פוליטיקאי זיג-זג: מסע בעקבות רכבת ההרים של נפתלי בנט

התלמיד החרוץ של נתניהו מקבל תפקיד בכיר בתנועת ההתיישבות, כדי ליישם תובנה חשובה שקיבל מרבו: לא להיות ממלכתי כשאפשר לתקוף בכל הכוח

בחורף 2010 נפל דבר במועצת יש"ע: לראשונה בתולדותיה מונה לה מנכ"ל שאינו מתנחל. חובש כיפה סרוגה אומנם, בוגר בני עקיבא, אך לא מגב ההר. בעיתונים נכתב קצרות שמדובר באיש היי־טק מצליח, בוגר אקזיט מפואר, יוצא סיירת מטכ"ל וקצין לשעבר במגלן, ראש מטה נתניהו בתקופת שלטון אולמרט. סיבות עזיבתו את המטה לוטות בערפל עד עצם היום הזה. במועצת יש"ע הוא החליף את פנחס ולרשטיין, שנקלע לחיכוכים עם עמיתיו על רקע התבטאויותיו השוצפות נגד תופעות תג מחיר וסרבנות מימין. ולרשטיין היה ממלכתי מדי לטעמם של בכירי המועצה, בנט פחות.

"אני משוכנע שנפתלי הוא האיש הנכון להצעיד את המערכת של מועצת יש"ע להתמודדות מוצלחת עם האתגרים הגדולים שנכונו לה", אמר לעיתונאים יו"ר המועצה דני דיין. אורי אליצור ז"ל, לשעבר ראש לשכתו של נתניהו והנסחן המוכשר של רבים מנאומיו, גילה אז במקור ראשון שבנט "אחראי במידה לא מבוטלת להצלחה שהובילה את הבוס מהאופוזיציה אל לשכת ראש הממשלה". אליצור סיכם: "האיש שנבחר להיות מספר שתיים במועצת יש"ע גר ברעננה. יש בזה משהו מרענן".

מדוע הוחלט לרענן את המועצה? בהשפעת טראומת ההתנתקות. הנהגת המתנחלים העריכה שמיקומם הגיאוגרפי והתרבותי הרחיק אותם מעם ישראל. לו היינו קשובים יותר להלכי הרוח שבתוך תחומי הקו הירוק, כך ייסרו מתנחלים רבים את עצמם אחרי 2005, אולי יכולנו למנוע את הניכור הציבורי שאִפשר לשרון לעקור את גוש קטיף בלי להניד עפעף. מנכ"ל הייטקיסט מרעננה, חשבו במועצה, יסייע לנו להתנחל בלבבות ולסכל מראש מזימות להתנתקות נוספת. ובכלל, הגיעה העת לרענון טקטי של שיטות הפעולה וההסברה, יציאה מהקופסה, פריצת הבועה.

בכל זאת, תחקיר הארץ ערב בחירות 2013 - תחקיר מגזיני ענק מהסוג שהעיתון של שוקן נוהג להטמין לאויבים אידאולוגיים מסוכנים - חשף שבחירת בנט ב־2010 למנכ"ל לא התקבלה פה אחד בהנהלת יש"ע. חבר הנהלה אחד, בלתי מוכר כמעט, התנגד: עו"ד יוסי פוקס, לימים מזכיר ממשלת נתניהו. "הוא הסמן השמאלי במועצת יש"ע", צוטט פוקס בהארץ. זה נשמע אז משעשע. ששת כתבי העיתון שעמלו יחדיו על הכנת התחקיר – "מיהו נפתלי בנט, פרופיל של היורש של ביבי" – שרטטו דיוקן של איש ימין מובהק, בן להורים מצביעי תנועת התחייה שהפגינו בחריצות נגד אוסלו וההתנתקות, ובעל ברית עכשווי של חרד"לים קנאים כמו אורית סטרוק. חבריו לצבא העידו כי היה "הסמן הימני של מגלן". גם עמיתיו בהיי־טק סיפרו ש"הוא מאוד ימני".

האומנם נפתלי בנט 2010 היה הסמן השמאלי של מועצת יש"ע? ממש לא. בכל מה שקשור לוויכוח על שטחים ושלום לא נפל רבב שמאלני בהתנהלותו כמנכ"ל יש"ע. הוא נאבק בחריצות כדי שנתניהו יעמוד בהתחייבותו לא להאריך את גזרות הקפאת הבנייה שגזר על המתנחלים עם שובו לשלטון ב־2009. "מילה זו מילה", צעקה כותרת הקמפיין המושקע שארגן בנט, בתביעה מנתניהו להסתפק בעשרה חודשי הקפאה. המנכ"ל החדש התאמץ גם לשכלל את מנגנון ההסברה של ההתנחלויות, ובין השאר נעזר בחשאי בשירותי הייעוץ של ארתור פינקלשטיין. בספטמבר 2010, אחרי שנתניהו נפגש בוושינגטון עם אבו־מאזן ועשה שימוש פומבי בביטוי הלועזי־שמאלני "גדה מערבית", בנט התקשר אליי וביקש שאצטט מפיו את הודעת הגינוי התקיפה הבאה, כהאי לישנא: "אני שואל, איפה השרים? איפה שרי ש"ס? ישראל ביתנו? מה זו השתיקה הרועמת על הביטוי הזה 'גדה מערבית'? פתאום בית־אל זה 'הגדה המערבית' של ירדן? קריית־ארבע וחברון? איפה הם? אם ראש הממשלה אומר 'גדה מערבית', זה אומר שהוא בחר בחירה אסטרטגית ללכת בדרכי טיבי ופרס, והלקח הגדול הוא שעלינו לפעול במלוא העוצמה היום. הוא חצה את הרוביקון".

צירוף המילים "לפעול במלוא העוצמה היום" התבסס על עקרון פעולה פוליטי שבנט רכש מנתניהו עצמו, בין שאר הדברים שלמד ממנו כשכיהן כראש המטה שלו: כאשר מסתמנת סכנה, צריך לנקוט נגדה מיד תגובה עוצמתית בלתי פרופורציונלית, לא לבזבז זמן על תגובה מדורגת ומנומסת. עד היום בנט מיישם את העיקרון הזה, אף שרוב הזמן הוא שותק לכאורה. בין ציוץ ממלכתי לפרסום סרטון על פועלו בתחום הקונצנזוס, כמו ביקור תנחומים אצל משפחות חללי המלחמה, הוא תוקף בשצף: "ממשלת נתניהו משותקת", "ממשלה מבישה", "ממשלה פחדנית", "שקר מוחלט".

ובכלל, בנט הוא מבכירי תלמידיו של נתניהו, אם לא הבכיר והמוכשר שבהם. אפילו תוך כדי התנגשויות פומביות ביניהם בעבר, היה אפשר לשמוע ממנו דברי שבח לכישורי ראש הממשלה בעל הוותק הרב ביותר בתולדות ישראל - ולא רק במסגרת תעלול ענווה יחצ"ני. "אני מעריך את נתניהו, אני לא מהכת של שונאי נתניהו", הבהיר בריאיון הבלתי נשכח לערוץ 20 הימני ערב בחירות 21'. את מה בדיוק העריך? קודם כול, את יכולת השרידות המופלאה של נתניהו ואת ניסיונו המדיני העצום. בנט מתקנא גם בגרעין התמיכה המוצק והרחב שיש לנתניהו. במגעיו עם התקשורת הוא מתנהל באופן דומה להפליא לראש הממשלה הנוכחי. אם עוצמים עיניים כשהוא מופיע בטלוויזיה, אפשר לשמוע לפעמים את נתניהו: אותם להטוטי רטוריקה, אותו ביטחון עצמי מוחצן, לצד יצר התנגחות עם המראיין. פעם נטש את האולפן באמצע ריאיון לרינה מצליח, שכמו עיתונאים רבים אחרים נעשתה לאחת מאוהדיו אחרי מהפך 21'.

"בנט רוצה להיות ביבי", אמר לי פעם נתניהו עצמו, וכך מעידה גם סביבת בנט. שניהם רהוטים באנגלית יותר מבעברית. שניהם באו לפוליטיקה מעולם העסקים, ונעשו לראשי ממשלות כבר בעשור החמישי לחייהם. שניהם מוכשרים ביותר, פזרני הבטחות במידה שווה, והאמת אינה נר תמיד לרגליהם, לכל היותר נר מהבהב. אגב, שניהם גם רגישים ליכולות ההקלטה המשוכללות של מכשירי הטלפון הניידים בימינו. אנשי שיחם מתבקשים תכופות להשאיר את המכשיר בחוץ.

בנט, טוען משקיף ידען, דומה לנתניהו גם באמונה שעליו להנהיג את ישראל, ושסך כל הטובה שהוא מרעיף על העם ועל המדינה גוברת על הנזק האגבי שהוא אולי גורם להם מעת לעת. שניהם כאחד חושבים על עצמם במונחי ז'בוטינסקי, א־לוהים לשלטון בחרתנו, אם כי בנט בוטח יותר בהשגחה העליונה ומשוכנע שהוא פועל בברכתה. הכיפה הקטנה ששבה לראשו אחרי רצח רבין אינה פריט קישוט, ודאי לא הטלית והתפילין שהצטלם איתם בוושינגטון ערב פגישה עם ביידן, ומיד המיט על עצמו קיתונות לעג מצד מבקרים קולניים בימין. יש לך נפש חרד"לית וגוף לייטי, אמרו לו פעם ברצינות במועצת יש"ע, והוא התמוגג.

הכוכב העולה מסתבך בהתבטאויות ימניות מידי, מסומן משמאל כסכנה לעתיד המדינה, אך מצליח לכרות ברית מפתיעה

בספטמבר 2011, פחות משנתיים לאחר מינויו למנכ"ל המועצה, הודח בנט למעשה. ההודעות ההדדיות לעיתונות היו לבביות, כאילו מדובר בפרישה טבעית, אבל כולם ידעו שסיום הכהונה לא היה בדרך הטבע. המנכ"ל הצעיר קומם עליו את ותיקי המועצה כשערך ביקור הזדהות במאהל המחאה התל־אביבי של סתיו שפיר ודפני ליף נגד יוקר המחיה. לכאורה הביקור הוכיח שהמתנחלים קשובים למצוקות החברתיות של עם ישראל ואינם שקועים בד' אמותיהם בשטחים, אך היה בו מעין יישור קו עם ארגוני מחאה שעיקר תשוקתם כבר אז היה הפלת שלטון הימין. לכך אולי התכוון יוסי פוקס.

"מדובר בביקור פרטי", התגונן בנט, ורק העמיק את תחושת ההסתייגות ממנו במשרדי יש"ע. התעורר חשד שהמועצה מבחינתו היא במידה רבה תחנת מעבר בדרכו לפוליטיקה. גם ביקורתו על נתניהו הייתה בוטה מדי לטעמם של עמיתיו דאז. ב־2011, כשהמִנהל האזרחי הרס שלושה בתים במגרון, הוא תקף בחריפות את ראש הממשלה. מנהיג "חלש ורופס", אמר עליו, וטען ש"ציפי לבני יותר טובה ממנו". בריאיון למעריב הוסיף: "מי שנהג בבולדוזר בלילה הוא נתניהו עצמו, גם אם יתכחש לעניין אלף פעמים. מבחינתי הוא לא מנהיג המחנה הלאומי יותר. אנחנו מחפשים מנהיג אחר". ברור שהתכוון לעצמו. כבר באותה השנה, 2012, לא הסתיר את יומרתו לעמוד בראש ממשלת ישראל באחד הימים. "בשלב הראשון הייתי מאוד רוצה להיות שר החינוך", לא ניסה להצטנע בריאיון לדה־מרקר, "אחר כך, הייתי אומר שאני רוצה להיות במקום שהכי יכול להשפיע על עם ישראל". מהבעת הרצון ההיא אפשר לגזור את דפוסי התנהלותו מאז ועד כה.

פחות מארבעה חודשים אחרי פרישתו ממועצת יש"ע בישר על הקמת מפלגה חדשה – "הישראלים". מפלגה קצרת ימים, נשכחת, אחת מחמש מפלגות שהספיק להקים במרוצת תליסר שנותיו בפוליטיקה, ואחרי שכבר שקל גם התמודדות בפריימריס של הליכוד ב־2009. שמה הגנרי של המפלגה ההיא (רון חולדאי ייסד לימים מפלגה בשם זהה) הסגיר את מאמצי חיזוריו אחרי מאגר קולות לא רק ימני ולא רק דתי. בנט של הימים ההם, כמו בנט של ימינו אלה, הרבה לעסוק תקשורתית בעניינים ובאתגרים העשויים לקסום לקהל יעד רחב מאוד, לאו דווקא למתנגדי פתרון שתי המדינות: הריכוזיות במשק, יוקר המחיה, מצוקת בעלי העסקים הקטנים, היי־טק, חינוך, חרדת הקרע בעם.

כמעט במקביל הוא התמסר תכופות לאינסטינקטים הימניים שלו: תקף קשות את בג"ץ, השתלח בתקשורת, גינה רעיונות נסיגה וגונן על מפעל ההתנחלויות. שני שותפיו הבולטים ביותר למיזם מפלגת "הישראלים" היו הרבצ"ר לשעבר אביחי רונצקי ז"ל ואיילת שקד, שהקימה בשליחותו את תנועת הימין החוץ־פרלמנטרית "ישראל שלי". הרקע לבשורה על ייסוד המפלגה היה החלטת נתניהו להקדים את הבחירות עקב משבר בעניין חוק הגיוס. אלא שברגע האחרון ממש, אחרי שהכנסת כבר החלה להצביע בעד התפזרותה, מפלגת קדימה בראשות שאול מופז הצטרפה לקואליציה, והבחירות נדחו. מפלגת הישראלים התפוגגה בן לילה, ממש בן לילה, ובנט שם פעמיו למחוזות הציונות הדתית. שלושה שבועות אחרי שהכריז על כניסתו לפוליטיקה, ושבועיים בלבד לאחר שבישר על הקמת "הישראלים", הודיע שיתמודד על ראשות המפד"ל.

אורי אורבך ז"ל שכנע אותו להתמודד. אורבך סבר שבנט מצויד ביכולת להלהיב קהל, להוביל ולפתוח את שורות המפד"ל. בסתיו 2012 התמודד בנט מול זבולון אורלב על הנהגת המפלגה, אשר שינתה בינתיים את שמה ל"הבית היהודי", וזכה ברוב מוחץ. אחר כך התברר שהמערכה הזאת הייתה כרוכה מצידו בשכירת חוקרים פרטיים לצורך איסוף מידע על אורלב ועל ניסן סלומינסקי. כשמבקר המדינה נדרש לפרשה, הסביר בנט שהמהלך בוצע לשם "שמירה על טוהר המידות בבחירות המקדימות". לדבריו, הוא חשד שסלומינסקי ואורלב מגייסים מתפקדים בדרך פסולה. משטרת ישראל לא מצאה לכך ראיות, והפרשה המסתורית נשכחה בצל נסיקתה של המפלגה בסקרים והפופולריות הגואה של מנהיגה החדש. אפילו הרב שלמה אבינר תמך פומבית בבנט, תוך שהוא דוחה את הרינונים על הכיפה המזערית שלו. "לא צריך לחטט אצל כל אחד בחיים הפרטיים", פסק הרב החרד"לי. "נכון, האידיאל זה להיות תורני, אבל תמיד השאלה היא בדברים האלה מה האלטרנטיבה? אף מפלגה לא שלמה בתכלית השלמות".

העיתונאי ניסים משעל הכין לו מארב. בנט התארח אצלו באולפן הטלוויזיה לחצי שעה, ועל רוב השאלות השיב בביטחון וברהיטות, למרות הפרובוקציות המסורתיות של משעל, עד שהגיע תור השאלה כיצד ינהג אם יקבל פעם פקודה, כחייל, לפנות מאחז או יישוב. יו"ר הבית היהודי היה אמור לחמוק ממנה בקלות, בטענה שלא בא לאולפן כדי להשיב על שאלות היפותטיות, ואף על פי כן נפל בפח: "אם אקבל פקודה לפנות יהודי מביתו ולגרש אותו, המצפון שלי לא יאפשר, אבקש מהמפקד שלי פטור, אני לא מסוגל". משעל שאל: "תעדיף ללכת לכלא?". בנט השיב: "כן".

המפד"ל החדשה הכילה את מפלגת האיחוד הלאומי, ובד בבד חדלה להיות מפלגת דתיים בלבד. "בית של גויים", תקף אותה הרב עובדיה יוסף ערב פתיחת הקלפיות. לראשונה בתולדותיה שובץ ברשימתה מועמד חילוני, כלומר מועמדת – איילת שקד, שותפתו של בנט לעבודה בלשכת נתניהו. כניסתם המתוקשרת של השניים לזירה הפוליטית תרמה רבות לפריחת המפלגה בסקרים. בנט הצטייר כימני הרבה יותר מנתניהו, כמובן גם צעיר וזוהר יותר. יכולת הסחיפה שלו הפחידה את השמאל. "בנט הוא דמות נערצת", הזהירו תחקירני הארץ. במדור המכתבים של העיתון התפרסמו דבריה של הדס ויסמן, תושבת קריית־טבעון, שנרעשה לגלות כי בית הוריו של בנט בכרמל היה פעם בית הוריה: "כשראיתי את התמונה (...) כשעל הבית מתנוסס שלט גדול: 'יש לך בית - הבית היהודי בראשות נפתלי בנט', הרגשתי שגלגולו של הבית של הוריי ברחוב פרויד בחיפה הוא סיפור הבחירות של ישראל 2013. (...) הבית שלנו היה יהודי במובן זה שגידלו אותנו על ערכים אוניברסליים ואהבת האדם באשר הוא. לעומתו, 'הבית היהודי' מעורר דאגה עמוקה לעתיד ילדינו, אם לא נתעורר ונחתור לשפיות ולערכים שאנו מאמינים בהם".

מיד התלקחה סערה גדולה, ולא רק בשמאל. ראש הממשלה נתניהו זימן אליו את נציגי שלושת ערוצי הטלוויזיה דאז כדי לחבוט ביריבו הצעיר והסרבן. גם גלעד ארדן, בוגי יעלון ואפילו זאב אלקין וגדעון סער השתתפו בהסתערות. בנט נרתע וכינס בבהילות, בלי היוועצות מוקדמת בעמיתיו למפלגה, מסיבת עיתונאים שבה חזר בו ממה שאמר למשעל, והשמיע דברים הפוכים – "אם כלו כל הקיצים, אני אומר באופן ברור, חייל חייב למלא את פקודות הצבא". בעיני מי שסברו עד אז כי בנט קורץ מחומרים קשיחים, זה היה זיגזג מפתיע, אות מבשר רע לבאות. "התנהלותו בפרשת הסרבנות לא סיפקה הוכחה שהשקפת העולם שלו עמידה בפני לחצים", כתבתי בעיתון הזה ב־28 בדצמבר 2012. "במידה מסוימת היא סיפקה הוכחה הפוכה. אחרי הכול, ניסים משעל הוא לא המשוכה הכי גבוהה כאן במסלול הייסורים של המנהיג הישראלי הממוצע. אובמה, אחמדינג'אד וכמובן החיים הפוליטיים עצמם הם משוכה גבוהה יותר".

ערב הבחירות רוב הפרשנים העריכו שנתניהו ישאיר את בנט באופוזיציה. ניסים משעל אף התערב איתו באולפן, לנוכח פני האומה, על מנה פלאפל: "נתניהו לא רוצה אותך, נתניהו לא סופר אותך. תרשום, נפתלי בנט לא יהיה בקואליציה הבאה". ואכן, נתניהו לא רצה את בנט, אבל הרצון והכישרון של בנט היו חזקים יותר. הבית היהודי גרף בבחירות תריסר מושבים, ובנט נערך מיד לסכל את תוכנית נתניהו להקים קואליציה בלי הבית היהודי, אלא עם יאיר לפיד (19 מנדטים), ציפי לבני (6) והחרדים. עד שנתניהו הואיל לפתוח איתו במשא ומתן קואליציוני, עשרה ימים תמימים אחרי קבלת המנדט להרכבת ממשלה מהנשיא שמעון פרס, הספיקו לפיד ובנט לכרות "ברית אחים" שנרקמה עוד לפני הבחירות: או ששניהם נכנסים יחדיו לממשלה – בלי החרדים – או ששניהם בחוץ. זה היה תעלול פוליטי מבריק, שיתוף פעולה נדיר בין מפלגה דתית־ציונית ומפלגה חילונית־ציונית, שמאסו שתיהן בהשתמטות החרדית ממילוי החובות הכרוכות בקיום מדינה יהודית בארץ היהודים. נתניהו חרק שן, צירף את שניהם לממשלתו החדשה, והגלה את החרדים לאופוזיציה. באגף החרד"לי של הבית היהודי לא אהבו את המהלך, אך השלימו איתו. "בזכות נפתלי השכלנו לפרוץ במירכאות כפולות ומכופלות את החומות של הגטו הדוסי", לימד עליו סנגוריה השר הטרי אורי אריאל. "אם היינו נשארים כמו פעם, היינו ממשיכים להיות קטנים".

הנסיך מרעננה מעיר בנשיקתו את הציונות הדתית הנרדמת, והיא קמה עצבנית

נאום הבכורה של בנט בכנסת נפתח בסיפור: "אחיותיי ואחיי חברי הכנסת, יום אחד כשהייתי ילד, בערך בן עשר, באחת הארוחות, שני האחים שלי ואני דיברנו על חבר מהשכונה וכינינו אותו 'פראייר'. אמא שלי, שהיא עולה מארצות הברית, לא הכירה את המושג, והיא שאלה אותנו במבטא שלה מה זה 'פראייר'. אמרנו לה: אמא, איך את לא יודעת? פראייר זה אחד שעוזר, נותן לאחרים, ולא מקבל בתמורה שום דבר. ואמי הטובה נזפה בנו ואמרה, עוד פעם במבטא הכבד: 'אם ככה, אז פראיירים הם טובים, ואני רוצה שאתם כל החיים תהיו פראיירים'. (...) חבריי חברי הכנסת, בואו אנחנו, הפוליטיקאים, נהיה פראיירים למען עם ישראל".

אבל בנט הפוליטיקאי לא היה אף פעם פראייר. המון דברים הוא כן, פראייר – לא. מי שהצליח להתמנות לשר הביטחון כשליח סיעה בת שלושה מנדטים בלבד, ולראש הממשלה עם שישה מנדטים, הוא אנטי־פראייר. ועם כל זאת, כמעט תמיד ידע להקסים, לפרוט על נימי הנפש של שותפים להשקפותיו הימניות המוחצנות, ובה בעת לפזול למרכז. "אדמת אבותינו היא לא פיסת נדל"ן, ואין לי שום צורך לדבר על עומק גיאו־אסטרטגי כדי להסביר למה היא חשובה לי", הכריז בנאומו הראשון בכנסת, "אבל אני מבין, זה בְּוויכוח. (אז) לפני כל דיון על שטחים צריך לומר את המשפט הפשוט: ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. עכשיו אפשר להתווכח".

כנהוג בכנסת כשחבר טרי נואם לראשונה, הח"כ הדובר אחריו בירך אותו. שלא במקרה, זה היה אורי אורבך. נאומו הנרגש משהו עמד בסימן "אֶל הנער הזה התפללנו". אורבך הזכיר לחברי הכנסת שבעבר הוא עצמו דימה את הציונות הדתית ליפהפייה נרדמת הממתינה לנסיך שיעיר אותה, והנה הנסיך הגיע בשעה טובה. נפתלי בנט מרעננה וממועצת יש"ע, "הנסיך שהעיר את היפהפייה הנרדמת, שנתן לה, עם חברים טובים, את נשיקת החיים שהעירה אותנו פוליטית, את היפהפייה הגדולה הזאת. אני רוצה לברך אותך, נפתלי ידידנו, שתמשיך להעיר את היפהפייה. היא כבר התעוררה, אבל עכשיו היא צריכה לעשות משהו עם היופי שלה. בזכות היכולות שלך והכישרון והמאמץ והחברים והסיעה הגדולה – 12 חברים, כמו בימים הטובים, כשהיינו עוד ערים – נרוץ ונשיג ונרדוף ונחלק שלל".

אורבך הלך לעולמו כעבור שנתיים, בדמי ימיו. מה היה חושב היום על דימוי הנסיך מעורר הנרדמים שהצמיד לבנט ב־2013? על כל מה שקרה בינתיים ליפהפייה מאז נשיקת בנט? יש לי השערה מגובשת למדי - מפני שהכרתי את אורבך היטב, עוד כחצי יובל שנים לפני כניסתו שלו לפוליטיקה, ומפני שהתמימות לא הייתה אחת מתכונותיו המובהקות. הוא לא היה חסיד שוטה של מאן דהוא, וסלד מגינוני הערצה. אבל אורבך גם כפר בלגיטימיות של הפרחת השערות היפותטיות כאלה לאחר המוות, ולכן נתנזר מהן. ב־2013 הציונות הדתית נזקקה מאוד לשירותיו הפוליטיים של בנט, ואורבך היה מגדולי הפטריוטים של המחנה, ולפיכך קידם את בנט במאור פנים.

"שמחה רבה, אביב הגיע, בנט בא", סיכמתי אז במקור ראשון את ההמולה החגיגית לרגל השבעת הממשלה החדשה, ערב פסח תשע"ג. יו"ר הבית היהודי, שר הכלכלה, הצליח לטעת במצביעיו תחושה שאכן משהו חדש מתחיל, כפי שהצהירה סיסמת הבחירות של המפלגה. לציונות הדתית לא היה מעולם מנהיג אטרקטיבי כמותו, מלא הבטחות כרימון וציפיות בהתאם. גם שקד, נסיכה בזכות עצמה, גרפה חיבה מגזרית חסרת תקדים. אבל בתוך זמן קצר האביב חלף, הגיע קיץ, והתחילו הצרות, מחוץ ומבית.

החרדים וחוגי ישיבת הר המור התקשו לעכל את הברית הפוליטית עם יאיר לפיד, בנו של עוכר הדת טומי לפיד. נציגי האיחוד הלאומי במפלגה המשותפת התאמצו להכשיל את ריצתו של הרב דוד סתיו, מועמדו של בנט לכס הרבנות הראשית. רבנים ציוניים בולטים, כמו הרב צבי טאו, התגייסו להדוף את רפורמת השוויון בנטל, ולהרעיש עולמות נגד הקיצוץ בתקציבי עולם התורה. בין לבין התרחשו הקלקולים הטבעיים שפוליטיקאים טריים נוטים להמיט על עצמם במסלול הבשלתם. בנט לא הוביל את מפלגתו להצלחה כבירה בבחירות המקומיות שנערכו באותה השנה, והתקוטט עם העיתון ישראל היום, אשר נטה אז אחרי נתניהו. במערכת הארץ תיעבו אותו עוד יותר. "ערמומי, ציניקן וחסר מעצורים", הוא תואר שם למשל בסתיו 2013, אחרי שגבה מנתניהו החלטה על בינוי ביו"ש תמורת הסרת התנגדותו למחוות שחרור מחבלים. "פשיסט", "רוצח", צעקו עליו כשהתארח בוועידת העיתון. אחד הנוכחים תקף אותו פיזית.

"אני משמיע את קולם של מיליוני ישראלים ושום דבר לא ישתיק אותי, גם לא אלימות", הגיב בנט לתקרית בוועידת הארץ באופן מאופק יחסית. בהזדמנויות אחרות חשף תכונת פזיזות וחוסר יכולת להימנע מחיכוכים לא הכרחיים עם ראש הממשלה. שאיפת הבידול שלו מנתניהו סיכלה את אפשרות הפיוס בין השניים. בינואר 2014 אירעה התנגשות קשה במיוחד ביניהם, דווקא אחרי שראש הממשלה הצהיר כי לעולם לא יתמוך עוד בעקירת התנחלויות. השר בנט העדיף להתמקד בחצי הכוס הריקה של ההצהרה, שהשתמע ממנה כי נתניהו יסכים להסדר קבע המשאיר מתנחלים תחת שלטון פלסטיני. "הרעיון שיישובים יהודיים יחיו תחת ריבונות פלסטינית, כפי שיצא מלשכת ראש הממשלה, חמור ביותר ומשקף אובדן עשתונות ערכי", הסתער בנט.

נתניהו נעלב קשות, או לפחות התאמץ ליצור רושם של עלבון. תקשורת השמאל התייצבה לימינו. "במדינה נורמלית בנט כבר היה סופר 48 שעות עד כניסת פיטוריו לתוקף", תקף פרשן הארץ יוסי ורטר, לימים מבכירי מתעביו של נתניהו. מזכיר הממשלה אביחי מנדלבליט העביר לשר הסורר דרישת התנצלות אולטימטיבית בשם הבוס, "עד ישיבת הממשלה ביום ראשון ב־10:00". בנט נכנע חלקית, פרסם הבהרה בסגנון סליחה אם פגעתי, והמשבר חוסל – עד לעימות הקשה הבא: באביב 2014 איימה סיעת הבית היהודי לפרק את הקואליציה אם ישוחררו עוד מחבלים, כפי שדרש אז שר החוץ האמריקני ג'ון קרי. בימין חששו שבנט מותח את החבל שלא לצורך משום שנתניהו ידחה ממילא את הדרישה האמריקנית, אבל בנט דבק באולטימטום, וראש הממשלה היה זה שנרתע. הפעם השתלמה נטיית ההימור – נטייה בנטיסטית מובהקת, הפוכה מנטיות נתניהו, מנהיג זהיר בדרך כלל, זהיר מדי. "פחד א־לוהים", כך תיאר בנט בפורום סגור את תמונת המצב הנפשית שלו באותו האירוע, "אתה קופץ מצוק, ולא יודע מה קורה".

במבצע צוק איתן הוא שוב קפץ. לפי דו"ח מבקר המדינה, השר בנט התבלט בתביעתו ממערכת הביטחון להציג לקבינט תוכנית לטיפול מקיף במנהרות התקיפה של חמאס. שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ לא התלהבו. ביקוריו של שר הכלכלה סמוך לחזית כדי להתעדכן על מצב הלחימה הציתו את חמת יעלון ואת החשדות שיו"ר הבית היהודי מקבל הדלפות מקצינים בכירים, כמו הרבצ"ר לשעבר רונצקי ומח"ט גבעתי דאז עופר וינטר, שנעשה לאחר מכן מזכירו הצבאי בלשכת שר הביטחון. בתגובה טען בנט שנתניהו ויעלון מידרו את הקבינט ולא מסרו לו את כל המידע הנצרך. תוך כדי המלחמה הוא תדרך נגדם כתבים ולא ניסה להסתיר זאת, עד שאפילו מימין עלו טענות שהוא מנהל "קמפיין להפלת נתניהו". יחד עם אביגדור ליברמן תבע בנט פומבית לכבוש את הרצועה. בספרו האוטוביוגרפי "ביבי", האשים אותם נתניהו ב"צביעות" וב"חתרנות". לדבריו, "ליברמן ובנט המשיכו לומר לתקשורת שהם מצדדים בפלישה לעזה וחיסול חמאס, עמדה שעליה הם לא נלחמו בקבינט" (עמ' 466).

"ביבי" יצא לאור ב־2022. ראש הממשלה של ימי צוק איתן, שהפך בינתיים לראש האופוזיציה, תיעד בספר את נימוקי התנגדותו הנמרצת לכיבוש הרצועה, ובראשם "המחיר שתגבה בחיי אדם" – התנגדות מביכה לאור מה שקרה בנגב המערבי כשנה אחרי שובו לשלטון. לכאורה, ב־2023 הוכחה למפרע צדקת בנט בוויכוח המר ההוא עם נתניהו בקיץ 2014. אלא שהיום ידוע כי גם ממשלת בנט־לפיד לא יצאה לכבוש את הרצועה או לפעול נגד המנהרות ב־18 חודשי שלטונה. למעשה היא הלכה בדרכי נתניהו. סנוואר בישל את המלחמה כבר אז, באין מפריע.

מבצע צוק איתן הסתיים בתחושת חמיצות. מיד אחריו הסתכסכה הקואליציה קשות בינה לבין עצמה. ברית האחים בנט־לפיד נסדקה עוד קודם לכן על רקע הוויכוח הנצחי על שטחים ושלום. יו"ר הבית היהודי הציע לספח את שטחי C, ויו"ר יש עתיד הגיב ב"גורמי ימין קיצוני דוחפים אותנו לעבר רעיונות הזויים שיובילו אל האסון הקרוי מדינה דו־לאומית". לפיד טען ש"איפשהו בין איתמר ליצהר קבור הכסף שיכול היה לשמש לנו לכיתות קטנות יותר וגם לכיפות ברזל", בעוד בנט ניהל מאבק בהקפאת הבנייה דה־פקטו בידי נתניהו. גם על העימות עם שרת המשפטים ציפי לבני ("בנט זה יצהר", קבעה פעם) היה קשה להמשיך לגשר. אבל הקש ששבר את גב הקואליציה היה חוק ישראל היום, יוזמת חקיקה שהוביל ח"כ איתן כבל (העבודה), ואשר נועדה להגביל את הפצתו החינמית של העיתון. שבעה מתריסר הח"כים של הבית היהודי הצביעו נגדה, אולם איילת שקד ונפתלי בנט נעדרו מההצבעה, ולא בגלל עיסוקים דחופים אחרים. הייתה להם בטן מלאה נגד העיתון שקרא תיגר על ידיעות אחרונות, והם העדיפו את טובתם הפוליטית על פני האינטרס המובהק של בוחריהם בהמשך קיום העיתון. הכנסת התפזרה.

בנט כהיפסטר תל־אביבי מרגיז את השמאל, בנט כשר חינוך דתי מרגיז עוד יותר, אבל המטרה האמיתית היא משרד הביטחון

סיסמת הבחירות של הבית היהודי לקראת ההתמודדות החדשה הייתה לוחמנית במיוחד: "מפסיקים להתנצל, אוהבים את ישראל". יו"ר המפלגה הצטלם כשהוא משוטט בחוצות תל־אביב במראה היפסטרי, מתנצל ללא הרף בפני המקומיים, אך לפתע מסיר בחטף את התחפושת ומכריז ש"מהיום מפסיקים להתנצל". האידאולוגיה מאחורי הסרטון הייתה הפוכה מנוסחת הפעולה שמניעה כביכול את בנט בשנים האחרונות, נוסחת הפיוס וההכלה. די להיות דתי מחמד או ימין מצטדק, אמר בנט בגרסת 2015, מספיק עם הגמגומים והשפלת הראש, מהיום והלאה משיבים אש תחת אש וחותרים להכרעה.

בשמאל תיעבו את הסרטון ואת בנט, שבמהלך מערכת הבחירות הכריז כי בממשלה הבאה הוא מתעתד לדרוש את תיק הביטחון. ידיעות אחרונות מִחזר תחקיר של מעריב, ולפיו בנט, כמפקד פלוגה במגלן, היה מעורב ב־1996 בתקרית בלבנון שהובילה ל"טבח" בכפר קנא ולהפסקת מבצע ענבי זעם. רביב דרוקר, עיתונאי נחשב מאוד בעיני בנט, ציטט בטוויטר קצין בכיר לשעבר שהעיד בעילום שם כי "ברשת הקשר נשמע הקצין הצעיר בנט היסטרי, והלחץ שלו תרם לא מעט לתקלה הנוראית". בנט בתגובה טען שהביקורת עליו "היא דוגמה למושכים במקלדת המעיזים לכתוב עצות לחיילים שיורקים דם בחזית". דווקא אלוף במילואים עמירם לוין יצא להגנתו, והעיד שמפקד הפלוגה בנט "תפקד מצוין" באירוע. עדות דומה מסר אחד מבכירי ארגון בצלם, ששירת איתו בלבנון. העלילה הוסרה מסדר היום של מערכת הבחירות, אך מיד נרשמו הסתבכויות אחרות: הניסיון הכושל לשבץ את כוכב הכדורגל בדימוס אלי אוחנה ברשימת המפלגה, וכן התנגשות חזיתית של רוב מועמדיה עם קהילת הלהט"ב. בנט עצמו התאמץ ללכת בין הטיפות בעניין העדין הזה.

כשדניאלה וייס ארגנה עצרת חירום כלל־ימנית בתל־אביב, ובג"ץ אסר על השתתפות אמנים באירוע, מנהיג הבית היהודי הגיע עם גיטרה וניגן את ירושלים של זהב. אפילו השמאלנים התרשמו עמוקות. אלא שביום הבחירות עצמו תעמולת נתניהו על הערבים שנעים בכמויות אדירות לקלפי הדהדה יותר מצלילי הגיטרה של בנט, והבית היהודי איבד שליש מכוחו. הוא קיבל רק שמונה מנדטים.

למען הדיוק ההיסטורי, ארבעת המנדטים החסרים לא נטשו את המפלגה עקב אכזבה או כעס; הם חשו להושיט כתף לאלונקת הליכוד. קריאות המצוקה של נתניהו גרמו להם לשנות תוכניות הצבעה. הימין ניצח שוב, לתדהמת השמאל והימין עצמו, אבל ליברמן סירב להצטרף לקואליציה החדשה, ונתניהו נאלץ להקים אותה ברוב דחוק של 61, כשהוא תלוי על בלימת אורן חזן. בנט לא זכה בתיק הביטחון, שהובטח לו על ידי נתניהו בשלב מוקדם של מערכת הבחירות, אך מונה לשר החינוך, ובתום משא ומתן קשוח במיוחד קיבלה מפלגתו גם את תיק המשפטים הנכסף. יממה לפני התרוקנות שעון החול של מעשה הרכבת הממשלה, הציג בנט לנתניהו דרישה אולטימטיבית לגבי התיק הזה. בימין לחצו עליו לוותר, כי חששו שזו דרישה מוגזמת, אבל הוא התעקש – וזכה שוב.

"לא יהיו מהפכות במערכת המשפט", ניסה נתניהו להרגיע את האופוזיציה ואת התקשורת, שנחרדו לראות את איילת שקד מושבעת לשרת המשפטים. ניסה לשווא. בחירות 2015 היו עתידות להוליך את ישראל לקרע פנימי עמוק שלא אוחה עד היום. מפלגת הבית היהודי מילאה תפקיד נכבד ביצירת הקרע הזה, בעצם נוכחותה הבולטת בקואליציה, ובמידה רבה גם באופן מודע. השמאלנים חששו ששקד תלאים את מערכת המשפט ושבנט ירסק את המונופול שלהם בעולם הרוח, והשניים לא התאמצו להרגיע איש.

המפלגה הדתית־לאומית, ששלטה מעכשיו גם במשרד הבינוי באמצעות אורי אריאל, הציגה עמדה ימנית חסרת פשרות בשלל סוגיות. אחרי ששר הביטחון משה יעלון החליט לציית להחלטת בג"ץ בעניין הריסת בתי דריינוף בבית־אל, טיפס שר החינוך בנט אל אחד הגגות הסמוכים ונשא נאום של גיבוי מוחלט למפגינים נגד ההריסה והממשלה. "שר הביטחון נגרר למחוזות קיצוניים", הוא תקף, והבטיח בסגנון טרום־בן־גבירי ש"אנחנו לא ניתן לזה יד". פעם אחרת הכעיס את השמאל כשאישר את החלטת המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך שלא לכלול את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" בתוכנית החובה לתלמידי מגמות ספרות. "הספר מציג פשעי מלחמה של צה"ל. האם אני צריך לתת לילדי ישראל לקרוא את זה?", הוא תהה בקול.

יחד עם בצלאל סמוטריץ' העביר בנט חוק המונע מארגון שוברים שתיקה להופיע בבתי הספר. "קומיסר החינוך", התנפלו עליו פעמיים בעמודי הדעה של הארץ ובמאמרי המערכת של העיתון (27 בדצמבר 2016, 18 ביולי 2018), והגדירו אותו "מקארתי במשרד החינוך" (17 בינואר 18') או "האח הגדול" (3 בינואר 17'). עורכי העיתון הסבירו ש"נפתלי בנט הוא לא רק שר חינוך שמנצל את המשרד החשוב שבראשו הוא עומד כדי להעמיק את האינדוקטרינציה היהודית במערכת החינוך. גם בכובעו האחר, כשר התפוצות, הוא מוביל מסע הסתה נגד אורח החיים החילוני".

באזכרה לחנן פורת קרא בנט "למסור את הנפש" למען סיפוח יו"ש לישראל. בתקופת מאבק ההישרדות הנואש של עמונה נחלץ לתמוך בחוק ההסדרה – אחרי שכבר הספיק לפקפק בקול ובהיגיון בסיכויי המימוש של החוק, וספג על כך קיתונות ביקורת מתושבי עמונה. פעם ספד בכנסת ליצחק רבין, ודחה את טענת הדיבה הממוחזרת כאילו בנימין נתניהו הסית לרצח. כשירד מהדוכן והתנהל בחזרה אל מושבו ליד שולחן הממשלה, הנהן נתניהו לעברו לאות תודה. שני מנהיגי הימין המקוטבים התלכדו לרגע מול האויב משמאל, אבל רק לרגע. כבר אחרי שעה הם התנגשו שוב. יו"ר הבית היהודי התמיד בסירובו לדחות את ההצבעה על חוק ההסדרה. בשלב מסוים נטש בסערה את מפגש ראשי סיעות הקואליציה ובעקבותיו נטשה גם השרה שקד. היא כינסה מיד את ועדת השרים לענייני חקיקה והעבירה את החוק, וזה בוטל כצפוי בבג"ץ.

בנט היה שר חינוך חרוץ, תמיד חרוץ. גולת הכותרת של פועלו במשרד הייתה הגברת לימודי המתמטיקה בבתי הספר, אתגר פדגוגי חשוב במדינה שההיי־טק הוא ענף הייצוא מספר אחת שלה והרחבת ההשכלה במדעי הטבע היא גם ציווי רוחני. כבר בתחילת כהונתו הקצה 400 מיליון שקלים לצורך הוספת סייעת שנייה בגני הילדים. משאל של ערוץ הכנסת בשלהי תשע"ה דירג אותו כשר המוערך ביותר בקרב הציבור הרחב. אבל אצל בנט משרד החינוך היה תחנת מעבר גרידא במעלה ההר, ודאי לא תחנה סופית. כאמור, כבר בשלב מוקדם של הקריירה הפוליטית הוא כיוון גבוה מאוד ופעל בהתאם, מתביית כדרכו על מטרה חשובה כמו טיל שיוט מתקדם. מ־2014 ואילך המטרה הייתה תיק הביטחון, שבממשלת נתניהו הרביעית הופקד תחילה בידי בוגי יעלון, ובהמשך הועבר לידי אביגדור ליברמן. בנט, בהמלצת יועצו האסטרטגי החדש אהרן שביב – שנתניהו חב לו את ההישג הפנומנלי בבחירות 2015 – השתלח תכופות בליברמן. שביב בדק ומצא כי במחוזות הבחירה של הבית היהודי סבורים שהממשלה החדשה נוטה שמאלה בתחומי הביטחון והמשפט, והמליץ לראשי המפלגה לתקוף בהתאם את סמלי הנטייה הזו: בנט נגד ליברמן, איילת שקד נגד שר האוצר משה כחלון. שקד התרשלה במילוי התפקיד הפרובוקטיבי הזה, שלא תאם את אופייה, בעוד בנט מילא בנאמנות את תפקידו שלו. לעיתים תכופות נהג לתדרך כתבים נגד שר הביטחון. שוב ושוב הזכיר בלעג לאומה את ההתחייבות הארכיונית של ליברמן כי אם ימונה לשר הביטחון, יחסל את אסמאעיל הנייה בתוך 48 שעות.

"שר הביטחון הפקיר את שדה המערכה", הקניט בנט את ליברמן. ליברמן מצידו טרח להזכיר כי בניגוד אליו "בנט אינו מתנחל", מה שכמובן נכון. יחסיהם העכורים מילאו תפקיד משמעותי בהחלטת ליברמן לפרוש מהקואליציה אחרי שנתיים וחצי בלבד, בסתיו 2018. זו בוודאי לא הייתה מחלוקת לשם שמיים. המתקפות הסדרתיות של בנט על ליברמן היו נטולות כמעט שמץ של ענייניות. בנט הרי ידע ששר הביטחון האמיתי ברוב ממשלות נתניהו הוא נתניהו. כשבנט עצמו כיהן לאחר מכן כשר הביטחון או כראש הממשלה, המדיניות הביטחונית מול עזה הייתה דומה למדיניות ליברמן. אבל כמו פוליטיקאים רבים, יצר השלטון היה חזק ממנו. "לא עשיתי לו חיים קלים כשר הביטחון", הודה לימים בריאיון מרתוני לחנוך דאום, "אני מבין חלק מהטינה שלו כלפיי, הרווחתי אותה (ביושר – ח"ס)". כלומר, בחוסר יושר.

הקואליציה הצטמקה שוב לממדי 61, ובעצם התפרקה. בנט תבע אולטימטיבית את תיק הביטחון. אבל הפעם נתניהו לא נכנע, ניכס את התיק לעצמו, ובנט ירד מהעץ. זמנית. הוא עתיד להתמנות לשר הביטחון בממשלת נתניהו אחרת כעבור שנה בדיוק, שנה תזזיתית במיוחד בתולדותיו הפוליטיות, שנת ראשיתו של עידן משברי עמוק בישראל, עד כדי מלחמת אחים בעצימות נמוכה.

פרישה דרמטית נמהרת מובילה לתבוסה מהדהדת. דף מודפס שנשלף מתיקייה כחולה מול המצלמות פותח את הדרך למהפך היסטורי

במוצאי שבת פרשת ויחי תשע"ט, שלהי דצמבר 2018, קצת יותר ממאה יום לפני הבחירות לכנסת ה־21, בישר בנט לאומה על פרישתו מהבית היהודי ועל הקמת מפלגה טרייה: הימין החדש. הודעת הפרישה הפתיעה את הציבור הרחב, לא כן את בכירי האגף החרד"לי בבית היהודי ואת רבותיו. הוקל להם כשבנט עזב. השקפת עולמו הדתית התחככה שוב ושוב בהשקפה החרד"לית, והנחת היסוד של מעמד הגירושין החגיגי אמרה ששני הצדדים רק ירוויחו ממנו – הנחה רעועה ביותר, הימור אופייני ליו"ר הפורש. כשהוזמנתי להשתתף במפגש הסגור שהוחלט בו על מתן הגט, לא ידעתי שזוהי מהות המפגש. חשבתי שזאת תהיה שיחת אוף־דה־רקורד עם בנט, שיחה בין עיתונאי למקור שלא לצורך פרסום, אבל לפתע מצאתי את עצמי בלב היוועצות רמת דרג. בשבוע שלאחר מכן התחרטתי בקול ובכתב שלא נטשתי מיד, בדיעבד אני לא מצטער. זה היה אירוע מפתח להבנת הנפשות הפועלות, ואין תחליף למראה עיניים ולמשמע אוזניים.

למיטב זיכרוני והרישומים שעשיתי, בקושי דובר בפגישה על העילה העיקרית לפרישה, הפיל שבחדר – חוסר ההתאמה התרבותי של יו"ר המפלגה לשותפיו החרד"לים. בנט פתח אותה בסקירה מדינית על תוכנית טראמפ למזרח התיכון שהייתה עתידה להתפרסם אחרי הבחירות, ולכלול כך או אחרת הקמת מדינה פלסטינית. הוא הביע חשש שהממשלה הבאה תאמץ תוכנית כזאת במקרה שהימין הפוליטי יהיה מוחלש, והציע לקדם את פני הרעה באמצעות הקמת מפלגה ימנית נוספת שתתחרה במפלגות המרכז החדשות ובליכוד, ותגרוף קולות חילוניים המתקשים להצביע לרשימה שחברים בה סמוטריץ', סטרוק או מוטי יוגב. "המעז מנצח", העיר מישהו מהנוכחים, וכיוון לדעתו של היו"ר. רק איילת שקד הקרינה מצוקה. בניגוד לבנט היא לא באה מעולמות האקזיט, אולם כרגיל נסחפה אחריו.

"אפילו אם חישוביהם הפוליטיים והאידאולוגיים יעלו יפה", פרסמתי ב־4 בינואר 2019 את מקצת רשמיי מהאירוע ואת דעתי על המהלך של בנט ושקד, "אירועי פרישתם בחורף תשע"ט יכתימו את הביוגרפיה הפוליטית שלהם. הם יתקשו להכחיש את החשד שהגיעו מראש כאורחים לבית היהודי, לא כדיירי קבע".

כשבנט ושקד פרשו נשקפה סכנת הכחדה למפלגת האם שלהם. בסופו של דבר, למרבה התדהמה, דווקא הם נותרו מתחת לאחוז החסימה. 1,400 קולות בלבד חסרו למפלגה החדשה. לא עזר לה המצע הימני המובהק, גם לא המועמדים האטרקטיביים לכאורה שגייסה: אשת העסקים והכדורגל אלונה ברקת, מפקד הטייסת לשעבר מתן כהנא, בעלת הטור קרולין גליק ובכיר פורום קהלת רן בר־יושפט. "תנו לנו את הכוח לעצור את ההשתוללות של בג"ץ בשלושים השנים האחרונות", הפציר בנט בבוחרי הימין ערב פתיחת הקלפיות, "תנו לנו את הכוח להחזיר את רוח הניצחון לצה"ל". אבל הכוח לא ניתן, ובנט נשאר בחוץ. "אין לי טענות לאיש. אני ורק אני אחראי לתוצאה", הוא כתב בפוסט פרדה נאה, "הספינה תמשיך לשוט גם בלעדינו".

אלא שהספינה עלתה על שרטון ולא המשיכה. לנתניהו לא היו די מנדטים להקים ממשלה בלי ליברמן, עקב הכחדתה של מפלגת בנט החדשה, וישראל הלכה שוב לבחירות בתוך חצי שנה. בנט ושקד חזרו לפוליטיקה, התמזגו מחדש עם הבית היהודי והאיחוד הלאומי, אבל הפעם כששקד בראש. בנט הוצב במקום הרביעי ברשימה, אחרי הרב רפי פרץ וסמוטריץ'. דא עקא, נתניהו שוב לא הצליח להקים ממשלה, והכנסת התפזרה בשלישית. בינתיים הספיק בנט לאחד את סיעת הימין החדש עם סיעת הליכוד בכנסת ולהתמנות לשר הביטחון בממשלת המעבר, שר לחצי שנה בלבד עם תפוקה בהתאם. מה כבר אפשר להספיק בחצי שנה? בוחריו רוו נחת כשאישר להקים שכונה יהודית בשוק הסיטונאי בחברון, להתקין מעלית לנכים במערת המכפלה ולהוציא צווי הרחקה מיו"ש לפעילי ארגון אנרכיסטים נגד גדרות. "צה"ל בשירות בנט", התלונן מאמר המערכת של הארץ ב־20 בינואר 20'. העיתון שרוב כותביו הבכירים מייחלים היום לניצחון בנט בבחירות הקרובות תיעב אז את השר קשות. "ביני לבין בנט שוררת איבת עולם ומלחמה, עד שימוגר לחלוטין", התארח במדור הדעות המתמטיקאי והמשורר זאב סמילנסקי. מנגד, ישראלים רבים התרשמו ממעורבותו של בנט במאמצי הבלימה של נגיף הקורונה, שהתפרץ באביב. בהמשך השנה הוא הוציא לאור ספרון יומרני משהו – "איך לנצח מגפה" – אם כי היום ידוע שדווקא החיסונים שהביא נתניהו ניצחו אותה. בנט גם הקים את "קבינט הקורונה האזרחי" עם מנכ"ל קהלת מאיר רובין. במשא ומתן הקואליציוני לאחר הבחירות לכנסת ה־23 תבע לקבל את תיק הבריאות, אך סורב על ידי נתניהו.

"מה לו ולבריאות?", גיחך נתניהו בשיחות רקע, והציע לבנט לקבל שוב את תיק החינוך. המפלגה הדתית־לאומית נשארה באופוזיציה כשנתניהו וגנץ הקימו את ממשלת האחדות והחילופים. בנאום קצר בכנסת ביום השבעת הממשלה טען בנט ש"נתניהו מעדיף לידו גמדים, חלשים, נטולי כוח – וזה לא אנחנו". הוא גם הזהיר את הימין שנתניהו, "בלעדינו, בלי עמוד שדרה לאומי, דוהר לכיוון מדינה פלסטינית".

אבל הממשלה החדשה לא הקימה מדינה פלסטינית, להפך – היא כמעט סיפחה את יו"ש, אך לא הוציאה אף היא את שנתה. נתניהו הפר בערמומיות את הסכם החילופים עם גנץ כשנמנע מלהעביר את התקציב, וישראל הלכה שוב לקלפיות. בנט ושקד נפרדו מסמוטריץ' והקימו את מפלגת "ימינה", שהשתלטה על פתק ההצבעה המסורתי של המפד"ל – ב'. תחילה גרפה מספרים נאים בסקרים, אך כרגיל הצטמקה ככל שמועד פתיחת הקלפיות קרב. בליכוד ובמפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ' התריעו שאחרי הבחירות בנט יכרות ברית חדשה עם לפיד, ויאפשר לשמאל לחזור לשלטון. בנט נלחץ, מיהר לאולפן ערוץ 20 (היום ערוץ 14), ולעיני הימין כולו חתם על מעין חוזה מדומה עם נתניהו: "אני מתחייב: 1. לא אאפשר ליאיר לפיד להיות ראש ממשלה, גם לא ברוטציה. 2. לא אקים ממשלה על קולותיו של מנסור עבאס מהתנועה האסלאמית".

241 אלף מצביעים השתכנעו, הטילו לקלפי את הפתק ב', והעניקו לבנט שבעה מנדטים. ייתכן שחלקם הגדול היו מצביעים לו בכל מקרה, אך רובם הניחו שיעמוד בהתחייבות שנתן בכתב ובעל פה. בניגוד למה שהסביר אחר כך, זו לא הייתה גחמה רגעית, תוצאה נסלחת של לחץ נפשי חולף, כי אם הונאה מתוכננת. יו"ר ימינה חשש מאוד ששוב לא יעבור את אחוז החסימה, ולכן יזם את רעיון החוזה, ובא איתו מוכן לאולפן. באמצע הריאיון שלף מסמך מודפס מתיקיית פלסטיק כחולה, וחתם עליו.

אגב, נתניהו כנראה ידע מה בנט מתכנן באולפן ערוץ 20, וניסה להניא אותו מכך. ראש הממשלה העריך שמפלגת בנט היא היחידה בימין שמסוגלת להעביר קולות מגוש השמאל לגוש הימין, ולכן ביקש למנוע נדרים וחרמות שאולי יסייעו לבנט, אך יפגעו בגוש. מסר ברוח זו הועבר מסביבת נתניהו לסביבת בנט, ללא הועיל. המראיין בועז גולן תהה כיצד יושב ראש ימינה – שהצהיר כי הוא מתמודד על ראשות הממשלה – מתכנן להרכיב קואליציה ללא עזרת לפיד, כאשר כל הסקרים מורים שאין אפשרות כזאת. התשובה הייתה נחרצת באופן שאין נחרץ ומחייב ממנו: "נתניהו מריץ ספינים במיליוני שקלים כאילו אני אכתיר את לפיד לראש ממשלה. (אז) קודם כול אני אומר לציבור בצורה הכי פשוטה: לעולם ובשום תנאי לא אתן את ידי להקמת ממשלה בראשות יאיר לפיד, לא בצורה רגילה ולא ברוטציה ולא בשום דרך, מהטעם הפשוט שאני איש ימין והוא איש שמאל, ואני לא פועל נגד הערכים שלי. (...) לא אמכור את העקרונות שלי בחיים, בעד שום ג'וב שבעולם".

שום בית דין שבעולם לא היה מתיר נדר כזה, שבנט חזר עליו גם ברשומה נרגשת בפייסבוק ובריאיון למקור ראשון ערב פתיחת הקלפיות. "מה שביבי ורגב והתוכים האלה כל הזמן צווחים 'געוואלד געוואלד, תקום ממשלת שמאל בראשות לפיד' – אנחנו לא ניתן לזה לקרות. זה גם לא אפשרי בכלל, הם ממציאים ספין שלא קיים" (19 במרץ 21').

כידוע, זה לא היה ספין, זו הייתה המציאות. בנט הוליך שולל את בוחריו. הוא כמובן לא היה הפוליטיקאי הראשון שהפר הבטחות, מן הסתם גם לא האחרון, אך הפרת הבטחה בסדר גודל כזה טרם הייתה בישראל, עזות מצח במיטבה. אכן, היה בה הרבה היגיון פטריוטי: אחרי ארבע מערכות בחירות ללא הכרעה, ומאחר שנבצר מנתניהו להקים ממשלה חדשה בראשותו, ברירת המחדל הייתה בחירות נוספות, שכנראה גם הן היו מסתיימות בתיקו, וחוזר חלילה. כשנשיא המדינה ראובן ריבלין העביר את מנדט הרכבת הממשלה מנתניהו ליאיר לפיד, נסללה האפשרות למניעת בחירות חוזרות ולהדחת הליכוד מהשלטון. אגב, היא הייתה כרוכה בהפרת הבטחה נוספת של בנט, לא רק לימין, אלא לכלל ציבור הבוחרים. בריאיון לאופירה וברקוביץ' בערוץ 12 הוא התחייב: "לא אהיה ראש ממשלה עם עשרה מנדטים. זה לא דמוקרטי".

בנט עוד הספיק להבטיח שוב שלא יקים ממשלה עם עבאס, בעיצומם של ימי מבצע שומר החומות. בין השאר הבטיח לי. אבל בסוף לא עמד בפיתוי, וניצל את ההזדמנות הנדירה להגשמת חלומו משכבר הימים: להתמנות לראש ממשלת ישראל. שותפיו הבכירים לקואליציה – לפיד, גנץ, ליברמן וסער – השתוקקו אף הם להיות ראשי ממשלה, אך ויתרו לו, מפני שהוא סיפק את הנוסחה היחידה להדחת נתניהו. כשנחתמו ההסכמים הקואליציוניים בכפר המכביה עמדו לרשותם 61 מנדטים. עקב פרישתו של עמיחי שיקלי, רק שישה מהם היו של הבית היהודי. אלון דוידי משדרות, מספר 3 ברשימת ימינה, התפטר מהכנסת עוד לפני שהושבע.

רק שזאת לא באמת ממשלה, ובנט לא באמת עומד בראשה

"המתווה של יו"ר ימינה כמעט חזירי", הודה רביב דרוקר בהארץ, "אבל אין ברירה". ב־13 ביוני 2021 נעשה בנט לראש ממשלת ישראל. "לא הייתי מאושרת ככה מאז שבנט ושקד לא עברו את אחוז החסימה", השתפכה תל־אביבית שהשתתפה בחגיגה ספונטנית בכיכר רבין. אבל בכנסת לא היו חגיגות. הדיון הפרלמנטרי שקדם להשבעת בנט היה מן הכעורים בתולדות הבית. "ממשלת השינוי" יצאה לדרך במפגן של פלגנות ירודה במיוחד. נציגי הליכוד והמפלגות הדתיות יצאו מדעתם ונתנו דרור לחרונם: "שקרן", "רמאי", "בוגד". יו"ר הכנסת הזמני, יריב לוין, נאלץ להוציא בזה אחר זה את חברי סיעתו שלו.

בנט התקשה להשלים משפט ללא הפרעה. הוא התאמץ להימנע מהקנטות, אבל לא תמיד הצליח. אחרי שהשתבח בשותפות הקואליציונית עם סיעת רע"ם – "פרק חדש ביחסי ישראל עם אזרחיה הערבים", כהגדרתו – הוסיף בציניות: "זה קרדיט שאני חייב לתת לראש הממשלה (היוצא – ח"ס) נתניהו, שפרץ את הדרך בעזרת סדרת מפגשים עם מנסור עבאס בהושטת יד, ואני חושב שזה מהלך נכון, ראש הממשלה. אתה סללת את הדרך".

לכאורה נתניהו אכן הכשיר את דרכו של בנט לשותפות עם עבאס. יו"ר הליכוד ואנשיו נשאו ונתנו עם רע"ם במהלך הניסיון הכושל שלהם להרכבת ממשלה. אפילו שמעון ריקלין הגן בטוויטר על השותף הקואליציוני המסתמן, ותיאר אותו כ"מישהו דתי, שדואג לחברה הערבית ורוצה לקדם אותה תוך שמירה על החוק". לשעה קלה ונשכחת גם בן־גביר רחש אהדה מסוימת לרעיון, אבל סמוטריץ' התנגד בתוקף. ובכל מקרה, במבחן התוצאה, נתניהו לא צירף את עבאס לממשלתו, בנט צירף. "תנועה אחות של חמאס", אם להשתמש במילות בנט עצמו בתחילת השנה הסוערת ההיא, התיישבה בקואליציה שלו. מעתה ואילך הוא נזקק להסכמתה בכל אשר ילך או לא ילך. מועצת השורא קיבלה זכות וטו על החלטות ממשלת ישראל.

ח"כ סעיד אלחרומי מסיעת רע"ם נמנע בהצבעת האמון בממשלה החדשה, ובכך הצטמקה התמיכה בה לשישים ח"כים בלבד כבר עם בואה לעולם. תפקיד יו"ר הקואליציה נפל בחלקה של עידית סילמן, שלא חשפה שמץ של פקפוק מוסרי בתעלול שאפשר את הקמתה. "אני מאמינה בדרכו של בנט, בתנועת ימינה וביכולתו של העם הנפלא שלנו לשתף פעולה בעת הזו", צייצה סילמן בעיצומו של המו"מ. אוהדי נתניהו הטיחו בבנט שוב ושוב את הביטוי "נוכל" – ככל הנראה מטבע לשון מתוצרת נתניהו עצמו – וראש הממשלה הנכנס הגיב ב"מכונת הרעל". שנים אחדות קודם לכן טבע בנט גם את הביטוי "תבהלה", כשהתארח באולפני חדשות ערוץ 2 בנווה־אילן. הכישרון הקופירייטרי שלו הגדיר אפוא את שני הצדדים. "ערוצי התבהלה" תמכו בו לפתע באופן נלהב. "ערוצי התרעלה" (14 וגלי ישראל) תקפו אותו בפראות, וגם את כל מי שלדעתם לא תיעב אותו מספיק, נמנע מלתאר את ממשלת השינוי שלו כאסון קיומי, או נחשד בשיתוף פעולה: ערוץ 7, מקור ראשון, אפילו דניאלה וייס וצבי סוכות. בכירי מפלגת הציונות הדתית הזהירו שבנט ילך בדרכי שרון ויקים מדינה פלסטינית. יאיר נתניהו המליץ בגלי ישראל לשלוף מהבוידעם את הסרטים הכתומים. נתניהו האב התריע שלפחות 50 מיליארדי שקלים יוזרמו עכשיו לערבים.

ובכן, היום זה ברור, מנסור עבאס קיבל הרבה פחות מ־50 מיליארד שקלים. בנט לא הקים מדינה פלסטינית ולא יצא להרפתקת התנתקות משלו. השמש זרחה בירושלים, בבית־אל ובשילה גם כשממשלת השינוי פינתה את כיסאותיה אחרי 564 יום, מהם 382 בראשות בנט, אך בעצם הקמתה קבעה תקדימים הרסניים לדמוקרטיה הישראלית. התקשורת שיקרה לעצמה ולעולם כששיווקה את הממשלה החדשה כהצלחה מסחררת, תחילתו של עידן משילות לאחר ארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים. בפועל בנט התגלה כראש ממשלה חלש, נסחף, שוחר הישרדות בעיקר. אפילו בכירי הקואליציה לא הכירו בסמכותו. רק לפיד פנה אליו בתואר "ראש הממשלה", השאר המשיכו עם "נפתלי".

למעשה, רוב השרים התנהלו כאדונים גמורים במשרדיהם: שר הביטחון גנץ אירח את אבו־מאזן בביתו, שרת התחבורה מרב מיכאלי סיכלה העברת מימון לסלילת כבישי יו"ש, שרת האנרגיה קארין אלהרר עצרה על דעת עצמה את חיפושי הגז, ניצן הורוביץ התיר להכניס חמץ בפסח לבתי החולים, ולפיד הבטיח ביוזמתו לאמריקנים שישראל לא תפתיע אותם במהלכים מול איראן. כל רכיבי הקואליציה ידעו שבנט לא יוכל לכפות את רצונו עליהם בגלל המשענת הסיעתית המזערית שלו והרוב הדחוק של הממשלה, ובעצם לא רוב. למעשה, הממשלה החדשה נפלה ביום הקמתה. אי אפשר לקיים באמת ממשלה שנשענת על רוב זעום בכנסת, גם אם משתמשים בנדיבות במנעמי החוק הנורווגי.

ראש הממשלה החדש מתקפל בנושא הנטיעות בנגב, החיסולים בעזה והבנייה ביו"ש, אבל יודע להצביע על אשמים

שיחת החפיפה עם נתניהו נמשכה חצי שעה בלבד. ביידן התקשר מיד לברך, והמכונית של שרה הועברה במהירות שיא לידי גילת. 29 שרים ושרות התייצבו לצילום המסורתי בבית הנשיא, כמעט שר על כל שני ח"כים. "נוכלים, אפסים, איזו חרפה אתם מביאים על הבית", ציטט דודי אמסלם מהליכוד את דברי הביקורת של יו"ר הכנסת החדש מיקי לוי, רק שנה קודם לכן, בגנות השימוש בחוק הנורווגי בידי ממשלת נתניהו־גנץ. לוי שתק. מה היה יכול להגיד? לנו מותר?

ממשלת השינוי בנט־לפיד לא שינתה הרבה. היא אכן העבירה סוף־סוף תקציב, נקטה עוד כמה צעדים נאים בתחום הכלכלה, נחלצה לעזרת יישובי הגולן ושיקמה את מערך ההסברה, אך הלכה בדרכי קודמתה בתחום הביטחוני, לא גייסה לצבא את החרדים, הרחיבה רק במשורה את לימודי הליבה של ילדיהם והסתפקה בהטלת מס על המשקאות הממותקים שהם אוהבים לצרוך. לעומת זאת עשתה פלאים בתחום הקמת ועדות החקירה. לראשונה זה עשרים שנה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, ואפילו שתיים כאלה, אך לא כדי לחקור את מעשי הממשלה שהקימה אותן, כמקובל, אלא את מעשי קודמותיה. כבר בישיבתה השנייה החליטה הממשלה להקים ועדת חקירה לאסון מירון, וכעבור חודשים אחדים ועדה נוספת, לפרשת הצוללות.

ועדת הצוללות, שעד עצם ימינו טרם סיימה את עבודתה, הוקמה בניגוד לעמדתו של בנט בעבר הרחוק ולהשקפתו על טיב הפרשה. ב־2016, למשל, צייץ: "בעניין הצוללות, ראש הממשלה נתניהו לא מושחת. לעולם הוא לא ימכור את ביטחון ישראל עבור כסף". שנה אחר כך עדיין החזיק בדעתו, וקבע בישיבת סיעה: "כחבר קבינט שתמך בעסקת הצוללות – כל המניעים באישור העסקה, גיבושה וקידומה על ידי ראש הממשלה והקבינט היו ביטחוניים בלבד. אין לי ספק שראש הממשלה נהג בעניין זה על פי כללי הדין, ואני מעניק לו גיבוי מלא". גם ב־2018 המשיך לגבות את נתניהו בפרשה: "אני משוכנע שראש הממשלה לעולם לא יפגע בביטחון ישראל למען מטרות זרות. אני אומר זאת מתוך היכרות עמוקה איתו".

כשלפיד, ליברמן וגנץ דרשו להכליל בהסכם הקואליציוני התחייבות להקמת ועדת חקירה לצוללות, בנט ושקד התנגדו. אף על פי כן, ב־23 בינואר 22' החליטה הממשלה להקים ועדה. בנט עצמו נמנע בהצבעה, אך למעשה אפשר את הקמתה. העיתוי היה שקוף: ממש באותם הימים, ימי מנדלבליט האחרונים כיועץ המשפטי לממשלה, התנהל משא ומתן מואץ לעסקת טיעון בתיקי נתניהו. לו העסקה הייתה מתממשת, ונתניהו היה פורש במסגרתה מהחיים הפוליטיים, לא הייתה עוד מניעה להקמת ממשלת ימין במקום ממשלת בנט־לפיד. ליברמן וסער יכלו לחבור למנהיג החדש של הליכוד, להדיח למעשה את בנט, ולהקים ממשלה חלופית שתשקף באופן מדויק יותר את רצון הבוחר בבחירות 21' ותיהנה מרוב גדול בכנסת. בנט נזקק אפוא בדחיפות נואשת למהלך שיסכל את עסקת הטיעון, והסכים להקמת הוועדה יממה וחצי בלבד אחרי שבן כספית חשף את המו"מ בין נתניהו לאנשי היועמ"ש. ואומנם, ההחלטה לחקור את פרשת הצוללות שפכה מים צוננים על רצונו של נתניהו בעסקה. מבחינתו, אם ממילא נגזר עליו להמשיך להתנהל בערכאות המשפט גם לאחר פרישתו מהפוליטיקה, עדיף כבר להישאר ולוותר על העסקה. אז הוא נשאר, והשאר היסטוריה.

"חבריי במחנה הימין, שיהיה לכם ברור", פרסם בנט רשומה בפייסבוק בשלהי 2019, "אם מערכת המשפט תצליח להפיל את נתניהו בגלל סיגרים וכתבות באתר וואלה, זו תהא מכה אנושה למחנה הלאומי כולו. מנהיג ימין שיבוא אחריו יהיה מסורס ומפוחד מהתקשורת וממערכת המשפט". כעת הוא התגייס בעקיפין להמשך משפט הסיגרים והכתבות בוואלה.

אגב, בהקמת הוועדה הפר בנט בעקיפין הבטחה נוספת שלו: לפעול לחנינת נתניהו. הבטחה מפורשת כזו ניתנה במסגרת מסע שכנועיו בימין להצדקת הברית החדשה עם לפיד. "זה פרויקט אישי שלי, אשב עם הנשיא והיועמ"ש", התחייב לשווא. כך נשמטה הקרקע מתחת לצידוק המוסרי העיקרי שלו להפרת ההבטחה שלא יקים ממשלה עם לפיד: מניעת המשך הידרדרותה של ישראל לתהום הפלגנות. משפט נתניהו היה ועודנו אחד ממאיצי ההידרדרות הזו, אבל בנט ושותפיו לממשלת השינוי נחלצו לסכל הזדמנות נדירה לסיומו. לגודל אסוננו כולנו, המשפט מתארך עד היום. זה כמובן לא רק בגלל בנט, אבל בשעת מבחן אמיתי גם הוא העלה תרומה להמשך המשפט ולהעמקת הקיטוב.

והיה עוד עניין קטן לכאורה, סמלי לכאורה, אבל מוזר ומביך: מטעמים אישיים ראש הממשלה בנט המשיך לגור ברעננה. סידורי האבטחה שם לא עלו למדינה 50 מיליון שקלים, כפי שנטען אז מימין, עלו הרבה פחות, אבל בתולדות ירושלים נרשם כי דווקא בנט היה לראש הממשלה הראשון במדינת ישראל שלא החזיק בה מעון רשמי. "אני מחכה שיסיימו את השיפוצים בבלפור", הסביר לי בריאיון למקור ראשון. השיפוצים לא הסתיימו עד היום, ובכל זאת הן לפיד והן נתניהו, ראשי הממשלה שבאו אחריו, טרחו להתגורר רשמית בבירת ישראל, בנט לא.

בתחילת אפריל 2022 הוא הדהים את מכריו כשהשתמש פומבית, באוזני מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן, בביטוי "גדה מערבית". היועצת המדינית שמרית מאיר קיבלה על עצמה את האחריות לתקלה ("אישרתי בהיסח הדעת", סיפרה לנדב איל מידיעות אחרונות), אבל זו בוודאי לא הייתה מעידה לשונית נסלחת, אלא משהו שקרוב יותר לפליטת פה פרוידיאנית, כפי שבנט עצמו הסביר לי בעבר בהתייחס לנתניהו. בפגישה עם ג'ו ביידן הוא גם הבליג על העיסוק הכפייתי של הנשיא ב"אלימות המתנחלים", ולעיתים תכופות אף כינס בעצמו ישיבה קבועה עם מפכ"ל המשטרה, ראש השב"כ ובכירים נוספים בנושא אלימות מתנחלים, תוך התמסרות למגמת ההכתמה הפרועה של כלל המתיישבים. לעיתים פעל לצמצם את היקף אישורי הבנייה ליישובים ביו"ש. שותפיו לממשלה, לפיד וגנץ, ודאי ליברמן, דווקא הבינו את אילוציו בנושא מול הימין, אפילו האמריקנים הבינו ונדנדו פחות, אבל ראש הממשלה נתקף נמיכות דעת, וביוזמתו ציווה לכווץ את היקף ההיתרים. נראה שאיבד עניין בנושא שבשמו נכנס בעבר לחיים הציבוריים.

"ממשלה שמקפיאה את ההתיישבות ומכבידה את היד עלינו – אין לה זכות קיום", הכריז זאב חבר, המזכ"ל השתקן בדרך כלל של תנועת אמנה, בהפגנה מול לשכת בנט. "אם זמביש מדבר למיקרופונים, סימן שהוא התייאש מהיכולת להשפיע מאחורי הקלעים", כתבתי אז, והזכרתי מאמר של בנט במקור ראשון מתקופת אובמה, שבו פנה לנתניהו במילים האלה: "השבוע פורסם שבישיבת הסיעה התלוננת בפני שריך: 'אני עומד לבד, לבד, לבד', מול הלחצים הבינלאומיים. אדוני ראש הממשלה, אינך לבד. אם תאזור אומץ, תדבר דברי אמת ותנהיג אותנו לעוצמה וכוח עמידה, הרי שתמצא את עם ישראל כולו ניצב מאחוריך. לעת כזאת הגעת למלכות".

כשבנט עצמו הגיע למלכות, הוא לא התנהל כשמאלן שהשיל תחפושת ימנית, אולם חשף את סדר העדיפויות שלו: כיסאולוגיה לפני אידאולוגיה. מכרים טובים תהו אם לא טעו בו כל השנים. לעיתים הוא נצפה מסתודד עם מנסור עבאס בתום התייעצויות של ראשי הקואליציה, ככל הנראה כדי להרגיע את חששותיו של מנהיג רע"ם שמא הממשלה עומדת לנקוט צעד כזה או אחר שלא יישא חן בעיני מצביעיו. ראש הממשלה נכנע לו בפרשת נטיעות ט"ו בשבט של קק"ל בנגב. "הנגב זה רע"ם, אני דורש להפסיק את הנטיעות", איים עבאס בטלוויזיה, ובנט התקפל. בסופו של דבר הוא גם לא תקף באיראן, אם כי ערך שינוי תקציבי חשוב לצורך מימוש האופציה הצבאית נגדה בעתיד. בגזרת עזה הוא אימץ למעשה את עמדת הרמטכ"ל כוכבי נגד חיסול סנוואר ודף. לאחרונה, כמה מוזר, הטיל על כתפי עידית סילמן את הכשלת החיסול, אך נראה שהמיזם הזה סוכל כבר עם השבעת הממשלה, על ידי ח"כית אחרת, ג'ידא רינאווי־זועבי ממרצ. "בנט יודע שאם הממשלה תלך לעימות צבאי – הקואליציה תיפול", היא איימה כבר באוגוסט 21' בריאיון לרדיו מכאן. "גם מרצ וגם רע"ם לא יסכימו לדבר כזה".

ראש הממשלה בנט דחה תביעה ירדנית חצופה להציב בהר הבית ספר קוראן עתיק, סיכל תוכנית אמריקנית לפתוח מחדש את הקונסוליה במזרח ירושלים, ובניגוד לנתניהו גם אִפשר לקיים את צעדת הדגלים ביום ירושלים על אף איומי חמאס ותחנוני לפיד וגנץ, אך הסכים עקרונית לדרישת הירדנים לתגבר את כוח האדם של הווקף. גם הזרמת הכספים מקטאר לעזה נמשכה כסדרה בתקופתו, אומנם בדרך אלגנטית מעט יותר. מנגד התחדש והתעצם מתן היתרי הכניסה לפועלים מעזה. לאחרונה טען בנט שהיה זה תרגיל הסחה לצורך חיסול סנוואר, אבל לשמרית מאיר הייתה גרסה שונה לגמרי לעניין הזה. בחורף 23', הרבה לפני המלחמה, היא סיפרה בין השאר לנדב איל: "באחד הדיונים מציעה מערכת הביטחון מספר אישורי כניסה מסוים; בנט אומר להם – תכפילו אותו".

גם בהודעת הפרישה שלו בקיץ 22' מראשות הממשלה השתבח בנט במהלך ההוא: "לאחר שנה אני מוסר חזרה דרום שקט ופורח, חמאס מורתע, שיא של קליטת משפחות בשדרות ובאזור. שינינו את המציאות מקצה לקצה; מבערה וטרור – לצמיחה ושקט. אני מאמין שכל ממשלה תמשיך במסילה שסללנו. חייבים להמשיך במדיניות המוצלחת של נחישות ביטחונית לצד נדיבות אזרחית". דברים דומים בקעו מפיו אחרי הבחירות ולפני המלחמה בריאיון לחנוך דאום: "קיבלתי החלטה לעקוף את חמאס ולהיטיב עם הציבור העזתי כשיש שקט. לראשונה זה הרבה מאוד שנים, פתחתי את האפשרות לכניסה של פועלים עזתים לעבוד בישראל. היה לי קשה, השב"כ בהתחלה לא רצה, כי הוא בצדק פחד שהם יעשו פיגועים. אז אמרתי לשב"כ: 'תקשיבו, אני מבין את החשש, טפלו בזה, יש כל מיני דרכים. אני לא יכול עכשיו להימנע מהחלטה שמשרתת את מדינת ישראל".

דאום העיר: "מצחיק, כי זה נשמע כאילו לא ימני מה שאתה מתאר".

בנט: "זה הכי חכם, עזוב אותי ימני".

איילת שקד, אישה חכמה בלי ספק, נותרה ימנית. היא הייתה שותפה מוסרית מלאה להרפתקת ממשלת השינוי, אך תפקדה כמשגיחת כשרות מטעם האידאולוגיה הישנה, שומרת הגחלת, הגשר האחרון בין בנט לשותפיו משכבר הימים והימין. שניהם לא הצליחו לזהות בעוד מועד את הנטישה הפתאומית של עידית סילמן בערב פסח תשפ"ב. לראשונה בתולדות ישראל, יו"ר הקואליציה ערקה לאופוזיציה. במאמץ נואש להצלת הממשלה פתח בנט בגישושים לאפשרות של שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת בראשות איימן עודה. כך לפחות העידה כעבור שנה שמרית מאיר, ובנט הסתפק בהכחשה רפה. כאשר גם מאיר עצמה נטשה, היה ברור שהרפתקת ראשות הממשלה מתקרבת לסיומה, ובימין רק הגבירו את הלחץ הפסיכולוגי נגדו. הוא מיעט מאוד להשתתף באירועים פומביים, מחשש למהומות. רק פעם אחת בתקופת כהונתו פקד התנחלות כלשהי, לביקור תנחומים שעמד בסימן של ביקורת כואבת על מדיניותו מצד אחת מבנות המשפחה האבלה. בחוץ ניצבו מפגינים שנשאו כרזה בנוסח ההפגנות נגד רבין: "ממשלת הדמים, עכשיו באים?". כשהשיירה המאובטחת שלו התעכבה קלות בצומת זה או אחר, אנשים קיללו וירקו. מצב רוחו נעכר קשות. אווירת נכאים השתלטה על לשכתו. בתוך כשבועיים־שלושה נפלטו ממנה כל הוותיקים: טל גן־צבי, מתן סידי ונעמי ששון. גם ח"כ ניר אורבך נגאל מייסורי הנפש הממושכים שלו, ופרש למעשה מהקואליציה.

אחרי שבירות חדות ימינה ושמאלה, בנט חוזר למרוץ, והפעם אין לו כמעט על מה להצהיר מלבד על שמו

באמצע יוני 22' בישר בנט לאומה – ורק אחר כך לאיילת שקד – כי החליט להפעיל את נוסחת החילופים עם לפיד, ולפרוש מראשות הממשלה. "אני אוהב אותך", חיבק אותו לפיד לאחר הודעת הפרישה.

הוא באמת אוהב. ברית האחים ביניהם באמצע העשור הקודם התבססה על חיבה הדדית. המחלוקות הגלויות פה ושם היו העמדת פנים, ודאי ההבטחה הבלתי נשכחת של בנט שלא להכתיר לעולם את לפיד לראש ממשלה מפני שהוא "איש שמאל". בנט ולפיד היו ועודם שותפים טבעיים. שום מחלוקת פומבית לא התגלעה ביניהם בחמשת החודשים שחלפו בין פיזור הכנסת ובין שובו של נתניהו לשלטון. בנט תמך למעשה בהסכם הגז הבעייתי שלפיד חתם עם לבנון, ולא השמיע קול מחאה כשיורשו הזמני ניסה להפיח רוח חיים בחזון המדינה הפלסטינית, בנאומו הראשון והאחרון בעצרת האו"ם. אבל לפיד התמודד בהצלחה יחסית בבחירות 22', ובנט הרים ידיים מראש. הוא לא רצה להירשם כראש הממשלה הראשון בישראל שאינו עובר את אחוז החסימה. כישלונה של איילת שקד, שבכל זאת ניסתה להתמודד, חתם את מסכת המפלגות הימניות בחייהם.

בנט פרש מהפוליטיקה ל"חמש עד שמונה שנים", אך אחרי פחות משנה כבר החצין סימני שיבה אליה. לאחרונה בישר על הקמת מפלגה חדשה, הראשונה בישראל ששמה הזמני הוא כשם מנהיגה, נטול שמץ רעיון – "בנט 26'", הא ותו לא. כתריסר שנים לאחר כניסתו המטאורית לפוליטיקה, ואחרי כל מה שקרה בינתיים, מותר לחשוד שזאת הייתה גם תמציתו של הרעיון המקורי.

מי יודע לאן וכמה גבוה או נמוך ידלג אחרי הבחירות, ולמי יפנה אז עורף – לימין או לשמאל?

אני מכיר היטב את נפתלי בנט. כך, לפחות, חשבתי עד לא מכבר. בכל תפקידיו הציבוריים, ממזכ"לות יש"ע ואילך, נפגשנו שוב ושוב, שוחחנו המון והסתמסנו ברציפות. גם כשהיה לראש הממשלה. מאות פעמים כתבתי עליו בעיתון, לא פעם בנימת אהדה, ולעיתים לא נדירות בסימן ביקורת. אגב, כמו על נתניהו. פעמיים־שלוש בנט הגיב בזעם, אך תמיד בגילוי לב. למשל, אחרי שקריקטורה דוקרנית של שי צ'רקה איירה אותו בדמות שטיח הנרמס בהר הבית מתחת לרגליו של מנסור עבאס. מקור ראשון, בניגוד לדימויו ולהכפשות מימין, לא היה עיתון הבית של בנט. נכון, גם לא תיעבנו אותו כפי שאוהדי נתניהו תיעבו. אחרי הקמת הממשלה עם לפיד ועבאס נמנענו מלהצמיד לו את הכינוי "נוכל", ממש כשם שהתנזרנו בשיטתיות מהדבקת התוספת השגורה "הנאשם" לנתניהו ומגידופים כלשהם. זוהי תרומתנו הצנועה להקטנת הלהבות בחזית הפנים, וזה גם הסגנון העקבי אצלנו.

"הם הוליכו שולל את בוחריהם", כתבתי ונקבתי בשמותיהם המפורשים של בנט, שקד, סילמן וניר אורבך לאחר השבעת ממשלתם, ביוני 21'. "חלק מהבוחרים אומנם מוחלים על כך בדיעבד, כי אינם רוצים בחירות חמישיות, אך את ההיסטוריה אי אפשר לשכתב, ודאי לא בטווחי זמן כה קצרים. ימינה הונתה את בוחריה". מצד שני המלצתי לימין לא להתמסר למצב רוח סופני. ואכן, בכהונתו של בנט לא פקד את ישראל אסון לאומי כבד. תחת הממשלה שבאה אחר כך פקדו את ישראל ימים קשים פי כמה, בלשון המעטה, אבל נפתח גם תהליך חיוני של התפכחות לאומית. עניינים רבים התבהרו מבעד לתמרות העשן בדרום ובצפון.

בין השאר, התבהרה דמותו של נפתלי בנט. תובנות חדשות נוספו. דווקא התנהלותו בתקופת המלחמה מאפשרת מיקוד חד יותר של טיב פועלו בעבר ושל הדחפים המניעים אותו. הוא התגלה כאדם לכל עת, מי שאומר לקהל היעד התורן שלו מה שהקהל הזה משתוקק לשמוע, לא מה שהוא צריך לשמוע, והקהל הזה הרי גדול כעת מאי פעם. כמעט בכל הסקרים מאז 7 באוקטובר, מפלגתו הווירטואלית של בנט מובילה. היא מקום המפלט של אנשי מרכז ואפילו שמאל שנואשו מהיכולת של לפיד או גנץ להדיח את נתניהו, ושל מצביעי ימין שוחרי אחדות. כבר ימים רבים הוא מסתמן כראש הממשלה הבא, וזאת בלי שחיווה דעה מה צריך לעשות עכשיו ומה אסור לעשות. ברוב צומתי ההכרעה מאז פרוץ המלחמה שמר בנט על עמימות: התמרון היבשתי בעזה, מה עושים עם חיזבאללה או החות'ים, משפט נתניהו לאן, מינוי זיני לראש השב"כ, האימפריאליזם הגואה של בג"ץ, הקדמת הבחירות, הדחת גלי בהרב־מיארה ועוד. שוב ושוב התראיין לתקשורת האמריקנית או הבריטית והגן שם בחירוף נפש על ישראל, אבל רק פעם וחצי לטלוויזיה המקומית, ובדרך כלל אמר בה דברים הערבים לכל אוזן, על תקן נשיא המדינה או המאמי הלאומי.

במשך כשנה וחצי לא זכינו לדעת את עמדתו בסוגיה המייסרת ביותר – עסקאות החטופים. מי שכמעט פירק בעבר ממשלה בגלל שחרור של כמה עשרות מחבלים מילא פיו מים כששערי בתי הכלא נפתחו בפני מאות רוצחים והמלחמה בעזה עמדה להסתיים ללא הכרעת חמאס. רק לאחרונה ממש, אחרי שכל הסקרים הצביעו על תמיכה ציבורית נרחבת בעסקה כמעט בכל מחיר, הוא הוציא מהארון את עמדתו בנושא, עמדת תמיכה פופוליסטית. בציוצים בטוויטר הוא סופד לנופלים, מדווח על פגישות כואבות עם משפחות שכולות, מפרסם תצלומים שלו עם לוחמי מילואים או תושבים בעוטף עזה, אבל לעיתים גם מטפטף מסרים בוטים בסגנון רל"ביסטי במאמץ לפרוט על מיתרי סלידתם של רבים מנתניהו: "ממשלת ישראל מסכנת את חיי הלוחמים שלנו", "ברית המשרתים תנצח את ממשלת המשתמטים", "ממשלת ישראל ממשיכה לממן את חמאס", "ממשלת ישראל הנחיתה מכת מחץ על המילואימניקים", "הממשלה בהלם", "בממשלה הזו התרגלנו שרוצחים יהודים", "יש סכנה ל־59 רון ארדים בגלל התנהלות כושלת של הממשלה", "עם של אריות, הנהגה עלובה", וגם "צאו לעם האריות שלנו מהעיניים".

כתבה מקפת שפורסמה לאחרונה במוסף הארץ, שוב הארץ, תיארה בהרחבה את נבחרת העוזרים והיועצים המקיפה אותו כעת. רובם כאלה שלא העלו בדעתם להצביע לו בעבר, ממחוזות ההיי־טק והמכון הישראלי לדמוקרטיה. הכתב התחקירן הילו גלזר סיכם בדייקנות: "בנט, עד לא מזמן פוליטיקאי מקצה הימין האידאולוגי, הוא היום ממבשרי עידן קץ האידאולוגיה. אידאולוגיה הפכה אצלו למילה כמעט מגונה. זה לא העת לחידוד עמדות, הוא אומר לאנשיו".

לאחרונה ניהלנו שיחת נפש טלפונית ארוכה במיוחד. היא התקיימה אחרי שבנט הדביק בטוויטר – כאחד הקפלניסטים - את הכינויים "שופר נרצע" ו"משרת פתטי של נתניהו" לעמית סגל (גילוי נאות נוסף וכו'), שבעידן שלטון בנט ספג את הכינוי "בנטיסט" מאוהדי נתניהו. בנט הצהיר באוזניי שלא שינה במאום את השקפותיו הלאומיות, אבל טען שהוויכוח ימין־שמאל כבר הוכרע בענק לטובת הימין, וכעת צריך להתרכז בהרגעת המחנה שהפסיד, כדי שההייטקיסטים והליברלים לא ירדו מהארץ בהמוניהם. לדבריו, הוא חותר להקים ממשלת אחדות שתשתרע מיאיר גולן ועד סמוטריץ', אולי אפילו עד פאתי בן־גביר. זה נשמע הגיוני, כמעט תמיד הגיוני, ובכל זאת פחות משכנע מבעבר. יכולת ההתאמה המופלאה של מסרי בנט לאופנת הדעות הישראלית מעיקה ומפחידה. בשנת כהונתו כראש הממשלה הוא לא הוכיח מנהיגות, זולת הרפתקה חפוזה של ניסיון תיווך מסוכן בין פוטין לזלנסקי (נתניהו שלח לו אז מסר חשאי שהוא משחק באש). גם עמידה בלחצים לא התבררה כצד החזק שלו. אופן תפקודו אז עוקר את האשליה שבעתיד עשוי לחזור אלינו בנט אחר, משודרג ערכית, קר רוח בשעות מצוקה לאומית. לבלובו העכשווי בסקרים נובע ממאיסה נרחבת בממשלת נתניהו ומגעגועים למה שבנט לא היה באמת מעולם.

בסופו של דבר, בשורה התחתונה, נתניהו הוא מי שהכריע את חיזבאללה, חיסל את סנוואר והכה את איראן שוק על ירך. נתניהו, ולא בנט, רתם את נשיא ארצות הברית לביטול הסכם הגרעין ולמתקפה על הכור באיראן. ראש הממשלה הנצחי של ישראל הוכיח עמידות נפשית גבוהה יותר גם באוקטובר השחור 23'. להבדיל מבנט, הוא שמר כל השנים נאמנות לאותה המפלגה. אפילו פעם אחת לא דילג החוצה. בנט דילג כבר חמש־שש פעמים. מכריו ומוקיריו משכבר הימים מתקשים לערוב לכך שהפעם זה יהיה אחרת. בריאיון האחרון שלו עד כה בטלוויזיה, בנט עצמו גילה שאפילו לילדיו הוא כבר אינו מבטיח מאומה.