים, היה מקורב לאריאל שרון, אך התקשה להבין מדוע הוא מתעקש לפנות את התוחמת. "לא ידענו שיזמים אמריקנים וישראלים, בהם גם שמואל פלאטו־שרון, תכננו עם מוחמד דחלאן להקים קזינו על חוף הים מדרום לדוגית. הם כבר שמו שלט על החוף. היישובים היו אמורים לשמש מגורים לעובדי הקזינו".

הסבירו שישראל התחייבה לאמריקנים לסגת עד המטר האחרון.

"המטר האחרון לא כולל את היישובים הללו. להפך. שי חרמש שליווה אותי בעתירה, הבטיח שהיישובים האלה יסופחו לשער הנגב. אם רבין היה נשאר בחיים, לא היו מפנים אותם. עובדה שאת נתיב־העשרה לא פינו. אלמלא הפינוי היה לנו מודיעין וידע על חפירת המנהרות ואפשר היה למנוע את חפירתן, ואולי גם את 7 באוקטובר".

צריך להתיישב מחדש?

"בוודאי", משוכנע פרחן.

שריתה אינה מהחולמים לחזור לתוחמת. "פעמיים ניצלנו מפיגועים, בסוכות 2001, וב־2023 מחבל תקף את דרור בקניון ממילא וניסה לערוף את ראשו בסכין קצבים. אם כבר, אני מתגעגעת לחזור לגוש קטיף. אני לא בטוחה שיש הרבה תושבים שמעוניינים לחזור, בעיקר מתרפקים על הזיכרונות. ב־7 באוקטובר חשבתי לעצמי מה היה קורה אילו עדיין גרנו שם".

אכזבה ואהבה

אליס ועקנין נולדה וגדלה באשקלון. לניסנית הגיעה ב־1995 עם בעלה, קבלן בנייה, שזכה במכרז לבניית חדרי הביטחון בגוש קטיף. היא הייתה גננת מטעם המועצה. "התאהבתי במקום בגלל האווירה המשפחתית, המרחבים הפסטורליים, האנשים", היא אומרת. "הפלסטינית תלתה כביסה לידי, רק גדר הפרידה בינינו. בסופי שבוע היינו יורדים למחסום לקנות ירקות. נסעתי להשתלמויות דרך השכונות הערביות וירדתי דרכן למוצבים להביא אוכל לחיילים. הם פחדו מאיתנו, לא כמו היום. כשהתחילו לדבר על פינוי, הכול התהפך. הם קיבלו את כל הכוח והשליטה. הפועלים מעזה לא התביישו לומר לי 'את משפצת את הבית לכבודנו'. בסוף הם קיבלו אותו על מגש של כסף".

ניסנית הייתה היישוב הגדול בתוחמת והשני בגודלו בגוש אחרי נווה־דקלים, כמעט 700 משפחות. אחרי הגירוש הוא נהרס עד היסוד, נותרו רק מבנה בית הכנסת והבריכה.

"בזמנו אמרו לנו שאת שלושת היישובים שלנו לא יפנו. היינו רגועים ולא נלחמנו, לא האמנו ולכן לא ארזנו. באוגוסט הגיע האולטימטום שמי שלא יתפנה יפונה בכוח. הייתי עם שלושה ילדים ובהיריון, בעלי גויס למילואים. לא הספקתי לארוז הכול. יום לפני ההתנתקות לקחתי כמה דברים חשובים והלכתי. הייתי בטוחה שאנחנו חוזרים. ביום שהדחפורים נכנסו בעלי הגיע, הסתכל, הניע את האוטו ויצא. מאז לא חזרנו אפילו להסתכל".

הגעגועים ניכרים בדבריה, אף שחלפו עשרים שנה. "הייתי חוזרת עכשיו עם אוהל בלי בעיות", היא מכריזה, "ואני גרה היום בשכונת יוקרה על חוף הים באשקלון. אם תהיה החלטה ליישב את ניסנית מחדש, אני הראשונה שמרימה את הדגל. זה חלום. אני מאוכזבת מנתניהו שהחמיץ את ההזדמנות להנחית על עזה מכה ניצחת, אבל אני גם אוהבת אותו. מי יכול להנהיג אותנו במקומו? אצביע עבורו מחוסר ברירה. השמאל לא יעלה פה לשלטון".

את לא פוחדת מעוד 7 באוקטובר?

"אנחנו היינו חומת המגן של מדינת ישראל. אם היישובים היו קיימים, 7 באוקטובר לא היה מתרחש".